אב הבית – פרק ז'

07/07/2014

רק למחרת בבוקר כששתינו קפה לפני שהוא נסע לפגישה שלו עם עוד רופא נזכרתי לגלות לו שבעצם אני פחות או יותר חי עם מישהו.
ניסיתי להסביר לו קצת את טיב מערכת היחסים שלי עם בנצי, אבל כבר היה מאוחר, והוא מיהר, וגם אני הייתי מעט לחוץ מחשש שבנצי יקפוץ פתאום לביקור בוקר מוקדם – בנצי נהג להתעורר בארבע בבוקר ולא היה מסוגל להירדם שוב ולפעמים היה קופץ אלי לזיון בוקר זריז לפני העבודה.
"אני אצטרך לספר לו עליך." אמרתי לאילן כשליוויתי אותו למגרש החניה, "שאתה חולה וכל זה."
אילן הנהן בפיזור נפש, בודק בתיקו אם כל הבדיקות והמסמכים הרפואיים שלו נמצאים במקומם.
"הוא בחור די מוזר, אני לא בטוח איך הוא יגיב על זה שאני אקדיש לך זמן." ניסיתי להבהיר את אישיותו הנפתלת של בנצי, "אני חושב שהוא די קשור אלי, אבל הוא לא מדבר הרבה על הרגשות שלו וחוץ מזה הוא עדיין בארון ו… אה… עדיף שהוא לא ידע שישנת פה, אנחנו לא ממש זוג, אבל קשה לדעת איך הוא יגיב, הוא כל כך לא צפוי."
"אתה אוהב אותו?" שאל אילן בלי להביט בפני ופתח את דלת המכונית.
"כן, זאת אומרת בטח שכן, כאילו… אני לא יודע, הוא טיפוס די קשה לפעמים, מסובך כזה, אבל אני די בטוח שיש לו רגשות כלפי."
"ומה אתך? לך יש רגשות אליו?" חידד אילן את השאלה.
הרגשתי שאני מסמיק, "איזו מן שאלה דבילית זו? בטח שיש לי רגשות כלפיו, ומה אתך, לך יש רגשות כלפי אשתך?" הדפתי מעלי את שאלתו המטרידה.
אילן משך בכתפיו, חייך במבוכה ושתק.
"ומה עם הבחור הזה שהסיע אותך לביופסיה? מה אתה מרגיש אליו? אתה אוהב אותו?"
"לא." אמר אילן, "ואם אתה רוצה לדעת אז בחיים לא אהבתי אף אחד כמו שאהבתי אותך. אתה אהבת חיי יובי, הייתי אידיוט שעזבתי אותך. הסרטן הזה הוא עונש על מה שעשיתי לך."
"אל תדבר שטויות." התרגזתי, "סרטן הוא כמו תאונה, חוסר מזל מקרי, דבר כזה יכול לקרות לכל אחד בלי קשר לכלום."
"אבל עובדה שזה קרה לי, נדיר שגברים בגילי חוטפים סרטן ערמונית ובכל זאת אני כן חליתי, זה העונש שהגוף שלי נתן לי כי עזבתי אותך בלי להסביר ובלי לבקש סליחה. בגדתי באהבה שלנו ובגלל זה אני הולך להפוך לאימפוטנט, חבל שרק עכשיו הבנתי הכל."
"מה הבנת?" שאלתי וחיבקתי אותו למרות שהיינו במגרש פתוח, ליד השער, וכל מי שנכנס היה יכול לראות אותנו.
"הבנתי שאף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך." אמר אילן וטמן את פניו הלחים מדמעות בכתפי.
"אילן די, אל תדבר ככה, לפחות הספקת לעשות ילדה, אחרי הניתוח תחייה עוד המון שנים ותספיק לראות אותה מתחתנת ויהיו לך נכדים ממנה… נו, די, אל תבכה, הכול יהיה בסדר, אני מבטיח לך שהכול יסתדר."
