אטרף – פרק טז'

16/11/2011

אין דברים כאלה
'מה אהבה? השתגעת? הבחור בכלל סטרייט. נכון, יפה בצורה לא חוקית, ומדהים שאין דברים כאלה, אבל עדיין סטרייט, אז תרגיע כי מה שאתה מרגיש זה רק קראש אדיוטי.' נזפתי בעצמי, והלכתי לאסי במטרה להסיח את דעתי מאדיק יפה התואר.
אסי קיבל את פניי בחביבות ולקח אותי מיד למיטה, אבל זה לא הלך. למרות שהוא עשה הכול כרגיל, והפעיל עליי את קסמיו במרץ הפעם זה פשוט לא עבד.
"מה קרה לך, חמוד?" הציץ אסי בעיניי בדאגה, "אתה מרגיש טוב?"
"כן, לא… אני פשוט… תגיד אסי, איך יודעים אם מה שמרגישים זה רק קראש או שזו באמת אהבה?"
"אם מה שאתה מרגיש מפריע לך ליהנות מסקס זו אהבה." חייך אסי בעצב, וליטף את עורפי בעדינות, "איך הוא? חמוד? גם הוא אוהב אותך?"
"הוא חמוד מאוד, והוא יפה כל כך שזה פשוט… אין דברים כאלה, אבל הבעיה היא שהוא אוהב את קרן."
"קרן?" קימט אסי את מצחו בפליאה, "זו לא השותפה שלך לדירה, הרקדנית?"
הנהנתי, מדוכדך מכדי להסביר.
"מוזר, לא חשבתי שאתה הטיפוס שיתאהב בסטרייט, אתה בטוח שהוא לא בעניין של בנים? אולי הוא דו?"
"מאין לי לדעת, נולדתי בלי גיידאר, כל מה שאני יודע זה שהוא יפה נורא, ושאני לא יכול להפסיק לחשוב עליו." התלוננתי, "והחלומות שיש לי עליו… אתה לא רוצה לדעת."
"אני מתאר לעצמי." גיחך אסי בסלחנות, "מה שאתה צריך זו חוות דעת אובייקטיבית של בן אדם שיש לו גיידאר מפותח, ואגב, אף אחד לא נולד עם גיידאר, לוקח זמן וסבלנות לפתח אחד כזה, פעם לא הייתה לך ברירה והיית חייב לגדל גיידאר או לשכוח מחיי מין, אבל מאז שהמציאו את האינטרנט אנשים נעשו עצלנים, יותר לא מסתובבים ברחוב או בגנים ומחפשים, היום כולם באטרף, וגם כשהם פוגשים מישהו הם מתעצלים לבדוק ולברר אלא הולכים ומחפשים עליו פרטים בפייסבוק."
"פייסבוק, זה רעיון!" קפצתי ממקומי וניגשתי למחשב של אסי לחפש את אדיק בפייסבוק. מצאתי אותו די מהר, אבל חוץ מזה שגיליתי ששמו המלא הוא אדוארד, ושהוא מזל דגים, ומתעניין בעיקר במוזיקה קלאסית ובמתמטיקה, ואוהב לצפות בסרטי טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק לא גיליתי עליו עוד פרטים. אדוארד איוונוב דגל בפרטיות, ולא חשף אפילו את גילו המדויק, או אם הוא במערכת יחסים, הוא הקפיד להסתיר אפילו את המייל שלו.
"תסתכל על החברים שלו." ייעץ לי אסי, "זה מלמד המון על אנשים."
לצערי לאדיק היה דף לא פעיל במיוחד, והיו לו די מעט חברים, רובם רקדניות בלט ומוזיקאים, שמתי לב שהוא אישר חברות גם לאימא שלו ולאחותו, מה שהסביר אולי את מיעוט הפרטים שהוא חשף על עצמו.
"הוא ילד טוב, זה ברור." הסיק אסי אחרי ששיתפתי אותו בממצאי, "והוא גם ממש יפה." בחן בעניין את תמונותיו של אדיק, "אבל הוא מספר על עצמו מעט מאוד, אי אפשר לדעת עליו כלום בלי לראות אותו." הכריז.
"עזוב, מה הטעם." התייאשתי וכיביתי את המחשב, "מה שבאמת משנה זה שהוא חי עם קרן, היא בחורה והוא בחור. היא זרקה את החבר הוותיק שלה בשבילו, ומאז הוא ישן איתה, אין טעם לחשוב עליו יותר, בוא נלך למיטה."
"ברצון, אבל…" אסי העיף מבט בשעון והתנצל שהבטיח לשכן שלו, אמיר, לקפוץ אליו ולצפות איתו בכוכב נולד.
עשיתי פרצוף והערתי שזו תכנית משעממת שיש בה בעיקר המון פרסומות, ויותר מידי זייפנים.
