אושר פתאומי ובהחלט לא צפוי

03/01/2007

זה נפל עליי מבלי שהייתי מוכן בכלל. ביום של מבול חורפי, ממהר לכיוון תחנת הרכבת בחיפה, מנסה לחצות במעבר חצייה את רחוב העצמאות, כאשר שלוש מכוניות בזו אחר זו חלפו במהירות, מתיזות לכל עבר סילוני מים בוציים במיוחד, תוצאה של עבודות מע"ץ הנצחיות. נהגיהן אף לא הבחינו במעשיהם, המשיכו בנהיגתם כאילו מאום לא קרה. לא הספקתי אפילו לקלל כאשר פתאום שמעתי צחוק מתגלגל. הפניתי מבטי. על ידי עמד גבר מוצק, לא גבוה, זקנקן צרפתי מאפיר מעטר את פניו. מראהו סוריאליסטי לחלוטין: הוא כולו נטף מי בוץ, פניו מנוקדים בבוץ, חליפתו וחולצתו הלבנה מנומרים ומוכתמות גם הן במי בוץ, והוא פשוט בחן את עצמו והתגלגל מצחוק תוך כדי כך שוב ושוב, בעוד אני על סף דמעות וייאוש, יודע שכך אין לי סיכוי להגיע לראיון עבודה בתל אביב. כשהתבוננתי בו, מאושר כילד קטן וחסר דאגות, נעלם כעסי והתפוגג וגם אני התחלתי לצחוק, צחוק פרוע והיסטרי למראהו. או אז הוא הביט בי וצחוקו גבר. עמדנו כך, בגדינו מוכתמים, מתפוצצים מצחוק לעיניהם התמהות של העוברים והשבים ברחוב.

"שמוליק," פנה אלי בקול נעים אחרי שנרגענו מעט.
"דני…" הצגתי את עצמי ולחצתי את ידו המושטת בחום, כף יד חמה ונעימה, שעירה למדי בגבה. 'בדיוק כמו שאני אוהב…' הרהרתי בלבי.
"אין טעם לנסוע כך… אני… אני חייב לחזור הביתה…" הרהרתי, הפעם בקול.
"לאן אתה צריך להגיע?
"לכרמל." אמרתי.
"בוא, אסיע אותך. לפי המראה שלך עכשיו אני לא משוכנע שנהג אוטובוס יסכים להעלות אותך וממילא אני כבר לא אוכל להגיע לפגישות לבוש כך. החליפה שלי לא נראית אופנתית במיוחד…" הוא חייך חיוך צחור שיניים, חושף גומות נאות.

למרות שיכולתי לעלות לכרמל בכרמלית, החלטתי לא לוותר על ההזדמנות להיות במחיצתו. הוא הוביל אותי למכוניתו, מכונית פיג'ו ישנה נושנה, אשר שלט "רכב אספנות" מופיע בחזיתה. התיישבתי במושב המצופה עור חום ורך, מתעטף בתחושה של ישן ומוכר. "אני לא מוותר על הרכב הזה," אמר והוסיף: "תהיינה המכוניות חדשות ונוחות, חסכוניות ונוצצות ככל שתהיינה. הרכב הזה הוא כמו חבר טוב, וחבר טוב לא מחליפים!"

'מדוע מיכה לא חשב כך והחליף אותי בסטודנט צעיר מבלי להסס?' הרהרתי בלבי, נזכר ביום שבו מיכה, שהיה בן זוגי ואהוב לבי בעשור האחרון ועד לפני שנה, הודיע לי לפני שעזב אותי, שנאמנות היא דבר משעמם ואויב זוגיות. הוא הותיר אותי בודד, עצוב, לא מסוגל לשוב לעצמי ולשמחת החיים שלי, חולה געגועים לחברות ולקרבה שהייתה בינינו, כמה לאהבה שלא חשבתי שאי פעם תתפוגג ולזוגיות שמילאה את חיי וכשנעלמה הותירה אותי מרוקן לחלוטין. כל זה בתקופה הקשה ביותר שידעתי: התקופה שבה גם איבדתי את מקום עבודתי. הרגשתי מיותר, מיותם, חסר ערך בלתי נחוץ. כמו סחורה שפג תוקפה.
"במקור אני מרחובות וכבר שנים אחדות אני מתגורר בפריז. אינני מכיר היטב את העיר." התנצל בחיוך.
"אל דאגה… אני אראה לך את הדרך."

