אדון שוקו – פרק ד'

17/05/2009

עמית
הוא לקח אותי לדירה ישנה ומבולגנת ברחוב פלורנטין והציג לפני את בעל הבית – בחור יפה תואר ומתולתל בשם מיקי.
אם הייתי יודע כמה מעט זמן נותר לנו יחד הייתי מקדיש פחות תשומת לב לחבורה המרתקת שפגשתי שם ונצמד אליו יותר, אבל מיקי, על עיניו הכחולות בהירות, מבטאו האמריקאי הנחמד, וחוש ההומור שלו, הקסים אותי.
כאן, בדירה הישנה של מיקי, הכרתי בפעם הראשונה את הקהילה. ראיתי בפעם הראשונה בחיי נשים מתנשקות עם נשים, קראתי לראשונה בחיי את הזמן הורוד והבנתי שמצאתי את המקום שלי בעולם.
ממיקי שמעתי על ניו יורק, על מועדוני המין שלה, והבנתי איזה בור ותמים הייתי עד עכשיו.
לכאן ברחתי לחפש נחמה אחרי שאדי נעלם לי, ומכאן נסעתי לחו"ל, מלווה בעצות הטובות של מיקי ומריו, ובנשיקות של רונה, אבל בפעם הראשונה אדי עוד היה איתי, הציג לי את ויקטור השנוא שהתגלה כאדם חביב בגילו של אבא שלי, בעל מבטא בריטי, שפם אפור וחיוך נעים.
הוא סיפר לי שאדי הוא מודל מבוקש לציור ולצילום וכך הוא מרוויח כסף לתמוך במשפחתו, וצחק כשספרתי לו כמה קנאתי בשיחה ששמעתי אותו מנהל עם אדי.
היה נהדר, נהניתי להפליא, שתיתי יותר מהרגיל אצלי והצלחתי אפילו לעכל את הנשיקות ההדדיות שכולם החליפו עם כולם – תחליף מקובל ללחיצת יד.
אחרי המסיבה מיקי הציע לנו מיטה בחדר הפנוי ופרש לישון עם גבר צעיר ושתקן שדיבר באיזו שפה סלאבית לא מובנת, אבל היה לו תחת נהדר, אמר וקרץ לי.
שנים אחר כך, באיזה סדנה למודעות עצמית, התבקשתי להיזכר בחוויה נפלאה מעברי, ומיד נזכרתי בלילה ההוא.
ישנו ערומים, צמודים זה לזה, נושמים אחד את השני. "מכורבלים יחד כמו שני חתלתולים קטנים." אמר אדי למחרת בבוקר כשהתגלח.
ישבתי על האסלה, שתיתי קפה והבטתי בו, והייתי בטוח שככה יראו כל הבקרים שלי, אני ואדי יחד, שותים קפה, מחייכים זה אל זה אחרי לילה של שינה רגועה אחד בזרועות השני.
נו טוב, הייתי רק בן עשרים אז, ותמים כמו כפית.
יצאנו יחד אל בוקר חמים של סוף הקיץ. אדי הבטיח לי שביציאה הבאה ייקח אותי לנהרייה לפגוש את אחותו.
"אולי היא תמצא חן בעיניך ונחתן אתכם," אמר, קצת בצחוק וקצת ברצינות, "יהיה נחמד אם תהיה הגיס שלי." לא הסכמתי עם הרעיון הזה, אבל שתקתי בדיפלומטיות. אדי קרא את הבעת פני המסתייגת וצחק.
באוטובוס המטרטר דרומה הוא שלף תמונות של אחותו והילדים, והניח לי לגעת בידיו כשבחנו יחד את התמונות.
ישבנו בספסל האחרון, האוטובוס היה מלא חיילים מנומנמים, איש לא שם לב אלינו. אחותו הייתה יפה מאוד, דומה לו בצורה מדהימה.
"אם לא הייתי הומו," אמרתי לו, "הייתי שמח לחזר אחריה."
הוא צחק והשעין את ראשו על כתפי, "תעיר אותי כשנגיע," אמר ונרדם.
אדי יכול היה להירדם בכל מצב. ישבתי ער, חש את נשימתו החמימה על צווארי, והרגשתי מאושר כמו ילד ביום הראשון של החופש הגדול.

ואז, כמה שעות אחר כך, פגשתי את דימה ובועת האושר השברירית שלי התחילה לרעוד עד שהתנפצה, כמו שקורה תמיד עם בועות.
ידעתי שהוא היה חבר ילדות של אדי ושהם נפרדו אחרי ריב גדול. הפרטים לא היו ברורים לי, אבל אדי אמר, קצת במרירות, שדימה הפסיק לשחק איתו בקיץ שבו גדלו לתמר שדיים.
