דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
20/05/2007
רוח מהסוג הכי מייאש נשבה כל היום. רוח יבשה וחורכת של התחלת הקיץ, שהבשורה היחידה הטמונה בה היא חול. תל אביב התאדתה לאיטה מתחת לנעליים הכבדות שלי, שנשתלו באותה נקודה על מגרש המסדרים המאולתר לפני עשרים דקות, כשהתחלנו את עליית המשמר. אף אחד לא באמת האמין שהטקס הזה נחוץ, אבל כולנו היינו חיילים טובים, והשתדלנו לא לצחוק מהקושי של קצין האיזור לבטא את שמות השומרים של אותו ערב. כל השומרים של אותו איזור עמדו סביבו בחצי מעגל רופף, מחכים שיגיע לסוף הרשימה, וישחרר אותם מהעמידה הלא-טבעית בחום וברוח. ג'ובניקים, כך הסתבר, אכן שבריריים יותר מהאדם המצוי. אחרי שצלח, במאמץ לא מבוטל, את הקראת השמות, התחיל סרן דניאל למנות את כל נהלי השמירה הקבועים, שאותם כבר יכולתי לדקלם גם באמצע הלילה.
"אסור להביא חברים לשמירה" – מזל שציין את זה, כי בדיוק התכוונתי להנחות ערב שירה בציבור בעמדה. "אסור לישון" – שהרי אם לא היה אומר את זה, הייתי מביא איתי את הכרית. באמת שאין כמו תהליך מייגע של שמירה בקריה כדי להבהיר לך עד כמה צה"ל מזלזל באינטליגנציה שלך. משב רוח חזק גבר על קולו של הקצין ומנע ממני סופית לדעת אם מותר או אסור לשחק בנשק בזמן השמירה. אחר כך הוא הורה לנו להסתדר בשורה כדי לבדוק את הנשקים.
"בחור שלא יודע לקרוא יקבע אם אני כשיר לשמור?" מלמלתי לעצמי. "ביטחון המדינה נמצא בידיים גרועות ביותר." צחקוק עמוק נשמע מרחק כמה זוגות כתפיים לידי. הסתובבתי וקלטתי במהירות פנים מזוקנים קלות מחניקים את קול הצחוק במבט מקובע אל המגרש. לא זכרתי את השם שהצמיד לו דניאל באריכות רק לפני כמה דקות, אבל שמחתי בכל מקרה לגלות סימני חיים תבוניים במגרש המסדרים הזה.
על אף שנדמה היה לי שווידוא השמירה לקח נצח ומחצה, הוא נגמר לפני ארבע וחצי, ולי היו יותר מחמש שעות להעביר לפני המשמרת הראשונה שלי. את אותן חמש שעות העברתי ברביצה על כורסאות במועדון היחידה, מבכה את גורלי לכל מי שרק היה מוכן לשמוע.
"שוב יתקעו אותי עם איזה מוגבל שיישב ויספר לי כל הלילה על כמה הוא אוהב את משה פרץ ואני ארצה למות." מחיתי לשרון, שהתכוננה לסגירת הלשכה מעבר למסדרון.
"מי מכריח אותך להיות נחמד?" אמרה, דוחסת את ערימת האשפה בפח המשרדי אל תוך השקית. "פשוט שב עם האוזניות ושתוק ארבע שעות."
"אני אשתגע מלשתוק ארבע שעות." אמרתי, וקמתי לעזור לה לחלץ את השקית התפוחה מהפח.
"אז אני ממליצה שתרד קצת לעם. ניסית לעבור על הרפרטואר של משה פרץ?"
