אהבות

13/01/2008

מילה

החברות מגוננות עליי. אני מרגישה במעגל, שנוצר סביבי, ומעט שמחה בו. אולי זה היה מזעזע אותי לו חשבתי על זה, אך איני מצליחה לחשוב עוד – או שאיני מצליחה, אלא לחשוב. אולי שמחה היא מילה אומללה, אך אני מודעת לסוג של מעמד נפרד, וזה מנחם אותי. מבין כולם, רק לי אמרת שאני שלך. אמך החזיקה את כפות ידיי בשתיקה, בפתח בית העלמין. הרגשתי במבטים הנחים עלינו. גם אני שתקתי. רציתי להוכיח להם חוסן. רציתי גם להוכיח את עצמי, לאמך. רצית להפגיש בינינו בעבר, אך אני פחדתי. חששתי לאכזב, לא לעמוד בציפיות.
להלוויה לבשתי את הטובים שבבגדיי. אני עסוקה בהבלים, אני יודעת, אבל זה משאיר אותי ערנית. אני לא מצליחה עדיין להבין את אובדנך. אני מדברת אודותיו, אך לא מבינה אותו. גם לא הזלתי דמעה אחת. אני מרגישה, שמוטל עליי לעשות כך. גם ראיתי חברות מתלחשות, מנידות ראש. איך אני נותרת חתומה. מחשבותיי מתרוצצות, מנסות להיתפס באיזה זיכרון שיעורר אותך בי, אבל דמותך מעורפלת. אני מצליחה להיזכר רק בשיחות. שורות, שורות של מילים שאני יודעת על פה, אבל דמותך לא נתפסת.
מעולם לא נגענו האחד בשנייה. אמרתי לך שאני שומרת נגיעה, ואני יודעת ששמחת על כך. אמרת לי שאני גורמת לך להיות מאמין טוב יותר, שאני מחזקת אותך. הארכנו בדברים אודות המצב הרוחני שלנו. סיפרת על לבטים וקשיים, שאני עדה יחידה להם. בתמורה לעולם גשמי שנדחה, אלוהים השאיל לנו עולם של שיחה. אולי זו התקופה המעולה ביחסים של שנינו, אמרתי לך פעם – שאין לדחף התשוקה כוח משילה בהם. צחקת, שאם כך, מוטב לנו לדחות את החתונה בעוד שנה-שנתיים.
רק אני ואתה ידענו על כך. אותם הדיבורים על חתונה, שלא תהיה. לתוך הלילה דיברנו על שמות הילדים שניתן, על צבעם של הרעפים. אפילו קבענו רוטציה של בתי הכנסת שאליהם נלך. אני עוד זוכרת: שבת אצל התימנים, ושבת אצל האשכנזים. צחקת, כשאמרת לי שייצאו לנו ילדי מוקה, ושאני "מכתימה את הדם הארי שלך".
"לפחות הבופה בחתונה יכלול אוכל מורכב יותר מדגים טחונים…" לא נשארתי חייבת.
כל מילה שלך אני זוכרת. המילים הן כל מה שמעולם היה לי איתך.
אמך נופלת על צווארך, כעת, ברחבת ההתכנסות. אביך, קורע קריעה. אני אפילו מהססת לרגע אם גם עליי לקרוע. הרי כבר נישאנו ברוח, קודם להתממשות הקשר בבשר. אמא אמרה לי קודם, שעליי להיות חזקה, להתבונן מעבר לרגע. היא חוששת לי. היא חוששת, שלא אוכל להתפנות לאדם אחר אחרייך. אני לא בטוחה בזה. אינני יודעת מאין הצלילות העוטפת אותי, אך אני רואה אותך בבירור נעלם לעבר ענן שקוף – עמוס תקוות נעורים גנוזות. אני חשה מבוגרת כל כך מול גופתך הדמומה.
מסע הלוויה מתחיל. עוד רגע, וגם תורן של הנשים יגיע לצעוד מאחורייך. עוד לא נגעת באישה. שה טהור אתה עולה השמימה. אולי טוהר זה יועיל לי לשכוח אותך. קשה להיתלות בשמימי.
נעמה אוחזת בימיני, והודיה בשמאלי. לא הבחנתי בתורנו לנוע. אני מתקשה ללכת. רגלי המקרטעות מבהילות אותי. נדמה לי שאני אבודה בתוך מחשבותיי, ואבדה לי היכולת לפקח על גופי.
העולם צלול ועם זאת רחוק. אני מצליחה לחוש רק בשיחות שלנו. מילים מרפרפות בין ידיי, ואני רוצה לחבק אותן. משכתי את ידיי מנעמה והודיה ואני מחבקת אותן, את המילים. כמה תקווה היית בשבילי, שככה תהפוך לאכזבה? אינני רואה את שעושים איתך כעת. אני מתחילה להבין, שיותר לא אראה אותך. לא אראה אותך. אני מגלגלת את המילים, ואיני מצליחה לחוות דבר. נפלתי, אני יודעת על פי הידיים שנשלחו לעברי. אני מטפסת במחשבה אלייך, רוכבת על שורות ופסקאות, צחקוקי לילה ושיחות טלפון דחוקות. הייתה לי ממך מילה של אהבה, וזהו כול שנותר לי.

