דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
10/07/2014
את ההתפתחות הזו ממש לא צפיתי, לא עלה בדעתי שבנצי ואילן ימצאו כל כך חן אחד בעיני השני, אבל זה מה שקרה, מהרגע שנפגשו הם מצאו שפה משותפת, כל כך משותפת עד שאת הלילה האחרון לפני האשפוז של אילן בילינו שלשתינו יחד, מעשנים גראס, שותים יין ואחר כך… נדהמתי לראות כמה בנצי התלהט, התלהב והשתחרר.
לא יודע למה זה קרה לו דווקא עם אילן ולא איתי, ולמרות שטיפה נעלבתי כשלקראת הסוף הודחתי לדרגת צופה מהצד מחלתי על העלבון כי אחרי הכול זו הייתה הדירה של אילן (בעצם של סבתא של אשתו, אבל למה להתקטנן?) וזה היה הלילה האחרון שלו לפני הניתוח שישנה את חייו מהקצה אל הקצה, ואם לטחון את התחת הרזה של בנצי זה מה שעשה לו את זה אני לא אפריע להם גם אם אני לא אוהב את מה שאני רואה.
למחרת אותו לילה בלתי נשכח הסענו את אילן לבית החולים וחזרנו בשתיקה לנווה אלונים. אני חשבתי על מה שקרה בלילה ואיך, למרות כל הסקס הלוהט, כל אחד מאיתנו תפס לו פינה בנפרד על משטח המזרנים שאילן פרש בסלון ונרדם לבד.
הייתי משוחח על זה עם בנצי, אבל הוא השעין את ראשו לאחור ועצם עיניים, וגם אם הוא רק העמיד פני ישן הפוזה שלו הייתה מספיק משכנעת כדי שלא אפריע לו.
אחרי הצהרים חזרתי לבית החולים שמוקם ברוב נוחות בקומה העליונה של קניון לב המפרץ ואחרי שאיתרתי את חדרו של אילן וחיבקתי אותו, מודע לכך שזו אולי הפעם האחרונה, בחנתי ברטט של גועל את פלג גופו התחתון שכל השיער הוסר ממנו לקראת הניתוח, קיבלתי הסבר על המיטה המשוכללת מהאח הנחמד שהיה ממונה על ההכנה לניתוח של אילן, ליוויתי אותו לחדר ההמתנה של אגף הניתוחים, ונשארתי שם, אוחז בידו, מנסה להראות רגוע ונינוח ולשדר לו שלווה וביטחון עד שהרופא המרדים נכנס וגרש אותי החוצה. הספקתי עוד לתת לאילן נשיקה חפוזה על הלחי לפני שהוא הוסע משם לחדר הניתוח, נראה קטן ואבוד בתוך המיטה הענקית, משאיר אותי להמתין לשובו במסדרון המרווח.
מהחלונות של בית החולים נשקף הנוף המשמים של הכביש הראשי לקריות, אבל מתחת היו שלוש קומות של קניון מלא כל טוב ובקומת המרתף הייתה חנייה בשפע וזה היה פיצוי הולם לנוף.
המבקרים בבית החולים יכלו לעשות קניות, או ללכת לסרט, או אפילו לנצל את תחנת הרכבת ולקפוץ לביקור בתל אביב, אבל אני לא עשיתי אף אחד מאותם דברים אלא ישבתי והמתנתי לאילן יחד עם בנצי שהצטרף אלי אחרי כשעתיים של המתנה חסרת סבלנות, ולא עזר לי כלל כי במקום לנסות להרגיע אותי הוא בחן את כל האחים שהתרוצצו הלוך ושוב, לבושים בבגדים ירוקים מכוערים, ושיתף אותי בחוות דעתו על כל אחד מהם, מנסה להחליט אם הוא מעדיף גברים מזרחיים, שחומים ומלאי גוף, או רוסים דקי גזרה ובהירים.
