אב הבית – פרק ד'

23/06/2014

רק אחרי הבלגן עם משה קלטתי איזה תיק כבד זה להיות אחראי על ילדים בגיל כזה, ופתאום נכנסתי לחרדות.
נכון, זו הייתה רק שריטה, אבל בכל זאת… זו הבעיה עם נוער מתבגר, בגוף הם כבר חזקים כמו גברים, אבל השכל והדחפים שלהם הם כשל ילדים – מתכון לאסון.
למרות שבנצי התלונן שהוא נורא עייף ושנמאס לו התעקשתי להישאר עם הילדים עד שכולם התקלחו והתיישבו לצפות בכוכב נולד.
ניסיתי לצפות יחד אתם, אבל זה היה צעקני ומשעמם, ובהפסקת הפרסומות השנייה נשברתי, ואחרי שהזכרתי להם שוב, בפעם המאה, ששעת כיבוי האורות היא חצות, ושעליהם להזעיק אותי אם חלילה יקרה משהו לא צפוי ("די כבר ניג'ס!" צעק עלי אלכס בחוצפה) פרשתי לקרוון שלי.
להפתעתי מצאתי את בנצי לבוש רק בתחתונים כחולים דהויים שהידלדלו ממותניו הצרים, נתון בעיצומה של מתקפת ניקיון סוערת על הלכלוך. הוא כבר שטף את המקלחת עם כלור, קרצף את המטבח שהבהיק מניקיון, ואפילו הוריד את החלונות שעמדו שעונים על הקיר, שטופים למשעי, וכעת מירק את הבלטות עם סמרטוט לח שהדיף ריח אורנים סינטטי.
"מה אתה עושה?" שאלתי, נדהם מחריצותו המפתיעה.
הוא היה בגבו אלי ולא הבחין בי עד שעמדתי בפתח, והיה ברור שהפתעתי אותו כהוגן, הוא זינק ממקומו וטרק את הדלת בפני, משאיר אותי בחוץ. "כמעט גמרתי." אמר מבעד לסדק שנותר בדלת הסגורה, "חכה רגע, אל תדרוך לי על הרטוב."
"מה חכה?" התרגזתי, "כבר עשר בלילה, אני מת מעייפות, מה עובר עליך?" הדפתי את הדלת בכוח, "תן לי להיכנס."
בנצי נכנע והניח לדלת, אבל ברח למקלחת, ועד שהגעתי לאמצע הסלון הוא כבר היה מבוצר בתוכה.
"שיט! שיט! שייסה!" שמעתי אותו מקלל בזעם מעבר לדלת הסגורה, "שכחתי את החולצה שלי בחוץ."
"אז מה?" התפלאתי, "מה הבעיה, כבר ראיתי גברים בלי חולצה, זה לא מה שישבור אותי."
"אתה לא מבין." ילל בנצי מעבר לדלת בתסכול. הוא נשמע כל כך מבויש ומדוכדך… אפשר לחשוב שתפסתי אותו מבצע איזו סטייה מגעילה.
"מה יש להבין, ומה אתה עושה שם בכלל?" פתחתי את הדלת בתנופה עזה וגיליתי אותו יושב, מכווץ על האסלה, מחבק את ברכיו אל חזהו ופניו כבושות בין זרועותיו השלובות, מסרב להביט בפני.
"מה קרה בנצי?" שאלתי, מנסה להביט בפניו. אלוהים, רק שלא יתחיל לבכות לי עכשיו.
"לך מפה." לחש בנצי, "בבקשה, צא מפה, אני לא רוצה שתראה אותי ככה."
"איך ככה? מזיע? זה בסדר, גם אני מזיע, ואפילו מסריח." אמרתי, פושט מעלי את בגדי המיוזעים.
"מה אתה עושה?" נבהל בנצי והרים סוף סוף את ראשו.