"כן, הכול יסתדר, אולי, אבל אותך איבדתי לתמיד." אמר אילן בלחש, מעך אותי אליו בכוח, ואחר כך הרפה, נכנס למכונית שלו ונסע.
חזרתי לאיטי לקרוון, מצפה שכל רגע בנצי יגיע להגיד בוקר טוב, אבל זה לא קרה. לא התרגשתי, לפעמים הוא לא היה מספיק להיכנס אלי לפני העבודה ועכשיו, כשעבד כל כך במרץ על ההצגה זה קרה לעיתים די קרובות. ניפגש בארוחת הצהרים אמרתי לעצמי והלכתי לעבוד על הגדר שכל הזמן הייתה מתרופפת ומתעקמת.
עבדתי עד הצהרים ואחר כך הלכתי לאכול. ישבתי בשולחן הקבוע שלי יחד עם מוני, משה, אלכס וגיגי, מצפה שבכל רגע יגיע בנצי עם ריקו שבזמן האחרון, מאז שנעשה כוכבת ההצגה, התקרב אליו מאוד, והם באמת הגיעו, אבל במקום לבוא לשבת כרגיל לידינו הם התיישבו להם בשולחן נפרד עם שרון וגילת, המורה להתעמלות.
ראיתי רק את הפרופיל של בנצי, אבל זה היה מספיק, והבעת האשמה על פניו של ריקו שהציץ לעברי בגנבה ומיד אחר כך הפנה את גבו הסבירה את השאר.
ויתרתי על הקינוח לטובת משה שתמיד שמח לאכול עוד משהו, אבל הוא הודיע שהוא בדיאטה ונתן את צלוחית הפודינג למוני.
"אתה בטוח?" שאל מוני, "למה אתה עושה פרצוף כזה? יש בעיות?"
"עדיין לא, אבל עוד יהיו." אמרתי וניגשתי אל בנצי שחפר בתוך האורז שלו בהבעת פנים אטומה וניסה להעמיד פנים שהוא לא שם לב אלי.
הנחתי יד על כתפו. "בנצי." התחלתי, ונרתעתי לאחור כי הוא קפץ מהכסא כמו קפיץ שהשתחרר, ואם לא הייתי זריז מספיק ואוחז בזרועו הוא בטח היה מטיח בפני את כוס המיץ שלו.
"בנצי די." ביקשתי, "אל תעשה סצנות, בוא החוצה ונדבר."
"אין לי מה להגיד לך." אמר בנצי בעקשנות, "תעזוב אותי." ניער את ידי מכתפו.
"בבקשה, זה חשוב." אמרתי בקול שקט מאוד שבכל זאת נשמע בכל רחבי חדר האוכל הצנוע שלנו כי כולם השתתקו פתאום ולטשו בנו מבטים.
"אולי כדאי שתיקחו את זה החוצה בן ציון?" אמרה שרון בזהירות ודחפה כפית גדושה פודינג לפיה, מקפידה לא להביט באף אחד מאיתנו.
בנצי קילל חרש, קם ויצא, ואני נגרר אחריו, מרגיש נבוך ואשם למרות שבעצם לא הייתה לי סיבה, או שכן?
בנצי סירב להיכנס לקרוון שלי והתיישב על המדרגות, כובש את פניו בברכיו הכפופות.
"אתה יכול להסביר לי מה בדיוק הבעיה?" שאלתי בתוקפנות ונעצתי בו מבט תקיף שהוא לא הבחין בו כלל.
"הבעיה שפתחת סניף של אטרף במיטה שלך בלי לספר לי קודם, אני מקווה ששמת קונדום." אמר בנצי בחמצמצות, ורק אז נזכרתי שלא, לא שמתי קונדום, כל כך התרגשתי עד ששכחתי מכל העניין.
"בנצי תפסיק עם זה, אני לא יודע מה סיפרו לך, אבל זה לא מה שאתה חושב, הבחור שהיה אצלי הוא אילן, האקס שלי."