סוף סוף, אחרי המתנה מיוסרת שבמהלכה כל העולם ואשתו התקשרו לברר מה קורה, ולהציק לי למה הוא לא יצא כבר מהניתוח, אילן הוצא לחדר ההתאוששות. בשלב הזה בנצי כבר נמנם לו, מנצל ברוב חוצפה את המיטה הפנויה בחדר של אילן. האח של משמרת הלילה הרשה לו לנוח שם אחרי שבנצי התחנף אליו במרץ, ואני הייתי לבד עם אילן המנותח.
במקום להיות גיבור שתקן והרואי הוא היה נודניק נוראי – איך שכחתי איזה קרצייה הוא היה נעשה כשהיה חולה? – והתעקש שהוא חייב להשתין.
"אבל יש לך קטטר." אמרתי.
"אז מה? אני מת לעשות פיפי." המשיך אילן להציק, "תביא לי מהר משהו שאני אוכל להשתין בתוכו או שאני עושה פיפי במיטה."
"אתה לא יכול, יש לך צינור גומי בתוך הזין" הבהרתי לו את המצב לאשורו. "הנה, תראה איך השתן זורם לתוך השקית הזו, אתה משתין כל הזמן בלי שתצטרך לקום."
"אבל אני לא מרגיש שאני משתין, אני צריך פיפי." המשיך אילן לנג'ס, "נו, תנו לי לקום לעשות פיפי."
"אסור לך לקום עד הבוקר." התערב האח שהסיע אותו לחדרו, "רק עכשיו עברת ניתוח, לך לישון."
"לא יכול, אני צריך להשתין." ניסה אילן לקום.
"לא, אסור." נזף בו האח הצעיר כמו בילד שובב, והרים את מעקה המיטה שלו, "אל תזוז." הזהיר אותו, "תישאר לשכב בשקט או שהתפרים יפתחו לך, בבוקר תקום, תעשה מקלחת ותרגיש יותר טוב."
אילן המשיך להתווכח, אבל בסופו של דבר התעייף ונרדם, ואחרי שוידאתי שהוא ישן טוב ושוחחתי עם אחיות משמרת הלילה שהבטיחו להשגיח עליו גררתי את בנצי העייף מהמיטה והסעתי אותו לבית אימו.
בדרך הוא סיפר לי שאחיו החליט לצאת מהבית וללכת לגור בהוסטל מיוחד לאנשים שלוקים בבעיות נפשיות.
אימו התנגדה כמובן, וגם סבתו הקימה שערורייה שלמה, אבל אחיו גילה פתאום תעצומות נפש מפתיעים והתעקש לעזוב ולפני שהלך גילה בסודי סודות לבנצי שפגש בקבוצת התמיכה שלו בחורה שמצאה חן בעיניו, היא גרה בהוסטל ולכן גם הוא רוצה.
"אולי גם אני צריך לעשות איזה שינוי?" הרהר בנצי.
"מה, תעזוב את הבית?" שאלתי בחוסר אמון, כי בנצי דבק בעקשנות מוזרה בחדר ילדותו, וסירב בתוקף לעזוב אותו בטענה שרק שם הוא מצליח להירדם.
"למה לא?" התקומם בנצי, "אתה חושב שאני כזה לוזר?"
משכתי בכתפי ושתקתי במקום לחוות את דעתי שהפירוש של הביטוי המזלזל הזה, לוזר, נשמע הולם מאוד גבר בן שלושים פלוס שישן עדיין באותו חדר, ובאותה מיטת נוער בהם ישן כשהיה תלמיד בתיכון.
"תתפלא, אבל אני שוקל לעבור לדירת הקרקע של אחי." גילה לי בנצי, ואחר כך הסביר שאחיו התגורר בדירת קרקע קטנה עם כניסה נפרדת שאימו הקצתה לו אם כי המשיך לאכול אצלה ולקבל ממנה שירותי כביסה וניקיון.
