לוק אודונל הוא צעיר, חתיך ובצרות צרורות. הוא חייב למצוא בן זוג הגון ומיד, כדי שיהיה לו עם מי להגיע לאירוע חשוב של העבודה. הוא בן של שני מוזיקאים מגה-מפורסמים, אבא שלו נטש אותו כשלוק היה בן שלוש ומנסה עכשיו לחזור לחייו, הצהובונים יורדים לחייו וזה מסובך. תתקדמו.
אוליבר בלקווד צריך להשיג בן זוג כדי לא להגיע לבד לאירוע משפחתי גדול. הוא פרקליט עולה, פריק של שליטה ויש לו קוביות בבטן והורים בעייתיים. לא פחות מסובך. תתחשבו.
לוק הוא ברדקיסט פרוע שסקנדלים נדבקים אליו גם כשהוא ישן. החיים שלו בזבל – והוא גם מציל חיפושיות זבל לפרנסתו (אל תשאלו). בן הזוג הקודם שלו מכר את כל סודותיו לתקשורת, ולוק הפסיק להאמין בבני אדם, ובגברים בפרט. תזדהו.
אוליבר הוא חנון שכל גרגר קינואה בסלט שלו מסודר לפי שיטה מוקפדת. הפיג'מות שלו תמיד מדיפות ריח של מרכך כביסה משובח והוא מכין פרנץ' טוסט מהאגדות. אבל אין לו מזל באהבה, והוא מאמין שלעולם לא יהיה לו. תבינו.
הכימיה ביניהם – אפסית.
תחומי עניין משותפים – לא קיימים.
הסיכוי לאסון – גבוה.
ולמרות כל אלה – ובהיעדר אופציות אחרות – לוק ואוליבר מחליטים להתחזות לבני זוג לתקופה מוגבלת, עד האירוע של לוק והאירוע של אוליבר, עם תקופת הרצה לפני ותקופת נעילה אחרי, ואז לשכוח זה את זה לתמיד ובעיקר שהיו חלק ממזימה נואשת כל-כך. תרחמו.
ומהדייט הראשון הם מבינים שגם לתחזק זוגיות פיקטיבית זה לא פיקניק, ושלחיים באופן כללי יש תוכניות שונות ומשונות משלהם. תבלו.
"בנוי לקשר" הוא ספרו הראשון – ותהיו בטוחים שלא האחרון – של אלכסיס הול שמתורגם לעברית. תתפנקו.
דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
תגובה אחת
(סטרייטים, לכו הצידה רגע.)
אני מתאהב בקלות. אפשר להגיד שזה כוח העל שלי. אי אפשר להגיד שזה עשה הרבה טוב למערכות היחסים הרומנטיות שלי או לטעמי הספרותי והקולנועי. אני קורבן סדרתי של קומדיות רומנטיות; אני מתקשה להבין למה העולם לא מורכב רק מהן, למה אנשים טורחים ליצור דברים אחרים ולשבור לי את הלב פעם אחר פעם. כן, יש הרבה זבל בתחום, אבל כשהן טובות – אני מתאהב, לגמרי. בכל הדמויות, במחבר, במוזיקה שמתנגנת ברקע. אני דומע, נרגש, שבור, לא מסוגל להתעסק בשום דבר אחר, מלא תקווה ומיואש. קריקטורה של התאהבות, אני.
אם אתם כמוני, קראו את "Boyfriend Material" מאת אלכסיס הול. (מישהו תרגם אותו לעברית, אבל אני לא יכול להגיד שום דבר על התרגום הזה.)
קודם כל, זה כיף צרוף. קומדיה רומנטית דורשת תבנית, וכמו כל תבנית זאת קלישאה: שני בחורים מוכרחים להעמיד פנים שהם בני זוג, למרות שהם לא סובלים אחד את השני, אבל בעצם הם דווקא כן, מאד. ואז הם מתאהבים ונפרדים כמובן, והסוף שמח. תחשבו "אישה יפה", תחשבו "עשרה דברים שאני שונאת אצלך", תחשבו "אילוף הסוררת", "איך לאבד בחור בעשרה ימים". זאת תבנית, אבל ככה זה כל דבר: אם אתם הולכים לראות סרט אימה, אל תצפו לקבל טיפים על החזרי מס.
ובכלל, מה שחשוב זה מה עושים עם התבנית. במה אופים עוגות גבינה, אני שואל אתכם: ביצירת מופת ספרותית? עם קפיצות בזמן, בלי סימני פיסוק, זרם תודעה והחלפת דוברים? לא, ידידיי. בתבנית.
(אגב תבנית, מטריד לראות איך במהלך הקריאה, כל מה שאני רוצה זה שהם יהיו ביחד, וכל פעם שהם פוגעים אחד בשני נשבר לי הלב, אבל ברגע שהכל טוב והם מאושרים, מאד מהר מתחיל לשעמם לי. אנשים שמחים, במערכת יחסים בריאה, את מי זה מעניין? זה לא הולך לשום מקום. ואז יש משבר, ואני שוב בדמעות ורע לי ומחכה שיהיה להם שכל לחזור אחד לשני. אפשר ללמוד מזה משהו מטריד על חיי, או על בני אדם באופן כללי, אבל יותר קל להתעלם.)
הבשורה הגדולה היא להומואים. יש פה 54 פרקים של עלילה רומנטית בין שני גברים, וראו ראו, אף אחד לא יוצא מהארון. אף אחד לא מתלבט לגבי המיניות שלו, לא מוותר על האהבה הגדולה של חייו כי הוא מפחד ממשפט החברה, ולא מגלה בסוף שאין מפלצת בסוף הספר הזה, וכמה טוב להיות אמיתי עם עצמך. זאת קלישאה משעממת אחת שנחסכת מכם. והגיע הזמן באמת. זה לא heartstopper, זה לא באהבה, סיימון, לא קרא לי בשמך, ולא הר "אני לא הומו" ברוקבק. אפילו לא תמצאו שם מונולוגים של סבתות שמספרות כמה קשה היה להן להתמודד עם היציאה של הנכד מהארון. פשוט הומואים, מתוסבכים ושונאים את עצמם כמו כל בן אדם סטנדרטי. כמה מרענן.
אפשר להגיד שזה הספר שהכי עשה לי חשק לשבת ולכתוב משהו בעצמי. יחד עם "קנאת סופרות" של מאיה ערד. ההבנה שספרות לא חייבת להיות מופע מורכב של מחול אמנותי. זה יכול להיות פשוט מצחיק, וסוחף, וצוחק על עצמו.