אוהב את זה ככה

14/11/2013

קמתי בבוקר שבת וכמובן שנרי עדיין ישן שנת ישרים כי הוא חזר ממש מאוחר מהבילוי. היה לי קצת משעמם והרגשתי חסר חיים, נרגן, עצבני, חסר תועלת. אפילו לקרוא או לכתוב לא התחשק לי. היה מוקדם נורא – שש בבוקר בשבת – יש אנשים שעוד לא גילו שיש שעה כזו בעולם והייתי חייב לעשות משהו כדי לתקן את המצב, ומיד.
לקחתי את המזמרה החדשה שקניתי לי (ומי שלקח את הישנה שיתבייש!), והלכתי לעבוד קצת בגינה. הייתי לגמרי לבד, רק אני, כמה ציפורים צפצפניות והכלב המכוער והחנפן של השכנים.
גזמתי ורדים, עקרתי עשבים וקצצתי בלי רחמים את משוכת הרוזמרין שחוסמת את השביל, ובעיקר נלחמתי ללא רחמים בכותלית יהודה שגורמת לי אלרגיות, התעטשויות, גירוד בעיניים ומה לא.
אחר כך נכנסתי הביתה, מרגיש קצת יותר טוב, או לפחות מועיל יותר, ומצאתי את נרי מכין קערת סלט טעים ומחמם פיתות – עונג שבת.
אכלנו ודיברנו קצת והוא שוב קיטר כמה היה משעמם ומטופש וחסר תכלית ללכת לבלות במועדון עם כל הילדים והמוזיקה הרעשנית והאלכוהול היקר, והתלונן שהוא עייף עדיין.
"טוב, לך לישון." שלחתי אותו חזרה למיטה, התיישבתי מול המחשב לכמה שעות ואחר כך חזרתי למיטה כדי להטריד אותו קצת מינית.
"מה קרה חמוד?" שאלתי כשהוא התקשח וסובב אלי את הגב.
"תראה פולי… תשמע… אני רוצה שתנסה להבין ולהסתכל על זה מנקודת המבט שלי."
"להסתכל על מה?" שאלתי והרגשתי איך משהו כבד וקר מתחיל להתערבל לי בבטן.
הוא השתעל, הסתובב ונאנח, ופתאום התיישב וניתק את הטלפון, ואז לקח את הנייד שלי וכיבה אותו.
אני חושב שכבר אז הבנתי שהערב אתמול במועדון היה פחות משעמם ממה שהוא ניסה לספר לי בארוחת הבוקר, אבל חל מין נתק מוזר בין תחושת הבטן שלי למוח הדפוק שלי.
"מה קרה?" שאלתי שוב, "אתה בסדר?"
"אני לא רוצה שתשמע על זה מאחרים." הוא אמר ולא הצליח להסתכל לי בעיניים.
"שמת קונדום?" שאלתי מיד, כי לעזאזל הכל, דבר ראשון צריך לחשוב על בטיחות.
"כן, למרות שלא היה צורך בעצם, זה היה רק…"
"אני לא רוצה לדעת."
"פולי תשמע … זה היה ממש סתם כזה… היה שם אחד ש… "
הוא האדים – אני חייב לתת לו לפחות את הקרדיט על זה – הסמיק וגמגם כשאמר שהוא היה שתוי מאוד, והבחור ההוא ממש נדבק אליו, ומה שהוא באמת רצה היה אותי, אבל אני נעשה כל כך מרוחק לפעמים…"
"מה קרה בדיוק?" שאלתי, שומר על קור רוח.
"הוא ואני … אני… הוא… בשירותים היה תור נוראי אז הלכנו למגרש חנייה, לאוטו שלו ו…"
"תעשה לי טובה, אל תכנס לפרטים."
"בסדר, סליחה." הוא אומר וסותם.
שנינו יושבים ושותקים.
אני יודע שהוא מרגיש רע ומצטער.
אני גם.
"בשביל מה בכלל סיפרת לי? היו שם אנשים שמכירים אותנו?"
"מיצי והחבר שלו, ופזי וליאור."
"הם לא היו מלשינים עליך."
"גם כוכב וחומי היו."
"אהה." כוכב זה כמובן משהו אחר. "אז החלטת להקדים תרופה למכה?"
הוא נושך את שפתיו, מתאפק לא לבכות, מנסה להיות גבר ולשאת בתוצאות, אבל הריסים הארוכים שלו לחים מדמעות.
