אב הבית – פרק טז'

07/08/2014

להפתעתי קיבלתי כמה תשובות מעניינות ובמשך זמן מה הייתי עסוק מאוד בפגישות עם נשים שכמהו לילד בדיוק כמוני.
חלקן היו סתם מטורפות, חלקן רצו רק זרע ומימון, אבל לא התלהבו לחלוק את הילד העתידי עם אביו, וחלקן, אלו שבאמת מצאו חן בעיני, פסלו אותי בגלל אלף ואחת סיבות – לא מצא חן בעיניהן שאני ג'ינג'י, שאני מורה, שאני גר בצפון, שאני מרוויח מעט מידי, ואחת כעסה כי אמרתי לה שחנוך לווין הוא המחזאי הישראלי הטוב ביותר במאה העשרים.
לא התייאשתי והקדשתי לעניין זמן רב, אפילו הבאתי את כל המועמדות הסבירות ל'נווה אלונים' כדי לפגוש את יובל ובמשך כל אותו זמן הייתי עסוק כל כך בבחירת אימא לבני עד שלא שמתי לב להתקרבות שחלה בין יובל שלי לבין תולי שהיה לא רק מדריך אהוב ונערץ אלא נעשה גם מורה לתנ"ך ולתושב"ע.
מי שפקחה את עיני הייתה דווקא עתליה, קרובת משפחה של גולן – בן זוגו של תולי – שהחליטה להביא ילד מחוץ לנישואים עם גבר שלא ירצה חלילה להתחתן איתה.
"היא לסבית?" חקרתי את גולן.
"ממש לא, עתליה היא א-מינית." הסביר גולן.
"א-מינית, מה זה אומר?"
"זה אומר שאין לה עניין במין, כל הנושא של מין מעורר בה סלידה, אבל היא רוצה ילד, ועדיף עם הומו, ומה שטוב זה שהיא גרה לא רחוק, ושהיא משוגעת על תיאטרון ומעריצה את חנוך לווין."
"נשמע טוב, אני אשמח לפגוש אותה." אמרתי וכמה ימים אחר כך נפגשתי עם עתליה שמצאה חן בעיני מאוד. שבוע אחר כך הפגשתי אותה עם יובל, הפגישה נערכה בדירתם של גולן ותולי ועלתה יפה מאוד, התנהלה שיחה ערה ומאוד נהנינו, אבל כשליוויתי אותה למכוניתה העירה עתליה חרש שכדאי שאשים לב מה קורה בין תולי לבן זוגי.
"למה את מתכוונת?" נדהמתי, "הם חברים טובים, זה הכול, כולנו ב'נווה אלונים' חברים אם לא שמת לב."
"שמתי לב, וזה באמת נהדר, אבל יש לי הרגשה חזקה שיובל שלך דלוק קצת על תולי."
"לא יכול להיות, מה פתאום? תולי רק ילד."
"הוא צעיר, זה נכון, אבל הוא בהחלט לא ילד, הוא גבר צעיר ומרשים מאוד, ויובל לא מוריד ממנו את העיניים. אני במקומך הייתי דואגת." אמרה עתליה בביטחון מוחלט, והפליגה לדרכה, משאירה אותי פעור פה וחרד.
שקוע בהרהורים חזרתי לדירתם של גולן ותולי ונכנסתי פנימה חרש, בלי שהם יבחינו שחזרתי. הם ישבו בסלון, גולן על כורסת הטלוויזיה, רגלו השבורה לשעבר שעדיין כאבה מורמת על הדום מרופד בכרית וכולו שקוע במסך המחשב הנייד שלו שהיה מונח על ברכיו. תולי ישב לצידו על מסעד הכורסא, ידו נשענת קלות על כתפו, מחלק את תשומת ליבו בין המסך של גולן לבין יובל שישב על הספה מולו, רכון לעברו של תולי, ידו מושטת וכמעט נוגעת בברכו. הוא ישב בחצי פרופיל אלי והבעת הכמיהה שזיהיתי בפניו מחצה את ליבי בכאב ישן – הוא מעולם לא הביט בי כך.
