אב הבית – פרק י' (סוף פרק ראשון)

17/07/2014

"איך אתה יודע איפה אלכס?" חקרתי את ריקו ששיחק עם הרדיו של המכונית, מעביר תחנות בקצב מסחרר בתקווה לקלוט מוזיקה לטעמו.
"אני לא יודע בדיוק איפה הוא, אבל אני מנחש." ענה לי הפרחח הצעיר והגביר את הווליום.
כיביתי את הרדיו בהחלטיות. "מנחש?" הרעמתי עליו בקולי, "אנחנו נוסעים כל הדרך עד לתל אביב בשביל שתוכל לשחק בניחושים?"
"אל תהיה כבד כזה יובל." הדליק ריקו את הרדיו מחדש בלי להתרגש מזעפי, "זו רק תל אביב, לא ניו יורק, אין כל כך הרבה מקומות שהוא יכול להיות בהם."
"יש מספיק." התרעמתי – הראש עדיין כאב לי וחוץ מזה אני לא אוהב את תל אביב והנהיגה בעיר הזו תמיד מלחיצה אותי – "ואין לי מושג איפה להתחיל."
"נתחיל בטיילת," הסביר ריקו בנחת, "ואחר כך נעשה סיבוב ביפו, ואם הוא לא יהיה שם נחפש אותו בכיכר אתרים. בלילה הם תמיד הולכים לישון שם."
"מי זה הם?"
"נו, הכנופיה הזו שלו, הרוסים שהוא היה מסתובב אתם, ככה הוא פגש את גיגי."
"את גיגי? אבל גיגי לא רוסי, ובכלל, חשבתי שהם נפגשו בנווה אלונים."
"לא, הם נפגשו בתל אביב." ביאר ריקו באורך רוח, "גיגי הגיע לתל אביב מנתניה אני חושב, או אולי מחולון, לא זוכר, אבל הוא בא ממשפחה דתית כזו, אתם יודעים, דוסים פרימיטיביים כאלה שלא מבינים כלום, תפסו אותו עם פורנו הומואי במחשב וחטפו קריזה, ומיד נתנו לו אולטימאטום, או שתלך לישיבה או שתעוף מהבית. הוא העדיף לברוח מהבית והגיע לתל אביב ושם הוא פגש את אלכס…" ריקו נאנח ופרש את ידיו במחווה דרמאטית, ולמרות רצונו להיראות טראגי היה ברור שהוא מתמוגג מנחת, "הם נפגשו על שפת הים, השמש שקעה, אלכס יצא מהמים רק בתחתונים, בלונדיני ושזוף כזה, וגיגי עמד בלי חולצה והסתכל עליו, העיניים שלהם נפגשו וממבט ראשון…"
"נו, די כבר עם ההמצאות האלה ריקו." הפסקתי אותו בחוסר סבלנות, "רומנטיקה זה פאסה, תדבר ישר ולעניין."
"זה לא המצאות." נעלב ריקו, "ככה בדיוק זה קרה, הם סיפרו לי הכול, זו הייתה אהבה ממבט ראשון, אבל אלכס… אתה יודע איך אלכס, וגם גיגי… גברים יכולים להיות כאלה טיפשים לפעמים." סיכם באנחה.
"בן כמה אתה ילד?" גיחכתי והפניתי את המכונית לתחנת דלק.
"אני בן שבע עשרה, אבל זה לא אומר כלום, אני כבר מזמן לא ילד." נעלב ריקו, "וחוץ מזה רומנטיקה לא יכולה להיות פאסה כי היא נצחית." הוסיף בפסקנות.
"טוב, עזוב את הרומנטיקה, רק תסביר לי איך, אם הם היו מאוהבים והכול בתל אביב, הם הגיעו בסוף לנווה אלונים." שאלתי.
"בגלל הרוסים, הכנופיה הזו שאלכס חי אתה, הם לא קיבלו את גיגי, וגם הוא לא הסתדר איתם כי הם שתו וגנבו, וחלק מהם אפילו עסקו בזנות, אני חושב שגם אלכס פה ושם… לפני שהוא הכיר את גיגי… לא העזתי לשאול אותו, אבל לא סתם הוא היה כזה הומופוב, לדעתי הוא עבר טראומה." גילה לנו ריקו בחשיבות, "ובגלל זה הוא לא הסכים להבין… היה לו קשה לקבל את עצמו, ורק אחרי שגיגי התייאש וחזר למשפחה שלו והלך ללמוד בישיבה אלכס הבין למה הוא מרגיש כל כך חרא, ואני לא ממציא, הוא בעצמו סיפר לי הכול."