ערב ירד בעצלתיים על העיר דרך מסך של חול. לאט-לאט נחתה עליי ההכרה שבקרוב אצטרך ללכת לעמדת השמירה, ועם אותה הכרה הגיעה גם מנה מכובדת של תסכול. אין מתוסכל יותר מאדם שיודע שעומדת בפניו משימה חסרת-תוחלת לחלוטין. גם היום אני משוכנע שאם תחפשו במילון את ההגדרה למושג 'בזבוז זמן', תמצאו לידה תמונה של חייל מנומנם באיזו פינה חשוכה של הקריה, נשקו מונח ליד הכיסא. לפעמים זה נראה כאילו חיפשו בכוונה עבור חיילי הקריה את המקומות הנידחים והנשכחים ביותר לשמור בהם. ברבע לעשר לקחתי את הנשק והחגור והתחלתי ללכת לכיוון עמדת השמירה, שכמובן מוקמה בקצה השני של הבסיס. את עשר דקות הצעידה בנשק וחגור העברתי בהמצאת נאצות ואיחולים מרושעים לסרן דניאל, וההתעקשות ה'צעירה' שלו על כך שכולם יישארו לישון במגורים הצמודים לעמדה. קצינים שחוקים יותר היו מעלימים עין בקלות. כאילו לא די בשמירה המיותרת בתבל, שגם ככה מצויה במרחק לא-סביר בעליל ממשרדי היחידה, אז עכשיו להכריח אותנו לישון על מיטות השדה מעקמות החוליות האלה? במצבים כאלה ייחלתי ליחסים חמים יותר עם החובשים במרפאה. כבר מזמן הייתי צריך להוציא פטור משמירות כמו כל ג'ובניק טוב. הגעתי לאזור, העפתי מבט בחדרי המגורים, מאוכזב לגלות שלא נותרו מיטות פנויות. השארתי שקית עם מצעים ליד מיטה שגוף ארוך נמנם בה, מתוך ידיעה שאם ישן בה מישהו עכשיו, הוא יקום לשמור כשאני אחזור לישון. הזדרזתי לצאת מהחדר, פרקתי שוב את הנשק מול דניאל, שהעיר לי בצדקנות על האיחור.
"כבר מחכים לך בעמדה, לך תחליף אותו מהר." אמר בהתנשאות, ואני לא חיכיתי יותר מדי ונעלמתי ממבטו.
אחרי זמן מה בקריה, כבר התוודעתי לכמה וכמה עמדות שמירה הזויות ביותר. החל מעמדות המשקיפות על הסכנה הממשית של קניון עזריאלי וכלה בעמדה הצופה למגרש חניה שומם, שהאיום היחידי בסביבתו הוא חתולים רעבים בפחי האשפה. באותו ערב, גיליתי שתמיד יש שיאים חדשים לשאוף אליהם. העמדה שבה יועדתי לשמור הייתה מול בניין משרדים חבוי, שרק ספסל עץ ופנס רחוב קלוש מארחים לו לחברה.
"גם בשמירות אני לא מצליח לצאת מהמשרדים…" אמרתי לעצמי בקול, כדי להודיע על הגעתי לבחור שאותו הייתי אמור להחליף. הוא לא השתעשע מהבדיחה, ונראה מרוגז למדי על עשר דקות השינה שגזלתי ממנו. התיישבתי על הספסל שליד שותפי לשמירה, שאת פניו לא יכולתי לראות באותו רגע. הורדתי מעליי את הנשק והתרתי את החגור. בלא קצין בשטח, לא היה טעם להיראות כאילו נהלי השמירה מעניינים אותי.
"כן," אמר קול חצי מחוספס וחצי ביישן מצידו השני של הספסל. "אני לא מאמין שתקעו אותנו בחור הזה". הקול שלף סיגריה מקופסת 'קאמל' מעוכה בכיסו, והתכופף בשעה שהדליק אותה, כדי להגן עליה מהרוח. כשהתכופף, נגלו לי באור הפנס פנים עם זקן מרושל, שאותם ידעתי לשדך לחיים התבוניים ממגרש המסדרים. חייכתי לעצמי בחושבי שאולי לא הכול אבוד בשמירה הזאת. "אני גד." אמר וחזר להישען אחורה. פניו נעלמו שוב בחושך, ויכולתי לראות רק את הבעירה הזוהרת של הסיגריה בפיו. הוא הושיט את ידו, ולחצתי אותה בהסתייגות. אף פעם לא אהבתי מחוות גופניות בשלבים כל כך מוקדמים של ההיכרות. גם חיבוקים ידידותיים לא היו בדיוק כוס התה שלי. אמרתי לו את שמי, ונשענתי כמותו אחורה בספסל.
