"אבא שלי מצלצל. אני נותן למשיבון לענות. אני צריך כרגע נאום חוצב להבות על אחריות, עבודה וחזרה לפתח תקווה בערך כמו שאני צריכה דלקת וגינלית. אם לא אצליח לפתור את התיק הזה, אני גמורה."
לעודד חפר, המכונה 'החופרת', אין ולו תכונה אחת הדרושה לבלש פרטי כדי להצליח בעבודתו. הוא מסיק מסקנות לפי תחושות בטן (מוטעות על פי רוב) ופועל לפי גחמות. הוא נוירוטי, חסר טאקט ומתבלבל למראה כל גבר נאה שנקרה בדרכו. ועוד דבר: אין לו שום ניסיון בחקירות פרטיות, שלא לדבר על חקירת רצח, שלא לדבר על רצח של אחת מנשות העסקים החזקות והעשירות בארץ.
אבל זו בדיוק החקירה הראשונה שמתגלגלת לפתחו. אם לא יפתור אותה בתוך חמישה ימים – ייאלץ לחזור לגור עם הוריו בפתח תקווה. וזה פשוט לא בא בחשבון.
חפר מגייס כל מה שיש לו: ניסיון כתחקירן בערוץ החיים הטובים, פה מלוכלך, ביטחון עצמי מופרז וכישרון לדובב אנשים (או לסחוט אותם, אם אין ברירה). אבל כשמעשי רצח נוספים מתרחשים והחשודים הולכים ומתרבים, אפילו החופרת כבר לא משוכנעת שהיא האיש המתאים למשימה.
אין סודות בחברה הוא רומן בלשי פרוע, מצחיק וחסר עכבות – ממש כמו גיבורו – שקורא תיגר על חוקי הז'אנר. יונתן שגיב בורא דמות של בלש פרטי שלא פגשנו כמותו, הפועל במציאות שבה מתחת לקליפה דקה של סדר חברתי נוקשה וגבולות ברורים רוחשת ערבוביה של זהויות מגדריות ומעמדיות.
יונתן שגיב הוא דוקטור לספרות עברית המתגורר בלונדון. אין סודות בחברה הוא ספרו הראשון.
3 תגובות
לפני מספר שנים כמעט כבר אמרתי נואש. שום ספר לא סיפק לי הנאה. זהו, אמרתי לעצמי, אין מה לעשות, את קוראת ללא הפסקה כבר מגיל שש, אין ז'אנר שלא חרשת עליו, תודי מיצית. הגן הפולני התגבר עם הגיל וחוץ מעונג הקטילה כבר לא נותרה לך סיבה לקרוא. התחלתי לקרוא אין סוף ספרים, במקרה הטוב נטשתי אותם אחרי שלושים או מאה עמודים, במקרה הרע המשכתי עד הסוף רק כדי להתאכזב מסופים משעממים, מרוחים ובלתי מספקים.
ואז נסענו לחופשה. ובין הספרים שלקחתי איתי היה אחד עם כריכה כעורה שאין לי מושג איך הגיע אלי.
איזה מזל שלא שפטתי לפי הכריכה. כבר מהעמוד הראשון בתחילת הטיסה התחלתי לצחוק בקול רם שגרם לאריאל לעבור כמה שורות קדימה מהמבוכה. אני המשכתי לצחוק כל הדרך. מיד אחרי שסיימתי את הראשון לא התאפקתי וקניתי את הספרים הבאים בסדרה כדי לקרוא דרך הטלפון. לא הצלחתי להיפרד מהבלש ההומו העברי הראשון, עודד חפר המכונה החופרת. החופרת המרירה בעלת השפה הציורית, מתנשא ולועג לכולם תוך כדי שהוא חושף את עליבותו שלו ומגלה לנו שוב שההומור הוא נשקם של החלשים. מתחת לכל הצחוק הזה עולה ביקורת חברתית נוקבת על החברה, על סטריאוטיפים ודעות קדומות, על מגדר ומעמדות חברתיים. מתחת לניסיונותיו האומללים של עודד להשתלב בכל מחיר, מתחת לחיצוניותו המרגיזה והצעקנית מסתתר לב זהב שאפילו הוא לא רוצה להודות בו. וכל זה עטוף בעלילה בלשית מענגת עם תיאורים מפורטים ויפים בהן מככבת העיר תל אביב על כל הדרה וכיעורה.