אסי הסכים איתי, אבל העיר שאם צופים בה בחברה המתאימה היא מבדרת ביותר. "בוא איתי, הגיע הזמן שתכיר את אודיגו המפורסם."
"אז אמיר זה אודיגו?!"
"כן, מה, לא אמרתי לך? בוא, הוא ישמח לראות אותך, נקווה שהיום יש לו מצב רוח קצת יותר טוב."
"למה שלא יהיה לו? מה הבעיה שלו?"
אסי משך בכתפיו, ובמקום לפרט אמר רק שלכל אחד יש לפעמים תקופות קשות ובעיות שגורמות למצבי רוח רעים, ובשביל זה יש חברים שבאים ומעודדים אותך וסובלים אותך גם כשאתה מעצבן. לא הבנתי למה הוא צריך גם אותי אצל אמיר, אבל הייתי סקרן להכיר את אודיגו המפורסם והסכמתי לבוא.
אמיר התברר כגבר צנום בגיל העמידה שקיבל אותי בסבר פנים יפות, חייך, ולחץ את ידי בחמימות, הושיב אותי על הספה מול הטלוויזיה, והציע כיבוד ושתייה, ואפילו ג'וינט אם זה מה שעושה לי את זה.
"לא, תודה. אני לא מעשן." נבהלתי קצת, מתאפק לא להוסיף שגם אם הייתי מעשן הרי חשיש זה סם לא חוקי, אז מה פתאום? אבל שתקתי כי לא רציתי לצאת חנון פרובינציאלי, ורק הבטתי נבוך באסי שחייך בחיבה אל אמיר ולקח ממנו את המגש עם העוגיות. ופתאום, כאילו נדלקה נורה בראשי הבנתי. זה לא שהם עשו משהו יוצא דופן, הם אמנם התחבקו קלות כשנפגשו, אבל זה הכול – לא היו נשיקות ולא מבטים רבי משמעות או משהו מסוג זה, ובכל זאת היה משהו בהתנהגות המאוד נינוחה שלהם, במבטים שהחליפו, משהו בדרך בה עמדו קרוב מאוד זה לזה שרמז על הכרות מעמיקה ואינטימיות רבת שנים.
הם הזכירו לי, קלטתי מזועזע קצת, את ההתנהלות של הוריי, אנשים מאופקים מאוד שחיים יחד כבר למעלה מעשרים שנה, ואוהבים זה את זה בכל ליבם.
מי שבאמת חשוב לאסי הוא אמיר הבנתי, אני נמצא בחייו רק כמעין הסחת דעת שנועדה להעביר את הזמן ולפרוק חרמנות, ואולי גם לעורר קצת קנאה באמיר?
לקראת תום התוכנית שהייתה משעממת מאוד, דלה בכישרונות ועשירה בפרסומות, אמיר התחיל לפהק ולהתלונן שהוא הרוג מעייפות וראשו כואב. הבנתי את הרמז ואמרתי שגם אני עייף מאוד, וקמתי ללכת.
"חכה, אני אלווה אותך למכונית." קפץ אסי ממקומו, הזכיר לאמיר לקחת את התרופות שלו, וביקש שיניח לכלים וילך למיטה, עוד מעט הוא יחזור ויסדר הכול.
"אז אתה חוזר לישון איתו?" שאלתי ברגע שדלתות המעלית נסגרו אחרינו.
"כן, אבל אנחנו רק ישנים יחד, אני לא רוצה לעזוב אותו לבד, אני מקווה שלא אכפת לך?"
משכתי בכתפיי ושיקרתי שלא. ידעתי היטב שזה לא לעניין, אבל בכל זאת הייתי פגוע מעט. הקשר עם אסי החניף לי מאוד, הסקס היה נהדר והוא היה נחמד ונדיב כל כך, היה לי נעים להפליא להשלות את עצמי שהגבר המרשים והמנוסה הזה נפל בקסמיי. לא נעים לגלות שאתה רק תחליף לדבר האמיתי, אבל לא התכוונתי להודות בזה בפני אסי. עמדנו ובהינו בשתיקה בקיר המעלית עד שהיא נעצרה בטלטול בקומת הקרקע, ואז לחץ פתאום אסי על הכפתור שמנע את פתיחתה של הדלת ושאל אם הוא יכול לדבר איתי.
"מה, פה?" הופתעתי, "אתה רוצה לדבר במעלית?"
"לא משנה איפה, אפשר גם ברכב שלך." הוא נגע לרגע בלחיי, "אתה בחור מתוק אילן, וכל כך צעיר." הוסיף בעצב.
"אני כבר כמעט בן עשרים וחמש." נעלבתי, "בעוד שבוע יש לי יום הולדת."