"לגור בדירה מתחת להורים זה לא בדיוק לעזוב את הבית." אמרתי בזהירות, "אבל זו התחלה יפה." הוספתי בחיפזון בהכירי את הרגישות של בנצי לנושא הכאוב הזה
בנצי היה שבע רצון מההערה שלי, ואחרי שגילה לי שהוא ממש נהנה בלילה הקודם, ושהוא לא מבין למה פחד עד כה מחדירה, ושהוא מרגיש שהנה סוף סוף חייו משתנים לטובה נפרד ממני בפיהוק והסתלק לישון בחדר הישן שלו ובמיטה הישנה שלו, ושם הוא ישן עד שעזב את בית אימו כי מי ששכר בסוף את דירת הקרקע היה אילן.
זה היה רעיון של בנצי שראה כמה אילן מתקשה לתפקד אחרי הניתוח.
"אתה לא יכול לחזור לדירה המעפנה של סבתא של אשתך." אמר לאילן בתוקף, והיה עלי להסכים איתו. אילן אמנם התאושש יפה והתקדם מיום ליום, אבל הרופא הסביר שזה יהיה תהליך ממושך ורק אחרי חודש וחצי אפשר יהיה להשאיר אותו לבד, ובינתיים צריך לשמור עליו ולא לתת לו להסתובב בלי עזרה. נכון, לשירותים הוא לא היה צריך ללכת כי היה לו קטטר, אבל מישהו היה צריך להחליף את שקיות השתן, להביא לו אוכל, להשגיח עליו כשהתקלח, לסדר לו את הכריות, לפרוש את השמיכה, להרגיע אותו שהכאבים יחלפו בקרוב ושאחרי שהוא יתחיל לאכול אוכל מוצק הוא גם יוכל לחרבן… לא חסרה עבודה סביב החלמתו.
בנצי הציג את אילן כחבר של חבר שזקוק למקום נוח להחלים ממנו מניתוח והציע שהוא ישכיר את הדירה על בסיס חודשי. אימו שמחה כל כך שבנצי לא עוזב את חדר ילדותו עד שהבטיחה להשגיח על אילן בזמן שאני ובנצי נהיה בעבודה, ולמרבה הפלא היא ואילן מצאו שפה משותפת ונעשו חברים טובים.
"אני לא מבין איך אתה מסתדר איתה, אותי היא מפחידה." גיליתי לאילן כשהיינו כמה דקות לבד, "היא מזכירה לי את המורה שלי ללשון, גם ההיא הייתה קטנה ורזה עם גבות בהירות ופרצוף מחודד ופה מרושע כזה."
"אתה מגזים, היא לא אישה רעה כל כך." הרגיע אותי אילן, "נכון שהיא עושה רושם קצת… קצת מתוח, אבל איתי היא ממש בסדר, והיא גם עושה מרק עוף מצוין, הנה תטעם."
טעמתי והודיתי שכן, המרק מעולה, אבל בכל זאת… "לפי הסיפורים של בנצי אימא שלו היא חתיכת קלפטע מהגיהינום."
"זו לא אשמתה, היו לה חיים לא קלים, בעלה חולה ומשותק, והבן הגדול עם הבעיות שלו… ובנצי עם העניינים שלו… ואם זה לא מספיק אז יש גם אימא שלה שיושבת לה על הווריד… לא קל לה."
"וכמו פולנייה אמיתית היא דואגת שכולם ידעו כמה קשה לה, ומקפידה שגם הם יסבלו יחד איתה."
"יכול להיות." משך אילן בכתפיו באדישות, "אבל לי זה לא מפריע, אחרי שנים עם אימא שלי פיתחתי חסינות לפולניות."
"תגיד, אתה חושב שהיא יודעת שבנצי…"
"בטח שכן, היא בחיים לא תודה בזה, בטח לא כל זמן שהזקנה חיה, אבל היא יודעת על בנצי והיא יודעת גם עלי."
