אהבה אחת אחרונה – פרק ז'

27/07/2015

ופתאום, אחרי כעשרה חודשים נעימים מאוד יחד שמתי לב לשינוי במצב רוחו, לפתע הוא נעשה נרגז וחסר סבלנות והתרגז על כל שטות. הוא החל לסבול מנדודי שינה שניסה להסתיר ממני, לשווא, והמטריד מכל, סירב פתאום לסקס.

"מה עובר עליך עדן?" שאלתי אחרי ששוב הוא ברח מהמיטה ובילה חצי לילה על הספה, מול הטלוויזיה.

"לא יודע, אל תשים לב, לפעמים אני כזה."

"איך כזה?"

"מעוצבן כזה, עצוב."

"עצוב או מעוצבן?"

"גם וגם. לפעמים יש לי מצבי רוח כאלה, אני מתרגז מכל דבר טיפשי למרות שאני יודע שזה לא בסדר ואני כל הזמן מרגיש שבא לי לבכות."

"אתה יכול לבכות אם מתחשק לך, זה בסדר."

"לא, זה לא בסדר, ותפסיק לדבר אלי כמו אל ילד קטן!" התפרץ עדן.

"סליחה." התנצלתי והסתלקתי למטבח. עמדתי מול הכיור והבטתי דרך החלון החוצה, שואל את עצמי מה לעשות. ידעתי שהוא מסתיר ממני משהו ושהוא סובל. לא ידעתי איך לפתור את הבעיה וחשתי חסר אונים.

הוא נכנס למטבח ונעמד לידי. "יש משהו מעניין בחוץ?"

"שום דבר מיוחד, עוד מעט יגיע הסתיו."

"כן, הגיע הזמן. אולי יהיה קצת פחות חם."

"ואז תרגיש יותר טוב?"

"כן, בטח. סליחה שאני כזה, אפשר חיבוק?"

חיבקתי אותו ובמשך מספר דקות הכול חזר להיות בסדר, אבל בלילה הוא שוב ברח מהמיטה כשניסיתי לחבק אותו ובילה את הלילה על הספה.

סיפרתי לרוזי שעדן מאוד חסר מנוחה לאחרונה ושאלתי איך הוא מתנהג בעבודה. רוזי המסכן, הבכתי אותו מאוד. "הוא בסדר, הכול כרגיל." אמר ולא הצליח להביט בפני.

"רוזי, בחייך… תספר לי."

"אין מה לספר."

"שקרן."

"אולי זה כלום? זכותו שיהיו לו חברים צעירים יותר, לא?"

"בטח שכן, אבל…"

"אני לא מוכן להגיד יותר כלום, אל תשאל אותי שוב גרי, בבקשה."

הנחתי לרוזי וחזרתי אל עדן. "מה דעתך שניסע לכמה ימים לפראג? מזמן לא הייתי שם וזו עיר יפה מאוד, היית כבר בפראג עדן?"

הוא אמר שלא וציין שאין לו די כסף לטיול בחו"ל.

"הטיול הזה הוא מתנה ממני לכבוד יום ההולדת שלך, בסדר?"

עדן הביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח ושתי דמעות החלו גולשות לאורך לחייו. "זה לא מגיע לי." לחש וניסה לברוח החוצה, אבל תפסתי אותו בכתפיו ואילצתי אותו להביט בפני. "מה קורה עדן? מה עובר עליך חמוד?"

הוא ניגב את פניו בשרוולו ושתק.

"תראה עדן אם… אם יש לך מישהו אחר, אם נמאס לך ממני אני מבין, אתה לא צריך לבכות, לא ציפיתי שזה… שאנחנו… ברור היה שזה ייגמר באיזה שלב, אז בבקשה, אל תבכה. באמת שלא צריך."

הניסיון שלי להקל עליו לא עזר. הוא נראה אומלל וגם אני, להפתעתי, למרות שהכנתי את עצמי לזה, חשתי נורא.

