דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
06/07/2015
זה התחיל לפני כמה חודשים, בעונת המעבר הזו שבין החורף לקיץ. יש כאלו שקוראים לה אביב, אבל בואו לא ניסחף, פה זה הלבנט, לא אירופה, עונת מעבר מספיק.
לפינקי היה יום הולדת, לא חשוב איזה, מספיק שתדעו שכבר לא ארבעים, אבל עוד לא חמישים, משהו באמצע, וכמו תמיד רוזי הבן זוג שלו – או החבר, או השותף לדירה, או הידוע בציבור שלו, תלוי באיזה יום אתם שואלים – הזמין אותנו למסעדה לכבוד יום ההולדת של פינקי.
הלכנו למסעדה איטלקית אופנתית והזמנו מבחר של פסטות ברטבים שמנת, נשבעים שממחר דיאטה. היה נחמד. שלושה חברים ותיקים שמכירים ויודעים זה על זה הכול, (כולל במובן התנכ"י), מבלים במסעדה מלאה מפה לפה. היה שם קהל מגוון – זוגות בכל מיני הרכבים, משפחות עם ילדים וגם סתם חבורות של ידידים, כולם לבושים יפה מסודרים מנומסים ו…
"פאק! אני הכי מבוגר פה." התבאסתי.
הם החליפו מבט מודאג ואחר כך סקרו את הסביבה ושוב הביטו זה בזה מודאגים. "אולי זה נכון, אבל אתה לא נראה הכי מבוגר." ניסה רוזי לרכך את האמת.
"עזוב רוזי, אני בן חמישים וחצי ואני במסעדה מלאה ילדים, והכי גרוע זה שבראש אני לא מרגיש יום אחד מבוגר יותר משלושים."
"למה זה גרוע?" הקשה פינקי שצעיר ממני בשלוש שנים בסך הכול.
"כי בגילי מה שקובע זה הגוף לא ההרגשה."
"אבל אתה נראה מצוין." אמר רוזי וליטף לי את היד כמו שהוא עושה תמיד כשהוא רוצה שאני אחזור איתם לדירה שלהם ואשאר לישון אחרי שנבדוק שוב את הסרט ההוא שתמיד עושה לו את זה. כל שנה אנחנו רואים את אותו הסרט וכל שנה השחקנים עושים בדיוק אותו דבר כמו בשנה שעברה (מזדיינים בשצף קצף אם תהיתם), אבל רוזי בכל זאת בודק, אולי הפעם זה ייגמר בחתונה? הם כל כך מושלמים יחד, השוודי המסוקס והכושי המדהים.
"אני גם מרגיש מצוין עד שאני מסתכל בראי, וגם זה רק בתנאי שאני זוכר להרכיב משקפיים. בלי משקפיים אני ממשיך להרגיש מצוין, זו הסיבה שלפעמים אני עושה טעות ומתחיל להתעמל עם המשקולות ואז הגב שלי צועק – הצילו, משוגע! אני כבר זקן ועייף – ואז אני נזכר ששכחתי להרכיב משקפיים.
"די כבר לקטר, פולנייה מעצבנת אחת." אמרו שניהם ביחד, "בגיל חמישים אתה עוד מחזיק משקולות מתחת למיטה ומשתמש בהם כל יום, מה אתה מתלונן?" נזף בי רוזי שתמיד היה שמנמן מעט ולאחרונה נעשה ממש עגול.
מה שוות המשקולות מתחת למיטה אם המיטה ריקה? חשבתי לעצמי, אבל לא אמרתי כלום כי ידעתי שהם יגידו לי שהמיטה ריקה בגלל שאני לא רוצה לא בגלל שאין מתנדבים ושזה תלוי רק בי.
לא היה לי כוח להסביר להם שוב למה החלטתי שלא, לא עוד ודי!
"לחטוף מכה באצבע הקטנה של הרגל כשאני קם להשתין באמצע הלילה בגלל הפרוסטאטה זה לא נקרא להשתמש במשקולות." לעגתי לעצמי, והם מחו ואמרו שאף אחד לא שומר על כתפיים רחבות כאלו, וחזה שרירי כזה, וידיים חזקות כאלו סתם ככה, ושלבן אדם שנראה כמוני בגילי אין זכות לקטר.
