"בקיץ של 1979 אני בת 15, משתכשכת כל היום בבריכה, קופצת ראש, צוללת מצד לצד. פתאום, משום מקום קולטת שאני לא מצליחה להוריד את העיניים שלי מהמצילה החדשה בבריכה. איימי, מתנדבת אמריקאית בת עשרים, אטרקציה בקיבוץ. המצילה הממגנטת מספרת לי שהיא LESBIAN וש'באמריקה יש הרבה לסביאנס'. טרם הגענו למילה הזו בשיעורי אנגלית, אני מפשפשת במצבור המילים שקיימות בראשי. אולי כמו שיש קתולים, יהודים ופרוטסטנטים יש גם לסביאנס, אני מהרהרת. 'תגידי, איימי, מה זה לסביאן?' 'לסביאן זו אישה שאוהבת נשים, אני אוהבת נשים, יש לי בנות זוג, אני חיה ושוכבת עם נשים', היא מפרטת. יש תמונה בשחור־לבן ממלחמת העולם השנייה – פצצת אטום נוחתת על הירושימה. ככה בדיוק זה נוחת לי על המוח: ב־slow motion, אין סאונד, כמו אחרי בום של תאונה, ואחר כך יש את השקט המצמית עד ששומעים מרחוק את הסירנה של האמבולנס. מביטה באיימי, ולראשונה בחיי אני מחסירה פעימה. הלב שלי נשמט, צונח וחוזר למקומו. אני מסתכלת על המצילה ובתוכי טובעת. מבינה שאני מאוהבת בה מכף רגל ועד ראש. אני לס-ביט".
חיזור, ריצוי, פסגות, תהומות, ריגושים, אהבות, בדידות, שיגיונות, אובססיות, שיגעון, געגוע עצום וכמיהה אינסופית לשייכות. כתיבה אותנטית עם הרבה הומור עצמי. לימור תמיר חיה עם קונפליקט כרוני בתוכה, סוחפת ונסחפת, עד שבגיל 42 עוצרת את עצמה בחריקת בלמים: טרשת נפוצה.
בעקבות מפגש משנה חיים עם מי שהפכה למורת הדרך שלה, אילנה רוגל, היא מגישה לנו ספר מרתק עם תובנות מרחיקות לכת על מהותנו ומערכת היחסים בינינו לבין עצמנו.
לימור תמיר היא מאמנת להחלמה רגשית ופיזית, מנהלת את 'מגדלור – מרכז ליישום תוכני רוח וחומר' משנת 2011, בת זוג של עדי ואימא של יובל.