לא העזתי לשאול את אדי למה הוא רב עם דימה, וגם אם הייתי שואל הוא בטח לא היה מספר לי, הוא היה סגור מאוד כשזה נגע לעבר שלו וסיפר לי מעט מאוד על משפחתו. כל מה שידעתי זה שהוא הלך עם הוריו ואחותו במדבר במשך כמה שבועות עד שהגיע לנקודת האיסוף שממנה הוטסו לישראל, וידעתי שהוא אומלל מאוד בגלל מות אימו ומצבו הקשה של אביו, זה הכול.
הייתי מוכן לשנוא את חבר הילדות שלו, אבל לא הצלחתי. הבחור הבהיר והמגודל הזה מצא חן בעיני. היה לו עור ורדרד עדין וחלק כמו שיש רק לרוסים, שיער מברשת בהיר מזדקר על ראש עגול, עורף עבה וחזק וחיוך של ילד שרוצה להצטרף למשחק ולהיות אחד מהחבר'ה היה נסוך על פרצופו הסלאבי.
הוא לקח כל כך קשה את הבשורה על מות אימו של אדי, ונראה כל כך פגוע ואומלל, ואדי היה כל כך מרושע כלפיו. לא יכולתי שלא לרחם עליו.
השיחה שלהם, כל כך סתמית, "מה שלומך? איפה אתה גר? מה שלום המשפחה?"
מתנהגים כאילו הם סתם חברים ותיקים שנפגשו לפתע, אבל הרגשתי את המתח מאחורי חילופי הדברים הרגילים כל כך, וכמה שאהבתי את אדי הייתי לטובתו של דימה.
אדי היה גועלי כלפיו ובלי שום סיבה לא נתן לדימה את הכתובת שלו בנהרייה.
"הוא עדיין מעוניין בתמר," אמר לי בזעף כששאלתי אותו על כך אחר כך. כרגיל נפגשנו במקלחת בשעת לילה מאוחרת.
הוא סיבן את גופי לאט לאט, בודק אותי במורת רוח, "תראה את עצמך," נזף בי "תראה איזה סימנים עשיתי לך? אתה נראה כמו אישה מוכה. אתה סמל בגולני או סמרטוט?"
תמיד כשהרגיש אשמה על ההתפרצויות האלימות שלו היה מפנה את כעסו אלי. לא היה לי אכפת, אהבתי את זה.
"אולי לא הכול בגללך," התגריתי בו, "מאין לך שאין לי עוד איזה מאהב צעיר בקיבוץ?"
אדי חייך חיוך טורפני נהדר, חושף את שיניו הלבנות, "לא אכפת לי אם יש לך איזה בחורה בתור כיסוי, אבל אם אתפוס אותך עם גבר אחר אתה מת, וגם הוא."
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא קינא לי בגלוי. דבריו גרמו לי אושר בל יתואר שמיהרתי להסתיר ממנו.
"אין לך זכות לדבר ככה," מחיתי בצדקנות. "מה עם כל הגברים שאתה …?"
אדי פרץ בצחוק, "איזה גברים? טמבל אחד." הוא הדביק אותי לקיר מנשק אותי בכוח, "אתה כזה תינוק קנאי."
לא האמנתי כמובן שאדי נעשה מונוגאמי פתאום, אבל בכל זאת … זו הייתה פעם ראשונה שטרח להרגיע את קנאתי ולא התעלם ממנה בבוז, כרגיל.
רציתי לעשות איתו אהבה באותו הרגע, אבל הוא סירב. ככל שאני הייתי פזיז יותר ומוכן יותר לקחת סיכונים, ככה הוא נזהר יותר.
"בוא נתלבש מהר, מתחיל להיות כבר קריר בלילה." דחה אותי בתקיפות.
"אז תבטיח לי שתבוא איתי לקיבוץ," הפצרתי בו בפעם המי יודע כמה. "בבקשה אדי, יש לי שם חדר פרטי ונוכל … אתה יודע. בבקשה."
"דימה מתכוון לבוא אלי הביתה." אמר אדי אחרי שהתלבש. "הוא יברר את הכתובת שלי ומיד כשיצא לחופש ינסה לבקר את תמר. עדיף שאני אהיה שם."
ראיתי את השבת הבאה מתבזבזת על דימה ונחרדתי. לא הבנתי למה אדי כל כך בטוח שדימה מעוניין בתמר, ומאחר ולא הכרתי איש מהנפשות הפועלות לא היה לי אכפת.