בבת אחת חזרתי לתקופה הרעה ההיא כשהוא חזר לאקס שלו, משאיר אותי לבד אחרי שכבר זכיתי להתחמם באהבתו, אמנם אהבה מסויגת ועל תנאי, אבל האהבה הראשונה שידעתי, האהבה היחידה בשבילי.
אחרי שהוא ואילן חזרו זה לזה משהו בי התמוטט ונשבר, ובבת אחת הידרדרתי להתנהגות מופקרת ומכוערת, משלים בכמה חודשים סוערים את כל תענוגות הבשר שמנעתי מעצמי עד אז. היו לי כמה כרטיסים בכמה אתרי היכרויות, נפגשתי עם עשרות גברים ולא החמצתי אף הזדמנות לזיונים, אפילו משה ומוני, תלמידי לשעבר, זכו להתארח במיטתי, ועד היום אני מסמיק ממבוכה כשאני נזכר בכך.
בזמנו אמרתי לעצמי שאחרי שחיכיתי יותר מידי זמן אני ממצה את עצמי, חוקר את המיניות שלי, ושאר הבלים מתיפייפים שנועדו להסתיר את האמת הלא נעימה – בניסיון להתגבר על ליבי השבור ועל הדרך אולי לנקום ביובל שנטש אותי באכזריות הפכתי להולל חסר מעצורים.
כעסתי עליו ושמחתי לראות אותו סובל ומושפל אחרי שאילן זרק אותו בפעם השנייה, ובכל זאת לא הפסקתי לאהוב אותו, וברגע שזה היה אפשרי חזרתי לזרועותיו, נוטש מאחורי את תקופת ההוללת שלי.
אולי זו הייתה טעות, אולי הייתי צריך למצוא מישהו אחר לאהוב, אבל לא יכולתי. למרות שהוא פגע בי כמו שאיש לא עשה מעולם לא יכולתי להפסיק לאהוב אותו.
מהרגע שנפגשנו ידעתי שיובל הוא אהבתי הראשונה והאחרונה, שאני יכול לחשוק באחרים, אפילו להזדיין איתם, אבל לאהוב אני יכול רק אותו.
הכאיב לי לראות אותו עורג לגבר אחר, גבר צעיר ויפה ששייך לאחר. הבעת פניו המוקסמת והמשתוקקת גרמה לי לחוש זעם, קנאה והזדהות מעורבבים יחד לבלי הכר.
"על מה אתה מסתכלים?" שאלתי וכולם הפנו אלי את מבטם והראו לי מאמר מעניין על חברה שהקים יזם זריז אחד שמסדר להומואים תרומת ביציות ואם פונדקאית, ואם משלמים לו מספיק אפשר לקבל תינוק נטול אימא שיהיה כולו שלך.
"אבל אתה לא חושב שכל ילד צריך גם אימא?" הבטתי בגולן שמשך בכתפיו ואמר שאם הוא כבר יביא ילד הוא מעדיף לגדל אותו לבד, בלי להתחשב בשיגעונות של אף אחת.
"אני לא מסכים." התנגד תולי, "לדעתי ילד צריך אימא ואבא, ואני לא מבין למה כל ההומואים רוצים פתאום ילדים."
"זה לא פתאום, הם תמיד רצו, אולי לא כולם ואולי לא בגילך, אבל כמעט כל גבר מגיע בסופו של דבר לשלב בחיים שהוא רוצה ילד."
תולי משך בכתפיו ואמר שיש לו מספיק אחיינים, ובכלל, יש די אנשים בעולם, לא כולם צריכים להיות הורים.
גולן חייך אליו, חיבק את מותניו ואמר לו שהוא עדיין ילד, ותולי התרפק עליו, גלש והתיישב על ברכיו, מפנה בזריזות את המחשב מדרכו, והשניים התנשקו בלי לשים לב שפניו של יובל מתכרכמות למראה הזוגיות הדביקה שלהם.