"איך אתה יודע שגיגי לומד בישיבה?" חקר בנצי שעד אותו רגע ישב והקשיב בשתיקה לויכוח.
"כי הם דיברו." הסביר ריקו בהתרגשות, ונופף בידיו, "לגיגי היה סלולרי, הוא היה מתקשר למשרד של נווה אלונים כל ערב כדי לדבר עם אלכס, ואני שמרתי בחוץ שאף אחד לא יפריע, אבל ביום חמישי האחרון תפסו את גיגי ולקחו לו את הסלולרי, ואז אלכס החליט שהוא נוסע אליו לראות אותו."
"מה, לנתניה? לישיבה?" התפלאתי, "מאיפה היה לו כסף?"
ריקו נע בחוסר נוחות על מושבו. "אני הלוויתי לו." הודה, "אימא שלחה לי דמי חנוכה, רציתי לקנות בכסף ספר שירים של רילקה, יצא תרגום חדש בעברית, אבל ויתרתי כי להציל את גיגי היה יותר חשוב."
"אני אקנה לך את הספר כשנחזור." הבטיח לו בנצי, "דיברת עם אלכס אחרי שהוא עזב?"
"כן, הוא התקשר להגיד שגיגי כבר לא בישיבה בנתניה, שלחו אותו למקום אחר בבני ברק, והוא נוסע לחפש אותו, ומאז לא שמעתי ממנו כלום." נאנח ריקו, ופתאום פיהק פיהוק ענקי, "כבר יומיים לא ישנתי כמו שצריך." התלונן, ושפשף את עיניו כמו ילד קטן, "אני קצת עייף." הודיע לנו ופיהק שוב פיהוק קורע לסתות.
"אולי תישן קצת מאחור." הצעתי, שילמתי למתדלק והסעתי את המכונית לעבר המתקן למילוי אוויר. בעוד אני ממלא אוויר בגלגלים התחלפו ריקו ובנצי במקומותיהם ועד שהשתלבתי בכביש הראשי בואכה תל אביב ריקו כבר ישן שנת ישרים במושב האחורי, ראשו מונח על מעיל הפליז של בנצי, וגופו הדק מכוסה במעיל שלי.
"איזה סיפור, ממש רומאו ויוליה. אני מקווה שנמצא לפחות את אלכס." הערתי, מודאג.
"הכול באשמתי." הכה בנצי על חטא, "לא השגחתי עליהם כמו שצריך."
"עזוב, אתה לא סוהר, ואנחנו לא מחזיקים אף אחד בכוח בנווה אלונים, בטח לא בחור בגילו של אלכס. וחוץ מזה גם אם היית תופס אותו מסתלק לא היית יכול לעשות הרבה."
"הייתי יכול לתת לו קצת כסף, או לפחות טלפון נייד, יכולתי לבוא איתו, לעזור לו, נורא חבל שהוא לא בא לדבר איתי, חשבתי שהוא רואה בי לא רק מורה אלא גם חבר." הצטער בנצי.
"חבר? חבר כמו שמוני ומשה ראו בך?" עקצתי אותו.
פניו של בנצי האדימו, "מה הם סיפרו לך?"
"סיפרו מספיק."
"זה קרה רק פעם אחת, ואז הם כבר לא היו תלמידים בפנימייה."
"בכל זאת… " לכסנתי לעברו מבט, "עליך בנצי לא הייתי מאמין, מה קרה לך בזמן האחרון? כל כך השתנית."
בנצי משך בכתפיו במרדנות. "המוטו שלי הוא אף פעם אל תסביר ואל תתנצל." הצהיר בשחצנות.
"והמוטו שלי הוא להיות מענטש." החזרתי לו כגמולו, "וגם אם עברת משבר זהות ונעשית פתאום שרמוטה יש דברים שפשוט לא עושים, בטח לא אם אתה מורה."
"אתה צודק." הפתיע אותי בנצי, "עשיתי שטות, אבל הם לא ילדים, לא הכרחתי אותם לעשות כלום, וחוץ מזה לא עברתי משבר זהות, אני אותו אדם שתמיד הייתי."