"רק אל תגידו לי שאני משתבח עם הזמן כמו יין טוב." עשיתי פרצוף, כי באמת, הקלישאה הזו יצאה לי מהאף עוד בחורף שעבר, כשחגגתי חמישים.
"בסדר, לא נגיד לך." אמר פינקי וחייך חיוך ממזרי, "אבל אני בטוח שזה בדיוק מה שהמלצר שלנו חושב."
"יש לנו מלצרית פינקי, אולי הגיע הזמן שגם אתה תתחיל להרכיב משקפיים על בסיס קבוע?"
"אני לא צריך להרכיב משקפיים כדי להבדיל בין בחורה להומו." נעלב פינקי, "וגם אם אני אהיה עיוור וסנילי אני עדיין אדע איזה מלצר הוא הומו ומי מהסועדים מעניין אותו מעבר לטיפ."
"על מה אתה מדבר פינקי." הניח רוזי לפסטה אלפרדו שלו ושלף את משקפיו, בוחן בעניין את הסביבה.
"עליו, על הבחור החמוד הזה עם הקוקו השחור הקטן שמדבר עם המלצרית שלנו ומנסה לשכנע אותה במשהו."
"קרוב לוודאי שהוא רוצה שהיא תיפגש איתו אחרי שהיא תסיים להאכיל את שלושת ההומואים הזקנים האלו שנפלו עליה."
"לא, הוא מנסה לשכנע אותה שתחליף איתו שולחנות כדי שהוא יהיה המלצר שלנו." פסק פינקי, ולמרבה הפלא הוא כנראה צדק כי המלצרית עברה לשרת את השולחן ממול והמלצר עם הקוקו העמיד את עצמו לרשותנו.
"אתם רואים שצדקתי." חגג פינקי.
"זה לא אומר כלום, אולי אחת הסועדות שם היא האקסית שלו, או שהיא מטרידה אותו מינית והוא מתבייש להגיד משהו?"
"לא." הטיח פינקי כוס החלטית על השולחן, "הוא נדלק על גרי (שמי בועז אבל כולם מכנים אותי גרי) מהרגע הראשון שנכנסנו לפה ואני מבקש לא להתווכח איתי על זה כי אתם יודעים שאני תמיד צודק."
אני ורוזי החלפנו מבטים, שנינו זכרנו טוב את כל הפעמים בהם פינקי לא צדק וגם את הפעם ההיא בה הוא טעה בגדול זכרנו היטב, אבל אחרי הכול היום היה יום הולדתו אז שתקנו.
אחרי שיצאנו משם, קצת מתנודדים בגלל היין, אבל עדיין מלאי מרץ שתכננו לפרוק זה על זה בדירה של רוזי ופינקי שכחתי לגמרי מהמלצר עם הקוקו שאמנם שירת אותנו בחן וקיבל טיפ יפה, אבל לא הגיע כמובן לקרסוליהם של השוודי ושל הכושי התאוותן שלו.
רק על הקפה של הבוקר גילה לי רוזי שפינקי – שעדיין ישן, יגע מכל אירועי הלילה הקודם – צדק לגמרי ושהמלצר שלנו ניצל את ההזדמנות כשהלכתי להשתין והוציא מפינקי את מספר הטלפון שלי.
"אתה צוחק, מה הילד הזה צריך את הטלפון שלי?" הופתעתי.
"מה אתה חושב?" חייך רוזי.
"אין לי מושג. אולי הוא רוצה לסדר שידוך לסבא שלו שיצא מהארון בשעה טובה אחרי שחיתן את כל הנכדים?"
רוזי נאנח, רכן אלי והביט ישר בעיני, ההקדמה הרגילה להרצאה תוצרת מר רוזנבלום בע"מ – "קודם כל בועז, שתדע לך שאתה נראה בקושי בן ארבעים…" התחיל.
"נו, בטח." הפסקתי אותו באמצע, "בתאורה המחורבנת שהייתה שם כל אחד נראה עשרים שנה צעיר יותר. פלא שלא ביקשו ממך תעודת זהות כשהזמנת יין."