אחרי כמה דקות של שתיקה מהבילה, שבהן כבר שקלתי להתנתק למשך השעות הקרובות ולהתמסר לאוזניות, הוא שאל איפה בקריה אני משרת. הסברתי לו איפה נמצא הבניין. "ליד איזה שער זה נמצא?" הוא שאל אחרי הרהור חטוף.
"שער האשפתות", עניתי כמעט אוטומטית, מצטער שנייה אחר כך על הציניות שנשלפת ממני בקלות כזאת. "זאת אומרת, שער קפלן. אני סתם קורא לו שער האשפתות בגלל…" "…השער בירושלים?" הוא קטע אותי.
חייכתי כשהבנתי שיושב מולי פרטנר ראוי, ואמרתי: "גם, ובעיקר בגלל שזבל להגיע דרכו." הוא פלט חצי שיעול מבודח, שלא דמה במאום לצחקוק הקליל ששחרר בעליית המשמר. שתקנו עוד כמה דקות בחושך האביך, עד שאמרתי: "אבל גם השער ברחוב קפלן עדיף על השער הראשי." תמיד אפשר לסמוך על השער מול מגדלי עזריאלי שיעבה שיחות שמירה שוממות. אין חייל בקריה שלא מצא את עצמו משתגע לפחות פעמיים במהלך השירות מהאטימות והאיטיות של המקום, שתמיד איים להתפקע מרוב קהל עצבני בימי ראשון. גם גד לא אכזב, וסיפר על פעם שבה יצא מהשער בשעות הערב בלבוש אזרחי. אחרי חמש דקות נזכר ששכח את הנייד במשרד והתכוון לשוב ולקחת אותו, אלא שהחיילים בכניסה אסרו עליו להיכנס לפני שיחליף חזרה למדים.
"כאילו, כמה רובוטי בן אדם צריך להיות בשביל לא להבין שאני נכנס בדיוק לשתי שניות?" ירה את המילים בזעם. אני, בתמורה, סיפרתי לו על פעם שנאלצתי להגיע לבסיס בלילה שבין שבת לראשון. השעה הייתה כבר כמעט 02:00, ובשעה כזאת כבר לא עושים בעיות לשום איש, בין אם הוא לובש מדים או שמלת ערב. "מה עשית פה בשתיים בלילה?" שאל, מתופף על הספסל.
"הייתי צריך להיות בבסיס מוקדם בבוקר, ובכל מקרה הייתי בתל אביב להופעה, אז כבר באתי לישון בלשכה." עניתי מבלי לשים לב שהתחלתי גם אני לתופף.
"ואללה? אתה מי ראית?" שאל, מועך בנעלו שוב ושוב את בדל הסיגריה.
"עזוב, אתה לא תכיר." פלטתי את התשובה הקבועה שלי.
"תתפלא." הוא אמר, מה שבדרך כלל היה גורם לי להמשיך בהתגרות המוזיקלית, אבל הפעם שכנע אותי.
"רג'ינה ספקטור. מכיר?" אמרתי בשקט, מחכה לאחת מהתגובות שהתרגלתי לקבל ביחידה, על המנעד שבין 'מי זאת?' לבין 'זה נשמע כמו שם של מחלה'.
"מגניב." אמר, משאיר אותי לאסוף לסת מטאפורית מהרחוב. "שמעתי שהייתה הופעה מעולה. נהנית?" הללויה.
את השעות הבאות של השמירה העברנו בקפיצה מנושא מוזיקלי אחד לשני. הוא השביע אותי לתת הזדמנות נוספת לסוניק יות', ואני אמרתי לו שאי אפשר להצהיר על עצמך כחובב ג'אז בלי לשמוע את בילי הולידיי. שנינו הסכמנו שההתפרקות של אלג'יר מצערת, ושההצלחה של סינרגיה מצערת עוד יותר. שכבות הציניות והקוליות, שהן לרוב הכרח לא נעים בכל שמירה, נשרו ממני בשמחה עם כל גילוי על תחום מוזיקלי משותף או מוסכם. למעשה, גם הריבים והוויכוחים מצאו חן בעיניי, בעיקר בגלל הלהיטות של גד לדבר, והרצון הנחוש שלו להמיר את דעותיי. תמיד הייתי שפוט של נחרצות מוזיקלית, ועוד בתיכון מצאתי את עצמי כרוך דווקא אחר המוזיקאים הקרירים ולא אחרי הספורטאים החמים והקולניים. הצצה בשעון גילתה לי שכבר אמורים לבוא ולהחליף אותנו, אבל לא אמרתי דבר. כשאכן הגיעו שניים אחרים, בעיניים קרועות וגווים שפופים, השבעתי את גד להמשיך את השיחה במשמרת הבאה בדיוק מהנקודה שבה עצרנו. תוך הליכה למגורים דיברנו על השאיפה הפרוורטית שלי לעבוד בספריה.