נורא רציתי שיבוא להיות איתי בקיבוץ, איך אוכל להחזיק מעמד בלעדיו כל סוף השבוע?
"אולי תיתן לה להחליט לבד אם היא רוצה אותו. מה יש לך נגדו בכלל?" ניסיתי לשכנע אותו להניח לאחותו ולמחזר שלה. כל כך רציתי שיקדיש את כל זמנו רק לי עד שהתחלתי לסנגר על דימה שעד היום ראיתי בו יריב.
"הוא נחמד. חוץ מזה הם לא נפגשו שנים. אולי היא תנפנף אותו?"
"אני אחשוב על זה. קדימה, לך לישון." הוא טפח על ישבני והסתלק למגורים של הצעירה.
במשך כל אותו שבוע ראיתי את דימה מביט באדי מרחוק, מחייך אליו לעיתים, אבל מקפיד לא להתקרב אליו. רק ביום שישי בבוקר החליט אדי סופית שיבוא איתי לקיבוץ.
הורי היו כרגיל בחו"ל והדודה רוחיק והדוד יורם הסתפקו בשיחה קלה כדי לצאת ידי חובה. היו להם בעיות עם יובל ששוב הסתבך עם איזו מתנדבת דנית, וכמובן שהיו הבעיות הרגילות עם המפעל, הבצורת והמצב.
בערב לקחתי את אדי לוורטיגו, היו בפאב המון חברים שלי מבית הספר שקיבלו את אדי בטבעיות גמורה, מניחים שהוא חייל בודד ואני דואג לו כדי לתרום לקליטת העלייה.
רק שי, שבילה את כל הערב מחובק עם ליאת שלו, הביט בי מידי פעם בדאגה. ברעש הנורא שהיה שם לא יכולנו לדבר ואחרי כמה זמן ליאת גררה אותו החוצה. הרגשתי הקלה כשמבטו המודאג לא נח עלי יותר והמשכתי לבלות, נהנה לראות את אדי רוקד.
הוא עשה בית ספר לכולנו, מוכיח שלפעמים גם קלישאות הן אמת וזה נכון מה שאומרים על השחורים, הם רקדנים נהדרים.
אולי בגלל ששתה קצת יותר מהרגיל ואולי בגלל המוזיקה אדי נפתח כלפי באותו לילה. הוא סיפר לי איך הוא מרוויח כסף כמודל עירום לציירים וצלמים, ונשבע לי שמאז שפגש אותי הפסיק להיות עם אחרים.
התחלתי להאמין לו, אבל עצבן אותי שהוא חזר שוב על התיאוריה המטופשת שלו שעלי להיפרד ממנו אחרי השחרור ולהכיר עוד אנשים.
"אבל למה לא נוכל להמשיך להיפגש? אני נורא אתגעגע אליך." התעקשתי.
"כי אני אהיה עסוק מידי ילד, ואני מעדיף לא להיות בסביבה בזמן שאתה … " הוא ליטף את פני.
"אני קנאי עמית," הודה והעביר את לשונו על חזי, מתעכב על פטמותיי, מטריף אותי מהנאה ומאושר.
איך הוא יכול לתאר לעצמו שאוכל להיפרד ממנו?
"אני מתכוון להידבק אליך. לא תוכל להיפטר ממני כל ימי חייך." התגריתי בו, ואחר כך לא דברנו יותר. היינו עסוקים מידי.
אחרי שחזרנו לבסיס הייתי בתרגיל שנמשך שלושה ימים. לא ראיתי את אדי במשך כל אותו זמן והתגעגעתי כמו משוגע.
ברגע שחזרנו לרובאית חיכיתי בקוצר רוח לשעה שתים בלילה, השעה הקבועה שלנו לפגישות ליליות במקלחת.
זה לא היה הסקס, פשוט הייתי זקוק לקרבתו, לחוש את ידיו על גופי, להביט בעיניו ולהריח אותו. הוא כבר חיכה לי, ערום ורטוב.
העפתי מעלי את הבגדים ונצמדתי אליו. התנשקנו והתחבקנו בחזקה ובדיוק ברגע זה נכנס דימה למקלחת. למראנו הוא פלט גידוף ארוך ועסיסי, כנראה ברוסית, מצליח להביע בעת ובעונה אחת תדהמה וזעזוע.
לרגע עמדנו שלושתנו קפואים, דימה – בחגור מלא עם הנשק ביד, כנראה גמר רק עכשיו את השמירה, ואנחנו – רטובים וערומים, צמודים זה לזה, עורי הלבן מבהיק כנגד עורו הכהה של אדי.
