אהבה אחת אחרונה – פרק יב' ואחרון

אהבה אחת אחרונה – פרק יב' ואחרון

אוגוסט 6, 2023
מילות מפתח: אהבה, גוגיי

13/08/2015

ולמרות הכול חשתי לפעמים נקיפת געגוע, רצון למישהו שיחזיק אותי חזק, שימלא אותי, שייתן לי להישען עליו. השתוקקתי מידי פעם להפסיק להיות המבוגר האחראי, להיות תמיד זה שנושאים אליו עיניים ומצפים ממנו לקבוע ולהחליט. רציתי לפעמים בגבר שיחדור אלי, יקרע אותי, אפילו יכאיב קצת, יגרום לי לייבב מעט תחתיו. האם היו אלה געגועי לאריק או לעברי ואולי לנעורי? לא יודע.

ופתאום מייל מאריק – אני מגיע לארץ בעוד שבוע, אשהה במלון פאנורמה בחיפה. יש מישהו שעוד זוכר אותי ורוצה לראות אותי?

נרגש כתבתי לו בחזרה מייל שמח ומשתפך – בטח שזוכרים אותו ומתגעגעים, ורוצים לראות אותו. הוספתי את מספר הטלפון שלי וגם את הכתובת ליתר ביטחון והפצרתי בו לכתוב תשובה.

הוא ענה מיד. נקבעה פגישה ונשלחו תמונות. הוא נראה כמעט כמו פעם, אולי מעט כבד יותר, קצת פחות שיער ויותר קמטים – למי אין בגילנו? – אבל עדיין אותו אריק, ומיד הוא חוקר מי זה הנחמדון הזה שעומד לצידי – אין לי אף תמונה עדכנית שלי בלי עדן – החבר שלך? באמת? כל הכבוד! אני רואה שלימדתי אותך משהו, תביא גם אותו.

אולי לפגישה השנייה, בפעם הראשונה אני רוצה אותך רק לעצמי.

ותקבל, הוא שולח סמיילי, אם עוד תמצא מה לעשות עם זקן עייף כמוני.

נהיה שני זקנים עייפים ונחליף יחד זיכרונות, שהילדים יחכו.

אחר כך סיפרתי לעדן שבשבוע הבא אני קופץ לבקר חבר ותיק שהגיע מחו"ל.

"כן, אריק. רוזי סיפר לי שהייתם פעם יחד." התאמץ עדן לשמור על שיווין נפש, "למה אני לא יכול לבוא אתך?"

"לא אמרתי שאתה לא יכול."

"אבל גם לא הזמנת אותי."

"עדן, הוא ואני… היינו יחד כשאתה היית תינוק. אתה עוד תכיר אותו, אבל לא ראיתי אותו מעל עשר שנים, אי אפשר שכולם יתנפלו עליו בבת אחת. הוא יהיה בארץ כמה שבועות, אתה עוד תספיק לפגוש אותו."

"אתה מתכוון להזדיין איתו?" שאל עדן ישירות.

"עדן, די. מספיק."

"תוכל להחזיר לי על הסיפור עם איתן."

"סקס נקמה זה לא רעיון טוב."

"או. קי. אבל לא ענית לי על השאלה שלי."

"העדפתי להתעלם מהשאלה הילדותית שלך."

"לך תזדיין." הטיח עדן בכעס ויצא מהבית, דופק בכוח את הדלת החפה מפשע.

חצי שעה אחר כך טלפון מרוזי, "הוא כאן. קורע את פינקי בשח. בוא קח אותו לפני שפינקי יכנס לדיכאון."

הגעתי לקחת את הילד שהזעיף אלי פנים למרות שחזר איתי הביתה בצייתנות. במשך כל אותו שבוע הוא המשיך לאמלל את עצמו בדמיונות על מה שיקרה ביני לבין האקס שלי שהוא אסף בשקדנות סיפורים על מעלליו.

"אבל עדן, אתה מדבר על דברים שקרו לפני שנולדת, לפני שהיה איידס בעולם, והוא אף פעם לא היה באמת אקס שלי, הוא היה מעין מדריך, אולי מנטור, אבל לא באמת בן זוג, לא כמו שאני ואתה…"

"אתה מתגעגע אליו? כן או לא?" קטע עדן בגסות את הסברי.