"נו, טוב… כיום זה כבר לא ממש משנה." נאנחתי, והבטתי בעצב על הזין של אילן שנראה מזעזע עם הצינור הזה שהיה תקוע בו.
"כן, אני יודע, עכשיו זה כבר לא רלוונטי." חייך אילן במרירות, ומיד נחפז לברוח מהנושא, הדליק טלוויזיה והחל לדבר על פוליטיקה ושאר עניינים ברומו של עולם, רחוק ככל האפשר מחיי המין שאין לו.
גם אחרי שאילן נפטר סוף סוף (אחרי עשרה ימים ארוכים מאוד) מהקטטר המאוס, ואחר כך מהתפרים, והתחיל להחלים ולחזור לעצמו הוא המשיך לגור באותה דירה כי הדיירים ששכרו את דירת הסבתא של אשתו והיססו אם הם כן רוצים, או לא רוצים נמלכו בדעתם ועברו סוף סוף לגור בה, והוא מצא לו עבודה כלבבו בטכניון, התחיל ללכת כל בוקר ברגל עם הכלב של בנצי – שממש התאהב בו – קנה לו אופנוע הרלי קלאסי, גדול ושחור כמו שחלם תמיד, ונסע בו לכל מקום, לבוש מעיל עור גנדרני עם ניטים כסופים, מושך תשומת לב בכל מקום אליו הגיע.
כמה חודשים אחרי הניתוח, קצת אחרי שהתחיל החופש הגדול, החל אילן בסדרת טיפולים לחיזוק שרירי האגן שלו, הוא סיפר לי הכול על הטיפולים הללו כשטיילנו לנו ברגל ברחבי הגן הלאומי של בית שערים, ואחרי שהסביר לי איך אפשר לתרגל את השרירים האלו תוך כדי הליכה, פקד גם עלי לנסות לתרגל תוך שהוא מעפיל ברגל לפסל אלכסנדר זייד שניצב על גבעה תלולה, משקיף על עמק יזרעאל.
"מאז הניתוח נעשית ממש ספורטיבי." גנחתי, מקלל בליבי את הרעיון המטופש לצאת איתו לטיול.
"שכבתי יותר מידי זמן במיטה, אני חייב לחזור מהר לכושר כי בקרוב אני הולך לרופא לראות מה אפשר לעשות כדי לטפל בעסק הזה של הסקס." גילה לי אילן, פוסע במרץ במעלה הגבעה בעוד אני משתרך אחריו, מזיע ומתנשף.
"חשבתי שאין מה לעשות, שלא יעמוד לך יותר."
"תמיד יש מה לעשות." הכריז אילן באופטימיות, וחייך אלי בעידוד, "איך אתה מסתדר עם בנצי?"
"הרבה פחות טוב ממה שאתה מסתדר עם אימא שלו." זעפתי.
"אבל אתם ממשיכים…" אילן החווה בידו הקמוצה תנועת שפשוף שנועדה לסמן סקס – מחווה שמצאתי מגונה להפליא.
"כן, לפעמים הוא עושה טובה וקופץ אלי לקרוון לביקור של כמה דקות." רטנתי, "אבל מאז הלילה הזה שבילינו אתך הוא כבר לא אותו בן אדם אילן, הוא השתנה מאוד בזמן האחרון."
"הוא עדיין פוחד מאימא שלו, וישן באותו חדר ובאותה מיטה כמו שעשה כשהיה ילד." ציין אילן.
"כן, אבל מחוץ לבית הוא מתנהג בצורה לגמרי לא ילדותית, אני אומר לך אילן, יצרנו מפלצת."
"נו, טוב, אל תהיה קשה איתו, הוא התחיל מאוחר ויש לו המון מה להשלים." חייך אילן בשובבות, "אל תגיד שאתה מקנא." קינטר אותי.