"אהה, אם ככה אז זה בסדר." הפטיר בנצי בציניות, ורק אז הבחנתי שהוא בוכה. גררתי אותו פנימה והושבתי אותו על המיטה שלי.
"בנצי, תפסיק עם זה." התחננתי, "די, אל תבכה, באמת שאין לך סיבה." ניסיתי לחבק את כתפו והוא דחף אותי מעליו בזעף, "אל תיגע בי, בוגד." סינן והטיל את עצמו על המיטה, כובש את פניו בכרית.
"מה בוגד? מה בוגד? על מה אתה מדבר? אפשר לחשוב שאנחנו בני זוג." התרגזתי, "וחוץ מזה… חוץ מזה…" גמגמתי ובסוף השתתקתי כי למרות שארגנתי במוחי מערכת הגיונית וסדורה של טענות בנצי היה כל כך אומלל ונרעש עד שכולן פרחו ממוחי, "תשמע בנצי, אין לך מה להתעצבן, אילן בכלל נשוי ויש לו ילדה. שנתיים לא היה לי שום קשר איתו, הוא לא חזר לארץ בגללי אלא כי הוא גילה שהוא חולה והוא צריך לעבור ניתוח."
"איזה ניתוח? מה יש לו?" שאל בנצי והתיישב, מוחה את עיניו הלחות.
"סרטן. כנראה שיצטרכו לכרות לו את הערמונית, הוא נורא פוחד מזה ומנסה למצוא פיתרון אחר, אבל אני לא חושב שיש."
"חנוך לווין מת מסרטן ערמונית." אמר בנצי, "אם היו מנתחים אותו בזמן הוא היה עדיין חי." הוסיף בעצב, "סך הכול זה ניתוח לא כזה נורא, ממה החבר שלך פוחד כל כך?"
"הוא לא החבר שלי." הזכרתי לו, "רק האקס, והוא פוחד בעיקר ממה שיקרה אחרי הניתוח." הסברתי ואחר סיפרתי לו הכול, כל מה שאילן סיפר לי על מחלתו.
"זה באמת לא נעים." אמר בנצי, רגוע קצת יותר, "אבל במה אתה יכול לעזור לו? למה שאשתו לא תטפל בו?"
הסברתי לבנצי את מצבו המשפחתי הסבוך של אילן ומשכתי בכתפי כשהוא שאל ברשעות אם לא מפריע לי שהאקס שלי נזכר בי רק אחרי שחלה, ושכל זמן שהוא היה בסדר לא שמעתי ממנו מילה?
"אני רואה שאתה שפוט שלו כמו שאני שפוט שלך." העיר במרירות כשראה שאין לי תשובה סבירה לשאלתו.
"אני לא שפוט של אף אחד." התקוממתי, "וממתי אתה שפוט שלי? אתה אף פעם לא מוכן לבלות איתי מחוץ לנווה אלונים, אפילו לבית שלך לא הסכמת שאני אבוא."
"זה לא בגללך, זה בגללי." אמר בנצי ונגע בידי במחוות פיוס. "אבל זה לא אומר שמותר לך לזיין אחרים." התלהט פתאום בזעם.
"אילן זה לא אחרים." התגוננתי "ו… ו… "
"ומה?"
"לא יודע, זה פשוט קרה ודי. עזוב, אני לא רוצה לדבר על זה."
"גם אני לא, אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה."
"למה? אתה מקנא?"
"כן." הודה בנצי, "אני נורא מקנא." הוא אחז בידי, בוחן אותה, מעביר את אצבעותיו הדקות על גב כף ידי. "אני יודע שאין לי זכות, אבל אני כל כך אוהב אותך יובל." לחש, "אני נורא אוהב אותך." ולפני שהספקתי להגיב קפץ וברח כמו ילד ביישן.
דקה אחר כך, בעוד אני תוהה מה לעשות ולמה מרוח על פני חיוך אידיוטי כזה צלצל אלי אילן ואמר לי בקול אומלל שגם המומחה שהוא פגש היום פסק שאין ברירה, הוא חייב ניתוח, והוא כבר קבע תאריך.