"רק המחשבה על להיות קרוב לכל כך הרבה ספרים גורמת לי לרייר." אמרתי בחיוך. נאלצנו להיפרד כשהבנתי שלגד מחכה מיטה מוצעת, היות והוא הקדים לשמירה. חרף כל הזעקות בראש שלי, שקראו לי למצוא בחדר שלי, מלמלתי במהרה משהו על המיטה שלי שנמצא בחדר אחר, והשארתי אותו לישון. בין שתי משמרות היינו זכאים לשלוש שעות שינה. אם גורעים את זמני ההגעה וההתארגנות, היית בר-מזל אם זכית לשעתיים וחצי. באותו לילה רק שכבתי על המיטה הזרה, מנסה להרדים את עצמי בחום הבלתי נתפס של חדר סגור באמצע תל אביב.
פגשתי את גד למשמרת שנייה על הספסל שלנו ב-3 לפנות בוקר. הוא נראה בדיוק כמו הדרך שבה הייתי מדמיין אדם שישן פחות משלוש שעות כל הלילה. רק הצטערתי על כך שבכלל סחבתי את המצעים, אחרי שאפילו דקה של שינה נורמלית לא הצלחתי לתפוס.
"אתה מוכר לי מאיזשהו מקום." אמרתי בחביבות, והסרתי מעליי את הרובה. הוא נופף לשלום, והצית סיגריה.
"אני עייף." הוא אמר בכבדות.
"גם אני." הסכמתי איתו בנאמנות, מחכה לשחזור השיחה הקולחת שלנו.
"אני עייף. ורעב, וחרמן… ועייף." הוא נשען לאחור, מתח את ידיו בחוזקה לצדדים, מה שגרם לו להיראות כאילו הוא מנסה להדוף את משקלו של אור הפנס ואת השמיים כולם. לא עניתי דבר. כמובן שמחשבתי נעצרה מיידית בהצהרת החרמנות שלו. אולי זה הגיל, ואולי הכימיה שהייתה בינינו עד כה, אבל לא יכולתי להרפות. לא אמרתי דבר, נותן לדממה המתוחה להתגלגל בין קצות הספסל. גד ישן ועישן בשתיקה. אולי גם הוא קלט את אי-הוודאות שלי מכל הנושא. אולי בעצם ניסה לרמוז לי להתקרב. רוב הסיכויים שהיה, למעשה, באמת עייף ורעב וחרמן, ולחלוטין לא מודע לרצינות שבה הפכתי במילותיו.
אחרי הרגע הארוך והסטטי בינינו, אמרתי רק: "ואללה." ידעתי שזה לא מספיק, אבל חששתי שכל מה שאגיד עכשיו לא יהיה הולם. אף פעם לא הייתי טוב בשיחות הסטרייטים האלה. כלומר, רוב הסיכויים שבבסיס גדול כמו הקריה, לא תפגוש שוב את מי ששמרת איתו, ולא היה טעם להיכנס בכל שמירה ושמירה לנושא הזהות המינית, אז תמיד זרמתי. כשהבחור שאיתי היה מעלה את נושא הזיונים, מה שבאמת היה רק עניין של זמן, לכל היותר הייתי מהנהן. כשכבר הכרחתי את עצמי לדבר, תמיד נשמעתי לעצמי מאולץ ומזויף, מה שהיה נכון להפליא. קיוויתי שגד ידלג בקלילות לנושא הבא כי השתיקה כבר החלה להעיק. בסוף נכנעתי לאי הנעימות. "יש לך חברה?" נשמעתי לעצמי כמו נקודת המפנה בסיפור אירוטי. לפי התבנית, הייתי גם אמור להניח יד מזמינה על מכנסיו ולגלות בהם תפיחה מסגירה. גד הניד בראשו לשלילה וזרק חצי מהסיגריה לאדמה, מפריע לתרחישי הפורנו הרך בראשי.