נגיעה

רק בהלוויה אחת הייתי קודם, ואותה אני לא זוכר. הייתי ספון בבטן אימי, כשאבא נהרג באותה המלחמה. לי היה ברור שזו הסיבה למי שאני. לגדול רק עם אמא, ועוד כזו המציירת בדמיונך לילה, לילה – חייל נהדר, עזוז מלחמה. גם מהלוויה הזו אני נעדר, למרות נוכחות גופי. לא רציתי להכתים את דמותי המוצגת, לעין כל, בדמעות מהבהבות. אילו בכיתי היו יודעים. גם על דמותך חסתי. מה הטעם שתתגלה עכשיו. מוטב לאלו שאהבוך, שיאהבו דמות מדומיינת. האין כזו האהבה ממילא? ואילו בכיתי, האם היה זה עלייך או עליי, או אולי על התחום המיוחד שיצרנו? האם היה מיוחד? ראיתי את מתאר גופך הדוק אל הבד השחור, מכוסה בטלית מגינה. אילו ידעה אימך הרוכנת עלייך כעת, את שיודע אני על הקימורים של ירכיך, את האופן שבו בטנך נבלעת לעצמה בבהלה למגע לשון, את ידייך העסקניות. אילו ידעו כולם.
עכשיו גופך מרוטש, אני יודע, אך זכרוני מתעה אותי אל גוף צחור ותם. גוף שבו פגשתי בהיסוס. זוכר את הפעם הראשונה? את חדר הפנימייה? ניגשת אליי ואני, רכון לשולחן, משים עצמי קורא בחומש לקראת מבחן חולף. דפקת על הדלת הפתוחה למחצה, ושאלת אם תוכל להיכנס. אפילו לא סגרתי את הספר, כשהתיישבת לידי ושאלת לשלומי. אתה גדול ממני בשנה, והיה עלייך לדעת כמה תמוה זה יכול להיראות. אבל תמיד היה נדמה לי, שלך היה חשוב פחות מה שאחרים עלולים היו לחשוב. אודותייך מעולם, כך נדמה לי, לא חשבו דברים אחרים מעולם.
שבועות קודם כבר התחלת איתי בשיח ודברים, ואני תהיתי על מזלי. התיישבת על מיטתי. חשבתי שזה שיא אושר, שלא אוכל לקוות ליותר ממנו. אבל הואלת להגשים לי את יתר המאווים, לכבוש עמי עוד פסגות. אינני זוכר כבר מי אמר מה, ומי שאל לבת זוגתו של מי. מי שאל על ניסיון מיני, ומי הוריד את חולצתו ראשון להרשים בשרירי הבטן. מי שלח יד למי. מי היפנה מבט. מי החניק אנחה, ומי הציע התענגות הדדית. אבל אני זוכר אותך. מוליך אותי במשעולי תשוקה אנוסה. מצביע על פינות מאובקות, ומאוורר. כמה אווררת את גופי. הו, איזו הנשמה מחיה הייתה לי נשיקתך.
ידיי אוחזות האחת בשנייה, נשענות. גרוני חוסם בחילה עקשנית. הנה הם מרימים אותך על כתפיים. אין להם את הזכות שהייתה לי עלייך. אותה בעלות טבעית, עליך, שהייתה בחזקתי. מעולם לא אמרת לי מילת אהבה, מעולם לא אמרת מילה כלשהי. דבר לא הוגדר במילה. כך יכולנו לצלול לעולם שטרם ניכווה ממחשבה. זיעתך שוררה לי סונטות ענוגות, וכתפייך הרחבות סיפרו לי סאגות מורכבות. הבל פיך היה למסה אודות האהבה. נדמה לי שאהבתי אותך. עכשיו כבר מיותר לחשוב, אהבה. עכשיו הם מניחים אותך באדמה הישראלית הקשה. היא לא משכנעת אף אחד שאינה כזו. תאבונה מפורסם. האם כולם מציגים הצגה ריקה?
השארת אותי לבד עם זה. כעס עולה בי, כשגופך נערם כעפר לצלילי פסוקי קודש. אתה מעלים את עצמך. כמה זה קל, לטמון את הראש בקרקע. עכשיו אני בוכה. אני לא יכול לעצור את עצמי. בטני חבוטה. השארת אותי עם כול זה. עם החיים האלה. עם עצמי הנגוע. אני נגוע בך, זה כתם שלא יימס. שלח לי יד, אני מתחנן. האדמה פוגעת בברכיי, אינני שם ליבי יותר לאנשים סביבי. הייתי רוצה להיערם לצדך, לחבק אותך חיבוק אחרון, לחפון ראשי בין כפות ידייך, שתאמר לי "חמוד אחד" בטון אבהי. איך יכולת למות עליי, ואני לבדי.