"אתה רוצה לגרש אותי מהבית?" שאל, "אתה רוצה שאני אלך?"

"בטח שלא חמוד, מה פתאום שתלך? אני רוצה… אני רוצה שיהיה לך טוב, ואם אתה מעדיף לישון לבד בחדר השני זה בסדר, לא אכפת לי."

"לא אכפת לך?" התחיל עדן להתייפח, "למה? אתה לא אוהב אותי יותר?"

"בטח שכן, אבל… אבל עדן, אתה כל הזמן דוחה אותי ולא רוצה שאני אגע בך, ואתה בורח לספה כמעט כל לילה, מה קורה אתך?"

"זה בגלל איתן, האקס שלי, הוא חזר."

"חזר מאיפה?"

"מאנגליה. הוא היה שם שנתיים, הוא חזר ונפגשנו ו…"

"אני מבין." אמרתי בקרירות, "אתה לא צריך להסביר, אני מבין לבד." והלכתי, מרגיש כאילו נתקע לי סכין בלב.

הסתובבתי ברחוב, מנסה לרמוס ברגלים את הכאב שלא היה לי זכות להרגיש. ידעתי שזה ייגמר בדרך זו או אחרת, אבל לא ידעתי שזה יכאיב כל כך, חשבתי שכבר עברתי את השלב הזה בחיי.

"לא ידעתי שאני עדיין יכול להרגיש ככה." אמרתי למקס אחרי שהגעתי בסופו של דבר לדירה שלו, עייף ומזיע אחרי הליכה מהירה ברחובות.

"שב, תנוח. עוד תקבל התקפת לב אם תמשיך להתרוצץ ככה." עלה חיוך על פניו העגולות של מקס.

"אני לא יודע מה חשבתי לעצמי שהסכמתי לגור עם הילד הזה." פשטתי את רגלי, חולץ את נעלי בעזרת בהונותי.

"אני דווקא כן יודע." גיחך מקס, הדף בתנועת רגל מנוסה את הפוף שעמד בפינה לעברי והתיישב עליו, פניו בגובה החגורה שלי.

"תן למקס לנחם אותך גרי." פתח את החגורה שלי, וניחם אותי כמו שרק הוא יודע.

זה היה טוב כמו תמיד עם מקס, למרות שאני בחיים לא אבין למה כל מה שמעניין אותו זה למצוץ זין. הוא תמיד היה כזה, גם לפני שהשמין כל כך. לא שזה הפריע לי, הייתי מוכן להיכנס איתו למיטה גם עם הק"ג העודפים, אבל הוא מאלה שמעדיפים את זה ככה. רק אם הוא מספיק שיכור הוא מוכן להתפשט וגם אז הוא עושה טובה כשהוא משתף בסקס עוד משהו חוץ מהפה שלו. כזה הוא, בשבילו סקס זה מציצות בלבד.

"אני יכול להישאר לישון פה מקס?"

"בטח, אבל אולי בכל זאת כדאי שתתקשר קודם הביתה?"

"לא רוצה, אני מעדיף לישון על הספה שלך."

"השתגעת? היא איומה. כבר יותר טוב שתישן איתי." הציע מקס בהתקף נדיר של טוב לב. מאז שכצל'ה מת הוא לא הציע לי לישון איתו וגם אז הוא סבל אותי רק למשך שלושה ימים. מקס היה קנאי לפרטיות שלו.

"לישון אתך? אתה לא מגזים? אף אחד לא מת, סך הכל עוד בחור עזב אותי, בחור שבכלל לא היה צריך להיות איתי. האמת, אני שמח להיפטר ממנו."

"אהה.. כן, בטח." מלמל מקס והלך לענות לטלפון שצלצל פתאום.

"בשבילך." הגיש לי אותו.