מוזיקה חרישית התנגנה ברקע, נוף העיר הרחוצה העטופה בעננים היה יפה מתמיד. חשתי נינוח.
"במה אתה עובד?" שאל.
"הייתי מורה עד לפני כשנה. במסגרת נחישותה של לימור לבנת לפטר כמה שיותר מורים פוטרתי גם אני." הבעת ההשתתפות בצערי עלתה על פניו. "הו, לא… אל תדאג. לאחר שנגמלתי מהרחמים העצמיים גיליתי עולם חדש ולמעשה אני די שמח שיצאתי מהעולם כפוי הטובה של ההוראה. פתאום יש לי המון פנאי, לא עוד שיחות נפש ממושכות עם הורים מתוסכלים גם בשעות הערב המאוחרות וכעת אני נרדם בראש שקט. הספקתי ללמוד לבנות אתרי אינטרנט ואני נהנה מכל רגע לבנות עולמות וירטואליים. אני אמנם מחפש עבודה מסודרת כעת, אבל מפה לשם כבר בניתי אתרים אחדים ואני שוקל ברצינות להפוך את זה לעיסוק. זה מאד נוח: אני עובד בבית ומהבית, תוך שמיעה של מוזיקה שאני אוהב ולא המולה בלתי פוסקת של תלמידים. למדתי ליהנות מחיים נינוחים יותר. אפילו פנתה אליי חברה המתמחה בבניית אתרי אינטרנט ואני בעצם הייתי בדרכי לתל אביב לראיון עבודה."
"מעניין… למדתי רפואה וכיום אני עוסק במחקר ובפיתוח רפואי." סיפר מבלי ששאלתי.

הרכב הישן טיפס בזריזות מפתיעה בכבישי העיר המפותלים. פלגים זרמו בצידי הכבישים, אינם מספיקים להיעלם בפתחי הניקוז אלא זרמו בעליזות במורד הרחובות. הגענו לחנייה של הבניין המדורג שבו אני מתגורר. הצעתי לו להיכנס ולהתנקות, והוא הסכים מיד. בדיוק כאשר הגענו לדלת דירתי פתחה שכנתי את הדלת, לבושה בחלוק ואוחזת בפח אשפה. למראה שנינו היא פרצה בצחוק "יו… איך אתם נראים?!"
"בוקר טוב גם לך, נירה." ברכתי אותה בחיוך.

נכנסנו הביתה, חולצים את נעלינו. הוא החל לפשוט את חליפתו וכששחרר את קשר עניבתו שלחתי מבט חפוז בגופו המוצק, חש כיצד צמרמורת נעימה מנערת את צווארי זורמת כמכת חשמל במורד גבי ונעצרת בעצם הזנב שלי. הזדרזתי להסית מבטי, טסתי למקלחת לבדוק אם המים חמים ולפני שאצטרך להתנצל על זקפתי. חיטטתי בארון והוצאתי טריינינג בשבילו וטריינינג אחר בשבילי והכנתי לו מגבת גדולה. הוא נכנס להתקלח, ובינתיים שלפתי מהמקרר גבינות, חתכתי ירקות, הוצאתי מצנצנת זיתים ירוקים שכבשתי בעצמי מזיתים שקטפתי מהעץ הזקן בחצר (פתאום יש שפע פנאי וזמן לעשות דברים בבית שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם כשעסקתי בהוראה כמו אפיה ובישול, למשל. צנימים זינקו בזה אחר זה מהמצנם וניחוח ערב עלה מהחליטה שחלטתי מצמחי התבלין הרעננים שבאדנית על אדן חלון המטבח.