אלוהים

אדם, אם שנה יחיה או אלף שנים יחיה, מה יתרון לו? כלא היה יהיה. ברוך דיין אמת, ממית ומחייה. ברוך הוא, כי אמת דינו, ומשוטט הכל בעינו, ומשלם לאדם חשבונו ודינו, והכל לשמו הודיה יתנו.
דיברתי עם האבא קודם שנכנסנו לבית העלמין. סיפרתי לו על התלמיד שהנער היה, על תשוקת החיים שלו. סקרנות מופלאה לדרוש במה שלא ניתן להשיגו. סיפרתי לו על שיחות נפש שהיו לנו אודות האל, ודרכיו בעולם. היה קשה לו, לנער, על דברים שנראים שרירותיים, ואם מכוונים הם, טען, הרי שאינם הוגנים. הסברתי לו, תיארתי באזני האב, כי דרכי האל נסתרות והוא טוב ומיטיב לכל בריותיו אשר ברא, שחסדו שפוך על העולם על כל קמטיו. האהבה האלוהית מקננת בנו, מקיימת את היותנו אנושיים. גם הדמעה שהוא מזיל על בנו, היא אות וסימן לאהבת האלוהים. גם השכל הממאן להבין את שאירע, הוא אות וסימן.
זה הנער השני השנה, שנהרג בבית הספר, ואני חושש לנערים. ראשית הפיגוע, ועכשיו תאונת הדרכים הזו. הזמנו פסיכולוג שיסייע. אך אני הולך ותולה את מבטחי במשענת הבטוחה ביותר, במי שנוטה שמיים ויוסד ארץ. אני מבקש שלא להישמע באזני עצמי כמי שדובר דברים של ריק. אני פשוט חש כך. הולך ומבין את עומק הדבר. יש לי זמינות מתמדת למקור אהבה, שאין לו הפניית עורף, שאין בו נטירת טינה, לא ארעיות ולא הגבלה. איזו נחמה היא לאהוב את מי שאוהב אותך ללא תמורה, לנצח ובשלמות. אומר לה' מחסי ומצודתי, אלוהי אבטח בו.
בשבת האחרונה עוד ראיתי את הנער, המוטל כאן, מתרועע עם חבריו. אינני זוכר דווקא אותו בין הנערים, אך תמונה אחת חקוקה בעיני רוחי. בסעודה המשותפת עברתי בין שולחנות האוכל. מנהג הוא, שאני משוטט כך, ומרביץ בנערים שירה. מזמורים של שבת, אני יודע, היא חוויה שהם לא ישכחו לעולם. זו חוויה שתעורר בהם תמיד געגוע – ומי ייתן וגעגוע יעורר מעשה. בעודי משוטט כך, זמירון השבת בידי, הבחנתי בהם. אולי לראשונה, ממש הבחנתי בהם. לבושי חולצות לבנות, רכונים מעל שולחנות עמוסים לעייפה בכלי אוכל. שולחנות מקושקשים בערבוביה צבעונית של גמר סעודה. פניהם של הנערים סמוקות, גילוח של שבת על לחיים עדינות. הם שרו, כולם, ילדי שבת. היו שדפקו על השולחנות לקצב השיר. היו, שרק שרו. גם הפחות מחוזקים בדת מביניהם, שרו. לצלילים המזרחיים כולם סלסלו, בני ערב ובני אשכנז. רציתי לדמוע, אז, אל מול קהילת הקודש הזו שהשבת יוצרת, ואלוהים מהנהן כלפיה באהדה.
עכשיו אני כאן. הילד חוזר אל אביו שבשמיים, בגן עדן תהא מנוחתו, ואביו שבארץ שעון עליי. כאן ושם אנשים יבקשו את הדת. היא אהבה אחת.