זה היה רוזי עם פינקי בתור מקהלת רקע. שניהם כעסו עלי, "הילד בהיסטריה מוחלטת, מה עשית לו?"

"כלום."

"מה כלום? מה אתה עושה אצל מקס בשעה כזו? עדן משתגע מדאגה, איך אתה יכול להתנהג ככה?"

"עובדה, אני יכול."

"באמת גרי," התחיל רוזי להוכיח אותי, "אני ממש לא מבין אותך." ואז פינקי השתלט על הטלפון וצעק עלי להזיז מהר את התחת שלי הביתה כי אחרת רוזי ילך לעשות בייביסיטר לילד ולא מתחשק לו לישון בגללי לבד.

"אתה לא מבוגר מידי לברוח מהבית?" רטן מקס, "נו, לך כבר."

הייתה לי ברירה?

הלכתי.

עדן שכב על הספה, מחבק את הכרית, מביט בתוכנית מדכאת על מלחמת העולם הראשונה. כשנכנסתי הוא התיישב והביט בי במבט לח. "אנחנו צריכים לדבר." אמר.

"כן." התיישבתי מולו, "אתה צודק. קודם אני, תקשיב עדן, אני מבין למה אתה רוצה לחזור לאקס שלך, אני יודע שאהבת אותו מאוד ושהוא הרבה יותר צעיר ממני וברור לי ש…"

"מזל שלא התערבתי, הייתי מפסיד." נכנס עדן לדברי.

"התערבת עם מי, על מה?" התבלבלתי

"לא חשוב עם מי, בכל מקרה הייתי מפסיד כי הייתי בטוח שתזכיר קודם כל את הגיל שלך. הפתעת אותי שדחית את הנושא רק לחצי השני של המשפט הראשון שלך."

"עדן, תפסיק לצחוק עלי, מספיק קשה לי גם ככה."

"ולי לא קשה? למה ברחת? איפה היית?"

"אצל מקס."

"מה עשית שם?"

"לא חשוב. מה קורה בינך לאקס שלך?"

"אני לא בטוח, אבל נדמה לי שהוא רוצה שנחזור. הוא בא לבקר אותי בעבודה, הזמין אותי לארוחת צהרים, ביקש שאני אבוא איתו לחפש דירה, לקנות איתו בגדים, דברים כאלו."

"בגלל זה נעשית מצוברח כזה, בגלל שאתה והאקס קניתם יחד ג'ינס? ולמה לא סיפרת לי שהוא חזר לארץ? בן כמה הוא בכלל?"

"הוא בן שלושים וחמש, ואני לא אוהב אותו יותר."

"אז למה הזדיינת איתו?" שאלתי ושנאתי את עצמי על השאלה הזו ועל הטון המריר שבה היא נשאלה. זה לא היה לכבודי, וזה היה מיותר, ובכל זאת ציפיתי לתשובה בקוצר רוח.

"לא יודע." התייפח עדן, "שתיתי קצת ועישנו יחד ופתאום… לא התכוונתי… זה פשוט קרה. אל תשנא אותי גרי, אני אמות אם תזרוק אותי. בבקשה תסלח לי."

"עזוב, נו, די. בטח שאני… זה באמת לא כזה חשוב. מי לא קופץ מידי פעם למיטה עם האקס? זה קורה לכל אחד."

"גם לך?" נשא אלי עדן עיניים לחות.

"אנחנו לא מדברים עלי אלא עליך, בגללו היית כזה עצבני וברחת ממני?"

"כן, הרגשתי נורא אשם. זה קרה לפני שבוע ומאז אני לא מצליח להמשיך הלאה, הוא כל הזמן מתקשר ומנסה… אני לא מוכן לראות אותו יותר, הוא פשוט ניצל את זה שהייתי שיכור ו…"

הוא קינח את אפו בקול, "אתה באמת סולח לי? לא אכפת לך?"

"לא אמרתי שלא אכפת לי, אבל אני לא הולך לעשות סיפור מדבר כזה."