"בעוד שבועיים ירדימו אותי ויחתכו אותי." בישר לי בקול קודר, "אתה מכיר איזה עורך דין שמתמחה בצוואות?"
"מה צוואה? לא הגזמת?"
"עדיף להיות מוכן לכל דבר, ובן אדם בגילי, עם המחלה שיש לי… אני חושב שזה די הגיוני לכתוב צוואה."
"טוב, בסדר. תכתוב צוואה. איפה יהיה הניתוח?"
"בבטן התחתונה. הוא אמר שאין לי מה לדאוג, הצלקת תהיה קטנה יחסית ואני אוכל ללבוש בגד ים."
"לא, דביל. באיזה בית חולים?"
"באיזה שאני רוצה, אני יכול לבחור. מה עדיף לדעתך, אלישע או אסותא?"
"אסותא, יש שם מגרש חנייה יותר גדול, ויש אולמות קולנוע חדשים וקניון."
"יופי לך, אני הולך למות ואתה דואג שתהיה לך חניה כשאתה עושה קניות ומבלה בסרט."
"נו, די כבר, טמבל. אתה לא הולך למות, שכחתי לשאול אותך, איפה אתה גר?"
"בחיפה, ברחוב מסדה, בדירה של סבתא של סילביה. בעוד חודש יכנסו לפה האנשים שקנו אותה ובינתיים אני גר פה במקום במלון. מקום נורא מדכא." התלונן אילן.
"די לקטר, אל תשב לבד בדירה, לך החוצה, תבלה, תראה אנשים, תלך לבקר חברים, למה אתה לא הולך לגור עם אחותך?"
"כי מאז שהיא נעשתה צמחונית היא וגיסי עברו לגור באיזה מצפה נידח בגליל, יש להם עכשיו תינוק חדש וגם אימא שלי גרה לידם ומשגעת להם את השכל. הם לא צריכים גם את האח ההומו החולה על הראש. למה שלא תבוא לבקר אצלי? אני לא רוצה לישון לבד."
"כי אני… כי… היום הבחור הזה שאני בקשר איתו גילה שישנת אצלי, נהיה מזה סיפור ממש לא נעים ו…"
אילן נאנח ושאל בקול מדוכדך אם זה אומר שלא ניפגש יותר, והוסיף במין טון פולני נעלב שרק הסרטן הצליח להפיק ממנו שזה בסדר, הוא מבין ולא מאשים אותי, אבל שאגיד לו כבר עכשיו כדי שהוא ידע לעשות סידורים.
"מה סידורים? איזה סידורים? הבטחתי שאני אעזור לך ואני אעזור, אל תהיה מעצבן, זה שאתה חולה לא אומר שאתה צריך לחזור למקורות ולהיות פולנייה מתלוננת." התרתחתי, וכרגיל כשאני מתחמם הוא נרגע ואפילו נעשה מבודח. בסוף שנינו חזרנו לעצמנו וסיימנו את הויכוח בהבטחה שלי להתקשר אליו אחרי הצהריים.
אחר כך החלטתי פשוט לעזוב הכול ולחזור לגדר שלי שהייתה אולי עקומה וקרועה, אבל סתמה את הפה ולא הציקה לי, וטרחתי עליה בשקדנות עד ששרון נגשה אלי, נסערת מאוד, ושאלה למה אני חייב להיות גבר מטומטם כזה.
"כי ככה נולדתי, זה גנטי."
"מצחיק מאוד." שקשקה שרון בצמידיה והעבירה יד בשערה שהזדקר לכל עבר, סימן בדוק לסערת נפשה, "אני לא יודעת מה קורה אתך ועם בנצי, וגם לא רוצה לדעת, אבל הוא הודיע לי שמיד אחרי פורים הוא מתפטר, ואל תגיד לי שאין לך מושג למה כי ברור שזו אשמתך."