ואני שחשבתי שהוא קם להכין לי סלט כי הוא אוהב אותי באמת ואכפת לו ממני… אני כזה טיפש. אוכל את כל השקרים שלו ונותן בו אמון בלי היסוס, חש אסיר תודה שהוא בכלל מתייחס אלי…
"הייתי שיכור נורא." הוא אומר, "והייתי נורא בודד. לא התכוונתי."
אני לא רוצה לשמוע יותר, יוצא החוצה לטייל, וכשאני מתעכב בכניסה לנעול את נעלי ההתעמלות שלי הוא צועק אחרי שהוא באמת אוהב אותי.
אחרי שחזרתי מטיול ארוך ומתיש בחמסין מעיק מצאתי אותו יושב מול המחשב שלו, משחק במשהו אידיוטי.
"רוצה ארוחת צהרים?"
"לא, אין לי תאבון."
"לפחות תשתה משהו, אתה נורא מזיע."
אני שותה, בודק הודעות בנייד, יש המון. לא רוצה לשמוע. מכבה אותו, מתקלח ומתחבר למסנג'ר.
חבר שאני עושה את השטות ומספר לו מה קרה שואל אם מה שמפריע לי זה שהוא היה עם אחר, או שכולם ראו שהוא היה עם אחר?
אני חייב להודות שהייתי מרגיש טוב יותר אם זה היה פחות פומבי.
הוא צוחק עלי שאני פולנייה, שיותר אכפת לי מה יגידו ממה שבאמת קרה. בעקרון הוא צודק וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע.
אחרי שאני מסיים את השיחה המדכאת הזו אני נוכח לדעת שהפסדתי את בנות גילמור, היום הוא פשוט לא היום שלי.
מיצי מתקשר ושואל בקול עליז בצורה מעושה לגמרי מה שלומי ואם הכל בסדר.
"עזוב, אני יודע מה קרה, תפסיק."
"הטיפוס הזה פשוט נדבק אליו והלך אחריו לכל מקום פולי, וכל הזמן דחף לו עוד ועוד שתייה. אולי מעכשיו כדאי שלא תיתן לו לצאת לבד לבילוי?"
"אולי כדאי שאני אתן לו לחיות לבד מעכשיו?" אני אומר בלעג, ומרגיש איך הלב שלי נמחץ מרוב כאב ובושה.
"תראה, זה לא כזה סיפור." אומר מיצי, "אתה תמיד אמרת שעושים יותר מידי עניין מסתם זיון."
"אתה צודק."
"ואתה תמיד אומר שאין טעם לדרוש מגברים מונוגמיות."
"נכון."
"אני בטוח שהוא אוהב אותך מאוד."
"אם אתה אומר."
"הוא התנהג בטיפשות, זה הכל. זה קורה לכל אחד."
"אני יודע."
"אתה לא צריך לעשות סיפור מכמה דקות של חוסר שיקול דעת, ואל תשכח שלא מזמן הוא יצא מהארון לפני המשפחה שלו והוא עדיין קצת …"
"קצת מה?"
"לא יודע, מסוחרר? הוא רק ילד פולי והוא אוהב אותך, באמת."
"אם אתה אומר."
"אחרי שהוא יצא מהאוטו של הבחור ההוא הוא הקיא את הנשמה והיה נורא מבוהל, וכל הזמן אמר מה עשיתי? ומה אני אגיד לפולי? ואכל את עצמו."
"איך אתה יודע?"
"ליאור היה איתו וסיפר לי."
"לי הוא לא סיפר כלום."
"כן, דיברנו על זה והחלטנו לא להתערב."
"אז למה אתה מתערב?"
"כי אני אוהב אותך ודואג לך, דביל."
"גם אני אוהב אותך טמבל, ד"ש לחבר שלך."
אני סוגר והולך למיטה. נרי שוכב על השמיכה ומסתכל על סרט אידיוטי עם בחורים יפים שמרביצים זה לזה מכות רצח.
"איך הסרט?"
"חרא."
"דברתי עם מיצי, הוא אומר שהקאת."
"כן, שתיתי יותר מידי. לך זה לא היה קורה."
"לא."
"אז מה יהיה?"
"מתי?"
"מחר? בשבוע הבא? בכלל?"
"מחר יום ראשון, הולכים לעבודה, ובשבוע הבא אני טס לחו"ל, ומה יהיה אחר כך אני לא יודע."
"אני מתכוון אם אנחנו נשארים יחד או לא?"
"מה אתה רוצה שיקרה?"