"אני מתכוון שאתה נראה בקושי בן ארבעים עכשיו, באור הבוקר הבהיר, אחרי לילה של… לא חשוב, אתה יודע לבד. יש לך גנים טובים חתיכת פולנייה מרגיזה שכמוך, ואין לי מושג איך, אבל הצלחת לא להשמין ולא להקריח ולשמור על כל השיניים שלך, וגם על שאר האיברים שלך הצלחת לשמור בכושר לא רע ומי כמוני יודע את זה. תגיד את האמת, לקחת ויאגרה אתמול?"
"מי צריך ויאגרה אחרי ששוב הכושי אכל אותה מהוויקינגי המצויד?"
רוזי פרץ בצחוק, הפסיק לנאום וחזר לדבר כרגיל. "אתה נראה טוב לגילך גרי, תמיד נראית טוב ועם השנים אתה נראה גם מכובד יותר, ותתפלא, אבל יש כאלו שמראה המנהל הבשל והסמכותי עושה להם את זה."
"מה מנהל? אני כולה עובד בעסק של אבא שלי."
"אתה מנהל אותו לבד כבר עשרים שנה."
"אל תזכיר לי שמוליק. כל יום אני מתפלא מחדש לאן ברחו לי כל השנים האלו." נאנחתי, "רק אתמול הייתי בן שלושים והתלוננתי שאני מזדקן, מי בכלל חשב על גיל חמישים והנה, גם חמישים עבר חלף לו. אולי אתה יודע איך עשרים שנה עברו לי כמו יום אחד?"
"אין לי מושג, אבל חכה, יש לפנינו עוד את גיל שישים ושבעים ו… די מספיק, לא רוצה שמונים. רוצה רק שמר שלמה פיקנלשטיין שמשגע לי את השכל כבר שלושים שנה יהיה בריא."
"הרי אתה חולה על התחת שלו רוזי, עובדה שאתם יחד כבר כמעט שלושים שנה. איך הבריאות שלו?"
רוזי הקיש בשולחן ואחר כך, רק ליתר ביטחון, על מצחו. "מצוין, שלא יהיה יותר גרוע."
"ואתה, מה שלומך?"
"מאז שהפסקתי לעשן אני מרגיש הרבה יותר טוב. אני חייב להיות בריא בשבילו גרי, כל זמן ששלמה ישן איתי אני בסדר." חייך אלי רוזי ושוב נפעמתי מהאהבה הממושכת והחזקה שלהם שהצליחה לשרוד כל כך הרבה שנים וצרות.
אחר כך הייתי חייב ללכת ובדרך החוצה רוזי חזר לנושא המלצר ואמר שהוא נראה לו ילד נחמד ורציני, לא אחד מהפרחחים האלו שחושבים שהחיים נגמרים אחרי גיל שלושים, ושבאמת הגיע הזמן שאפסיק להתאבל על כצל'ה ז"ל ואתחיל לחיות שוב.
"אני חי. לא קיבלת הוכחה שאני חי רק הלילה?"
רוזי הניד בראשו בעצב. "כן, אבל גרי, בחייך… לזיין מידי פעם זה נחמד, אבל לא לזה אני מתכוון. אתה ישן לבד יותר מידי זמן ואתה הולך לבית קברות יותר מידי פעמים. עברו כבר כמעט שלוש שנים, מספיק."
"מה? גם להתאבל אסור לי? מי יבקר אותו אם לא אני?"
"הוא לא צריך ביקורים, הוא מת. אפילו בתורה כתוב שחבל על דאבדין ולא משתכחין."
"בטח שחבל, בגלל זה אני לא רוצה לשכוח אותו."
"לא חבל עליו, על המנוח, עמהארץ שכמוך." נזף בי שמואל רוזנבלום, תלמיד הישיבה שהתפקר עוד בנעוריו שחלפו מזמן, "חבל עליך שלא מסוגל לשכוח אותו ולהמשיך הלאה, לזה הכוונה."
"רוזי אני רוצה קפה!" צעק פינקי מחדר השינה.
"ותפצה האתון את פיה." גיחך אלי רוזי, "אז מה? החלטת לפתוח סוף סוף את העיניים מר פינקלשטיין היקר." קרא לעבר פינקי שכשל, יחף וערום, לעבר השירותים.
"עכשיו הוא יתלונן שבוע שלם שבגללי הוא עלה במשקל." קרץ אלי רוזי, נישק לי לפרידה והלך להכין קפה לפינקי.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il