דם

הרגת אותי. אין לי דבר עוד. אני רוצה לקרוע את עצמי מעליי. אני רוצה לתפוס בך, עד אחרון הימים. אני אוהבת אותך. רוצה לצעוק זאת באוזנייך, עד שייקחו אותך ממני, ויניחו אותך באדמה הקרה. בן שלי. אהוב שלי.
בחשכת לילה הם ארבו לי. דופקים על דלתנו במקומך, נכנסים בעדה במקומך, מעלים את שמך על דל שפתם. ואתה לא שם לאשר להם זאת, לאשר לי את דבריהם. תאונה, הם אומרים, ומדברים על ארנק השייך לך. אני כבר לא מאזינה להם. יצאתי בריצה מהבית, צעקתי, וכבר איני זוכרת מה. צעקתי אותך מתוכי. רציתי לממש אותך בקולי, בין סרעפיי, מתוך זעקות נפשי השבורה. אבא רדף אחריי. הוא תפס אותי בקצה הרחוב. אנשים כבר היו סביבנו. איני זוכרת כמה זמן נסעו לבית החולים. קיללתי הכול. קיללתי את הדרך, ואת אבא שנוסע לאט, ואת ההתנחלות הארורה הזו המרוחקת מבית החולים. קיללתי את אלוהים, המעכב אותי ממה שהוא שלי, בזכות. בזכות אני אומרת.
בית החולים היה קר, בלילה החם של אמש. קרים כל כך היו קירותיו, מסדרונותיו, מבטם האדיש של המהלכים בו. בית מוות ארור, לא בית מרפא. רציתי לראות אותך בפעם האחרונה. לנקות ממך את המוות ביד אוהבת. אך הם מנעו זאת ממני. חי נפשי שרציתי בכך. אבא הלך, וקבע את מותך. אני קבעתי לך חיים. אני הורתך, מתוכי באת, שלי אתה. לעולם שלי תהיה, בי תחייה. אותי הרגת ובי תחייה, לעד.
הוי, ליבי. הם מוציאים אותך מהביתן הזה. הם מניחים אותך למרגלותיי. אני גוהרת עלייך, בני אהובי. אני רוצה לקרוע את בית חזי, לצעוק. מישהו מניח עלי יד. איך הם מעיזים? אני אוחזת בך, בן שלי בן שבע-עשרה. כל שנותייך עוברות במוחי כעת. אני מקטלגת את כולן. מצודה לזיכרונך תיבנה בי. אני אהיה לך לאות חיים. בגיל שלוש השתכרת לראשונה, לבטח אינך זוכר. ביום חנוכת הבית שערכנו, לא השגחתי בך ושתית. לבית חולים נלקחת. וחזרת. בן חמש היית כשנסענו לצפון. האם תזכור? ישבנו על שולחן שבת בבית ההארחה. שאלת את האישה ההדורה לימינך, אם היא עשתה ניתוח פלסטי. איני יודעת מהיכן