"היי דימה," אמר אדי בשלווה. ממשיך לחבק אותי, לא מניח לי להתרחק ממנו. במקום להתפלא, דימה התעצבן ושטף אותנו ברוסית קוצפת. אדי כמדומה הבין כל מילה וצחק.
דימה התעצבן עוד יותר ועבר לעברית. "תתלבשו מטומטמים. אם מישהו יראה אתכם יהיו צרות איומות. איפה השכל שלכם?"
מוזר מאוד, הוא באמת היה מודאג בגללנו.
יצאנו מהמקלחת והלכנו לחורשה. ישבנו על גזע כרות ודברנו. כלומר, הם דברו ואני הקשבתי, זרועי כרוכה סביב מותניו של אדי, ראשי על כתפו, מקשיב לקולו החם, מרוצה להיות קרוב אליו וללטף את כף ידו היפה ארוכת האצבעות.
לא העזתי להגיד לו את זה, אבל הייתי יכול לשבת שעות ופשוט להסתכל עליו. לא חשוב מה אדי עשה – ניקה את הנשק, או תיקן את האפוד שלו, או סתם קרא ספר – כל אחת מתנועותיו היו מלאות חינניות וקלילות שעוררו בי הערצה.
לא היה בו שמץ של מגושמות – הוא נע במין ביטחון שקט וטבעי של רקדן ומעולם לא שבעתי מלהתבונן בו וליהנות מעצם קיומו בעולם.
במיוחד אהבתי את כפות ידיו, הן היו יפות כל כך – גב היד שחור והכפות ורדרדות. אם לא הייתי מתבייש הייתי כורע לפניו ומעריץ כל אצבע ואצבע, ואחר כך עובר לחזה ולבטן, מתעכב על ריבועי השרירים הנהדרים שנראו כקוביות שוקולד מפתות, ומשם לזין היפה שלו – הנחש השחור והעדין שידע להיות כל כך קשה ותקיף.
אדי ניער אותי בעדינות, "אולי תלך לישון עמית, אתה נרדם בישיבה."
"לא נכון," מחיתי מנומנם. חש כילד קטן שהמבוגרים מנסים להיפטר ממנו ולשלחו למיטה. "רק עצמתי עיניים. שמעתי כל מה שאמרתם."
"אבל דברנו רוסית," צחק דימה וליטף בחיבה את ברכי.
"על מה דברתם?" הסתקרנתי, "למה באת לחפש אותנו במקלחת?"
"לא אותך חמוד," אמר דימה בחביבות, "רק את גיסי לעתיד. הייתי אצלו בשבת שעברה ואני מתכונן להתחתן עם אחותו. אני מנסה לשכנע את אדי לבוא איתי לקנות לה טבעת אירוסין, אבל הוא לא מבין כלום בתכשיטים."
בתכשיטים אני דווקא כן מבין. בקיץ לפני הגיוס עבדתי בחנות של קיבוץ כברי ולמדתי שם קצת על תכשיטים.
היה להם איזה יבואן בתל אביב, ליד התחנה המרכזית הישנה, שהיה מביא סחורה ישירות מדרום אפריקה. נסעתי לשם כמאבטח של חיותה, מנהלת החנות, אבל בדרך למדתי די הרבה על העסק.
"אולי נלך יחד? אני קצת מתמצא בזה?" הצעתי.
הם החליפו מבטים משתאים. "אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש דגני." אמר אדי כשספרתי להם על חיותה ועל חנות התכשיטים של קיבוץ כברי.
"טוב, בסדר, נלך יחד ואחר כך ניסע לנהרייה. אני רוצה שתכיר את תמר, אולי היא תירגע עד אז ותעיף את הרוסי המשוגע הזה לעזאזל." הוא חבט קלילות בדימה שלא נעלב וצחק.
"אין סיכוי," אמר בביטחון מוחלט, "אני ותמר זה לכל החיים. אנחנו שייכים אחד לשני."
"בחייך דימה," אדי הרצין, "היא רק ילדונת תמימה בת שש עשרה."
דימה ניסה להתאפק, אבל צחוק קל פרץ מפיו. "לא. היא כבר לא." אמר ונראה מאוד מרוצה מעצמו.
אדי זינק עליו והם התגלגלו על האדמה, לפותים זה בזה, מנסים לחבוט אחד בשני, מקללים זה את זה, כל אחד בשפתו.