"מתפטר?" נבהלתי, "אבל הוא לא יכול להתפטר, מה עם הצגת סוף השנה, ומה עם… הוא לא יכול לעשות את זה לילדים." פסקתי, ונחפזתי לאסוף את כלי העבודה שלי, "אל תדאגי, אני הולך לדבר איתו."
"עדיף שתדבר קודם איתי, תסביר לי מה קרה."
"אמרת שאת לא רוצה לדעת."
"ואני באמת לא רוצה, אבל לאבד את המורה לדרמה שלי אני רוצה עוד פחות. נו, תסביר."
הסברתי הכול – האקס שלי, המחלה, הבקשה שלו לעזרה, וידוי האהבה המפתיע של בנצי – לא החסרתי דבר.
"זה יפה שאתה רוצה לעזור לחבר במצוקה." אמרה שרון, "אבל למה היית חייב להזדיין איתו? ואל תגיד שלא ידעת שזה יפגע בבנצי."
"אה… האמת שלא כל כך חשבתי עליו."
"נו, בטח, למה שתחשוב על מישהו שמעריץ אותך, אופה לך עוגיות, ומנקה לך את החדר, ומביא לך כל הזמן מתנות, ומסתכל עליך בעיני עגל? באמת למה?" התכעסה שרון, והוסיפה שרוב צרות העולם היו נפתרות אם גברים היו מפסיקים להיות מטומטמים כאלו ומפעילים מעט שכל ישר.
אמרתי שהיא צודקת ושנינו נאנחנו יחד, ופתאום נזכרתי שליני, בת זוגה, היא עורכת דין, ושאלתי אם היא עושה צוואות.
"בטח שכן." שמחה שרון, וכשהסברתי לה למה אני שואל שמחה עוד יותר.
"אני אטפל בכל." הבטיחה לי, "ועכשיו תן לי את המספר של אילן ולך לבקש מבנצי סליחה, ואחרי שהוא יסלח לך תבטיח לו כל מה שהוא ירצה אפילו חתונה וירח דבש, רק שהוא לא יעזוב את נווה אלונים."
"ונניח שאני אצליח לשכנע אותו להישאר, במה זה יעזור לבעיה שלי עם אילן?"
"אני וליני כבר נדאג לאילן."
"איך תדאגו, תלכו איתו לניתוח? תטפלו בו אחר כך כשהוא ישכב במיטה עם קטטר?"
"לא חמוד, את זה אני משאירה לך ולבנצי. נו, לך כבר, תדבר איתו."
הלכתי לחפש את בנצי שהסתובב נסער ומר נפש בין אביזרי הבמה של ההצגה שלו ונראה כאילו הוא מתאפק לא לבכות. "מה אתה עושה פה?" הרעים לעברי את פניו, מסווה את ליבו השבור בהבעת פנים זועפת.
"אנחנו צריכים לדבר בן ציון. תפסיק להסתובב, זה עושה לי סחרחורת, שב פה לידי ותקשיב לי פעם אחת ברצינות."
"אני תמיד מקשיב לך ברצינות." מחה בנצי, ובכל זאת התיישב מולי והביט בי בעיניים עצובות.
"בנצי תקשיב." לכדתי את כפו הקטנה בין אצבעותיי, "תבין, אני ואילן… אנחנו… הוא חתיכה ממש גדולה מההיסטוריה שלי, הוא ואני… אנחנו… אז נכון שזה נגמר לא יפה, אני לא אומר שלא, אבל הוא עדיין בן אדם מאוד משמעותי מבחינתי, עדיין חבר שלי, והוא צריך אותי, הוא ממש צריך אותי בנצי, ואני לא מאמין שהיית יכול לאהוב מישהו שהיה מפנה עורף לחבר ולא תומך בו ברגע כזה, ותאמין לי שבשביל אילן זה רגע נוראי, הוא עדיין מתאושש מהמשבר של איבוד אבא שלו, ועכשיו נופלת עליו מחלה כזו… וזה שהוא יודע שגם אם הוא יצא ממנה בשלום הוא כבר אף פעם לא יהיה כמו קודם… אתה יודע שהוא כל כך פוחד שהוא רוצה לכתוב צוואה."