שילבתי את אצבעותיי בשלו, "כל זמן שיש לי אותך מצידי שבנצי יעשה מה שהוא רוצה."
אילן רכן ונישק חטופות על לחיי, "אתה חמוד יובל, אבל…" הוא הביט בעצב אל חלציו, "עכשיו כשאני כבר לא גבר יותר אז…"
"אל תדבר שטויות." התקוממתי, "מה זאת אומרת לא גבר? אז מה אתה, אישה? סקס זה לא דבר כזה חשוב, יש דברים יותר חשובים."
אילן גיחך, אמר שאני חמוד, אבל גבר שלא יכול להעמיד את הזין הוא כבר לא רלוונטי ולכן הוא מתכוון לטפל בזה כמה שיותר מהר.
"אבל הבנתי שאתה אמור לחכות עם הטיפולים האלו עד שתעבור שנה מהניתוח."
"אה… זה בשביל קשישים." הניף אילן את ידו בביטול, "שנה זה יותר מידי זמן, אני כבר מרגיש מצוין ואין לי סבלנות לחכות, בשבוע הבא אני מתחיל לטפל בקטע הזה."
"איך תטפל?" שאלתי בחשדנות, אבל הוא שמר על שתיקה מסתורית, ורק שבועיים אחר כך גיליתי איך הוא מתכוון להיות שוב רלוונטי.
בערך חצי שנה אחרי הניתוח, בתחילת חודש אלול, כמה ימים לפני סוף החופש הגדול, ממש לפני שהקיץ החל לסגת מפני הסתיו, החצבים החלו לפרוח, קולות שופר דקים החלו לבקוע מבית הכנסת הספרדי ואנשים התחילו לתכנן מי יתארח אצל מי בחגים, ישבנו אצלי וראינו יחד סרט בטלוויזיה.
רבע שעה קודם הוא היה בשירותים ואחר כך חזר והתיישב לצידי, הפעם ממש קרוב אלי, הניח יד על כתפי והתרפק עלי קצת, ליטף, נגע ונמרח עלי. זה היה נעים, אבל קצת מוזר כי מאז הניתוח כמעט לא נגענו זה בזה באופן כזה. נכון, היו חיבוקים, בעיקר כשנפגשנו ונפרדנו, אבל יותר בקטע חברי, בטח שלא בצורה כזו.
"מה עובר עליך?" צחקתי ושיתפתי פעולה ברצון, נהנה לגעת בו שוב אחרי כל כך הרבה זמן, ואז… הפתעה!
הוא לקח את ידי והניח אותה על חלציו וגיחך מהזעזוע שחלף בגופי כשמצאתי לתדהמתי זין קשה וזקוף חבוי בתוך תחתוניו.
"אבל איך? חשבתי ש… איך זה שעומד לך פתאום?" קראתי, מופתע, המום ובעיקר שמח מאוד.
זו הייתה הפתעה נהדרת, כל כך שמחתי והתרגשתי, לגעת בזקפה שלו היה כמו לפגוש מישהו שחשבת שלא תראה יותר לעולם, והנה הוא פה, נראה בדיוק כמו תמיד, ושמח מאוד לראות אותך.
"אבל הרופא אמר ש… איך זה קרה?" שאלתי בעודי מלטף ונוגע, מנשק ומלקק, וכמובן מאושר מאוד, לא יכולתי להפסיק לחייך.
"זריקה." גילה לי אילן, "דקירה אחת קטנה והכול מסתדר."
"זריקה איפה?"
"בזין."
"הזרקת לזין שלך?" נדהמתי, ומזל שישבתי כי אחרת בטח הייתי נופל. רק המחשבה על מחט חדה מתקרבת לזין שלו, שהיה יקר לליבי כמעט כמו הזין הפרטי שלי, גרמה לראשי להסתחרר. מזמן לא הייתי קרוב כל כך להתעלפות, וסליחה שאני נשמע כמו הומואית טיפוסית, אבל זריקה בזין, זריקה עם מחט ומזרק… מחט כזו ממתכת עם חוד דוקר… אימל'ה!