"אני לא כל כך מסתדר עם בנות." אמר בטון שהיה נתון לפרשנות אישית, והמחשבות שלי התחילו לדהור לאלף כיוונים שונים. כבר הכרתי את הסיטואציה טוב מדי מכדי שוב להאמין שהפעם יש לזה סיכוי. דברים כאלה פשוט לא קרו במציאות שלי, והשלמתי עם זה כבר מזמן. מצד שני, גם אם הוא היה מעוניין, הוא בטח לא היה עושה את הצעד הראשון. למרות כל החזית הקשוחה והמעושנת שלו, קלטתי איזה מימד לא בטוח באישיותו. לא שמתי לב לנשימה שלי, שכנראה נעשתה גרונית וקולנית, כי הוא שאל אותי פתאום אם הכול בסדר. "אולי תשתה משהו?" אמר וגרר בקבוק מים שעמד מתחת לספסל.
"לא צריך, אבל תודה." אמרתי והנדתי בראשי לשלילה. "זאת רק הרוח המזדיינת שחנקה אותי. יבש פה לגמרי." ניסיתי לנסח את עצמי בצורה גברית ובוטה יותר מבדרך כלל, אולי כדי לגרש את הרצונות שכפו את עצמם עליי.
"אז שתה…" אמר והושיט לי את הבקבוק. לגמתי באיטיות, וגד מתח את ברכיו לפישוק רחב.
כשסיימתי לשתות הנחתי את הבקבוק בין רגליו. "שלזין שלך תהיה חברה." צחקתי, וכששמטתי את היד, העברתי אותה – בטעות תמימה, אני נשבע! – על איזור חלציו. הוא התכווץ אינסטינקטיבית, וכמעט מיותר לציין שאני הרגשתי שם תפיחה מסגירה.
רבע שעה מאוד לא נעימה עברה על שנינו בעקבות אותה נגיעה. משני עברי הספסל ישבו שתי צלליות כפופות ומסוגרות, כל אחת מהן מנסה לגרום לשעתיים וחצי שנותרו לעבור בצורה הכי מהירה שהטבע מכיר. בסופו של דבר אילצתי את עצמי להתגבר על המבוכות. קמתי, העמדתי פנים שאני רק נמתח ומחלץ איברים, וכשהתיישבתי, הייתי קרוב בהרבה לצד שלו.
"אחי," אמרתי, שונא את עצמי את העממיות הכפויה. ביחידה שלי כולם כבר יודעים מזמן, אבל מול אנשים חולפים, כאלה שתפגוש רק ללילה אחד וזהו, אתה עוד צריך לשמור על פאסון אחר. "קורה. לא התכוונתי לגעת, בחיי." הוא פלט עוד חצי שיעול כזה, שכנראה היה הדרך שלו לצחוק אחרי כמות מכובדת של סיגריות, שמט את ראשו על משענת הספסל ועצם את עיניו. הרוח סביבנו התגברה, חמה וחולית, ואני נשמתי עוד נשימה כבדה ומגורגרת שנגרסה לי בין השיניים. שנאתי את מזג האוויר ההוא בכל מאודי. למזלי, גד השכיל להחזיר את הבקבוק למקומו הטבעי שמתחת לספסל, אז לא הייתה לי בעיה לאסוף אותו אליי ולשתות שוב. כף ידו היבשה תפסה את פרק ידי בכוח ברגע שסיימתי לשתות. עיניו עדיין היו עצומות כשהוא הניח את ידי על אותה בליטה קשה במכנסיו. הן לא נפקחו כשהתחלתי לפתוח את כפתורי המכנסיים הצבאיים. הן לא נפקחו כששלחתי יד מיומנת למדי אל תחתוני הכותנה הרכים. אנקה קטנה, סמויה ברעש שהפיקה רוח הלילה, הייתה כל מה ששמעתי ממנו כשתפסתי לו ברכות את הזין, והתחלתי לעסות. כף ידי עלתה וירדה במורד איברו, מתענגת על הזרימה