כשהוא יצא מהמקלחת מדיף ריחות נעימים, נכנסתי גם אני להתקלח. לפני שסיימתי סגרתי את ברז המים החמים, מצנן את גופי לרגע קצר במים קרים, מתעורר ומתרענן מתחושת הריחוף שהשרתה עלי המקלחת. התנגבתי בזריזות, התלבשתי ויצאתי. שמוליק עמד במרפסת והתבונן בנוף הנמל והמפרץ המרהיב.
"בוא פנימה, אתה עלול להתקרר!"
"זה לא רק הנוף שמשך אותי החוצה… זה ריח הצנימים הנפלא שעולה מהמטבח. לא הספקתי לאכול לפני שיצאתי מרחובות." הצטחק. בדרך לפינת האוכל הוא הספיק לשלוף דיסק מהאוסף הגדול. "בחרתי אותו עוד כשהתקלחת…" חייך חיוך רחב ומקסים. לאחר שהחמישייה של בראהמס החלה להתנגן התיישבנו, בוחנים זה את זה. הזמנתי אותו להתכבד, מוזג לו מהחליטה הריחנית.
"איך זה שגבר כמוך לא נשוי?" לא התאפק ושאל בעודו מרוכז במריחת אבוקדו על הצנים.
עניתי לפני שבכלל הספקתי לחשוב, מפתיע את עצמי על שלא שלפתי את אחד מהתירוצים הקבועים שהיו תמיד מוכנים בפי להזדמנויות שכאלה (כמורה במוסד חינוכי חיפאי כל כך ותיק ושמרני, לא הרגשתי שאני יכול לחיות את אורח חיי בגלוי כפי שבאמת הייתי רוצה).
"בן זוגי עזב אותי לפני כשנה ומאז אני לבד."
הסכין קפאה לרגע ואז המשיכה במריחה. "הוא כנראה היה אידיוט והוא לא ידע מה הוא מפסיד." אמר שמוליק, זיק שמחה בעיניו.
"ואיך זה שאתה לא נשוי וחמישיית ילדים עדיין לא תלויה על צווארך?"
כי אני הייתי אידיוט ולא ידעתי מה אני מפסיד…" ענה. בעודי תוהה בליבי האם התכוון לאישה או לגבר, שמוליק כאילו קרא את מחשבותיי, חייך ואחרי נגיסה בצנים הוסיף: "ונראה לי שאני לא מתכוון להיות שוב האידיוט…" הישיר מבטו והביט בי ובהססנות הניח את ידו הפנויה על כף ידי.

בלעתי את רוקי. מה מתרחש כאן?
"יש לי סיכוי?" המשיך ושאל בהיסוס.
'יש לי סיכוי?' הרהרתי, לא מאמין למזלי הטוב, לבי הולם בעוז. לא עניתי, רק הנחתי את ידי על כף ידו וליטפתי את פרוותה הרכה. הוא הניח את הצנים וקרב את פניו לפניי, לאט-לאט, מניח לי להתלבט או להשתכנע, להתנגד או לשתף פעולה. כשהוא ראה שאני מתמהמה הוא נטל את ידי וכשהיא עטופה בכפותיו הוא נשק לה בעדינות, מעביר גלים-גלים של עדינות מהולה בעוצמה ונשק לה שוב. משכתי את ידיו אליי וגם אני נשקתי את שתי ידיו בעדינות. הבטנו בעיניים ותוך שניות היינו חבוקים, מתלטפים ומגששים, בקושי מוצאים את דרכינו לחדר השינה, מותירים שובל טריינינגים, תחתונים וגרביים מאחורינו.

שמוליק חזר לרחובות רק כדי לארוז מעט בגדים ואת שארית הימים שנותרו לו בביקורו בארץ בילינו יחדיו, רוב הזמן במיטה, בשיחות של אחרי, תוך כדי ליטופים והתפנקות אמיתית. ערב נסיעתו, שכובים במיטה, מתלטפים ומתענגים זה מגופו של זה, יודעים שהפרידה קרובה, הוא הפתיע אותי כשאמר: "דני, הפעם לא נהיה אידיוטים, נכון? בוא עימי לפריז… בבקשה…"
"אבל… אבל… אתה תעבוד ואני אשתעמם… חוץ מזה, אני אוהב את חיפה, אני אוהב את הארץ, אני… שמוליק! אנחנו בקושי ביחד שבוע וכבר… אני… זה לא קצת…"
הוא נישק אותי ואמר: "אני כבר בן 46 ואתה סוגר ארבעים. אני מרגיש ויודע שהמשיכה בינינו היא חזקה ושמה שיש בינינו הוא לא 'סתם'. לגוף שלי טוב עם הגוף שלך. אני מרגיש שגם לגוף שלך לא רע איתי," הצטחק כששלח את ידו ובדק את זקפתי שכמעט ולא נרגעה בשבוע האחרון. "למה בדיוק צריך להמתין? חוץ מזה, תוכל לפתח את עניין בניית האתרים גם מפריז, והצעת העבודה הראשונה שלך כבר כאן: כבר מזמן רציתי אתר חדש ורציני לחברה שלי. אני בטוח שתוכל להסתדר היטב." ואז הוסיף בלחש: "אני… אני… דני אני אוהב אותך! כבר שכחתי כמה זה טוב לאהוב מישהו… בבקשה…"