זה קרה כל כך מהר עד שלא הסתפקתי להגיב, ובעצם גם לא ידעתי איך להגיב. האם להפריד, או לבוא לעזרת אחד מהם? אדי היה זריז יותר, ודימה כבד וחזק יותר. אחרי כמה שניות הכול נגמר, אדי שכב פרקדן ודימה ישב עליו, אוחז את פרקי הידיים של אדי מעל לראשו, משעין את מצחו הלבן על ראשו של אדי ששכב דרוך ושקט, מביט הישר בעיניו הבהירות של דימה.
הם הביטו דוממים זה בעיני זה חושפים את שיניהם במין חיוך נטול עליצות. למראה הזעף העליז שהיה נסוך על פרצופיהם הרגשתי כאילו אני מציצן המביט בטקס פרטי מאוד. חשתי רצון להעלם ולא להיות שם, ועם זאת לא יכולתי להתיק מהם את עיני.
"בכיתי לילה שלם אחרי שעזבתם." אמר דימה וניער קצת את אדי. ידיו נראו גדולות ולבנות מאוד על פרקי הידיים השחורים של אדי.
אולי הייתי צריך להגיד משהו, אבל חשתי משותק. ביחסים שבין אדי לדימה הייתי בבחינת זר לא יבין זאת.
"אני יודע שבאת לחפש אותנו אחר כך בשיכון." הודה אדי ומשהו מעין חרטה נשמע בקולו. "חשבתי שאחרי כמה חדשים תשכח אותה ותמצא מישהי בצבע שלך. למה דווקא את תמר? למה לא אחת משלכם?" הוסיף, ספק בהתנצלות ספק בזעף.
"משלכם? איזה שלכם?" נשך אותי קולו של דימה. "אבא שהיה מכה אותי עם חגורה ושותה, ואחר כך הסתלק, ואימא שעזבה עם הסרסור שלה כשהייתי בן שש? רק אצל אימא שלך היה לי תמיד ליטוף וחיוך ואוכל חם."
"ובבושקה?" ניסה אדי לפייס.
"כן, בבושקה לא עזבה, אבל … היא אף פעם לא דיברה, ולא …" קולו של דימה נחנק ושוב המשיך "כשרק באנו לקרית ים חשבתי שהגלים שרים לי שיר ערש. אתה זוכר את הרעש של הגלים בלילה?"
אדי דחף אותו מעליו ושכב לצידו, מחבק אותו, "כן, אני זוכר. אני זוכר הכול דימיצ'קה," אמר ברוך.

דימה
לראות אותם חבוקים יחד במקלחת, איזה מראה מדהים – לבן על שחור, שוקו וניל. הגוף של עמית, לבן כחלב עם כתמים סגולים ירקרקים צהובים על הכתפיים והגב והישבן. אדי, פנתר שחור וגמיש, כולו שרירים מוארכים ומבריקים, אוחז את עמית בכוח, לא מניח לו לזוז מעליו, והילד היפה הזה נכנע לו, עוצם עיניים סגולות יפות, מתמסר בהכנעה.
לא הופתעתי, עמית היה קרוע על אדי, הרי ידעתי את זה עוד מהרגע הראשון, אבל לראות איך החיוך הקטן והסודי של אדי מופנה אליו, ואיך הוא מניח לו להתרפק עליו ככה, זה קצת צבט אותי בלב. 
אמרתי לעצמי שזה רק בגלל שאדי כל כך מזכיר לי את תמר. היה להם אותו חיוך בעיניים, אותו ברק מפתה על עצמות הלחיים, אפילו אותו ריח מריר חמים שעורר בי תמיד רעב לחיבוק, לנשיקה, למגע של עור שוקולד חם וחלק.
כדי להפסיק לחשוב על זה צעקתי עליהם שהם מתנהגים בחוסר זהירות ולמה הם מסתכנים ככה? הרי אם זה ייודע … מה בעצם יקרה עם כולם ידעו שאדי ועמית עושים אהבה במקלחת? שהם הומואים? מה יגידו החברים אני כבר מתאר לעצמי, אבל מה יעשה צה"ל? יש חוק נגד אהבה של גברים? מעולם לא שמעתי על דבר כזה.
אמרתי לאדי שאני ותמר ביחד עכשיו ושהיא מחכה לקבל את ההסכמה שלו לזה. 
אדי משך כתפיים באדישות "היא רק ילדה," אמר "בעוד שנה היא כבר תרצה אחד אחר."
"לא נכון אדי. אנחנו נתחתן." הודעתי לו בתוקף, מקפיד לא להתעצבן. אני כבר 
גבר. יותר אני לא נותן לאדי להשתלט עלי. שישחק במשחקים האלה עם עמית, לא איתי. גיליתי לו שאני מתכנן לקנות לתמר טבעת אירוסים. היא אוהבת את כל הצעצועים המבריקים והיקרים האלו שנשים מעריכות ואני רוצה לשמח אותה. אדי צוחק חרש ומלטף את ראשי. אני מעיף מעלי את היד שלו והוא צוחק עוד יותר חזק.