"מה נראה לך? מתקלח, אני מפנטז על המקלחת הזאת עוד מהצהרים." אמרתי, פשטתי את המכנסים והתחתונים בבת אחת ונכנסתי לגומחת המקלחת, מביט סביבי בפליאה, "איזה יופי ניקית את הקירות, עשית עבודה מצוינת בנצי, מי לימד אותך לנקות ככה?"
"אימא." אמר בנצי באומללות, "אכפת לך לא להסתכל עלי עד שאני אתלבש?" שאל בתחינה.
הסתובבתי, מפנה אליו את ישבני, "בסדר, למרות שאני לא מבין מה הבעיה שלך, הרי שנינו גברים."
"הבעיה היא הגוף המגעיל שלי." אמר בנצי, וכשהסתובבתי שוב לבחון את גופו גיליתי מופתע שהוא עטוף מכף רגל ועד ראש במגבת גדולה ומפוספסת שהניח על כתפיו.
"בחייך…" חייכתי, מפני שהוא נראה כמו מלך אמבטיה הזוי עם המגבת הצבעונית שגלשה על גופו הצנום כמו גלימה.
"תראה אותי." הקצפתי בסבון את בטני וחזי השעירים, "נראה לך סביר שאחד שנראה כמוני ימתח ביקורת על בחור רזה וחטוב כמוך?"
הוא הביט בי, אבל אני לא חושב שהוא שמע אותי כי שוב עלה על פניו אותו מבט חולמני ועורג, והייתה לי הרגשה שהוא נמצא בעולם אחר לגמרי.
"בן ציון." צעקתי וסגרתי את הברז, "היי! בנצי."
קריאתי עוררה אותו ומעין זעזוע חלף בגופו, הוא התנער, אמר שוב "שייסה…" במין קול אומלל שכמו בקע ממרתף, וברח החוצה, מניח לי להתנגב לבד.
חבל, דווקא בניתי על זה שהוא ינגב לי את הגב.
"למה ברחת?" שאלתי אחר כך, הרבה אחר כך, כשהתעוררתי פתאום וגיליתי אותו לצידי במיטה. "חשבתי שתעזור לי להתנגב." אמרתי במין ניסיון מגושם להתבדח.
"סליחה, אני מבקש סליחה." לחש בנצי בעליבות, ורק אז הבנתי שהתנועות שלו הן שהעירו אותי כי הוא לא רק בכה אלא גם אונן מתחת לשמיכת הפיקה הדקיקה שעטפה אותו.
"בנצי." הסתובבתי אליו, שוכב על צידי, גופי נוגע בגופו, והנחתי את זרועי על חזהו, "מה הבעיה? תסביר לי מה קורה." הפצרתי בו.
במקום להסביר הוא נצמד אלי בכוח מפתיע ומשך אותי אליו. על כורחי מצאתי את עצמי שוכב עליו בעוד הוא מתפתל תחתי, מחבק אותי בזרועותיו, והודף את אגן ירכיו הגרמי אל בטני.
"בנצי מה… מה אתה?" לא הצלחתי להשלים את השאלה כי פיו נצמד לפי ורגליו נכרכו סביב מותני.
"בבקשה… בבקשה… תן לי את זה." לחש נואשות, מתחכך בי, מושך אותי אליו, מבהיר לי בלי מילים, אבל מאוד בבירור שהוא רוצה שאשכב עליו בכל כובדי.
ניסיתי להיענות לו כמיטב יכולתי אבל הכול קרה מהר כל כך, ובמין קדחתנות כזו, ודמה יותר למאבק מאשר לסקס, למרות שבנצי הצנום היה ממש משקל נוצה לעומתי הוא היה היוזם של המעמד המוזר הזה ואני שחששתי למעוך אותי תחתי, ולא בדיוק הבנתי מה הוא רוצה ממני, ניסיתי לרצות אותו, חש מגושם ומטופש. עד שקלטתי מה קורה הוא כבר גמר ביבבה חנוקה, מתיז זרע על עורי החשוף, ואחר כך שכב לצידי, קפוא ואומלל, מתייפח חרש.