"שתשכח מה קרה אתמול."
"בסדר."
"אבל אתה לא יכול לשכוח."
"זה קרה רק אתמול, תן לי כמה שנים."
"פולי, אני מצטער נורא, הייתי ממש ממש שפוך מרוב שתייה."
"שמעתי."
"אני בקושי זוכר מה קרה."
"ואם אני הייתי בא ומספר לך שעשיתי דבר כזה? מה אתה היית עושה במקומי?"
הוא שותק, חושב, מקפל את העיתון, שוב פותח ושוב מקפל. "אתה שונה ממני." הוא אומר לבסוף ושואל אם אני שונא אותו.
"לא שונא, אבל מאוכזב ומושפל. אם לפחות היה לך מספיק שכל לא לפדח את שנינו בציבור."
"לא חשבתי פולי, זה לא היה משהו מתוכנן. אני באמת מצטער."
"בסדר, בוא נפסיק לדבר על זה."
אנחנו שוכבים זה לצד זה. הוא מנסה לחבק אותי, אני מנסה לשתף פעולה, אבל מסרב לנשק אותו. אני יודע שזה מגוחך, אבל הרעיון שאגע בשפתיו מעביר בי גועל.
הוא מרגיש בכך ומתעצב. מציע שגם אני אלך למישהו … שגם אני כמוהו… אולי זה יגרום לי להרגיש טוב יותר?
"לא מאמין בסקס נקמה." אני אומר.
הוא נשבר ומתחיל לבכות, מאשים אותי שאני שופט אותו כל הזמן, מרוחק ממנו, קר כלפיו, שהוא חש בודד בקשר שלנו, שאני לא תומך והסיפורים שלי חשובים לי יותר ממנו.
אני נפגע. פורץ ויכוח מכוער. אני אומר שהוא חרמן ובוגד, שהוא לא לוקח אחריות על עצמו ושהוא שותה יותר מידי.
הוא משיב שאני פולנייה מתחסדת, שלא כיף איתי, שאני מתנהג כמו זקן עייף, שאני צבוע ושנמאס לו ממני.
אחרי הריב כל אחד מאיתנו מתרחק לפינה אחרת של הבית. משתררת שתיקה מעיקה ואין לי מושג מה יהיה אתנו מחר.
כמה שעות אחר כך נרי שואל אם אני רוצה תה ואז מבקש שנדבר.
"בבקשה." יושבים על כוס תה ומדברים.
"זו לא הייתה אשמתך." הוא אומר, עצוב ונחוש, "רק רציתי שתדע שאני לא מאשים אותך."
"לפני כמה שעות אמרת שאני אשם."
"דברתי שטויות, סליחה."
הוא מתחיל לבכות בכי של מבוגרים, שקט מאוד, רק דמעות בלי הרבה רעש מסביב, ומבקש בקול חנוק שלא ניפרד.
"אולי עדיף שכן." אני אומר, יותר לעצמי מאשר לו, "זו לא אשמת אף אחד, אולי אנחנו באמת לא מתאימים?"
עכשיו הוא ממש רועד כאילו נעשה פתאום נורא קר בחדר, אני לא יכול לסבול את זה. "נמשיך לגור יחד." אני מבטיח, "אפילו נישן יחד אם תרצה, אבל…"
תהרגו אותי אם אני יודע איך פתאום אנחנו יחד על המיטה. גם אני בוכה, כל כך עצוב לי.
"איזו שבת איומה."
"הכל באשמתי."
"צריך שניים לטנגו, גם אני אשם כנראה."
"אני לא אלך יותר למועדון."
"אל תדבר שטויות, אתה אוהב לרקוד. רק אל תשתה יותר מידי."
הוא כל כך יפה, מביט בי בעיניים כהות ענקיות של ילד, והפה היפה הזה, פה שגבר אחר חמס וחילל… "התנשקת איתו, עם ההוא?"
הוא עושה לא עם הראש ואני יודע שהוא משקר, אבל שותק. מה הטעם להתעקש? הוא עשה מה שעשה עם מישהו שהוא לא אני ושום דבר לא ישנה את זה.
הקשר שלנו שאני תמיד מדמה אותו לחבל עבה ורך מקטיפה אדומה – כמו החבלים שמותחים במוזיאון סביב המוצגים– נמתח ונפרם עד דק וכמעט נקרע, אבל רק כמעט. עוד מעט הדמעות יתייבשו, אנחנו נאחז זה בזה בלהיטות, העונג יתגבר על הכאב ובעזרתו נאחה את הקרעים ונתחיל לשכוח את השבת האומללה הזו.