"אני… כן, אני מתגעגע בעיקר לתקופה ההיא, מתגעגע להיות שוב צעיר, להרגשה שכל העתיד עוד לפני, שהכול עוד פתוח, שעוד לא בחרתי את הבחירות שלי והכל עדיין אפשרי."

"ולזיונים אתה מתגעגע? לזיונים איתו?"

"עדן, השאלות האלו כל כך לא הוגנות, אני מנסה לחיות את ההווה, לא לחיות בעבר, אבל בניגוד אליך יש לי הרבה יותר עבר מעתיד, ואין טעם להתרגז עלי בגלל זה. אם זה מפריע לך היית צריך למצוא בן זוג בגילך ולא זקן כמוני."

"שוב אתה עונה לי על דברים שלא שאלתי, רציתי לדעת אם אתה מתגעגע לזיונים איתו, לאיך שהוא היה מזיין אותך בתחת. אני רוצה לדעת אם תעשו את זה שוב."

הוא היה כל כך ממוקד וכועס, כל כך צעיר וטיפשון. "עדן, ילד מצחיק שכמוך, גם אם אני אגיע איתו שוב למיטה… אז מה? שנינו כבר מעל חמישים, זה אף פעם לא יהיה כמו פעם כי אני והוא כבר לא אותם אנשים. הכעס והקנאה שלך פשוט מצחיקים."

"אולי אותך, אני לא צוחק." המשיך עדן לכעוס, ונשאר קריר ומרוחק עד לרגע שבו קיבלתי מייל נורא מהכתובת של אריק, מייל שכתב בן זוגו, אחד בשם סטיב שהודיע לי בצער רב שאריק לא יגיע לפגישה המתוכננת במלון פאנורמה כי הוא נפטר יום לפני הטיסה המתוכננת.

מסתבר שהוא היה חולה מאוד בשנה האחרונה, סרטן ריאות שנגרם אחרי שנים של עישון, פרט קטן שהוא שכח לספר לי, והטיול לארץ שנועד להיות טיול פרידה שלו מחייו בוטל כי ליבו כשל. הוא התמוטט בעיצומן של ההכנות ונפטר כמה שעות לפני שהמטוס המריא בלעדיו. סטיב הוסיף מספר טלפון אם ארצה לשוחח איתו ולשמוע יותר פרטים.

התקשרתי מיד ושוחחתי איתו מעט, מבין שאריק היה במצב הרבה יותר גרוע מכפי שנתן לי להבין, ושסטיב שרצה מאוד ללוות אותו לארץ רב איתו בדיוק לפני שאריק התמוטט ומת. "אני מרגיש נורא אשם." אמר סטיב ובכה חרש בטלפון, "אולי, אם לא הייתי מתווכח איתו… רציתי שהוא יחכה עד שירגיש יותר טוב ואז ניסע יחד, אבל הוא התעקש… הוא היה כזה עקשן, ואני אהבתי אותו כל כך… הוא היה איש מיוחד, עוד לא יהיה אחד כמותו."

"לא." הסכמתי, "איש כמוהו כבר לא יהיה יותר, כמה חבל שלא הספקתי להיפרד ממנו. הלוואי ויכולתי לבוא ללוויה שלו, אם תבוא פעם לבקר בישראל סטיב תודיע לי, אני אשמח לפגוש אותך."

נפרדנו בעצב אחרי שהבטחתי לספר על מותו של אריק לחבריו בארץ, ומיד התקשרתי לרוזי ולפינקי.

באותו ערב התאספנו באופן ספונטאני בביתו של מקס שהקפיד לשמור על אלבומי התמונות מימי נעוריו. הסתכלנו על תמונות ישנות, העלינו זיכרונות, צחקנו קצת, שתינו קצת, ופה ושם נוגבה דמעה. איתן ועדן הלכו ברוב התחשבות לסרט, משאירים אותנו להתאבל בדרכנו על מותו של אריק שכולנו זכרנו מהתקופה בה היינו צעירים יותר.

אחר כך עדן הסיע אותי הביתה ואני מודה, לראשונה מזה זמן רב התנדנדתי בדרך למיטה.