"נכון, תמיד היית הומו חרמן." הסכמתי, "אבל פעם היית קצת יותר דיסקרטי, אתה לא יודע כמה הביצה הזו קטנה? כולם הרי מרכלים על כולם, והיום, כשכולם באטרף, אין לאף אחד יותר סודות. אני לא מבין למה החלטת להתפרע ככה שכולם ידעו, אתה מורה בנצי, מורה לנוער בגיל ההתבגרות, אתה לא מבין איזה נזק אתה גורם? ולא רק לעצמך, גם להם?"
"אני כן מבין, אבל אחרי שנשבר לי הלב כבר לא אכפת לי יותר." הצהיר בנצי ושילב את ידיו על חזהו.
"נשבר לך הלב, באמת? מי שבר לך את הלב?" השתוממתי.
"אידיוט דפוק אחד שזרק אותי כמו טישו משומש אחרי שהאקס שלו חזר לארץ, אבל כל כלב בא יומו, עכשיו האקס זרק גם אותו, ואל תגיד שלא, לא סתם חזרת יום קודם וישר הלכת והשתכרת כמו חזיר."
"אתה צודק בנצי, לא סתם השתכרתי, אני מקווה שזה מנחם אותך ומרפא את הלב השבור שלך."
"ממש לא, למה הוא זרק אותך? מצא בחור צעיר יותר?"
"לא, לא חושב שזו הסיבה, והוא גם לא בדיוק זרק אותי, אבל הוא רוצה שהכול יישאר ככה, כמו היום, שהוא יגור עם אשתו והילדה ויבוא אלי מידי פעם, כשיהיה לו חשק."
בנצי חשב קצת לפני שאמר שאולי זה רעיון לא רע, ככה יהיה לך זמן גם לאחרים, גברים שעומד להם בלי עזרה רפואית.
"אל תהיה מגעיל בנצי, אילן לא אשם שהיה לו סרטן, ואם לי זה לא מפריע אז… אתה באמת חושב שהוא… שיש לו גם אחרים?"
בנצי משך בכתפיו, "עם גברים הכול יכול להיות." ענה במין אגביות מזויפת שרימזה לי שהוא משקר.
"נו, תגלה לי." דרשתי, "מאיפה שמעת את זה?"
"כמו שאמרת, הביצה קטנה, ובאטרף כולם מרכלים על כולם… אני בטוח שזה רק שלב כזה, הניתוח פגע מאוד בהערכה העצמית שלו והוא מנסה להוכיח שהוא עדיין גבר, אחרי שהוא יירגע ויתעייף הוא בטח יתחרט וירצה לגור אתך."
לא ידעתי מה לענות לבנצי, האינטואיציה שלי אמרה לי שהוא לא משקר, והיה לי רושם שהוא יודע בדיוק על מה הוא מדבר. זה דיכא אותי מאוד ולכן פשוט שתקתי והתרכזתי בנהיגה עד שהגענו לתל אביב והתחלנו לחפש חנייה.
לא מצאנו כמובן, אבל המשכנו לנסוע לאט לאורך הים, הטיילת מצד אחד, שורת בתי מלון מצד שני, ואין שום חניה עד יפו. גם שם עשינו סיבוב ענקי, ראינו המון ים ותיירים, בחורים שווים וגם בחורות, אבל שום אלכס לא נראה באופק.
בסוף עצרנו במגרש חניה זעיר של מסעדת דגים, הערנו את ריקו המנומנם והלכנו לאכול משהו. אחרי האוכל שבנו לשוטט בעיר, חרשנו את כל שדרות רוטשילד ברגל, חזרנו לטיילת, ושוב ליפו, ובסוף, לפנות ערב, יגעים ועייפים צנחנו על מעקה בטון בכיכר אתרים, אכלנו פלאפל, שתינו מיץ ונחנו קצת.
"כבר כמעט חושך." אמרתי לריקו שהיה כל כך מיואש ועצוב עד שלא ראיתי שום טעם לנזוף בו על הרעיונות המטורפים שלו. "אין לנו מה להסתובב פה יותר, אני מציע שניסע הביתה."
"בסדר." נאנח ריקו, "אבל בדרך נעצור בגן העצמאות."
"למה? מחיתי, "מה אתה חושב שתמצא שם חוץ מכמה חרמנים קשישים והמון קונדומים משומשים מפוזרים בין השיחים?"
"בכל זאת." הפציר ריקו, "רק נעשה סיבוב ונלך."