בעוד כמה ימים, שבועות, או חודשים, המקרה יהפוך לעוד אפיזודה קטנה בעבר – משהו מצער, אבל חסר חשיבות שקרה ערב שבת אחד כשהוא שתה יותר מידי כי הייתי תקוע בבית בגלל סיפור.
בעתיד נזכור רק שהצטערנו מאוד, אבל התגברנו ולמדנו לקח. נשכח כמה דקר הכאב וצרב העלבון ורתחו הדמעות וכמה קרובים היינו לקרוע את החבל.
רק פה יישאר רישום מדויק של הכאב שלי, וזיכרון ברור של המריבה המכוערת שלנו ואיך באמת זה הרגיש, אבל במוחי הכל יטושטש ויתרכך ויתכסה ערפלים של זמן, וטוב שכך.

"שלא תעז!" הוא צועק וזורק עלי כפכף.
"אבל רק חמש בבוקר וכבר התרחצתי והתגלחתי. אני לא עייף יותר, אני רק רוצה…"
"אני יודע מה אתה רוצה ואני לא מסכים!" עף עלי הכפכף השני, "אני אעיף אותו מהבית. תעזוב אותו ובוא לכאן!"
"למה לי?" אני מנסה להרוויח זמן, שולח אליו מבט עורג – אני כל כך רוצה לגשת אליו…
"כי אני אמרתי." הוא מנסה להישמע מאיים ואז נשבר ומחייך, "נו, תעזוב אותו, בוא אלי, יהיה לך כדאי, אני יותר נחמד ממנו."
"לא, אתה לא. אתה עקשן, תמיד אנחנו עושים מה שאתה אוהב, הוא הרבה יותר נחמד ממך."
"הפעם אני לא אהיה עקשן, אני אהיה נחמד, אני מבטיח, בוא אלי."
"אתה מבטיח?"
"כן, באמת, בבקשה בוא."
"בסדר, תזכור שהבטחת."
אני מניח למחשב – למה, מה חשבתם? שיש בחדר השינה שלנו עוד גבר? – וחוזר למיטה.
נשכב עליו, אבל הפוך, ומתחיל לנשק, ללקק ולמצוץ את הזין היפה שלו, שכמובן עומד. ככה הוא בבוקר, בכל בוקר, גם בבקרים שאני עייף, עצבני, ממהר, חסר חשק. הזין שלו, כמו צופה נאמן (וקצת טמבל) תמיד עומד על המשמר, מוכן ומזומן לכל.
"יש מצב שפעם אחת בחייך לא יעמוד לך בבוקר?" אני מתגרה בו ומתחיל ללטף את התחת העגלגל, החלקלק, המתוק שלו.
"כאילו ששלך טוב יותר?" הוא אומר, ובצדק בעצם, אבל אני מבטיח שאם פעם לא יהיה לו חשק אני לא אתעקש ולא אגיד לו שעם התיאבון יבוא עוד תאבון, או חוכמה אחרת מסוג זה. נכון, דבר כזה עוד לא קרה, אבל אם זה יקרה אז…
"מה אתה עושה פולי?" הוא נאנח, קצת מוחה ובעצם נהנה, אבל גם מתבייש כשאני מפשק את פלחי הישבן השחום והחמוד ומפנק אותו עם הלשון.
"אני בטוח שאתה יודע איך קוראים למה שאני עושה."
"כן, אבל פולי… אני… שרגא, בחייך, אני…" הוא מתפתל, מנסה למחות, מתחמק ממני לרגע ומיד ומניח לי לתפוס אותו שוב.
"אתה מה?"
"לא יודע, זה נורא נעים, אבל אני קצת מתבייש. אתה בטוח שאתה אוהב את זה ככה?"
"כן, ככה בדיוק אני אוהב את זה, ואתה יודע למה אבנר? כי זה אתה! כי אני אוהב אותך, כי זה דבר פרטי שלי ושלך שאני לא רוצה לעשות עם אף אחד, רק אתך, וככה אני רוצה שזה יהיה תמיד, אתה מבין אבנר? רק אני ואתה במיטה שלנו, בלי זרים מסטולים ושיכורים, רק אני ואתה, אחד על אחד, מבין?"
הוא לא עונה, רק גונח, נלחץ אלי עוד יותר. הפה שלו מלא בזין שלי, הפה שלי על החור החמוד שלו, הלשון עוברת סביב סביב, מעבירה בו צמרמורות תענוג.
