דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
08/10/2015
הוא מחייך אלי חיוך מתוק. יש לו תלתלים שחורים, פה אדום וגוף גמיש ודק. הוא כורע על ברכיו לפני, מכניס את הזין שלי לפה שלו, מוצץ אותו לאט ובמתיקות. היד שלו מלטפת לי את הביצים, את הירכיים, הגוף שלו נמרח עלי, חם וחלק כל כך. זה כל כך טוב… כל כך מתוק ונעים וחם. אתה יפה הוא אומר לי, אתה כל כך חזק ויפה וסקסי, אני אוהב אותך.
בחורף אני שונא את ימי ראשון. כשקר אני קם בבוקר הראשון של שבוע העבודה זעוף וקצר רוח. מרגיז אותי שהוא יכול להרשות לעצמו להתפנק במיטה כי הוא עובד בבית ואני חייב לצאת בזמן כדי להספיק לדפוק את השעון. נו, ואם אני כבר קם אז ברור שזה אני שצריך להכין קפה ולהביא לו למיטה עם עוגה למרות שמה שבאמת מתחשק לי זה להטיח בפניו את המגש כדי שיפסיק להתמרח לו בתוך הפוך כמו חתיכת עצלן מעצבן.
מצד שני בטח הייתי יוצא מדעתי אם הייתי תקוע איתו בבית כל היום, אני יודע את זה, אבל בכל זאת בימי ראשון בבוקר אני מצטער שלא מצאתי לי עבודה שאפשר לעשות בבית.
אני מנהל מחסן של חלקי חילוף, מעין אפסנאי כזה. זו עבודה די טובה, השכר לא משהו, אבל יש תנאים טובים, כל מיני הטבות ובונוסים וביטוח מנהלים, והכי טוב, אין לי בוס על הראש. אני נמצא במחסן כמעט לבד, אחראי רק על עצמי וככה נוח לי. מידי פעם מגיע מישהו לקחת משהו, לפעמים מגיעים משלוחים שאני אחראי לסדר ולרשום, אבל זה הכול, רוב הזמן אני בחברת עצמי ויש לי רק את הרדיו שלי לארח לי לחברה.
העובדים במשרד הראשי מרחמים עלי שאני תקוע לבדי במחסן, בלי אף אחד לדבר איתו, אבל לי זה נוח מאוד. מטבעי אני אדם מסודר ומאורגן שמעדיף שקט ובדידות והעבודה הזו הולמת אותי.
אריק עובד בחברת היי טק. הוא מתעסק בתכנות או משהו, אני לא מבין בזה הרבה. לפעמים הוא קופץ למשרד, אבל רוב הזמן הוא בבית, עם המחשב, וכשהוא עובד אסור להפריע לו. הוא מקפיד על זה מאוד, כשהוא בחדר העבודה צריך להניח לו לנפשו. זה מרגיז לפעמים, אבל כבר התרגלתי להתעלם מנוכחותו ולא לדבר איתו עד שהוא מכבה את המחשב, קם מהכסא, יוצא מחדר העבודה הקטן שלו ואומר שעכשיו הוא שוב פנוי.
בדרך חזרה מהעבודה עצרתי בסופר וקניתי כמה דברים שהיו חסרים בבית. תמיד אני מתפלא על עצמי איך ברגע שאני מתחיל להסתובב בין המדפים קופצת למוחי רשימת המצרכים החסרים במזווה ובמקרר, ומיד אני נזכר מה חסר ומה צריך לקנות.
אריק לעומתי סתם לוקח כל מיני דברים שנראים לו מעניינים – חלב סויה למשל, או עלי גפן בתחמיץ – ושוכח שצריך קודם כל לחם וחלב וקוטג'.
כשהגעתי לקופות ראיתי פתאום את אריק נכנס לסופר עם סל בידו ושמחתי שהנה הוא בא לעזור לי בלי שאבקש ממנו טובות, ואיזה מזל שכבר עשיתי קניות ולא נתקע שוב עם כל מיני מצרכים מוזרים שאי אפשר לאכול אותם.
להפתעתי הוא נעצר ליד העגלות והתחיל לשוחח עם הילדון הזה שעובד בסופר באריזה ובעזרה לאנשים שמתקשים לסחוב את המצרכים לאוטו. אני מכיר את אריק הרבה שנים ויודע לקרוא אותו בקלות, מיד ראיתי שהוא לא סתם מנומס, היה לי ברור ממבט ראשון שהילד הזה מוצא חן בעיניו.
נדהמתי לראות איך הוא מחייך אליו, מביט בו… ראיתי את המבט הזה בעיניו כשהביט לפעמים בבחור נאה שעבר ברחוב, או בתמונות של דוגמנים שהתפרסמו באינטרנט. אחרי עשרים שנה עם בן אדם אתה כבר יודע פעם איך הוא נראה כשהוא נדלק על מישהו. פעם הוא הביט גם בי ככה, אבל זה היה פעם, כשגם אני הייתי ילדון שחום ורזה עם תלתלים שחורים וחיוך תמים. אני כבר מזמן לא ילד רזה ובטח שלא תמים…
הוא היה מרוכז לגמרי בצעיר השחום והרזה ולא ראה אותי בוחן אותו ופתאום נזכרתי למה רבתי עם הורי מריבה גדולה שאחריה הלכתי כועס לאריק ופשוט נתקעתי אצלו.