"לא רוצה, זה מקום מגעיל." התנגדתי.
"אף פעם לא הייתי בגן העצמאות בתל אביב." אמר בנצי ששתק עד כה, ונראה מותש וקצת חיוור, "אבל שמעתי עליו המון סיפורים, אומרים שהעירייה מתכננת לשפץ אותו בקרוב, אני רוצה לעשות סיבוב אחד בגן לפני שהוא ישתנה לגמרי." הודה, "אתה לא חייב לבוא אתנו יובל." הוסיף, מביט בי במבט מפציר, "אבל אני ממש רוצה לראות את הציפור ואת הפסל, וגם את חוף הילטון מלמעלה."
"אתה בטוח שאף פעם לא היית שם?" השתוממתי
בנצי הניד בראשו, נבוך. "אף פעם לא הייתי בתל אביב לבד, בלי אימא." התוודה, "ואיתה כמובן שלא הייתי מעז ללכת לגן, אפילו לא ביום."
"נו, אם ככה אז בטח שחייבים ללכת. להיות בתל אביב בלי לבקר בגן העצמאות זה כמו טיול בפריז בלי לעלות למגדל אייפל."
החניתי את המכונית מול מלון הילטון, ואחרי שחצינו בזהירות את הכביש – כשאני אוחז בזרועו של ריקו כאילו היה ילד, קולט רק אחרי שהגענו למדרכה ממול מה אני עושה – טיפסנו במדרגות השחוקות לגן ועשינו סיבוב בין השבילים. היה שם חשוך ולא נעים, רוח קרירה נשבה מהים, והדמויות האפלוליות שחמקו בחשיכה עשו לי צמרמורת. ריקו המסכן נצמד אלי, וגם בנצי שבהתחלה הלך קדימה והתלהב נבהל אחרי שמישהו שרק לו שריקה זאבית חצופה מתוך החשיכה, ונדבק אלי מצידי השני.
עמדנו מעל פסל הציפור, מביטים לעבר הים, מנסים להבדיל בין קולות הגלים המתנפצים על החוף למטה, ובין רעשים פחות רומנטיים שנשמעו מאחורינו, ופתאום, כאילו קבענו אתם פגישה מראש הופיעו מולנו אלכס וגיגי, פוסעים להם לתומם יד ביד, שבעי רצון ומחויכים כאילו אין דבר טבעי מזה בעולם.
ריקו התעשת ראשון ורץ אליהם, מחבק פעם את זה, ואחר כך את השני, ומרוב התרגשות ושמחה התחיל לדבר ספרדית שוטפת וכמעט שבכה.
"מה אתם עושים פה?" השתומם גיגי שהיה לבוש בז'קט שחור ובחולצה לבנה, ועל ראשו הייתה כיפה שחורה ענקית.
"מה אנחנו עושים פה?" התנפלתי עליהם, "מה אתם עושים פה? איך יכולת לברוח ככה אלכס? יש לך מושג כמה דאגנו לך?"
"דאגתם לי?" שאל אלכס, קצת מופתע, והוריד תרמיל כחול ותפוח מעל כתפיו, "למה?"
"מה למה? פתאום נעלמת ולא הודעת כלום, יש לך מזל ששרון באמריקה."
"יובל, אל תצעק עלי." נעלב אלכס, "תכננתי לחזור עד הערב, אבל היו לי כמה סידורים שלקחו יותר זמן ממה שחשבתי, זה הכול, ואני בטוח שאם ריקו לא היה מלשין לא הייתם מרגישים שנעלמתי."
"איזה סידורים, ולמה בכלל הסתלקת?"
"הוא הסתלק בגללי יובי." התערב גיגי, "היינו צריכים לדבר על כמה דברים. תגיד יש מצב שאני אוכל לחזור לנווה אלונים לכמה שבועות?"
"למה רק לכמה שבועות? מה יקרה אחר כך?"
"אני אתגייס. יש לי צו גיוס, אבל בישיבה רוצים שאני אדחה את השירות, ואם אני לא אסכים אני חייב לעוף משם, ולהורי אני לא יכול לחזור… זה רק חודש ומשהו." הוסיף בתחינה.
"אין בעיות, בטח שאתה יכול."
"אבל אין לנו מיטות פנויות." התערב ריקו, "וגם אם היו הוא כבר לא חניך בפנימייה."