"מזלך שתמר כל כך דומה לי," הוא מלגלג, "אחרת מה היית עושה?"
"לא יודע, אבל אני לא מסוגל להיות כמוך אדי, אני לא כזה." אני אומר בלי להסביר לאיזה כזה אני מתכוון. 
שנינו מסתכלים על הילד, הוא ישן על כתפו של אדי, סהרון סגלגל מתחת לעינו הימנית, שריד למכה שקיבל לפני כמה שבועות. לחברים סיפר על קטטה בפאב. אני בטוח שזה שקר – גם שאר המכות והחבלות – זה הכול מאדי, אני בטוח בזה.
"למה אתה מכה את הילד?" אני שואל בלחש. 
אדי מחייך בלעג. "אני מחנך אותו, וחוץ מזה הוא לא ילד. הוא כבר בן עשרים." 
"אתה לא מבין שהוא אוהב אותך?" אני מנסה להגן על הסרס"פ העייף והמוכה שלנו, ולא מבין בעצם למה. מה זה ענייני?
"יעבור לו," אומר אדי באכזריות "גם לי זה עבר." הוא מנער את הילד, "קום עמית, אתה נרדם בישיבה." 
הטמבל הזה תקוע כמו מחסום בינינו ובכלל לא מבין כמה הנוכחות שלו מפריעה. אפילו לא התחבקנו, החלפנו רק לחיצת יד יבשה וקרה. זה לא בגלל השנים שעברו ולא בגלל הדיסטנס הצבאי, זה הוא, הילדון היפה הזה. 
אני מרגיש שאני חייב לשבור איכשהו את הקרח ולהגיע לאדי, אבל אני לא יודע איך. בסוף זה קורה כאילו מעצמו ובגלל סיבה ממש טיפשית. אנחנו מדברים על תמר ואני לא יכול להתאפק וצוחק כשאדי טוען שתמר בתולה תמימה. אדי מתרגז ומתנפל עלי במכות. 
סוף סוף אני יכול לגעת בו להרגיש אותו כמו פעם. אנחנו נאבקים כמו ילדים, אני חש את הידיים שלו עלי, כמו פעם, ועכשיו אני בטוח שכן, אני עדיין אוהב אותו, אבל בשבילי תמר היא האחת והיחידה.

אנחנו מגיעים לבית של אדי בנהרייה בשעות אחר הצהרים המאוחרות, ובחוץ כבר כמעט חשוך. בכיסי קופסא קטנה עם טבעת יפה ועדינה שעמית עזר לי לבחור. אדי לא עשה כלום חוץ מלפהק ולנדב את אצבעו הקטנה שלטענתו עובייה תואם לאצבע הטבעת של תמר.
באוטובוס אני לוחץ את ידו של הילד ומודה לו על עזרתו, ואחר כך מניח להם להירדם זה על זה במושב מאחורי. 
אני יושב ליד חיילת שמנה במדי חייל האוויר ומביט בים. השמש שוקעת לתוכו, מזהיבה את משטח המים החלק, ועלי לעצום את עיני כדי שלא אסתנוור. השקיעה יפה כמו גלויה זולה, אבל אין ברירה, חייבים לסבול את השמאלץ הזה כי הכביש מתל אביב לצפון עובר לאורך הים התיכון.
"ומה היית עושה אם תמר לא הייתה דומה לי?" חוזרת השאלה הלעגנית של אדי לנקר במוחי. 
אין לי תשובה. מי יודע מה גורם לילד מתבגר לדחות פתאום ידידות שהייתה מרכז חייו, וללכת שבי אחרי תפיחת שדים קטנים וקשים על חזה נערה עגולת פנים? למה קפל בד בין פטמות זקורות הטריף אותי פתאום? 
למה יש גבר שמעדיף לחבק גוף קשה ושרירי, זהה לשלו, במקום גוף רך ומתמסר של נערה? למה הוא מעדיף להיאבק בתחת גברי הדוק במקום לשקוע בערווה רכה וריחנית שאפשר להטביע בה את הזין שלך בלי שום התנגדות?
למה, במקום להמשיך לשחק עם אדי במשחק הקריאה, לא יכולתי להפסיק לחשוב איך זה יהיה לגעת בה בין הירכיים הרכות השחומות, ומה יהיה הטעם שלה?