איך זה יכול להיות שעשרים שנה אחר כך אני עדיין שם? מוזר שעד היום לא אמרתי לו מילה אחת על נועם. לא שניסיתי להסתיר משהו בכוונה, הנושא פשוט לא עלה אף פעם. אני לא טיפוס שנוהג לשקוע בשיחות נפש על העבר, אם לא נעים לי לדבר על משהו אני פשוט שותק. לפחות זה משותף לי ולאריק – אנחנו לא קשקשנים גדולים.
אחרי שהתחלתי לשלם אריק הבחין בקיומי, הניח לילד לחזור לעבודה שלו – לעזור לזוג קשישים רועדים לארגן את הקניות שלהם – הכניס בזריזות את הדברים שקניתי לסל והוסיף עוד עשרה שקלים למאה שהיו לי בארנק כדי שהקופאית לא תצטרך להתמודד עם שטר של מאתיים ש"ח ואחר כך נסענו הביתה.
סידרתי את הקניות בארון ובמקרר ורק אז התחלתי לריב איתו. התחלתי בקטן – למה הוא לא שם את הכלים במדיח אלא השאיר כיור מלא? מה זאת אומרת הוא לא ידע אם הכלים במדיח נקיים או מלוכלכים? איך זה שהוא לא יודע מתי יש כלים נקיים או מלוכלכים במדיח? הוא עיוור או מה? ולמה, אם הוא יושב כל היום בבית, הוא לא טורח לתלות כביסה או לפחות לסדר את הכריות של הספה כמו שצריך או…
"די כבר ארנון!" הרעים אריק בקולו, "מספיק להציק לי. לפחות באתי לעזור לך עם הקניות בלי שתבקש, למה על זה אתה לא אומר כלום?"
"כי לא באת לעזור לי, באת בגלל הילד הזה שעוזר לארוז, זה פשוט פתטי אריק, הוא בקושי בן שמונה עשרה ובכלל סטרייט, ראיתי איך הוא מסתכל לתוך המחשוף של הקופאית."
"כן, גם אני."
"אז למה אתה נמרח עליו?"
"אני לא נמרח על אף אחד ארנון. אתה סתם ממציא."
"לא נכון. אני לא ממציא. גבר בגילך עם הילדון הזה? אתה יכול להיות סבא שלו."
אריק לטש בי מבט נרגז והסתלק לחדר העבודה שלו וזהו, יותר לא דיברנו עד שנכנסנו למיטה ואז, בחושך, הוא אמר בשקט, כמעט בלחש, שהוא רק הסתכל וקצת דיבר עם הילד, סתם ככה, שיחת נימוסים, וגם אם הילד לא היה מבלה את רוב זמנו בבדיקת המחשופים של הקופאיות והקליינטיות הצעירות הוא בחיים לא היה עושה שום דבר.
"בטח שלא כי בעיניו אתה סתם קשיש נטפל, ומה בכלל יש לך להסתכל על ילדים, ועוד אחד כזה, שחור ורזה?"
"הוא מזכיר לי אותך."
"אני כבר מזמן לא רזה."
"אתה בסדר גמור נוני, אין לי טענות אליך, גם אני כבר לא מה שהייתי פעם."
"אתה מספר לי."
"די להציק נוני."
"אה, עכשיו אני מציק? אני צריך להתחנן ולבקש שתיגע בי, אבל אתה לוטש עיניים אל הילד הזה ו…"
"נו, די. זה טיפשי. תפסיק להתרגז סתם."
"זה לא טיפשי ואני לא מתרגז סתם. אני מתרגז כי אתה מעצבן. אם נמאסתי עליך ואתה רוצה מישהו אחר אז תגיד וניפרד. גם ככה בכלל לא רציתי לגור אתך, הכול קרה במקרה."
"במקרה באת אלי עם מזוודה?"
"באתי אליך כי רבתי עם הורי ולא היה לי לאן ללכת."
"אבל נשארת."
"כן, נשארתי כי… כי היה חורף וקר ולא היה לי ראש להתחיל לחפש דירה במזג האוויר הזה ואחר כך… זהו, נשארתי ודי."
הוא צחק חרש וחיבק אותי, מצמיד אותי אליו בכוח. היה לי כל כך נוח להתרווח לצידו, כל שקע ובליטה בגוף העבה והמוכר הזה התאים לגופי, מרגיע ומחמם אותי.