"בגלל שאתה מרגיש שאין לך זכות או שלא אכפת לך מספיק?"

"אכפת לי מאוד, אני מופתע כמה אכפת לי, אבל מה אפשר לעשות? דברים כאלו קורים. בוא נשכח מזה ונלך לישון."

"ומה אני אגיד לאיתן? הוא כל הזמן מתקשר, הוא רוצה שנמשיך להיפגש, הוא אפילו רוצה לפגוש אותך."

"אותי? למה?"

"כדי להיות בטוח שאני בידיים טובות, זה מה שהוא אומר. הוא כזה, מעצבן כזה… תמיד הוא התנהג איתי כאילו שאני ילד קטן שצריך לחנך אותו, זה מרגיז."

"טוב, הוא יותר מבוגר ממך, זה ברור, הרי גם אני…"

"אבל אצלך זה אחרת, אתה באמת דואג לי והוא פשוט שתלטן. הוא מנצל את הבדל הגילים ביני לבינו כדי לחלק לי הוראות ונותן לי תמיד להרגיש כמו ילד. הוא עשה את זה בכוונה, הוא יודע שאני לא יודע לשתות ושאני מאבד שליטה אחרי חצי ג'וינט."

"אבל הוא לא הכריח אותך עדן."

"לא, הוא רק פיתה אותי. אני יודע שאני אשם ואחרי כל מה שאמרתי על נאמנות וכל זה… אני ממש מתבייש."

"ובצדק." הערתי בצדקנות והוא שוב פרץ בבכי. מיהרתי לחבק אותו ולנחם, ולהגיד שלא נורא, ושבפעם הבאה שיספר לי מיד ולא יענה אותי ככה, מה שהגביר את בכיו.

"לא ידעתי ששמת לב." התייפח, "ניסיתי… לא רציתי לפגוע בך."

"בטח ששמתי לב. היית הפוך לגמרי, איך חשבת שאני לא אשים לב שאתה לא ישן חצאי לילות ומסרב לגעת בי? אני אולי זקן, אבל לא סנילי. נו, די. תפסיק ליילל, מספיק."

אחר כך הלכנו לישון, שכבנו חבוקים במיטה ולא הצלחנו להירדם. עדן שיהק מרוב בכי, אבל היה מתוח מאוד ולא הצליח להירגע ולנוח למרות העייפות שצבר בשבועות האחרונים. המתיחות וחוסר המנוחה שלו דבקו גם בי.

"רוצה איזה כדור שינה? יש לי משהו, נומבון נדמה לי."

"לא. אני לא רוצה, אני שונא תרופות. אני רוצה לספר לך על איתן."

"אתה לא חייב."

"זה שאתה לא מספר לי כלום אף פעם לא אומר שגם אני כזה." אמר עדן בחריפות שהפתיעה אותי. לא ידעתי שהוא מעוניין במעשיות שלי על דברים שקרו כשהוא היה עדיין תינוק.

"את מי הסיפורים המשעממים שלי מעניינים בכלל? על רובם חל חוק ההתיישנות."

"הסיפורים שלך לא משעממים. מה שמשעמם זה הנדנוד שלך שאתה זקן משעמם ושאין לך זכות לצייץ גם כשאני בוגד בך. זה משעמם."

"אתה מעדיף שאני אכעס ואעשה לך סקנדל?"

"כן, זה היה עדיף."

"סקנדלים זה לא הסגנון שלי עדן וחוץ מזה אני לא מרגיש כועס אני מרגיש…" שקעתי בהרהורים, מנסה להבין מה אני חש. "אני בעיקר פגוע מזה שלא סיפרת לי כלום. אני לא מבין למה הסתרת את זה שנפגשת עם האקס שלך?"