הוא אמנם חייך ואמר שהם מתוקים, אבל אני שמכיר אותו טוב ראיתי שההצגה שלהם מכאיבה לו, והתפלאתי איך לא הבחנתי עוד קודם שליובל שלי יש קראש על תולי הצעיר.
פעם אם רק הייתי חושד שהוא מעוניין במישהו אחר הייתי עושה ליובל סקנדל, צועק ומתרגז, זורק חפצים ומנסה לפגוע בו ולהכאיב לו כשם שהוא הכאיב לי, אבל התבגרתי והחכמתי מאז, או שאולי התרככתי? לא יודע. אולי פשוט הייתי עייף מידי בשביל לעשות סצנה? כך או כך בחרתי לשתוק ולהעמיד פנים שלא ראיתי כלום.
חזרנו הביתה כשאנחנו משוחחים על עתליה, על הפריות מבחנה ועל גידול ילדים, ובלילה הוא חיבק אותי כרגיל ואמר שהוא מקווה שאני אצליח להיות אבא, ואני החזרתי חיבוק, הודיתי לו ונרדמתי בזרועותיו כרגיל, מנסה להעמיד פנים שלא ראיתי מה שראיתי.
"אני לא יודעת, כל העניין הזה של א-מיניות נראה לי מוזר מאוד." העירה שרון כשהתייעצתי בה, "יכול להיות שהיא מסתירה בעיה נפשית שעלולה להתפרץ אם היא תהיה בהיריון."
"אז מה, לשלוח אותה להערכה פסיכולוגית? ומה אם היא לא תרצה? מה אם היא תיעלב ותוותר על כל העניין?"
שרון נאנחה ואמרה שהחיים הם לא חברת ביטוח, וגידול ילדים הוא עסק מסוכן מאוד, כל הורה יגיד לך את זה, ואם יש לי תחושה טובה בקשר לעתליה ואני רוצה מאוד להיות אבא אז כדאי שאלך על זה כדי שלא אצטער אחר כך, כשיהיה מאוחר מידי.
נפגשתי עם עתליה עוד מספר פעמים, שוחחתי איתה על חייה, ועל השקפותיה בנוגע לכל דבר תחת השמש, מנסה תוך כדי כך לברר בזהירות אם היא עברה אי פעם טיפול נפשי. לרוע מזלי היא הייתה די פיקחית, או שאני לא הייתי מתוחכם מספיק, והיא הבינה מיד מה אני מנסה לעשות.
"למה שלא תשאל אותי ישר אם ראיתי פסיכולוג?" תקפה, מביטה ישר בעיני.
"טוב, אני שואל." נכנעתי, "היית אצל פסיכולוג?"
"כן, אפילו אצל שניים, וכולם הסכימו שאני אינטליגנטית ושפויה, ולמרות שאני לא מעוניינת בסקס אני אדם יציב ומאוזן." היא חייכה בחמימות וטפחה קלות על זרועי, "אל תדאג, אני אטפל יפה בילד שלנו."
"בסדר, אני סומך עליך." החלטתי, "בואי נחתום חוזה, ואגב, את צודקת, ליובל יש קראש על הילדון ההוא."
"ומה אתה מתכוון לעשות בקשר לזה?" שאלה עתליה בדאגה.
"לא יודע, מה אפשר לעשות? אני בטוח שהוא לא בוגד בי, ושהוא לא אמר כלום לתולי שבטח לא חושד בשום דבר."
"יכול להיות שאתה צודק, שעדיף לשתוק ולחכות שזה יעבור מעצמו." הסכימה עתליה, והוסיפה שלפחות הצרות הרומנטיות האלו נחסכו ממנה.
"כן, אבל מצד שני את גם לא יודעת כמה זה נפלא לאהוב."
"זה לא נכון." מחתה עתליה, "אני אוהבת אנשים בדיוק כמו כל אחד אחר, אני רק לא רוצה שהם יתקעו בתוכי חלקים מהגוף שלהם. זה נראה לי מגוחך וחסר טעם, ואפילו מגעיל."
"ומה עם היריון, זה לא נראה לך מגעיל שתינוק יגדל לך בבטן?"