אני ממליצה בחום על סדרת הספרים הזו, גם כי הם נפלאים וגם כי הם החזירו לי את האמונה שאני עדיין מסוגלת להנות מהתחביב הכי אהוב שלי, הקריאה.
הספר הזה, שאני ממליצה עליו היום,
הוא "ישן" (2014) הכריכה שלו לא עשתה עבורי שום דבר,
שמעתי עליו, ועל הסופר יונתן שגיב, לראשונה ברב-שיח שהיה לי מעניין לשמוע על ממואר הקווירי, ואמרתי לעצמי וואללה מעניין אותי.
גם קווירי, גם בלש, מה יש לא לאהוב. 🙂
אין סודות בחברה, של יונתן שגיב הוא ספר בלשי,
עודד חפר בלש פרטי מטעם עצמו,
הומואית בת 35 מפתח תקווה, שמקווה מאוד שאיזו קריירה תצליח לתפוס ולהשאיר אותו בתל אביב הרחק מבית הוריו.
עודד חפר, גיבור הרומן הזה, שנושא איתו את הכינוי שלו מהתיכון "החופרת" מדבר בהומואית.
הומואית הוא דיאלקט עברי שבו גברים מדברים עם גברים אחרים בלשון נקבה.
אין להתווכח עם עצם קיומו של הדיאלקט, ועם המספר הלא מבוטל של הדוברים (דוברות) שלו, היה מרגש למצוא ייצוג שלו ברומן בלשי עברי !! שיצא בהוצאה מוכרת (כתר) 🏳️🌈🏳️🌈
העלילה:
עודד חפר פתח עסק לבילוש פרטי, עסק לא לגיטימי, מאחר ואין לו תעודת בלש אמיתית, העסק הוא חלק משרשרת עיסוקים ועסקים שעודד נכשל בהם. עודד הוא תפרן מקצועי, חולם להיות עשיר ולפתחו מגיעה העבודה הראשונה, תעלומת רצח באלפיון העליון, לא פחות.
מה כבר יכול להשתבש?
אז השתבש די הרבה 🙂
סיפור הבלש היה מעניין, אבל אני נהניתי בעיקר מהשפה ומהחוויה ההומואית בעולם הטרוסקסואלי, מהחוויה של מי שהוא יוצא דופן, ואיך הוא מנצל את השונות שלו כדי להצליח.
כדתלשית וכקיבוצניקית לשעבר,
אני נוטה לחבב מבנים אלטרנטיביים לממסד,
מבנים שנותנים קונטרה לרגיל ולידוע,
יש לי משיכה לחריג, לחלקים בחברה שבועטים במסגרת, ששוברים גבולות.
ההומואית מתייחסת ככה לשפה, גברים שמדברים בלשון נקבה, ומתייחסים אל עצמה כזכר ונקבה כאחד, גם כלפי חוץ, בדרך שהם מתבטאים גופנית ומילולית.
אין סודות בחברה הוא קריאה מהנה, פסק זמן מצחיק,
כתוב היטב,
ומתעד תופעה לשונית חברתית חשובה ומעניינת.
300 עמודים שנקראים ביעף ומשאירים חיוך על הפנים 🤓🤓
#ספרים_לקרוא_2023_ניצה_ט
ספר נוראי, בעיני. זבל , טראש, מביך. עשיתי מאמצים להתגבר על תחושת המיאוס מהגיבור הראשי, אבל יותר מחצי הספר לא צלחתי.
אולי אני לא רגיל לקרוא על הומואים בעברית, אלא רק באנגלית?
אולי מתוך הידע כמה קשה לפרסם ספר בעברית ציפיתי לאיכות?
כך או כך, כבר שנה חלפה ואני עדיין מתחלחל מהזיכרון.