"נו, די." ליטפתי את שערו שהיה רך ודקיק כשערו של ילד קטן, "מספיק, אל תבכה, לא קרה כלום, אני מצטער בנצי, בבקשה אל תבכה."
ההתנצלות שלי הדהימה אותו כל כך עד שהוא הפסיק לבכות והתיישב, חושף לפני את גופו הרזה מידי. "אתה? אתה עוד מצטער? על מה אתה מצטער?" שאל בפליאה רכה.
"לא יודע." הודיתי, "אני עוד לא לגמרי ער בנצי, אבל אם שנינו באותה מיטה ואתה בוכה אחרי ש… ש… לא יודע, אם עשיתי משהו שגרם לך לבכות אני מבקש סליחה, לא התכוונתי."
"אתה לא צריך לבקש ממני סליחה." נזף בי בנצי במורת רוח, "אתה צריך לכעוס עלי, להעניש אותי שהערתי אותך והרגזתי אותך."
"אהה… להעניש אותך…" התחלתי להבין, "זה מה שאתה רוצה? אז למה לא אמרת?" משכתי אותו למטה, הפכתי אותו על גבו ונשכבתי עליו. "כולך עור ועצמות בן ציון." הודעתי לו, "אתה צריך להתחיל לאכול קצת יותר."
"אבל אני אשמין." מחה בנצי שנשמע הרבה פחות אומלל עכשיו כשתשעים הק"ג שלי העיקו עליו במלוא כובדם, והזין שלי התחפר בין גבעות ישבנו הצנום.
"שקט, אל תתווכח איתי." פקדתי עליו, "איפה הקונדומים שלך?"
"אין לי, בחיים לא קניתי קונדומים." אמר בנצי בפשטות, "ואם אתה רוצה לדעת אז בחיים עוד לא הייתי כל כך קרוב לגבר, ועוד בלי בגדים."
"בחייך." נדהמתי, והנחתי לו, מופתע מאוד. "אתה צוחק עלי בן ציון?"
"לא, חס וחלילה. אני מספר לך את האמת." מחה בנצי והדליק את המנורה הקטנה שהייתה תלויה מעל המיטה, "אני תמיד אגיד לך את האמת." הבטיח, מביט בי במבט מבוהל שנגע מאוד לליבי.
הוא נראה כל כך שביר ורזה, לא הבנתי אותו, אני אף פעם לא מצליח להבין את הבחורים האלו שמשתוקקים שינהגו בהם בגסות, ויכולים ליהנות ממין רק אם הוא כרוך בהשפלה ובכאב, אבל בגלל הצורה הדובית שלי הם תמיד נדלקים עלי ורוצים אותי כאדון. ככל שאני מתבגר יותר ככה הם מתלהבים ממני יותר, ומאז שאני לבד ואין לי בן זוג שאני יכול להשתמש בנוכחותו כתירוץ להדוף את חיזוריהם הם מציקים לי עוד יותר.
כל הנושא הזה מעיק עלי ומביך אותי מאוד, מצד אחד הם גורמים לי להירתע מהסטיות שלהם, ומצד שני הם גם מושכים אותי, ומגרים אותי, ומעוררים בי צד שאני לא אוהב, צד אפל ורע שגורם לי לפעמים להיות מרושע בצורה שמפחידה אותי מאוד.
"בנצי."אמרתי והנחתי יד על כתפו, מסובב אותו לעברי, "אנחנו צריכים לדבר."
"זה בסדר, אני הולך." קם בנצי מהמיטה בחיפזון, "סליחה, אני לא אטריד אותך יותר." הבטיח והחל נסוג לעבר הפתח, הולך לאחור ופניו אלי.