השמש – אשכולית אדומה, מעוכה ומטושטשת שולים, גולשת לאט לאט לתוך גלי הים, מסנוורת אותי בצורה מעצבנת. איפה שכחתי שוב את משקפי השמש שלי?
כמה שאני מתאמץ לחשוב על זה יותר ככה אני מבין פחות. יש לי רק שאלות ותשובות אין. 
מה אם בעוד כמה חודשים או שנים פתאום ימאס לי וארצה שוב להיות עם אדי? 
מי קובע? מי מחליט שאחד יהיה כזה והשני אחר. ומה עם גברים שנהנים גם ככה וגם ככה. 
"אני מתאהב בבן אדם לא במין שלו," ענה שחקן אחד במאמר בעיתון בתשובה לשאלה אם הוא הומו או סטרייט. 
אולי זו התשובה? 
אני מסובב את הראש ומביט באדי, את מי אני יכול לשאול אם לא אותו? אבל אדי ישן על כתפו של עמית שיושב זקוף ומביט בים. 
החיילת שישבה לידי כבר ירדה ושלושתנו יושבים לבד בסוף האוטובוס. גם לעמית אין משקפי שמש, השמש השוקעת מתיזה מהמים חיצי אור דוקרים. 
"השמש לא מסנוורת אותך?" אני שואל.
הוא מחייך חיוך עצוב ויפה. "לא כל כך, זה נורא יפה. נכון?" 
"די קיטשי." אני עונה בקשיחות. מה עוד? שאשב ואתפעל משקיעת שמש בים עם התינוק הסנטימנטלי הזה? 
אני מנסה לכעוס עליו, למצוא בו פגמים, ולא מצליח. 
קודם כל, הוא יפה מאוד, עיניים כחולות כהות, כמעט סגולות, קבועות בפנים נאים בעלי תווים גבריים רבועים. קווצת שיער שחור כחול נופלת בחינניות על מצחו. עור חלבי לבן עוטף גוף שרירי מחוטב. ומה שהכי מעצבן זה שהוא בכלל לא קולט כמה שהוא יפה. בולע את אדי בעיניים מעריצות, נצמד אליו כמו ילד. מתנהג כאילו אדי עושה לו טובה שהוא מואיל לגעת בו. 
"אל תרשה לו להכות אותך," אני אומר בזעף ונוגע בסימן הסגול מתחת לעינו. "מה יגידו ההורים שלך?"
"הורי בשליחות בחו"ל." עונה עמית. "ולדודה שלי לא כל כך אכפת מה קורה איתי. יש לה צרות אחרות."
"אבל מה יגידו בקיבוץ?" אני מנסה, תמיד חשבתי שהקיבוץ הוא כמו משפחה וכולם דואגים זה לזה. 
עמית מניד יד בביטול. "בקיבוץ? מה אכפת להם ממני בכלל?" עוד פרה קדושה נשחטה לנגד עיני, אבל אני לא מוותר וממשיך לנדנד, "ושי? החבר שישב אתך על הסיר בגנון?" 
"יש לו חברה שהוא קרוע עליה," עונה לי עמית באדישות, "הוא לא רואה אף אחד ממטר, ואני מבין אותו, גם אני מרגיש ככה. לא אכפת לי מכלום, רק ממנו." 
"אבל בכל זאת, אל תיתן לו להכות אותך." אני ממשיך בשלי.
"זה לא ממש מכות. זה רק מין משחק כזה." עונה עמית בשלווה, "אני אוהב את זה ככה, וחוץ מזה, זה לא עניינך." 
מה שנכון נכון. 
אני שותק קצת ואז שב ופונה אליו. "למה זה ככה?" אני מתקיף אותו, "למה יש כאלה שרוצים גברים וכאלה שמתרגשים רק מבחורות?"
"וכאלה שיושבים על הגדר ורוצים ליהנות משני העולמות." מתערב אדי בשיחה שלנו, עיניו עדיין עצומות. אנחנו מתחילים להתווכח ומתברר שכל אחד מאתנו שכב עם נשים. לעמית היו הכי הרבה בחורות, וגם היה לו העונג המפקפק ללוות בחורה אחת לבית החולים לביצוע הפלה, למרות שהוא לא בטוח בכלל שהוא היה אחראי להריון.
"ומתי אתה הספקת לשכב עם בחורות?" אני מתגרה באדי שלמד בבית ספר דתי בבאר שבע והתגייס מיד אחרי הבגרות. 
"בצבא," הוא מתריס כלפי, "והן לא היו בחורות אלא נשים." 
