"התמחיתי בזה, פיתחתי מיומנות של צייד. שפת סימני הגוף, ללא מילים, רומז, מאותת, משדר. מלבה את התשוקה, להוביל אותו אליי, ידיים אוחזות בי, חסונות או עדינות, קצרות או ארוכות, נעימות למגע או מחוספסות, לא משנה, זה מה שידעתי, העיקר שמישהו שם עליי עין, נוגע בי, גוף בתוך גוף".
שנות השמונים, נער המכונה אויצֶר משוטט ברחובות חיפה. איננו יודעים מה שמו האמיתי. הוא נעדר הרבה מבית הספר, ממעט לבקר בבית הוריו. במקום זה, הוא מוצא את עצמו נמשך שוב ושוב לבית התעשייה, מבנה גדול ונטוש על התפר שבין הוואדי לעיר. שם, בין מנודים אחרים, "מושלכים" כמוהו שלא מצאו את מקומם בחברה, הוא מחפש אהבה – ולא פחות מכך, מגע.
בשפה ישירה ופיכחת מתאר ברוך יעקבי ברומן הביכורים המהפנט שלו נער שמבקש למצוא את המילים הנכונות לספר לעצמו את סיפור חייו. דרך סיפור התאהבותו ברומן, מכור לסמים מלא כריזמה ומסתורי, שיוזם תהלוכה קרנבלית ברחבי העיר, יעקבי פורש בפנינו סיפור התבגרות נוגע ללב ומקורי לגמרי, שאינו חושש לרגע להפנות את מבטו לפינות האפלות ביותר של הנפש והגוף האנושיים, לתשוקות ולפחדים הכמוסים ביותר שלנו.
מעין איתן
ברוך יעקבי (1965) ניהל במשך שני עשורים את בית הספר הניסויי עין הים. לאחרונה פרש ממערכת החינוך כדי לעסוק בכתיבה. ספרו "לומדים לשחק" (2019, רסלינג) עסק בחינוך משחקי. סיפורים קצרים פרי עטו פורסמו בכתבי עת. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו.