שמעת זאת. הבנתי אז, לפתע, שלא רק אני מקיימת את אישיותך, וצרם לי. אבל צחקתי, כפי שצחקתי ביום הולדתך העשירי, כשדחפת את ראשך אל תוך עוגת היומולדת על מנת לשעשע את הסובבים אותך. בקשת את סליחתי, לאחר מכן, ונשקת לי. התעצבתי על עבודה שירדה לטמיון. אמרת לי, שאותי תאהב לעולם. את בר המצווה לא רצית לחגוג כמו כולם. לקחנו את חברייך לטיול במקום זאת. אמרת, שאנחנו ההורים הכי מגניבים בשבט שלך בבני עקיבא. אז גם ראיתי את הנערה ההיא, שפגשתי היום בפתח בית העלמין. יפה הנערה, ונעימה. אמרו לי שקשרתם קשר מיוחד, ואני דאגתי לך על עניינים שבינו ובינה. אבל פשוט היית ילד עדין. תמיד ידעתי זאת. אימא יודעת הכל. הנה, אני חושבת אודותייך וליבי נרגע. פשוט לחשוב אודותייך תמיד, מיום זה עד יומי האחרון. כך אוכל לקיים את רוח הרפאים שהפכתי, תהיה אתה לדם החיים שלי.
הם נושאים אותך. אני לא עוזבת. אגע בך עד שיכריחוני שלא. רק בכוח תלך ממני. שום דבר כאן, לא ייעשה מתוך רצוני. לא אתן לדברים להתנהל כפי שהם. הם בוכים עליך, האנשים. אין להם דבר וחצי דבר איתך. רק לי יש חזקה עלייך. רק לי באמת יש. גופך העטוף נושא את רגליי. אני לא אכשל, כי בך אחזיק עד תום הקרקס שסביבי. אנשים מנסים להחזיק בי, לנחם. מטופשים כולם. לו רק היית אתה כאן. לו רק התנודדת שיכור. לו רק התלוצצת על חשבון חמורי הסבר שכאן, תוקע בשנית את ראשך בעוגה מוקצפת. לו רק נשאת אותי מבית העלמין הצפוף הזה, חסר הייחודיות, שמבקש להטביע אותך בו, ולקחת אותי לטיול. טיול רחוק, אני ואתה, בן שלי, אהוב. קח אותי מהאנשים הללו המבקשים עלייך בעלות, המנכסים אותך לקהילה עמם.
לבי, הם לוקחים אותך ממני. אני זועקת אליהם. לבי. הם עורמים עלייך עפר. נער כבן גילך כורע בבכי ממרחק. לו היית אתה הבוכה והוא הקבור. הם קוברים אותך, בני. הם קובעים אותך, כמת. אני אבכה עד סוף הדורות, עד יום אחרון, אבכה דם, דמנו, עד ייתש כוחי ואבוא אלייך.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il