"רעיון טוב. גם אני הייתי עושה אותו דבר לפני ניתוח, בעצם אולי כדאי שאני אכתוב צוואה בכל מקרה, רק ליתר ביטחון, וגם אתה צריך יובי, בן אדם אף פעם לא יכול לדעת מתי הוא יקום בבוקר מת."
"מה אכפת לי מה יקרה לרכוש שלי אם אני אקום מת? וחוץ מזה, אפשר כבר לחשוב איזה רכוש יש לי? אין לי כלום חוץ מכמה זוגות ג'ינס וחובות."
"לי דווקא יש קצת חסכונות, ויש דברים בחדר שלי שאני לא רוצה שאימא תראה… תסכים להיות המוציא לפועל של הצוואה שלי יובל?"
"בטח, מה שתרצה בנצי, איזה דברים יש לך שאתה לא רוצה שאימא שלך תראה?"
"לא חשוב." הסמיק בנצי, "אחרי שאני אמות כבר תדע."
"לא רוצה לדעת, ולא רוצה שתמות, וגם לא רוצה שתעזוב, אתה לא מתכוון באמת להתפטר בנצי, נכון שלא? בבקשה, אל תתפטר, אני אתגעגע אליך."
"באמת?" לרגע קט זהרו פניו החיוורים של בנצי מרוב אושר ודקה אחר כך הוא חזר לעצמו והעיר חמצמצות שהוא בטוח שאילן שלי ינחם אותי אחרי לכתו.
"נו, די. הוא לא אילן שלי, והוא לא בן אדם כל כך גרוע, בעצם הוא די נחמד, בטח הייתם מוצאים שפה משותפת, גם הוא חולה על חנוך לווין ועל תיאטרון, והוא ממש אוהב אופרות, בעיקר את אלו של מוצארט, יש לו איזה מאה ביצועים שונים של חליל הקסם."
"באמת?" הופתע בנצי, "אז למה אמרת שהוא סתם ערס פרימיטיבי?"
"אני אמרתי דבר כזה? מה פתאום? האקס שלי הוא פולני בן פולנים, עד שהוא חלה לא קלטתי עד כמה הוא פולני."
"מה יש לך נגד פולנים?" התחמם בנצי, פולני גאה בזכות עצמו.
"לי? שום דבר, למה שיהיה לי? אני מעריץ של העדה הפולנית, בעיקר של האוכל הזוועתי שלהם, עדה מופלאה, העדה היחידה בארץ שאף אחד לא מספר עליה בדיחות, כל מה שאומרים עליהם זו האמת לאמיתה." צחקתי, ובנצי התרגז ואמר בעוקצנות שלא פלא שכל כך הרבה רומניות נשואות למרוקאים כי זו אותה מנטאליות פרימיטיבית, ואני צחקתי עוד יותר ונישקתי אותו למרות התנגדותו, רק כדי להוכיח לו שאני רומני עם מנטאליות פרימיטיבית.
הוא התפתל בין זרועותיי, סמוק וחרמן, ונזף בי להניח לו למרות שלא התכוון לזה באמת, ומי יודע איך זה היה נגמר אם לא הייתה שרון דוחפת את ראשה דרך הדלת ואומרת לנו להפסיק להתנהג כמו גברים מטומטמים, וללכת להתארגן כי אנחנו מוזמנים לארוחת ערב אצלה ואצל ליני.
"אבל הבטחתי לאילן להתקשר אליו." נזכרתי.
"זה בסדר, אני כבר דיברתי איתו. תיפגשו אצלנו ותוכלו להיות עדים כשהוא יחתום על הצוואה, ואחר כך נאכל, ליני הכינה אוכל סיני, אני בטוחה שעד סוף הארוחה כולנו נהיה חברים טובים." פסקה שרון, ולמרבה הפלא זה בדיוק מה שקרה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il