"כי מהרגע הראשון שהוא התקשר הבנתי שהוא רוצה אותי בחזרה ו… אני חושב שנהניתי מזה שהוא מחזר אחרי ומתאמץ בשבילי, נהניתי והתביישתי."

"כשהייתם יחד הוא לא חיזר אחריך והתאמץ בשבילך?"

"ממש לא. הוא כאילו עשה לי טובה שהוא מתייחס אלי ונתן לי להרגיש כל הזמן כמו ילד חסר ניסיון שאי אפשר לקחת ברצינות."

"טיפוס נחמד." הערתי ביובש.

"אהה… הוא לא כזה גרוע, אבל… יש לו בעיות עם עצמו, עם ההערכה העצמית שלו, עם אינטימיות, לא יודע מה בדיוק. אתה יודע שהוא אף פעם לא הסכים שנישאר לישון יחד לילה שלם? ועל לגור יחד בכלל לא היה מה לדבר."

"מכיר את הטיפוס, מזכיר לי קצת את מקס." הרהרתי בקול.

עדן התרומם על מרפק אחד והדליק את האור, "המקס הזה שברחת אליו?"

"לא ברחתי. נכנסתי לבקר אותו כי הייתי בסביבה."

"למה פינקי התכוון כשהוא אמר שמקס כבר ירגיע אותך?"

"מאין לי לדעת למה הוא התכוון? תשאל אותו."

"הוא לא יספר לי, רוזי אמר לו ביידיש שישתוק ולא ידבר ככה ליד הילד."

"אתה יודע יידיש עדן?"

"לא, אבל מבין קצת, ואת המשפט הזה שמעתי הרבה פעמים, בעיקר כשסבתא שלי הייתה עדיין בחיים."

"אהבת את סבתא?"

"כן, אבל אנחנו לא מדברים עליה עכשיו. למה אתה משנה נושא כל הזמן?" התרגז עדן.

משכתי אותו אלי לחיבוק ביד אחת ובשנייה כיביתי את האור, "לילה טוב חמוד. נדבר על הכול מחר."

"לא רוצה מחר, רוצה עכשיו." מחה עדן והתפתל בתוך החיבוק שלי.

"מה אתה רוצה עכשיו ילד? לא דיברנו מספיק? די, כבר מאוחר."

"אני רוצה לדעת למה אתה לא… אתה יודע."

ידעתי, אבל הייתי באמת עייף, ואחרי הנחמות של מקס וכל ההליכה הממושכת ממש לא בא לי סקס. רציתי לחבק אותו ופשוט לישון.

"אני יודע עדן, אבל אני פשוט עייף מידי. אל תשכח שהלכתי המון ברגל היום ואחרי כל ההתרגשות… לא תוכל להתאפק עד הבוקר?"

"כל ההתרגשות בגללי או בגלל מקס?"

איזה ילד עקשן!

"בגללך כמובן, מאז שהכרתי אותך אני מתרגש רק בגללך." נאנחתי, "אתה לא עייף עדן? רוצה ללכת לספה לראות קצת טלוויזיה עד שתירגע?"

"אני רגוע לגמרי." התיז עדן בעצבנות, "איפה הנומבון הזה?"

נתתי לו נומבון עם כוס מים, נשבעתי לו שהוא לא יהפוך למכור לכדורי שינה רק בגלל כדור אחד קטן, שאני אוהב אותו למרות הכול, ושעל מקס ושאר עניינים נדבר מחר בבוקר, אבל זה לא קרה כי למחרת קמנו חרמנים להשחית ועד שגמרנו לטפל בזקפות הבוקר שלנו כבר היינו חייבים לרוץ לעבודה, ואחר כך איתן הופיע…

מפה לשם האירועים סחפו אותנו קדימה וככה יצא שאף פעם לא הייתי צריך לספר לעדן מה באמת עשיתי אצל מקס ולמה התכוון רוזי כשנזף ביידיש בפינקי, ועל זה נאמר שאין רע בלי קצת טוב.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il