אחרי שהצלחתי להשיב אליי את נשימתי מהנשיקה הממושכת ולהתנתק משפתיו, מחפש את המילים ולא מוצא משהו יותר מוצלח או יותר יצירתי מ"גם אני אוהב אותך… מאוד, מאוד. אבל…" והפניתי מבטי הצידה, מאושר מהאהבה שמצאתי, אבל גם חושש לאכזב אותו… "הכול כל כך מהיר ופתאומי, לא צפוי ואפילו קצת מאיים."
הוא לא הניח לי. הוא סובב את פניי אליו, נושק לשתי עיניי שוב ושוב. הוא לא אמר דבר, אבל מבטו המפציר אמר הכול. לא ידעתי כיצד להסביר לעצמי וכיצד להסביר לו מה אני חש. לכן השתתקתי וליטפתי אותו, מנשק את קצה חוטמו, מעביר אצבעותיי על שפמו וזקנקנו בעדינות. הוא נשק להן ברכות תוך שהחל לספר.

"לפני שנסעתי לפריז היה לי חבר, דודו. הכרנו עוד בצבא. אהבתי אותו מאד והוא אהב אותי מאד. חיינו ביחד כל תקופת הלימודים הממושכים וגם זמן מה אחר כך. באותם ימים לא הצלחתי למצוא עבודה ואחרי שקיבלתי את העבודה בצרפת התלבטתי אם לנסוע או לא. דודו עודד אותי לנסוע. בדיעבד אני יודע שזאת הייתה טעות. אבל לאחר ניסיונות כל כך רבים וכושלים למצוא עבודה, לא הייתה לי ברירה ונסעתי. דודו מיהר ומצא לעצמו מישהו אחר ומאז לא מצאתי מישהו שכל כך ארצה לחיות את חיי עימו, עד שהופעת אתה בחיי והוצאת אותי מהבוץ, שטפת אותי ומילאת אותי באהבה. אני מוכן לעזוב הכול כדי לנסות לחיות איתך. כולל גם, אם תעדיף, שנחיה כאן, לסגור בהדרגה את העסק בפריז." הוא השעין את ראשו על חזי, מגעו המלטף מחדד את עורי.

"שמוליק… אני באמת אוהב אותך. אבל אני לא… לא מסוגל לחשוב רחוק מידי. אני יודע שטוב לי כמו שכבר זמן רב התגעגעתי שיהיה לי טוב. זה סוג של 'טוב' שהוא בדיוק כזה… אבל… אבל מפחיד אותי ששנינו נעשה צעדים כל כך דרמטיים שיביאו לשינוי כל כך גדול בחיים שלנו. קשה לי לחשוב וזה מפחיד אותי…" כשראיתי את מבטו העצוב, מיהרתי לנשקו שוב ושוב. "שמוליק, אני יודע שלא כל יום מתרחש נס, וגם כשהוא מתרחש, אתה לא תמיד יודע איך הוא נראה… לנס אין צורה ברורה, הוא רק עובר אידיאליזציה אצלנו בראש. לפעמים הנס מתחזה או אפילו נראה כמו בוץ ורפש. כמו במקרה שלנו. טוב לי איתך ואני מוכן לנסות. אבל אולי… אולי ננסה בשלבים… נתחיל בביקור אצלך בפריז למשל? ננסה ונחליט צעד-צעד, יום-יום, שבוע-שבוע ואז נראה?"

שמוליק מיהר להתנפל עליי במבול של נשיקות, ממלא אותי באושר רב, ולאור ההתנהלות של חיי בשנה האחרונה, בהחלט אושר לא צפוי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il