"לאן אתה הולך, פסיכי אחד, תחזור הנה מיד." פקדתי עליו, ולא הייתי מופתע במיוחד לראות שהוא מציית לי ונהנה מזה. "עכשיו תתחיל לדבר." נשכבתי שוב, מושך אותו אלי, וכיביתי את האור
"על מה אתה רוצה שאני אדבר?" שאל בנצי, שוכב בשקט לצידי, מניח לי ללטף את גופו. היה לו גוף רזה מידי מכוסה שער בהיר ודליל והוא נרעד כשנגעתי בזין שלו שהחל להזדקף שוב בתוך ידי.
"על עצמך, תספר לי עליך, בן כמה אתה?" שאלתי, חופן את אשכיו החלקלקים בכפי.
"אני בן שלושים וארבע." אמר בנצי, "ואני בתול כי אני… אני תמיד מתאהב בסטרייטים, אני… אני חושב שזה בגלל שאני פוחד."
"פוחד ממה?"
"ממה לא? פוחד מסקס, פוחד מהחיים, פוחד מעצמי."
"מעצמך, מה יש לך לפחד מעצמך?" התפלאתי.
"לא יודע." התנשף בנצי, וכבש את פניו בבית שחיי, נמרח עלי ברעבתנות, רועד כולו. "אני לא רק פחדן, אני גם חרמן נורא," הודה, "לפעמים אני כל כך רוצה זין עד שאני מרגיש שכולי בוער, זה נורא מפחיד אותי, וחוץ מזה אני גם פשוט מגעיל. שמן ושעיר, ורופס כזה ו…"
יותר לא יכולתי להבין כלום כי הוא החל למצוץ את פטמותיי, מדליק אותי ומחרמן אותי כל כך עד שלא ידעתי יותר מה קורה איתי. מעט מאוד מהגברים שבאו אחרי אילן ידעו איך לטפל בנקודות הרגישות הללו בגופי. אילן ידע מהרגע הראשון ותמיד היה משועשע מרגישותן הרבה, קרא להן כפתורי חשק נהנה להיווכח כמה קל לו לעורר אותי באמצעותן. בימים הטובים שלנו יחד הייתי מתלהב כל כך ממה שהוא היה עושה לי עד שהייתי יכול לזיין שוב, ושוב ושוב… לא הנחתי לו עד שהוא היה מבקש רחמים. מעולם לא מצאתי מישהו שהיה לי טוב יותר איתו במיטה. ניסיתי, אבל כל פעם נוכחתי לדעת מחדש שהוא היה מושלם בשבילי. זה לא הוגן – אף פעם לא גיליתי את זה לאיש – אבל תמיד הייתי חושב עליו ונזכר בו בזמן שנהניתי מסקס עם אחרים, ותמיד בפינה קטנה של מוחי נהגתי להשוות אותו אל אחרים, גם בפעם הראשונה עם בנצי נהגתי כך.
בנצי היה כמובן שונה מאילן בכל מובן, אבל בדיוק כמוהו גם הוא התלהב מהגוף שלי, ונהנה לטפל במסירות בפטמות שלי.
זה הדליק אותי כל כך עד שכמעט שכחתי שצריך לשים קונדום, ואם הוא לא היה מגיש לי אחד שמצא בתיק שלי (הוא הודה אחר כך שחיטט בחפצי, ביקש סליחה ועמד על כך שייענש, נהנה עד מאוד מהעונש) בטח הייתי שוכח לגמרי שיש איידס בעולם.
פתחתי את העטיפה והגשתי לבנצי את טבעת הגומי החלקלקה כדי להניח לו לצבור ניסיון מעשי. הוא הודה לי, לקח אותה בידיים רועדות מעט, וגלגל אותה על אברי בזהירות, התנצל מראש על חוסר ניסיונו, ומיד אחר כך הסתער על אברי, לוקח אותו לפיו החם בהתלהבות גדולה, כמעט נחנק, שוב התנצל, הבטיח להשתפר בעתיד, וסוף סוף נרגע מספיק כדי להגיש לי את ישבנו הלבן, קופץ את אגרופיו הקטנים והעדינים כמו מכין את עצמו נפשית למה שאני עומד לעולל לו.