הוא פונה אל עמית שמביט בו בעיניים פקוחות לרווחה. "זה היה רעיון של ויקטור. הייתה גברת אחת מבוגרת, בת ארבעים, אולי יותר, היא רצתה אותי ושלמה כסף טוב על זה אז …." הוא מושך בכתפיו, מתעלם מעינינו הקרועות בתימהון. 
"מזה בא הכסף שהלווית לי?" אני שואל ומרגיש קצת בחילה. 
אדי הלווה לי חלק מהכסף לטבעת ונתן לילד מכה כשהוא הציע לעזור גם כן. "אל תתערב בעסקים משפחתיים," אמר לו בגסות. עמית ספג את זה בלי שום תלונה, מחר בטח יהיה לו עוד סימן כחול על הגוף.
"אחר כך היו עוד כמה גברות," הוא מוסיף, "אבל עכשיו, כשאני ברובאית, זה כבר יותר מסובך, וגם הילד כל הזמן מציק לי." הוא לופת את עורפו של עמית בעיקול מרפקו ומטלטל אותו קצת. עמית מתנער ממנו בזעם ודוחף אותו. 
אז הילד לא לגמרי כנוע, בכל זאת יש לו קצת ביצים. 
"אבל איך הצלחת? זאת אומרת …" אני מנסה להירגע ולדבר בהגיון ולא מצליח. "מילא אם היא צעירה ויפה, אבל זקנה מקומטת … איך הצלחת להעמיד את הזין?"
"עצמתי את העיניים וחשבתי על אנגליה," באה התשובה העוקצנית, "וחוץ מזה הייתי צריך את הכסף. התאומים רצו מחשב ותמר רצתה אופניים עם מהלכים. לעצמי לא קניתי שום דבר. חוץ מזה הן היו מאוד נחמדות ועדינות וגם לימדו אותי המון דברים. אתם יודעים איך זה? לא הגיל אלא התרגיל." 
אני לא מצליח להתאפק ופורץ בצחוק ואדי מצטרף אלי.
עמית הופך אלינו את גבו, מצחו דבוק לשמשה, עיניו בים הזהב, מסרב להשתתף בעליצותנו. 
"הפסקתי עם זה אחרי שהבאת אותי לדירה של סבתא ילד." מרצין אדי ונושף בעדינות על עורפו. 
עמית מצטמרר והופך אלינו את פניו, הכחול בעיניו מתכהה לסגול שחור והן מבריקות מדמעות עצורות. "זאת זנות!" הוא אומר בקול חמור "פשוט זנות. לא חשוב איך תתרץ את זה, זאת זנות. איך יכולת?" 
הוא בוחן במבט רציני את פניו של אדי. מבטו קשה, לא סולח. "רציתי לתת לך כסף ואתה העדפת ל… ל… " לרגע הוא כמעט נשבר ואחר כך מתגבר וממשיך לדבר, ממיר את העלבון בלעג. "רוצה שגם אני אשלם לך? מה התעריף שלך? אתה לוקח לפי שעות או לפי אורגזמות?" 
עכשיו הוא רועד כולו, הדמעות שהזעם הצליח לעצור עד עכשיו זולגות. הוא התבגר הרבה בימים האחרונים, אבל הוא עדיין ילד.
אדי מושיט לעברו את ידיו ומושך אותו אליו "די, די חמוד." הוא לוחש ומוסיף מילות חיבה רכות באמהרית. עמית נותר קשוח לרגע ואז מתרכך, נשען לאחור ומתמסר לחיבוק.
זיכרון של עצמי בגיל שמונה או תשע, חבול ומוכה אחרי התקפת זעם של אבא, בורח החוצה ומוצא מחסה בין זרועותיו של אדי שלוקח אותי לאביו כדי שימרח יוד על ברך חבולה. אבא של אדי, ששמו האתיופי נשמט מזיכרוני וכולם קוראים לו אברם, לוחש מילות חיבה באמהרית רכה, משבח את אומץ ליבי ונותן לי פיסת שוקולד להמתיק את צערי. 
אדי מנחם בעדינות את עמית ואני נזכר בעדינותו של אבא שלו שהיה פעם צעיר ובריא, וכעת הוא יושב, שמוט וכבוי עיניים בכסא גלגלים. עכשיו גם עיני מתמלאות דמעות.
"תפסיקו כבר להתנהג כמו נקבות!" אני זועם עליהם בלחש. הם מתחבקים כאילו היו לבד בחדר השינה שלהם ולא באוטובוס ציבורי. מזל שאף אחד לא שם לב. כולם מנמנמים או מביטים בשמש שרק עובי אצבע מפריד בינה לבין טבילה במים. 
נו, שתשקע כבר לעזאזל! נמאס כבר מכל היופי הזורח והדביק הזה!

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il