"התינוק יגדל ברחם שלי שמיועד לגידול עוברים, מה מגעיל בזה? אתה מכיר דרך אחרת להביא ילדים?" שאלה עתליה בהיגיון.
"לא." הודיתי. "ומה עם הנקה, תרצי להניק?"
"בטח, בשביל מה יש לי שדיים? חלב אם הוא הכי בריא, אני מקווה שאני אוכל להניק את הילד לפחות עד גיל שנה."
"ומה אם תיוולד ילדה?"
"גם אותה אני אניק." חייכה עתליה בקור רוח, "וגם אם יהיו תאומים אני אניק אותם, תפסיק לדאוג כל כך, יהיה בסדר."
הפסקתי לדאוג והכנתי בעזרת עורך דין ממשפחה חדשה חוזה הורות עם עתליה. החוזה היה פשוט והגיוני – המשמורת על הילד שייוולד תהיה של שנינו, ההוצאות והאחריות עליו יהיו משותפות, הוא יגדל אצל אימו, אבל זכותי לפגוש אותו פעמיים בשבוע, או יותר, אם אימו לא תתנגד, וכל סוף שבוע שני הוא ילון אצלי, אלא אם כן זה לא יסתדר מאיזה סיבה.
אחרי שחתמנו על החוזה הזמנו את כל ידידינו לארוחה חגיגית במסעדה כדי לציין את האירוע, וגם כדי לתת לכולם הזדמנות להכיר את עתליה. היא באה לבושה בשמלה נאה, שערה אסוף בקפידה, ופניה מאופרות בחן, ועשתה על כולם רושם מצוין. אפילו אימא ציינה שרואים שהיא בחורה הגונה ממשפחה טובה, ושהיא נחמדה, מנומסת ומחונכת, ובעלת שיניים טובות.
"את לא חושבת שהיא קצת מוזרה?" חקרתי בזהירות את אימא כשהחזרתי אותה הביתה.
"כן, אבל מצד שני מי מאיתנו לא מוזר? גם אתה מוזר ובכל זאת היא רוצה שתהיה אבא של הילד שלה." ענתה אימא בפיזור נפש שנבע כנראה מעייפות, או אולי מכמה כוסות היין ששתתה. "כנראה שזה משהו באוויר, או אולי בגלל האביב, אפילו יובל נעשה לאחרונה קצת מוזר." הוסיפה, ועצמה את עיניה.
"למה את מתכוונת?" נחרדתי, "מה פתאום מוזר? מה מוזר בו?"
אימא משכה בכתפיה, "אולי אני טועה, מה כבר זקנה כמוני מבינה, אבל הייתה לי הרגשה שהוא נדבק לילד הדתי הזה, לחבר של הבחור שסוחב רגל."
"את מתכוונת לגולן? הוא שבר את הרגל לפני כמה חודשים והוא עדיין לא הבריא לגמרי, הוא עושה פיזיותרפיה ובעוד כמה שבועות הוא כבר יתחיל ללכת כרגיל, ויובל לא נדבק לתולי, הם מרכזים יחד את הפרויקט של בית הכנסת ויש להם המון סידורים לעשות, זה הכול."
"אם אתה אומר." נאנחה אימא והשעינה את ראשה על המסעד, התלוננה שראשה מסתחרר, שהיא רוצה לעשות פיפי, ולמה צריך בכלל בית כנסת ב'נווה אלונים'?
"צריך כי יש לנו לאחרונה המון תלמידים דתיים שרוצים מקום להתפלל בו."
"חשבתי שכל התלמידים שלכם הומואים, מה יש להם להתפלל? הרי אלוהים לא מרשה שיהיו הומואים?"
"בשום מקום בתנ"ך לא כתוב שאסור להיות הומו, כתוב רק ש… לא חשוב, יש גם הומואים דתיים אימא."
"לדעתי זה לא הגיוני." פסקה אימא.
"יכול להיות, אבל עובדה, ככה זה וזהו, הנה, הגענו הביתה, לילה טוב אימא."
"לילה טוב בנצי." ליטפה אימא את ראשי ליטוף נדיר, ורצה לעשות פיפי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il