אולי הייתי צריך להבין כבר אז שזה לא ילך, שאני ממהר מידי, אבל כשאני חרמן השכל שלי בתחת, וחוץ מזה איך יכולתי לדעת? מתי כבר יצא לי להיות בעשרים השנה האחרונות עם בתול צעיר וחסר ניסיון? הרי בימינו הם יודעים ומנסים הכול עוד לפני הצבא.
אמרתי לעצמי שאם אהיה זהיר ועדין, ואשתמש בהרבה לובריקנט הכול יהיה בסדר, ויצאתי לדרך, ואז, בעודי דוחק את כיפת הזין שלי לתוך פי הטבעת הורוד וההדוק שלו הוא התכווץ כולו, ילל כמו חתול מיוחם, קפץ מהמיטה, ערום לגמרי, וברח החוצה.
אולי הייתי צריך לרדוף אחריו, לחפש אותו, להרגיע אותו… אבל היה כבר נורא מאוחר והייתי ממש עייף ודי עצבני. בנצי הכיר את המקום טוב יותר ממני וממש לא היה בזין שלי להתלבש שוב ולהתחיל לחפש אותו במקום זר, בחושך. ולכן, אחרי שהמתנתי כרבע שעה, גברה עלי העייפות, נרדמתי וישנתי שנת ישרים עד עלות השחר.
"איפה היית, משוגע אחד." התעוררתי לפנות בוקר אחרי שהוא נגע בי מתוך שינה בכפות רגלים קרות.
"חיכיתי בחוץ עד שנרדמת ואחר כך חזרתי למיטה." לחש בנצי, "אתה כועס עלי יובל?"
פיהקתי. "כן, נורא כועס. בוא הנה אידיוט, אתה ממש קפוא." משכתי אותו אלי, אמרתי לו שוב שהוא רזה מידי, ושהוא חייב לי, ונשכבתי עליו במלוא כובדי.
הוא מצץ את פטמותיי ונאנח, רעד ושוב כרך את רגליו סביב מותניי ובכה כשגמר מעוצמת החיכוך של גופי באברו. הפעם גם אני גמרתי עליו ושנינו נרדמנו שוב עד שצלצול השעון המעורר של הנייד של בנצי העיר אותנו.
הוא קם ראשון, התקלח בזריזות וברח החוצה בלי להגיד מילה, ורק אחר כך גם אני קמתי, התנהלתי, מנומנם עדיין, דרך שגרת הבוקר הרגילה של צחצוח וגילוח ומקלחת, והגעתי בדיוק בזמן לארוחת הבוקר.

רק כמה חודשים אחר כך, אחרי שהשגרה המוזרה הזו של מעין סקס התקבעה לה מבלי משים ביני לבין בנצי (שהצליח לקמבן לנו לפחות לילה אחד יחד, ולפעמים אפילו שניים או שלושה אם כי אף פעם לא ברצף) קלטתי כמה מופרע ומוזר, אפילו חולני, הקשר הסודי שלנו.
גם כשהיינו לבד בקושי דיברנו זה עם זה, הוא אף פעם לא הצליח להניח לי לחדור אליו למרות שרצה בכך מאוד, התעקש שנשמור על הכול בסודי סודות, נוהג בי במעין עוקצנות זועפת במשך היום, בעוד שבלילות הוא היה מתרפק עלי, מנשק את כל גופי, ובוכה בזרועותיי אחרי שהיה מגיע לסיפוקו, אבל מתכווץ כשניסיתי להחזיר לו חיבה וללטף אותו, הודף אותי מעליו, תובע ממני שאכאיב לו, ומספר לי כמה הוא מתעב את עצמו, ועד כמה הוא שואל את נפשו למות בגלל שהוא יצור מכוער וראוי לבוז ולשנאה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il