אהבה לא מוצהרת

11/05/2008

הכרתי אותך בשנה הראשונה בתיכון. הייתי אז חלק מקבוצה שהמשיכה מחטיבת הביניים, ואתה היית הבחור החדש. אני זוכר את היום שבו באופן לא רגיל הרגשתי כחלק מהקבוצה, והחלטתי לפנות אליך ולצרף אותך לקבוצה. אני חושב שזה התחיל כבר מאותו הרגע. הפכנו להיות החברים הכי טובים. היו לנו הרבה דברים משותפים, והיינו מדברים שעות עליהם בזמן הנסיעה הביתה וגם טלפונית בזמן שהיינו בבית. שיחקנו משחקי מחשב ביחד, וכל שבוע באנו לבקר אחד אצל השני. לא היו לנו חברים אמיתיים מלבדנו. מצאנו שאנחנו משדרים על אותו הגל. מסוג הקשרים האלה שמספיק שאחד יגיד מילה, או יזרוק מבט בשביל שהשני יבין אוטומטית על מה הוא מדבר, ולא משנה כמה הדבר מורכב. עם השנים הקשר הלך והעמיק. גילנו הכל אחד לשני. ובכן, כמעט הכול.
שנאתי את שעורי הספורט, אך עדיין מצאתי את עצמי מחכה בקוצר רוח אליהם. הייתי תופס עמדה לידך, לפעמים מקדימה לפעמים מאחורה, ומנסה לחקוק בזיכרוני את מראה גופך כשהיית מחליף בגדים. על שאר האנשים לא הסתכלתי כלל. בתיכון עדיין לא ישבנו ביחד. אני זוכר איך הייתי שולח מבטים מקנאים לעבר הבחור האחר שישב איתך, מדמיין את עצמי במקומו. בסוף י"ב ביקשתי ממך בנונשלנטיות לשבת איתי בשנה הבאה. כל החופש כססתי ציפורניים. בסוף הסכמת.
הצלחתי מעבר למצופה להכניס אותך לקבוצה. הפכת להיות לב הקבוצה. אני זוכר איך בכל ההפסקות כל החברים באו והתרכזו מסביב לשולחן שלנו לדבר איתך. ואני ישבתי ושתקתי. במקום להקשיב לשעורים מצאתי את עצמי מתבונן שעות בידיים שלך, החלק היחידי שהיה חשוף. והחלק הכי יפה. לא הפסקתי לדמיין איך זה יהיה לגעת בהם.
בין י"ג לי"ד נשלחנו לעשות טירונות ביחד. עם המצב הגופני (והנפשי) שלי נשברתי. לקראת הסוף כמעט שהתחלתי לבכות. עודדת אותי ועזרת לי להתגבר על זה.
בי"ד היה לי מאוד חשוב לדעת שאיכפת לך ממני כפי שלי אכפת ממך. התחלתי בסדרה של מבחנים, שבשיאה לא דיברתי איתך במשך שבועיים. לא נשברת. בסוף י"ד השתכנעתי שמידת האכפתיות ביננו הדדית. זאת היתה הרגשה נפלאה, לגלות שלמישהו אחר אכפת ממך. אני זוכר רגע אחד במכונית, כשהקפצת אותי הביתה והייתי צריך לצאת מהמכונית. זה היה בסוף י"ד. הסתכלתי על הרגל החשופה שלך, ולרגע הרגשתי שאני חייב לשים את היד שלי עליה. במשך כמה דקות התחוללה אצלי מלחמה נוראית, בין הצורך הבלתי נתפס לגעת בך לבין האפשרות הנוראית של לאבד אותך. בסוף יצאתי מהמכונית.
בצבא נשלחנו לחילות שונים, במקומות שונים בארץ. בשבילי זאת היתה התקופה הקשה ביותר בחיי. הייתי משוכנע שזה סוף הקשר, שיותר לא יהיה זמן לדבר, שיותר לא יהיה על מה לדבר. דיברת איתי שעות כמעט כל יום. עודדת אותי כשהרגשתי שלאף אחד בבסיס לא איכפת ממני. בלעדיך הייתי מאבד את השפיות.
אז הגיעה שיחת הטלפון הזאת. סיפרת לי שפגשת בחורה. ניסיתי להתעניין. ניסיתי להרגיש שמחה. אבל כל מה שיכולתי להרגיש זה את השבריר הקטן של התקווה, שנקרע ממני יחד עם חצי מליבי.
אחרי הצבא נשארנו בביתם של ההורים שלנו. אני עבדתי ואתה למדת. רצית ללמוד רפואה, והאמנתי בכל ליבי שגם תצליח בכך. בכל יום שישי באנו לבקר לסירוגין אחד אצל השני. אחרי שנה הפסיכולוג שלי שיכנע אותי שאני צריך לקחת יותר שליטה על החיים שלי. החלטתי לעבור לתל-אביב ולדחות את הלימודים. הצעתי לך לבוא גם כן. היית צריך עוד זמן לשפר ציונים. הסכמת. עברנו לגור ביחד בתור שותפים. בסוף השבוע הראשון שהחברה שלך באה לדירה שלנו הגעתי אחריה הביתה. המתנתי מאחורי הדלת דקות ארוכות, עד שהכנסתם אותי. בזמן הזה דימיינתי מה אתם עושים. הרגשתי כל כך מיותר ומפריע. ובוא זמנית הרגשתי שאני הייתי אמור להיות שם איתך, במקומה. כל סוף השבוע לא דיברתי עם אף אחד. זאת היתה השבת הגרועה ביותר בחיי. לאחר שהיא הלכה הרגשת שמשהו לא בסדר. שאלת אותי אם עשית משהו שפגע בי. הסתכלתי לך בעיניים ואמרתי שלא. מה עוד יכולתי להגיד?
אז החלטת שאתה בכל זאת לא רוצה ללמוד רפואה. ובמקום זה אתה תלמד משהו שנמצא רק בטכניון. ולכן לקראת סוף השנה הודעת שאתה עוזב את הדירה. הצעת שאני אעבור איתך, אבל אני לא יכול לעשות את זה. ואני לא יודע אם אני רוצה. אני נורא מפחד מהיום שבו אחזור לדירה ואתה לא תהיה שם. אתה לא תהיה שם לפתוח לי את הדלת ולשאול אותי איך היה היום בעבודה. אתה לא תהיה שם כדי לספר לי על הבעיות שלך או על יומך. וכל פעם שאני אעבור במסדרון ואסתכל על החדר הריק שלך, אני לא אאמין שאתה אי-פעם היית שם בשבילי.
מדי פעם אנשים שואלים אותי למה אני לא מחפש חברה. אני לא רוצה למצוא אהבה? האמת היא שכבר מצאתי – הוא פשוט לא יודע על זה, וכנראה שגם לעולם לא ידע.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il