קמתי למחרת עם כאב ראש נורא שהתפתח למיגרנה איומה ונשארתי במיטה יומיים. עדן טיפל בי במסירות, התעלם ממחאותיי שיניח לי למות בשלווה, והחשוב מכל, הפסיק לכעוס עלי.

אחרי שהתאוששתי נכנסתי להתקלח. הוא הפתיע אותי כשנכנס אחרי למקלחת ושאל בביישנות אם אפשר לנסות שוב, אבל בתנאי שלא אכעס אם זה לא ילך. "אני לא אכעס." הבטחתי, "התגעגעתי אליך מאוד. לא חשוב מה נעשה, העיקר שנהיה יחד."

"כן, זה העיקר." הסכים עדן, כיבה את האור, הדליק נר ריחני, עשה לי מסג' עם שמן ארומאטי וסוף סוף הסכים להיות מעלי ולתת לי את מה שהתגעגעתי אליו זמן רב כל כך.

"זה היה ממש טוב." אמר אחר כך, "קצת מעייף, אבל נורא כיף."

"שלא תתרגל לזה יותר מידי ילד." צחקתי, "לא תמיד אני אשכב בשקט ואתן לך מה שתרצה."

"אני מקווה שלא, אבל לפעמים כן, נכון?"

"בסדר, כל זמן שזה יהיה רק לפעמים." הסכמתי.

אפילוג

אני חושב שהבנתי עוד לפניו שהוא הולך ונשמט ממני ושסיפור האהבה שלנו, המוזר והלא הולם, הולך ומשתנה והופך מאהבה רומנטית לאהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה של שני אנשים שאחד מהם מסתער על החיים במרץ נעורים ומנסה לכבוש אותם בעוד השני מביט בשקט על חייו ומסכם אותם.

זה התחיל בקטן – עדן החליט ללכת לחדר כושר כי לדעתו הוא השמין מידי בזמן בחינות הגמר.

אחרי שהוריד מעט ממשקלו והתחטב הוא התחיל לקנות בגדים יותר מודרניים – רק כדי להרגיש נוח יותר בעבודה החדשה – ומעט מעט החלו חיינו שפעם היו שלובים זה בזה להיפרד.

בהתחלה אלו היו רק החבר'ה מהעבודה שהוא הלך לבלות איתם בערבים ושהה במחיצתם יותר ויותר שעות, מניח להם למלא את כל זמנו הפנוי.

הוא סיפר לי על כולם, צוחק, נרגש ושמח כפי שלא ראיתי אותו מעולם, בהתחלה הוא דיבר על כל הקבוצה, אבל עם הזמן שמתי לב ששם אחד הוזכר בתכיפות גדולה יותר משל השאר.

הוא בילה איתו זמן רב ואני ראיתי אותו פחות ופחות וגם כשהיה איתי הוא רק ישן איתי, אבל דחה אותי בעדינות כשניסיתי לאהוב אותו.

זה כאב, אבל לא התעקשתי, הייתי גאה מידי והעדפתי לשתוק.

יום אחד הוא הלך למסיבת יום הולדת של אחד מידידיו החדשים וחזר רק לפנות בוקר. כשהוא חזר שמתי לב פתאום שהוא כבר לא עדן המוכר שלי – בגדיו היו צבעוניים וחדשים מידי, גופו הרך נעשה דק ושרירי ושערו הארוך סופר ועוצב בתסרוקת קוצים נוקשה מג'ל – עם הזמן, כמעט מבלי משים, הוא השתנה לאדם בוגר ומתוחכם יותר. היה ברור שהוא כבר לא הילד שפגשתי פעם. עדיין אהבתי אותו, אם כי ידעתי שהוא כבר לא אוהב אותי כמו אז.

הכנתי לנו קפה. ישבנו ושתינו יחד במטבח. אני שתקתי, ממתין לבאות, ואז הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר. "זה לא אתה." הוא הסביר, נבוך, "זה אני, אני פשוט השתניתי גרי."

"אני יודע, זה בסדר."

"אני אעזוב כבר היום."

"לא, אין צורך חמוד. אל תמהר. קח את הזמן שלך."

"תודה גרי. ידעתי שתבין." הוא נישק את לחיי, פיהק והשתרך למיטה, לישון.

