"מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו"

"מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו" הוא הספר האחד-
עשר בסדרת "יָשְׁפֵה" – אבן מאבני החושן.
הספר נדפס אופסט בגוֹפָן "פרנק ריהל"
על נייר קרם נטול עץ
100 גרם

דברים שבשירה | כלפיכן נשים יפות, אין דעתי הפכפכה
ארז שוייצר | מוסף ספרים, עיתון הארץ 10.3.10

את תהילתה בת אלפי השנים רכשה לה ספפו אף שלא הותירה אחריה אלא שיר שלם אחד. פרט לו, כל שנשאר מיצירתה, ושוחזר במאמץ משותף של היסטוריונים, חוקרי ספרות וארכיאולוגים אינו אלא אוסף של פרגמנטים, שירים ללא התחלה או סוף, שורות בודדות ולפעמים גם פחות מזה – צמד מלים או דימוי תלוש. עם זאת, נדמה כי צדק שמעון בוזגלו, המתרגם שיצק את רוב שירי ספפו לעברית נינוחה ומתנגנת וכינס אותם בקובץ הנהדר "מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו", כאשר רמז כי אינו בטוח שהיה רוצה לקרוא את השירים המקוריים במלואם. למלים הבודדות של ספפו יש "צלילות מהממת", כתב בהקדמתו לספר, ואין אלא להסכים אתו.

במידת מה, קסמם של שירי ספפו אכן נובע מהיותם מקטעים מתוך שלם, שכמו אבד ללא שוב. הקיטוע שבהם מזכיר לקוראים שוב ושוב את מעמדם כחרסים, כשרידים מעולם עתיק, נינוח לכאורה, פסטורלי לכאורה, קלאסי לא רק בשל משקלו התרבותי המצטבר, אלא גם בהיותו לא-מודרני, אדיש לקיומם של הקוראים העתידים ולפגעי חרושת התרבות, ועם זאת רלוונטי להפליא ומוכר מאוד, הן מבחינת הלכי הנפש השולטים בו והן מבחינת בהירותו האסתטית. אותו צירוף של ריחוק וקרבה יוצר מרחב קריאה חדש, שאפשר לזהות בו פרספקטיבה מנחמת, תחושת המשכיות ובקשה להיקשר לנכסי תרבות כבודים, ואפשר פשוט לכנותו על-זמני, פשוטו כמשמעו.

ואולם לא רק ערכם האיקוני של חרסי ספפו, כלומר של מקטעי הפפירוס שלה, עושה את העיון בהם לעונג עילאי. בהיותם פרומים בקצותיהם, הם מותירים מרחב ניכר להזדהות ולפרשנות אישית, ויותר מכך, להדהוד מתמשך של יופיים הסגולי, של האירוניה הטבועה בהם, של האהבה והתשוקה והארס שתיארו לפני שנקטעו והשאירו את מלאכת ההשלמה לדמיון האירוטי. "ובאריג עדין כיסתה אותה היטב", אומר פרגמנט אחד. "…תזכרו…/ כי גם אנחנו, בנעורינו/ התנהגנו ככה.// שכן הרבה דברים יפים…", רומז אחר. שלישי כמו מסכם, "כלפיכן, נשים יפות/ אין דעתי הפכפכת", ואחר אומר רק "מפית נוטפת".

לפעמים נדמה כי נקודת הקיטוע עצמה נבחרה ביד מכוונת, ביד אמן. בסוף אחד מן הארוכים והשלמים מבין שיריה הזמינים היום, ספפו כתבה, "נראה שעוד קצת ואמות// אבל הכל אפשר לשאת/ שכן…" הסוד לא מתגלה, וכל אחד צריך לפנות אל עצמו ולגלותו, ממש כמו שהציעה ספפו בשיר אחר, המציג את השאלה מהו הדבר היפה בעולם: "אלה אומרים חיל פרשים/ ואלה צי ספינות/ הוא הדבר היפה ביותר/ על הארץ השחורה/ אבל אני אומרת/ שזה מה שאדם אוהב".

ספפו עצמה, הדבר היפה ביותר בעיניה, הדבר שהיא הכי אוהבת, הוא כמובן נשים. "אני מעדיפה לראות/ את הילוכה החמוד/ ואת פניה הקורנות", ענתה על אותה שאלה שורות אחדות אחר כך. אהבת הנשים שלה נדמית בשירתה טבעית לחלוטין ונטולת קונפליקטים חברתיים, אבל בוזגלו מבאר בהערותיו, כי גם בזמנה הדברים לא תמיד נתפשו כך. משעשע לקרוא כיצד כבר במאה השביעית לפני הספירה נלחמו גברים בעלבון, שעורר בהם קיומן של נשים שאינן משתוקקות להם ואף עולות עליהם באמנותן, על ידי תיאורן כמכוערות או על ידי יצירת המיתוס כי התאבדו, בסיכומו של דבר, בשל אהבה נכזבת לגבר.

מכל מקום, ספפו היתה שותפה פעילה בחיי התרבות של זמנה וכתבה לא רק שירי אהבה, אכזבה וחשק, אלא גם שירי טקס, שירים ציבוריים. אשכול שירי החתונה שלה, שנועדו ללוות את החתן והכלה ביומם הגדול, הם מן המרנינים בקובץ ("בתולים, בתולים, לאן הם מסתלקים?// יותר לא נבוא אליך/ יותר לא נבוא"). נהדרים גם שירי הטבע שלה, היכולים לשמש כרזת פרסום מושלמת לתיירות ליוון, ואולי גם לאכזב במידה דומה את המתפתים לנסוע בעקבותיהם: "פה מים קרים מפכפכים/ מתחת לענפי התפוח/ וורדים מצלים על כל המקום/ ועלים מנצנצים נוסכים/ תרדמת (מתוקה)".

חלק ניכר מההנאה שמסבה הקריאה ב"מישהי, אני אומרת, תזכור אותנו" נובע מסיפורי הרקע הנלווים לשירים. לעתים אלה סיפורי הרפתקאות ממש, המתארים את גילוי הפפירוסים הנושאים את שרידי יצירתה של ספפו, את שימורם, צירופם אלה לאלה, השלמת המלים החסרות וניסיונות השחזור שלה. שמעון בוזגלו תרם לספר לא מעט מן הסיפורים האלה, לצד הרבה מאוד הערות נדיבות ומאירות עיניים, שניכרות בהן לא רק בקיאותו הרבה, אלא גם אהבתו הרבה לספפו ולשירתה (אהבה העומדת בסתירת-מה להערות הסרקסטיות, הארסיות לעתים, הנפלטות מדי פעם מעטו). אשר לתרגום עצמו, שירתה של ספפו בעברית של בוזגלו יפה כל כך, שהיא אולי מייתרת, לפחות מבחינת הקוראים שאינם אנשי אקדמיה, ויכוחים דקדקניים בנוגע לדיוק ולבחירות צורניות. ממילא, חלק ניכר משירי ספפו עשויים טלאים טלאים ורוויים השערות של חוקרים צנועים יותר ופחות. כפי שהיא מוגשת כעת היא, במלותיה של המשוררת עצמה, "היפה מכל הכוכבים".