אהבה

26/09/2010

על הספה הישנה בצבע קרם, זאת שלא היית מוכנה להיפטר ממנה גם אחרי חמישה מעברי דירות וגם אחרי שהחתולה שלנו לא יכלה להתאפק ועשתה את צרכיה, אולי לא רצתה להתאפק, בדיוק כמוני שרציתי לוותר עליה לטובת ספה אחרת, חדשה, אולי צבעונית עם ריח של חדש, אבל את סירבת בתוקף, אמרת שרק שם, רק על הספה הזאת את מצליחה להירגע כשאני מולך. אמרת שהשקט שלי מרגיע אותך, אמרת שהחיוך שלי נוסך בך ביטחון, אמרת שהאהבה שלי זה כל מה שהיית צריכה כדי למצוא את מקומך בעולם ואני כמובן חייכתי ואמרתי לך שאת מגזימה. נענעת את ראשך לשלילה ובאת לנשק אותי.

לנשיקות שלך יש תמיד טעם של תות. מתוקות-מתוקות. השפתיים שלך רכות וממגנטות. אמרתי לך שאני אוהבת להתנשק איתך ואת השבת שבגלל זה את לא מסוגלת להתנתק ממני. לפעמים כשאנחנו על הספה שלך, שמשון, החתולה שלנו מגיעה לביקור נימוסים, מרגישה זנוחה. בהתחלה היא רק זוקפת את גבה, מרימה את זנבה ומתחככת ברגלינו וכשאנחנו לא מתייחסות אליה היא קופצת לספה. אני שומרת שתתאפק ואת אוספת אותה ברכות, מערסלת אותה בידייך כאילו הייתה תינוק קטן.

על שלט הקטן של דירתנו ציירתי את שמשון כתוספת הבלתי מעורערת של הבית לצד שתי הנשים שמאכלסות אותו קבע באחד מפרבריה השקטים של רמת השרון. את התעקשת שאצייר משהו וביקשת גם לראות, אולי רצית לוודא שאצייר ולא אכתוב כפי שהצעתי ואני הסכמתי, למרות שאני לא אוהבת שמתבוננים בי ובעבודתי כי ידעתי שאת ההשראה שלי.
מאז ומעולם היית ההשראה שלי, גם בפעם הראשונה שנפגשנו בפקולטה למדעי הרוח. הייתי בדרך לסדנת ליטוגרפיה ואת באת לשתות קפה במזנון שהיה הכי טוב בכל האוניברסיטה. הקפה עלה על כל הציפיות כשפגש את הדפים המיוחדים שקניתי לשיעור. את התנצלת וביקשת לעזור ואני טבעתי בעינייך, בחיוך שלך. כמעט והגשתי יד לחוש את שפתיך כשדיברת, שוכחת מהסדנא, שוכחת מהכול. כשהתעוררתי, ביטלתי את רעיונותייך אך הסכמתי שתזמיני אותי לקפה, אחרי הסדנא.
מה שהחל כמעט כטעות שעלתה לי בביטול השיעור לו ציפיתי כל השבוע, הסתיים בקשר המתוק ביותר שחוויתי זה שנים. את הדהמת אותי, שימחת את לבי והארת את חיי. אחרי שנה שכנעת אותי להביא את שמשון לחיינו, ואני יודעת שברגע שעינייך יפגשו גורת קולי, גם כלבה תצטרף לתא המשפחתי. כבר הבטחתי לך שנמצא לה שם הרבה יותר מקורי מ-לאסי וזכיתי לנשיקת התות שלי.

בלימודי הפילוסופיה שלך התבקשת להכין עבודה בנושא של רגש. את בחרת באהבה, כי אמרת שהיא המרכיב הראשי של חייך ושל חיינו. סיפרת לי אודות המיתוס של אריסטופנס על הנפש התאומה. בראשית חיו בני האדם מחוברים בזוגות, לכל יצור היו שני ראשים, שתי לבבות וארבע רגליים וארבע ידיים. שני הנפשות אהבו זו את זה אהבה גדולה ובילו את כל חייהם באושר שמימי. אושר זה גרם להם לחטא ההיבריס וכתוצאה מכך נענשו על ידי האלים: זאוס חצה כל ייצור לשנים באמצעות חזיז הברק שלו והפריד כל איש מנפשו התאומה. ללא החצי השני, חייו של כל אדם היו מלאים כאב, וכדי להתגבר עליו הוא חיפש אחר החצי השני שלו – נפשו התאומה, על מנת שיוכל להתאחד עמה ולבלות איתה יחד.
תמיד הגדרת אותי כנפשך התאומה, הרוגע שמאחורי הסערה ואני רק קיוויתי שלבי מצא את הלב השני שלו, זה שזאוס חצה. שמשון חתכה את המחשבה שלי ביללה מוכרת, מזכירה אולי, שגם היא זקוקה לנפש התאומה שלה, לחשתי לה באוזן שבקרוב תגיע כלבת הקולי שלך והשבעתי אותה לא לספר.

על הספה בצבע קרם לצד האהובה שלי התחלתי להבין את משמעותה וכוחה של האהבה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il