הוא נשאר איתי עוד יומיים וביום השלישי, כשחזרתי מהעבודה, הצד שלו בארון היה ריק. הוא השאיר מכתב קצר עם התנצלות ושאל אם נוכל להישאר חברים.

חשבתי קצת ואז התקשרתי אליו, אמרתי שאין צורך בהתנצלות ושאשמח אם נישאר ידידים. בהתחלה הוא הלך לגור אצל הבחור ההוא שפגש בעבודה ואחר כך נסע לגור איתו בעיר אחרת והחליף עבודה כדי להישאר קרוב אליו.

רוזי ופינקי כעסו עליו – בעיקר פינקי – אבל השתקתי אותם בטענה שהיו לי שנתיים נפלאות איתו וזכותו להמשיך הלאה, הרי כולנו ידענו שזה יסתיים בשלב זה או אחר אז די כבר, תשתקו!

"ואני דווקא מתפלא שזה החזיק מעמד כל כך הרבה זמן." אמר מקס והביט על איתן שחייך אליו, "אל תחשוב שתיפטר ממני כל כך מהר מקסי."

"גם זה יקרה בסופו של דבר." אמר מקס בנחת.

טוב, זה עדיין לא קרה אצלם, הם עוד יחד, אבל לך תדע מה יהיה מחר. כשהסיפור עם הבחור ההוא מהעבודה הסתיים עדן חזר לגור איתי למשך כמה שבועות, מלקק את הפצעים ומאחה את ליבו השבור בין זרועותיי.

הוא היה מוכן שנחזור, אבל סירבתי. אמרתי לו בעדינות ועם המון אהבה אך בתוקף שעליו להמשיך קדימה ולא לחזור אחורה, וכנראה שצדקתי – שבוע אחר כך הוא קיבל הצעה מאוד מפתה לעבוד באירופה. בהתחלה הוא נבהל והיסס, אבל אני עודדתי אותו להעז והוא נסע ולא הצטער, הוא מצליח שם מאוד.

אנחנו שומרים על קשר חם בטלפון ובמיילים וכשהוא חוזר לחופשת מולדת הוא מתארח אצלי וישן איתי. הוא מספר לי על חייו בפתיחות רבה, מתייעץ איתי ומחשיב את דעתי באורח מחניף ביותר. כל פעם שעוד גברבר נאה שמשך את תשומת ליבו מאכזב אותו הוא חוזר ושואל אותי למה אני לא מסכים שנחזור להיות יחד.

"כי אני אוהב אותך יותר מידי." אני עונה לו תמיד.

"בסוף תמצא לך מישהו אחר ותשכח אותי." הוא עונה, חצי בצחוק, חצי ברצינות, ושואל מידי פעם למה אני עדיין לבד.

"לא הגיע הזמן שתתאהב שוב גרי?" הוא שואל.

"לא עדן. אהבתי מספיק גברים, אתה היית האהבה האחרונה שלי. עכשיו אני נח, בגילי זה כבר מותר." אני מתבדח.

לא מזמן הוא בישר לי שבשנה הבאה הוא חוזר לארץ. הוא כבר התקבל לעבודה בחברה השוכנת בעיר מגורי והבטחתי לו שעד שהוא יתארגן הוא יכול לגור איתי.

"ומה אם אני לא אתארגן אף פעם?" הוא מקנטר אותי, "מה אם אני אבוא לגור אתך ולא אלך יותר?"

"נחיה ונראה." אני מחייך, "קודם תבוא ואז נחשוב הלאה."

"רק שלא תתאהב לי בינתיים במישהו חדש." הוא מזהיר אותי, "אני מתכנן לישון אתך באותה מיטה, יש לך שם מישהו אחר במקומי?" הוא חוקר, רציני פתאום.

"עד שלא תבוא ותבדוק לא תדע." אני ממשיך לשמור על הנימה המבודחת של שיחתנו ומרגיש איך הלב הקשיש והעייף שלי מתחמם משמחה ופועם מהר יותר מהבשורה על שובו של עדן, האהבה האחרונה שלי, למיטתי הריקה.

 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il

ביקורות קוראים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ספרים דומים לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

Dasone

koki roki

עידן95

תוכן דומה לספר זה

squash and stretch

אורלה

ליעד הגבר

אדם אדם

דילוג לתוכן