בכלי הדם, על ההתקשחות המתמסרת. הבטתי בו במבט רעב ומקובע. הרוח כאילו הרימה מסך של אבק סביבנו, והוא חצץ בינינו לבין כל שאר העולם. היינו רק אני והוא על הספסל בתל אביב. מכוניות חצו ברעש את הכביש הקרוב, אנשים עברו בו. חיים שלמים התנהלו במרחק של מאה מטרים, ולא יכולתי לשמוע אותם. לא יכולתי להרגיש אותם, ולא היה לי אכפת. כל התפיסה שלי התחילה ונגמרה בכיווצי העיניים העדינים שלו, בנשיכת השפתיים. הוא שלח את ידו לתפוס שוב בכוח סביב פרק ידי, אבל כבר היה מאוחר מדי. ברטט עדין של הברכיים הוא התפוצץ כמו חזיז בידי, מכתים את מכנסי החאקי. מסך האבק התחיל להתפוגג. יכולתי לשמוע את מקצב הממטרות בגינה הציבורית מימין. הוצאתי באיטיות את היד ממכנסיו, מקשיב לנשימות העמוקות והנקיות שלו, שלא היה בהן שום זכר לסיגריות.
רציתי לשאול אותו מה הסגיר אותי. כלומר, לפני שהיד שלי עשתה את מה שעשתה – בטעות, אני נשבע! – מה רמז לו שאני רוצה ויכול יותר. רציתי לנשק אותו, לטעום את ה'קאמל' מהלשון שלו. הייתי חרמן, רעב ועייף, ולא עשיתי כלום. חזרתי לצד שלי בספסל, וחיכיתי לאיזה רמז גדול מהשמיים. גד הספיק לעשן בשעתיים הבאות עוד חמש סיגריות, ואני הספקתי להריץ אינספור תרחישים רומנטיים יותר או פחות, וחצי מקטלוג השירים של רג'ינה ספקטור. הייתי משוכנע שרג'ינה ספקטור הסגירה אותי, אבל המשכתי לשתוק. את המשמרת השנייה העברנו בשני עולמות נפרדים, מרחק ספסל עירוני אחד. דברים כאלה פשוט לא קרו במציאות שלי. אלמלא כתם דביק בחזית מכנסיו, עוד הייתי מאמין שהזיתי את הכול. כשהגיעה השעה, שנינו אספנו את עצמנו, וחזרנו למגורים כדי שדניאל יוכל לשחרר אותנו. לא העזתי להסתכל לו בעיניים באור היום, שהתחיל לעלות לפני חצי שעה. ברגע הפיזור הוא נופף לי קצרות, ואמר "להתראות" בקול קטן. את הדרך חזרה ליחידה עשיתי בצעדים לאים, כמעט מרגיש את שריון הסרקסטיות והריחוק מתגבש סביבי עם כל שקיעה של הנעל למדרכה. קרסתי בעייפות אל תוך אותה הכורסא במועדון, וחיכיתי ששרון תבוא לפתוח את הלשכה. נשבעתי לעצמי למחוק את ההתפרצות החריגה שקרתה בשמירה. הסיכויים להיתקל בגד היו נמוכים ממילא, ועם קצת הדחקה בריאה כל האירוע יישכח תוך שבוע לכל היותר. שרון הגיעה לקראת שבע, חמושה בתיק גב סגול ומבט משועשע.
"חשבתי שאחרי שמירה מגיעה לך ללכת הביתה." אמרה, וחיטטה בצרור שלה בחיפוש אחר המפתח המתאים.
"סתם רציתי להגיד לך שצדקתי, ושהיה סיוט." אמרתי תוך כדי התרוממות מהכורסא. "נתנו לי לשמור עם איזה ערס אחד, כל הלילה קדח לי על משה פרץ." היא חייכה בסימפטיה, ואני כמעט יכולתי להרגיש את הרכות של המיטה בבית.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il