אהבה ישנה

29/08/2010

ישבתי בספסל הקבוע שלי מול הים. ספסל עץ שצד אחד שלו מקועקע בשמות, עם לבבות וחיצים, עם אהבות תמימות של ילדים שעוד לא מבינים כמה גדולה יכולה להיות אהבה, כמה בשלה וכמה הרסנית. כמו בכל יום בשעת בין ערביים הייתי מגיעה לספסל שלי, מתיישבת מול הים ומתמכרת לתחושה. לרחש הגלים, לצבעי השמים, לשחפים הבודדים שהיו מופעים לביקור, לדייגים בקצה הרציף, לשמש שסיימה את משמרתה לריח הים וטעם המים, למליחות הפרטית שלי שזלגה ממני כמעט כל יום.
כבר זמן רב שאני מנסה להתגבר על אחת האהבות הגדולות שחוויתי בחיי, כבר כמה זמן שהגעגועים אליה שורפים אותי ואני יודעת שאני לא יכולה לעשות דבר מלבד לשכוח. אני מגיעה לים בכל יום כדי לנסות ולשכוח אך במקום זה הזיכרונות רק גואים, צפים ועולים.
אני נזכרת בפעם ההיא שניסיתי לשכנע אותה להיכנס למים למרות שלא היו לנו בגדי ים. היא חשבה שאני משוגעת, כך באור יום להתפשט מול כולם. אמרתי לה שבפינה שמצאנו אי שם בסוף, אפילו אחרי האנדרטה אין אף אחד מלבד שומר אחד אי שם למעלה בקצה הבסיס הצבאי. היא צחקה ואמרה שאני משוגעת, אמרה שהיא לא מאמינה שאני אכנס. צחקתי בחזרה והתפשטתי. רצתי לתוך הים והיא חיכתה לי בחול עם החיוך שלה שכל כך אהבתי. כשרצתי חזרה לחוף היא עטפה אותי בידיה, מסרבת לשחרר אותי. היא טענה שהיא מגנה עליי מפני עיניים זרות ואני רק רציתי להישאר בין זרועותיה.
אני משקיפה כעת על הפינה ההיא. הפינה היתומה ורק המגדל הקטן עם השומר של הבסיס מזכיר לי נשכחות. בעיני רוחי אני שומעת את צחוקה ורואה את חיוכה. קמתי מהספסל וירדתי אל החוף, הורדתי את הסנדלים והרגשתי את החול החמים באצבעות הרגליים, הרגשתי את הרוח מלטפת את פניי ונזכרתי.
הבאתי שמיכה וישבנו לדבר מול המים, האור החל שוקע והחשכה השתלטה על החוף. פה ושם טיילו כמה בודדים עם הכלבים שלהם ואנחנו המשכנו לשבת ולדבר. אהבתי להקשיב לה. אהבתי את הסיפורים שלה על המשפחה שלה, החברים שלה, העבודה שלה. ברגע אחד כשלא שמנו לב גל גדול שטף אותנו ואת השמיכה שלי, בקושי הצלחנו לקום בלי להירטב. כמה צחקנו, כמה נהנינו. השארתי את השמיכה הרטובה, אספתי את התיק שלי ועמדנו ככה על החוף, עיניים מביטות ולב אוהב. אספתי אותה לנשיקה רכה רכה ואוהבת והיא אהבה אותי.
הלכתי עד שהגעתי לנקודה ההיא, השמיכה שלי כבר לא היתה שם, אבל יכולתי לשמוע את הקול שלה, יכולתי לדמיין שוב את הנשיקה שלה ואת האהבה שלה. המשכתי ללכת לאורכו של החוף נותנת לגלים הקטנים מדי פעם לשטוף את רגליי, להזכיר לי כמה אהבנו את הים, כמה אהבנו את הטבע, כמה אהבנו.