"אתה מבין אותי אבנר? אתה מבין מה אני אומר לך?" אני ממשיך להתעקש בקול חמור.
"אהה, כן, כן, בסדר, רק אל תפסיק."
אני דווקא כן מפסיק ומפליק לו פעם פעמיים על כל פלח ישבן. הוא צועק, מופתע, וצועק שוב כשאני הופך אותו בלי אזהרה מראש על הגב, מרים את רגליו למעלה ומניח את קרסוליו על כתפי, מקרב את פני לפניו.
מזל שהוא רזה וגמיש כל כך. אני נוגע עם כיפת הזין בחור שלו, מתגרה בו, מלטף, כמעט חודר ונרתע.
"פולי, בבקשה! נו, בחייך שרגא, בוא אלי!" הוא מנסה למשוך אותי אליו וחוטף עוד פליק חינוכי בישבן ימין ואחר כך, בשביל האיזון, עוד אחד בצד שמאל.
"אם אתה רוצה שנישאר יחד כושי אז אני רוצה שמעכשיו זה יהיה רק אני ואתה, בלי שותפים מהצד, בלי זיונים של זרים, בלי סטוצים מאחורי הגב, ברור?"
הוא מרצין, מהנהן, מביט בי במבט לח שממיס אותי, אבל אני לא מוותר וממשיך לדבר. "אני מתכוון לזה ברצינות אבנר! כמו שאני ויתרתי על בוריס כי זה הרגיז אותך אתה תוותר על זיונים מהצד. זה מפדח אותי וזה מגעיל, לזיין מהצד זה לא כמו לקפוץ לאכול במסעדה כשנמאס לך מהאוכל בבית, סקס זה משהו שונה."
"אבל לפעמים קצת נמאס ורוצים גיוון. גם שלישיות אסור?"
"מותר, אבל רק בתיאום מראש איתי. אל תפיל עלי מישהו שיכור באמצע הלילה, ועוד דבר נרי," אני נדחק אליו קצת, מכניס רק את הקצה, נהנה לראות אותו מתפתל ומנסה לקבל עוד ממני אני לוכד את פרקי ידיו בידי, אוחז בהם בכוח מעל לראשו, מרסן אותו. "עוד לא, קודם תקשיב! אני שונא לעשות סקס עם שיכורים. אם אתה חייב לשתות כדי לדפוק את הראש וליהנות מריקודים שיהיה לך לבריאות, אבל כשאתה איתי במיטה אני רוצה שתהיה פיכח לגמרי! כשאתה איתי אני רוצה שתדע בדיוק מה קורה ותזכור הכל אחר כך. ככה אני אוהב את זה, הבנת?"
שתי דמעות גדולות עולות על גדות העיניים הענקיות שלו וגולשות מעבר לריסים אל הלחיים.
"כן, שרגא, הבנתי." הוא אומר בקול צייתני.
"טוב, אני מצטער שאם הכאבתי לך. רק רציתי שתקשיב לי ברצינות." אני אומר ומרפה מידיו.
אני יודע שזה הורס את כל הרושם הקשוח שעשיתי קודם, אבל אני לא אוהב לנצל את הכוח שלי כדי לגרום לו להקשיב לי, ואני רוצה שהוא ידע את זה.
הוא מחבק אותי חזק, מושך אותי אליו, מרים את ישבנו לעומתי. כולי בתוכו עכשיו, השערות המתולתלות שסביב הזין שלו מדגדגות את לי הבטן, האשכים שלי נוגעים בשלו, הזין שלו לחוץ ביני לבינו, חלקלק ופועם.
הוא גונח, מתפתל סביב הזין שלי, מושך אותי אליו בכוח, צועק את שמי. זה כל כך נעים… כל כך טוב ככה…
אני חוסם את פיו בפי, מנסה להאט את הקצב, חושש ששוב הקונדום יקרע או שאכאיב לו.
"נרי, בזהירות, אל תשתולל ככה, אני…" ואז הוא נרעד, גומר וצועק ועלי לחסום את פיו בכף ידי.
מיד אחר כך גם אני גומר ומתמוטט עליו.
אחר כך הוא בוכה בשקט ומחבק אותי. אני מלקק את הדמעות מעל לחייו, מתנצל שהכאבתי לו.
"שתוק, טיפש אחד!" הוא מתרגז, "ולמה הפסקת להחזיק לי בכוח את הידיים? אתה לא יודע שאני אוהב את זה ככה?"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il