כיום אני מבין שמעולם לא הייתי עובר את החורף הראשון אחרי הפרידה מנועם בלעדיו. הלכתי לגור איתו בידיעה הברורה שהוא רק ברירת מחדל ושאני מתכוון להסתלק ברגע שאתאושש, אבל איכשהו נשארתי עוד ועוד. בשנה הראשונה עוד אמרתי לעצמי שמיד כשיפסיק להיות קר ויתחיל האביב אני נפרד מאריק ושוכר לי דירה לבד, אבל מיד אחרי פסח נפטר אביו ולא יכולתי לעזוב אותו במצב כזה, הוא היה שבור לגמרי, לא יכולתי לעשות לו את זה… אחר כך הוא מצא פתאום דירה גדולה שהוא נורא התלהב ממנה, וכמובן שהיה עלי לעזור לו עם המעבר… ומפה לשם גם אני התלהבתי מהדירה ההיא והשקעתי המון מאמץ בשיפוץ ובצביעה שלה והיה לי חבל לעזוב, במיוחד אחרי שקיבלנו את החתול הראשון שלנו שכל כך אהבנו.
עם הזמן התרגלתי לאריק, לשינה איתו, ולחברים שלו, ולאימא שלו, ולסקס איתו… ואחר כך פתאום שוב היה חורף ובאביב שבא אחריו נסענו יחד לוונציה ולא הייתי מסוגל להגיד לו שאני הולך אחרי שבילינו כל כך יפה באיטליה… וחוץ מזה הייתי צריך להסביר את כל הסיבוך עם נועם ולמה באמת באתי אליו ופשוט לא היה לי כוח לזה… ואחר כך נועם בכלל נסע לאמריקה ו… או שהוא נסע קודם, לפני וונציה? לא זוכר כבר, אבל עובדה שכל פעם קרה משהו אחר, והזיכרון של נועם ששבר וריסק לי את הלב הלך והתרחק והתעמעם ובסוף פשוט נשארתי עם אריק ודי.
"אני חולם עליו לפעמים." אמר פתאום אריק.
"על מי?" שאלתי, מופתע, כי עדיין חשבתי על נועם ועל החיוך המוזר הזה שהיה עולה על שפתיו כל פעם שהייתי יורד על ברכי ומעריץ את הזין שלו. חיוך ניצחון מרושע קצת, אבל מחרמן להפליא.
"נו, על הילד הזה מהסופר. שמו אגב מורג."
"מורג? איזה שם מוזר. מה אתה חולם?"
"סתם חלומות כאלה, אתה יודע."
"לא, איזה חלומות?"
"חלומות כאלה שקמים מהם עם זין עומד."
"בגלל זה התנפלת עלי בשבוע שעבר באמצע הלילה?"
"כן, ולא ממש התנפלתי, אני רק…"
"שתוק כבר. ממש מקסים מצדך לספר לי, זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע לפני יום השנה העשרים שלנו."
"למעשה יום השנה העשרים שלנו כבר היה נוני."
"לא נכון, באתי לגור אצלך באמצע פברואר ועכשיו רק ינואר. אני זוכר את זה טוב כי את הוולנטיין (שחל בארבע עשרה לפברואר) חגגתי בהתקף דיכאון ובמריבה עם הורי שרצו לשלוח אותי לראות מישהו, זה כל כך הרגיז אותי עד שלקחתי את הדברים שלי ובאתי אליך."
"אני יודע, אימא שלך סיפרה לי, אבל אני מחשיב את יום השנה שלנו מהסילווסטר כי אז נפגשנו בפעם הראשונה."
"נפגשנו בסלווסטר? אני לא זוכר."
"כי היית מסטול, אבל אני כן זוכר. התאהבתי בך ממבט ראשון."
"כמו שעכשיו אתה מאוהב בילד מהסופר?"
"נו, די נוני. אני לא מאוהב באף ילד. אני אתך כבר עשרים שנה, מספיק להציק לי."
"מה זה שווה שאנחנו גרים יחד כל כך הרבה שנים אם בעצם אתה מעדיף מישהו אחר?"
הוא נאנח. "לא יודע, אבל זה בטח שווה משהו. עשרים שנה לא הולכות ברגל ואני לא אחראי על החלומות שלי ארנון. מה, אתה לא מסתכל על אחרים לפעמים?"
"מסתכל, אבל לא חולם עליהם."
"אז על מי אתה חולם?"
"על נועם, הבחור שהייתי איתו לפניך."
"אף פעם לא סיפרת לי עליו."
"אין מה לספר, הוא היה מניאק."
"ואהבת אותו?"
"כן, מאוד. הוא שבר לי את הלב."
"ועכשיו אני שובר לך את הלב?"
"לא, אתה סתם מעצבן אותי."
"עדיף להתעצבן מאשר להיות עם לב שבור, לא?"
"כן, בטח." אמרתי, "יאללה, בוא כפיות ונישן. מחר צריך ללכת לעבוד."
הוא חיבק אותי חזק כמו שהוא אוהב ונרדם, ואני שכבתי בשקט בחושך וחשבתי על נועם ועל איך הוא שבר לי את הלב ורמס את האהבה שלי אליו, התגעגעתי אליו וקיוויתי שאני אחלום עליו בלילה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il