אחותי הוא רומן מענג על משפחה אחת העוברת מהצד הצפוני של תל אביב לצד הדרומי שלה, וקובעת את משכנה בקריית שלום.
את הזירה המרכזית בסיפור מאכלסים בני הדור השני: האחות הגדולה, המחליפה בני זוג כמו גרביים; האח האמצעי, הכרוך אחר אחותו וקשה להחליט מתי היא נגמרת והוא מתחיל; והאח הצעיר, דמות מוזרה וחידתית.
סיפורי האחים כרוכים זה בזה כפקעת, שמשה סקאל טווֶה ביד קלה ובטוחה, ומשלב בה אנקדוטות מושכות לב מעברם של האב והאם במצרים.
כוחו של אחותי נובע גם מלשון המספר שלו. סקאל עושה אהבה בלשון. הוא מצייר לנו עולם בשפה פלסטית להפליא, שאפשר כמעט למשש אותה; מערסל אותנו במילים ומוליך אותנו אחריו, כמו החלילן מהמלין, בנגינה מכשפת.
כמו ביולנדה (כתר, 2011) ובהצורף (כתר, 2014), שני הרומנים הקודמים של סקאל, שזכו לאהדת הקהל ולשבחים מופלגים, גם אחותי עוסק במהגרים ובמקומיים, בבני מעמדות שונים, הדרים בשכונות נפרדות, בפריון, במיניות ובסוגיות של זהות ומקום. התופעות האלה נבחנות כאן, מעמדה שמשתמעת ממנה לעיתים ביקורת חברתית קשה. ואולם זו, נוקבת וחריפה ככל שתהא, אינה יכולה לטשטש את העובדה שסקאל אוהב בכל ליבו את כל דמויותיו, כמו גם את העולם שהן סובבות בו, והוא מצליח להדביק אותנו באהבה הזאת.