"נו, די." נזף אילן בקוצר רוח, "אל תהיה כוסית כזו." הוא הוציא נרתיק פלסטיק קטן וירוק מהתיק שלו והראה לי חבילה של מזרקים חד פעמיים, קטנים מאוד עם מחט דקיקה ובקבוקון של נוזל שקוף. "החוכמה היא לדעת כמה לשאוב, יותר מידי וזה כואב ואי אפשר לזיין, ופחות מידי זה לא עומד מספיק ושוב אי אפשר לזיין."
"אז איך אתה יודע כמה להזריק?" שאלתי, בוחן בקפידה את בסיס אברו ומגלה שם לחרדתי כתם של שטף דם כחול, קטן אך מבשר רעות.
"מניסיון." ענה אילן בקור רוח, "בפעם הראשונה הזרקתי יותר מידי, וזה ממש כאב, ובשנייה פחות מידי ולא עמד לי מספיק, אבל אחרי הפעם הרביעית נעשיתי מומחה."
"והכתם הזה?" נגעתי בו בזהירות בקצה לשוני, "זה כואב?" דאגתי.
"כבר לא. זה מהפעם השנייה נדמה לי, כשעוד לא הייתי מנוסה מספיק, עכשיו אני כבר ממש ספץ, צריך יד יציבה ועצבים רגועים, זה הכול." ביאר לי אילן בקור רוח והניח את ידו על עורפי, אוחז בי בתנועה בוטחת ומוכרת לי היטב. על פי הלחץ של קצות אצבעותיו על עורי ידעתי היטב מה הוא רוצה שאעשה, ומילאתי את מבוקשו בעונג רב. את המשך ההסבר שמעתי כשפי כבר מלא באברו הזקוף, "בשבילך הכול ירגיש ממש רגיל, חוץ מזה שלא תוכל לדעת מתי אני גומר אם אני לא אגיד לך כי אני לא משפיך יותר זרע בחוץ, רק בפנים."
"אהה…" עניתי, ומשכתי מעליו את מכנסיו בלי להפסיק למצוץ.
"מבחינתי ההרגשה היא אותה הרגשה כמו לפני הניתוח…" הוא המשיך ללטף את עורפי, ידו נעשתה לחה מעט מהתרגשות וגופו נדרך, "אני מקווה שזה לא מפריע לך." התנשף, והחל מעסה בתנועות מעגליות מוכרות לי היטב את פדחתי, כמה התגעגעתי למגע התקיף והמחרמן הזה…
"לא מפריע לי." הרגעתי אותו, "כל זמן שאני לא צריך לראות איך אתה תוקע לעצמך מחט בזין מבחינתי הכול בסדר." צייתי למגע ידו שכאילו שידרה לי בלי מילים את רצונותיו, הפסקתי למצוץ והשתטחתי פרקדן על הספה.
"לצערי לא נוכל להיות יותר ספונטניים." הזהיר אותי אילן ונשכב עלי, מועך בחזקה את כתפי בעוד הזין הזקוף שלו מגשש בין פלחי ישבני שכבר יותר מידי זמן לא חשו בעונג הזה.
"זה לא מפריע לך שנצטרך להיות תלויים בתרופה הזו?" חקר והחל להידחק לתוכי בזהירות.
"הדבר היחיד שמפריע לי זה שאתה מדבר יותר מידי." נהמתי, "שתוק ותן לי להתרכז בזיון."
שמעתי אותו מגחך כנגד עורפי, ונדמה לי שהוא גם אמר משהו, אבל לא הקשבתי יותר. גם ככה אני מתקשה לחלק את הקשב שלי, וזה קשה עוד יותר כשרוב הדם בגופי מרוכז בזין שלי. אני לא מסוגל לעשות שום דבר נוסף בזמן זיון, בטח שלא לנהל שיחה.
