״ההודעה על מותה של אמי היתה צפויה. וביני לביני ביקשתי לראות את היום הזה בבואו.״
"דרכי לתאר את אמי משובצת שלל מילים איומות. אני יודע, הן איומות מדי. אין צורך להאיר את עיניי. אלה מילים שתפחו וטופחו על מצע של זעם ותיק. אצור בחלקו. חלקים נכבדים ממנו מצאו להם אפיקי ריפוי כלשהו. ערוצי מילים של תקוה שנאבקה לפרוח בתוכי ונכנעה. מילים של כאב, שגם אם הוא פחת מעט, הוא מסרב לגווע. מילים שלא שמורות לאמא בעולמות מתוקנים. לשום אמא. אלא שעולמנו לא מתוקן. כלומר, מקולקל לעילא."
איציק יושע עומד על הזכות שלא לסלוח לאמהות מתעללות. בעיקר לא לאלה שלא לקחו אחריות על מעשיהן ושלא הפסיקו לפעול כדי למנוע מילדיהן את הצורך הבסיסי כל כך: לאהוב את אמא.
שיחת טלפון המבשרת, אמא מתה, חוצה ימים ויבשות ומוצאת את קובי בנורבגיה ואת אורי באתונה. כל אחד משני האחים מנסה לשקם את חייו רחוק מאזור האסון שהיה בית ילדותם. הם חוברים זה לזה וחוזרים ארצה לביקור קצר ודחוס שבו הם מעלים מן האוב את סיפורי העבר ומכוננים – לראשונה בחייהם – אחוות אחים וניצולים, אחווה שיש בה תקווה למידה מסוימת של תיקון.