אני נזכרת בחוף אחר, בפעם שבה היא נכנסה איתי למים. החוף היה ריק מאנשים, הערב הביא עימו את החשכה וישבנו עירומות, מחובקות בתוך המים. נהגתי לשבת מאחוריה, לעטוף אותה ברגליי, לעטוף אותה בידיי ולנשק כל פיסת עור חשופה, ללחוש לה מילות אהבה קטנות קטנות כמו הנשיקות כדי שתוכל תמיד לשמור אותן לימים של חוסר. לא שיערנו שיבוא שומר, שיאיר עלינו בפנס רחב ויבקש מאיתנו לצאת כי סוגרים את החוף. היא התחפרה בי כדי שלא יראה את מה שחשוף ואני, שכל עוד היא בזרועותיי, דבר לא באמת שינה, המשכתי את הדיון ההזוי עם השומר ומסרתי שאנחנו כבר יוצאות. לפני שיצאנו היא נישקה אותי. לנשיקות שלה היה טעם משכר של עוד. היתה תחושה של אהבה נדירה, כזאת שלא מוצאים בסופר במדפים, אלא כזאת מיוחדת שמגיעה אחת לכמה זמן להזכיר שיש טעם לכל.
חזרתי לספסל שלי. דבר לא השתנה בו, רק תאורת היום נחה לטובת זו של הלילה. אני נזכרת בה והכאב מופיע, כאב ההחמצה. היא היתה שלי ואני נתתי לה ללכת. רציתי לכבוש את העולם, רציתי לדעת מה מחכה לי שם בחוץ, רציתי לחוות אהבות גדולות מהחיים, הייתי ילדה, הייתי תמימה ונתתי לה ללכת. היא היתה גאה מדי בשביל להתעקש איתי. האגו שלה נפגע כשויתרתי והלכה ללא שוב.
עברו שנים, לא חשבתי שאי פעם אחשוב עליה שוב, לא ככה. לא האמנתי שאכאב את הפרידה הזאת, לא באמת הייתי מסוגלת להאמין שיש אחת ורק אחת תוכל לאהוב אותי כפי שהיא אהבה. לקח לי זמן אבל הבנתי שמה שהיה לי וויתרתי עליו היה יקר מפז. ישנן אהבות שנועדו להישאר, שנועדו להיחרט ולשמש כדגל. היא הייתה אהבה מיוחדת במינה ואני ויתרתי.
אני מביטה בקצוות של השקיעה, בשאריות היום ואני נזכרת בשקיעות שלנו. כל יום היתה אוספת אותי בשעה היעודה ומזרזת אותי כדי שלא נאחר לשקיעה. כל יום היתה מצפצפת עם הוספה שלה מתחת לחלון שלי, מחכה לי עם הקסדה השניה ביד, עם החיוך המדהים שלה ואומרת לי שאנחנו מאחרות והשקיעה היא לא מאילו שנוהגות לחכות, היא קשה להשגה. לאורך כל רצועת החוף נהגנו לראות את השקיעה מראש הנקרה ועד עתלית, כל פעם מקום אחר, כל פעם חוף אחר, כל פעם תפאורה אחרת אך האהבה היתה תמיד אותה אהבה, ענקית ללא גבולות, כזאת שמרגישים אחת למיליון.
בספסל הקבוע שלי בסוף הטיילת, מעט לפני האנדרטה היא מצאה אותי.
היא הכירה את הספסל. היא הכירה את החוף, היא הכירה אותי וידעה היכן למצוא אותי. כשישבתי לידה לא יכולתי שלא לחבק אותה, לנשק אותה, לאהוב אותה אבל ידעתי שאי אפשר. שתינו התקדמנו בחיים, שתינו לא היינו יותר במקום החופשי הזה. שתינו בנינו חיים, ואותם חיים הם המציאות שלנו.
שאלתי אותה למה היא חזרה והיא אמרה שלא הצליחה לשכוח אותי. הבטנו בכוכבים ואחר כך במים. שתקנו כמה זמן עד שלפתע אמרה,
"אנשים ישכחו מה אמרת, מה עשית, אבל הם לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il