הדיבורים יכולים לחכות, שום דבר לא בוער וכל כך הרבה זמן התגעגעתי לרגע הזה, לגופו המכביד על גופי, למגע ידיו על כתפי, לעונג הזה של הזין שלו בתוכי… עם אף אחד אחר זה לא היה כל כך טוב ונכון ומדויק. גם אחרי שנואשתי מהתקווה ששוב נהיה יחד באופן המסוים הזה לא הפסקתי לחלום שאוכל להרגיש אותו שוב הולם בתוכי, גונח ומתנשף מעלי, מנשק את עורפי ואחר כך נוגס נגיסות זעירות ומגרות את כתפי… זה היה כל כך טוב, כל כך נעים…
גמרתי בצעקה חנוקה, ואחר כך רעדתי בזרועותיו, ולא התביישתי אפילו להזיל קצת דמעות, הרגשתי שאחרי חצי שנה של התנזרות מגיע לי ליבב קצת, וחוץ מזה עם אילן לא התביישתי מכלום, היה לי כל כך נוח וטוב איתו, זה היה כמו לחזור הביתה אחרי גלות ממושכת בארץ זרה.
"לא האמנתי שזה יקרה לנו שוב, אחרי הניתוח חשבתי שהקטע הזה בחיים שלנו נגמר." נאנחתי בסיפוק, חש זורח מבפנים, ונישקתי אותו שוב ושוב, מאושר מאוד, "אני כל כך שמח."
"מספיק שמח כדי לוותר על אחרים ולהיות רק איתי?" שאל אילן במין חוסר ביטחון מהוסס ונוגע ללב.
"איזה אחרים? מאז שאני בנווה אלונים לא הייתי עם אף אחד חוץ מבנצי, ואיתו זה לא נחשב."
"למה לא?"
"כי… כי… נו, באמת, אתה מכיר אותו, זה בנצי, וחוץ מזה הוא ואני… נו, די אילן, עזוב. אני לא מדבר על זה שהתחתנת, נכון? אז מה יש לך להתרגש מבנצי?"
"אני לא מתרגש." הרגיע אותי אילן, "אתה צודק יובי, מה שהיה היה, בוא נשכח את העבר, נפתח דף חדש ונחזור להיות כמו פעם, בסדר?"
"כמו פעם?" שאלתי, ומשהו מאושרי התעמעם כשהבטתי בו.
הוא לא ענה, רק הרצין באחת, ובמשך רגע ארוך מאוד הבטנו בשתיקה אחד בעיני השני במבט ארוך שקיפל בתוכו המון היסטוריה זוגית נשכחת למחצה, ושקענו בזיכרונות. חלק מהם היו מרים ומכאיבים, בעיקר לי, וזה לא שהייתי צדיק הדור, אבל הוא השפיל את עיניו ראשון והייתה לו סיבה טובה.
"עכשיו הכל יהיה אחרת." הבטיח לי לבסוף במהירות, "אני יודע שפה ושם… שלא תמיד הייתי בסדר, אבל גם אתה…"
"בגללך, אתה התחלת, אם לא היית בוגד בי בחופשה בכרתים עם התייר ההוא…"
"אז אתה היית בוגד בי עם תייר אחר."
"לא נכון." מחיתי, וטעם ההשפלה והכאב שידעתי אז, לפני שנים, שב ועלה בגרוני, "הייתי כל כך מאוהב בך אז אילן."
"אני יודע חמוד, גם אני, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך, אבל… אתה יודע איך זה, ואם הייתי מתאפק אז זה בטח היה קורה בהזמנות אחרת, אם לא לי אז לך ואם לא בחופשה ההיא אז באחרת או סתם ככה… תמיד יש הזדמנות ותמיד יש גברים ש…" הסבתי את עיני מעליו והוא נאנח ואחז בסנטרי, מתעקש להביט בעיני, "נו, די ילד. מה הטעם לחפור בהיסטוריה העתיקה הזו? זה קרה כל כך מזמן, כשהיינו צעירים, חרמנים וטיפשים, עכשיו אנחנו חכמים ורגועים יותר."