"זה בסדר, אנחנו כבר נמצא סידור." אמר בנצי בביטחון, "ועכשיו בואו נברח מפה מהר, המקום הזה עושה לי צמרמורת."
בדרך חזרה עצרנו באם הדרך, ישבנו במסעדה והבטנו בנערים הטורפים ארוחה דשנה בעד אנחנו יושבים בצד, שותים תה וחושבים מה לעשות.
"אני בטוח ששרון תבין ולא תעשה שום בעיות, אבל ההורים של גיגי עלולים לחולל מהומה אם הם ידעו שהוא ברח חזרה לנווה אלונים." הרהר בנצי בקול, "מר בן גיגי, אבא של יונתן, (שמו הפרטי של גיגי) עשה עלי רושם של טיפוס מאוד לא ותרן, ולכן אני חושב שהכי טוב יהיה אם גיגי ילון אצלי בדירה עד שיגיע מועד הגיוס שלו."
" לא בא בחשבון שהוא יגור אצלך." התקוממתי, "אני לא אבא שלו ואני אפילו טיפוס די ותרן, אבל זה פשוט לא נראה לי רעיון טוב שילד בגילו, כן, אני יודע שהוא כבר מעל שמונה עשרה והכול, אבל אתה בן שלושים פלוס בנצי, ועם המוניטין שיש לך זה פשוט לא רעיון טוב."
"אתה צודק." הסכים בנצי, "וחוץ מזה אלכס בטח יתעקש לבלות איתו כל רגע פנוי… זה לא רעיון טוב שגם אני אהיה שם, ולכן אני אגור אצלך בינתיים."
"מה? בקרוון שלי?"
"כן, אני מקווה שאין לך התנגדות."
"אין לי התנגדות שתגור איתי לכמה זמן בנצי, אבל אולי תרגיע קצת עם הניקיון והסדר? אני יודע שהברדק שלי עולה לך על העצבים, אבל די נוח לי בבלגן שלי."
"טוב, נראה מה אפשר לעשות." הבטיח בנצי, ובאמת, אחרי שהורדנו את אלכס וגיגי המנומנמים בדירה של בנצי, ואת ריקו המפהק בחדר שלו, ישר הלכנו לישון – הוא ישן על הספה שלי ואני במיטתי – ובנצי היה עייף כל כך עד שאפילו לא פרק את שקית הניילון הענקית שהייתה מלאה בדיסקים, חלקם סרטי פורנו וחלקם אופרות באיטלקית ובגרמנית, שהוא התעקש לקחת מהדירה שלו.
כמובן שהוא לא הצליח להתאפק יותר מידי זמן, וכשחזרתי בערב המחרת לקרוון, כולי מרוט ועייף אחרי שביליתי כמה שעות מתישות בשתילת ורדים לאורך הגדר (החורף הוא העונה האידיאלית לנטיעת שתילי ורדים התעקש הגנן), הוא קיבל את פני במקום בתה חם ובחיוך במבט נוזף ובהוראה לא לדרוך לו על הרטוב כי הוא רק כרגע גמר לשטוף, ושאני אתבייש לי שאני כזה ברדקיסט.
"אני אתבייש מיד אחרי שאני אנוח ואתחמם קצת." הבטחתי וניסיתי להתגנב פנימה, אך לשווא. חיכיתי בפתח עוד חצי שעה לפחות, מתנחם בינתיים בקערית מרק חמה וטעימה, עד שהוא הרשה לי להיכנס רק בגרביים, ודחף אותי מיד למקלחת. שם הוא הפשיט אותי, כעס שאני מלא בוץ, קרצף אותי בספוג ובסבון, ורק אחרי שהייתי נקי ויבש הרשה לי לצאת ולהתכרבל במיטה, ובכל זאת הייתי שמח בחלקי ולא התלוננתי כי בנצי העניק לי אחר כך עיסוי נהדר, ועוד צלחת מרק חם, וכשסיימתי הכריז שעכשיו הגיע הזמן להודות לי על האירוח שהענקתי לו.
"זה בסדר." הרגעתי אותו, "אתה לא צריך להגיד לי תודה, להיפך, אני צריך להגיד לך תודה על הניקיון שעשית אצלי."
"אז תגיד." אמר בנצי ונכנס למיטה שלי, "בבקשה, אני מקשיב." הכריז וכיבה את האור, ואת מה שקרה אחר כך, ואיך אמרנו תודה זה לזה, אני אשאיר לדמיון הקוראים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il