"כן, רגועים וזקנים ומקומטים יותר, והרבה פחות חרמנים." הערתי בעצב, נזכר בתחושת צער ואובדן נוקבת איך פעם יכולתי להעמיד את הזין כמה פעמים ביום, ואיך עשיתי ביד כל בוקר רק כדי שהזין ירד לי ואוכל לסגור את המכנסיים בנחת. בשנות העשרים שלי הרגשתי שאני חייב לזיין מינימום פעם ביומיים או שאמות מכאב ביצים, והיום… היום אולי הייתי רגוע וזקן יותר, אבל עדיין לא ידעתי מה אני עושה, ומה הטעם להמשיך הלאה.
גיליתי לצערי שלהיות מבוגר יותר זה לא להיות חכם יותר אלא רק פחות חרמן. המון פעמים הרגשתי עייף מידי, או שלא התחשק לי, ולא פעם העדפתי לראות סרט או לקרוא עיתון מאשר לזיין, אבל זה לא אומר שנעשיתי בן אדם נבון יותר, ממש לא.
"תשמע יובי." אמר אילן, קצת בבהילות, טועה בפירוש מצב הרוח הנוגה שנפל עלי, "אני יודע שזה לא הכי נעים, כל הקטע הזה עם הזריקה וכל זה, ואם הייתי יכול הייתי לוקח כל יום כדור סיאליס ואז לא היה צורך בזריקה הרופא סיפר לי שעם הכדור זה כמעט כמו להיות שוב בריא, מקבלים זקפות ספונטניות והכול, אבל הסיאליס עלול להזיק לכבד, ולצערי הוא גם לא כל כך משפיע עלי, וחוץ מזה הוא גם נורא יקר."
"כמה זה נורא יקר?" חקרתי בזהירות, ונדהמתי לשמוע כמה עולה כדור סיאליס או ויאגרה.
"גם אם אני אקח רק חצי כדור ביום זה עדיין אלפי שקלים, ולמרות שסקס עדיין מאוד חשוב לי בכל זאת… בגילי…" הוא נאנח ובחן בדאגה את הבעת פני, "כשאוהבים זה לא באמת כזה חשוב, נכון?"
"בטח שלא, שיגעון לבזבז כל כך הרבה כסף על דבר כזה, אז נהיה פחות ספונטניים, העיקר שנהיה יחד." חייכתי אליו בעידוד.
שמחתי לראות שרווח לו, וכשהוא ציין בעדינות מאופקת שאם בכל זאת… שאם נורא יבוא לי אז…
"לא, לא רוצה, גם אני כבר לא ילד וממש לא בא לי, רוצה רק אותך אילן, זה מה שתמיד רציתי."
"גם עכשיו כשאני לא ממש… שאני רק חצי גבר?"
"למה אתה מדבר ככה? אתה גבר בדיוק כמו שהיית פעם." הכרזתי בתוקף וגיליתי להפתעתי הנעימה שאם אני ממשיך ללטף אותו שוב עומד לו ואפשר לעשות סיבוב חוזר, וזה היה טוב כמו הראשון, למרות שהפעם הוא לא גמר.
אז מה? העיקר שזה היה איתו, עם הגבר שלי שחזר אלי, שום דבר אחר לא חשוב לי יותר ממנו ומהאהבה שלנו החלטתי, וגמרתי אומר לשוחח עם בנצי ולהסביר לו שדי, נגמר, עליו להפסיק את ביקורי הבוקר הסודיים והמלוכלכים במיטה שלי כי אני ואילן שוב זוג, והגיע הזמן שימצא לו סידור אחר.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il