"באמת?" האירו פניו של אסי בחיוך, "איזה מקריות, גם לאמיר יהיה יום הולדת בעוד כמה ימים. אולי נעשה לכם מסיבת יום הולדת משותפת?"
"אתה לא צריך לשאול אותו קודם? בן כמה הוא דרך אגב?"
"בן חמישים ותשע, אני רוצה לעשות לו מסיבת הפתעה, הוא ישנא את זה, אבל אני ממש-ממש רוצה, ומאחר וגם לך יש…" פטפט אסי, נרגש כמו ילד קטן והחל לתכנן איך יפגיש את כולנו בדירה שלו, ויפתיע כאילו אותי, אבל בעצם גם את אמיר.
"מה שאתה רוצה זה לחגוג לו יום הולדת בלי לעצבן אותו." צחקתי לשמע תוכניותיו הנפתלות.
"אני רוצה שהוא ישמח, שיבין שכולם אוהבים אותו ויצא מהדיכאון, שיבלה קצת." הסביר אסי.
"לא עלה בדעתך שיכול להיות שבגילו הוא מרגיש שאין שום סיבה לחגוג יום הולדת? הנה, גם אני לא מרגיש כל כך שמח שאני כבר מתקרב לגיל שלושים המאיים.
"אין שום דבר מאיים בגיל שלושים, חכה עד שתגיע לארבעים ואז תדבר."
"אני מעדיף למות קודם." פלטתי בקלות דעת.
"איזה שטויות." התעצבן אסי, ופתח את דלת המעלית, פוסע החוצה במרץ בעוד אני נגרר אחריו, "למה הצעירים חייבים להיות טיפשים כאלה?"
"לא יודע." משכתי בכתפי, "אבל אם אנחנו בעניין של טיפשות, למה אתה מזדיין איתי אם אתה מאוהב באמיר?" הקנטתי אותו.
אמיר סקר אותי בחיוך, "אולי אתה לא כל כך טיפש כמו שחשבתי." העיר, וחצה את הכביש לעבר הגרוטאה שלי שחנתה בפינה.
נכנסנו לתוכה, התיישבנו במושב האחורי בחושך, והתחלנו לשוחח. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם מישהו בכנות ובכובד ראש כזה על המשמעות של להיות הומו.
"בגילך חשבתי שלהיות הומו זה רק להזדיין עם גברים, אבל עם הזמן הבנתי שזה הרבה יותר מזה." הסביר אסי, ומעודד מהקשבתי הדרוכה סיפר לי קצת על הדרך הנפתלת שעבר בחייו.
"זה לא שלא אהבתי מאוד את אשתי, למעשה אני אוהב אותה עד היום, ואני מאושר שהיא התגברה על הגירושים שלנו וסלחה לי על הטעויות שעשיתי."
"איזה טעויות?"
הוא נאנח, "בגדתי ושיקרתי, ורימיתי, גם אותה וגם את עצמי." התוודה אסי והוסיף שלפחות נולדו לו ילדים, וזו נחמה גדולה, והוא מקווה שהם התגברו על הטראומה שהוא עשה להם.
"בחייך, היום כמעט כולם מתגרשים, זה ממש לא סיפור רציני, אבל מה שאני לא מבין זה למה אתה ואמיר לא חיים בסוף יחד?"
"קצת באשמתי, הייתי אידיוט וחרמן, וגם בגללו, הוא גירש אותי אחרי הניתוח שהוא עשה… הייתי כזה טיפש, ידעתי שהוא לא מתכוון לזה ברצינות אבל… לפחות היה לי די שכל לשכור דירה ממש לידו כדי שאני אוכל להמשיך להשגיח עליו."
"איזה ניתוח?" התעניינתי, והוספתי שאמיר דווקא נראה בריא ובכושר, "בשביל בן אדם בגילו הוא נראה ממש טוב."
"נכון שהוא נראה נהדר?" זהרו פניו של אסי, "וגם הצלקת התרפאה ממש טוב, בקושי רואים משהו."
"איזה צלקת?"
"מהניתוח, הוא הבריא לגמרי אחרי כריתת הערמונית, אבל בגלל הניתוח… בקיצור, הוא צריך לעשות זריקה כדי להגיע לזקפה, ובגלל זה הוא חושב שאני לא רוצה אותו יותר, מה שהוא לא מבין…" הוא ניסה להסביר, ונכנס לפרטי פרטים מסובכים שלא הייתה לי סבלנות לשמוע. כל מה שהבנתי היה שהקשר בינו לבין אמיר הוא סיפור נפתל וארוך שהתחיל מזמן, כשאני עוד הייתי ילדון שלא התגלח, ואני מהווה רק דמות צדדית וחסרת חשיבות בדרמה הממושכת שלהם.
"העיקר שאתה אוהב אותו, השאר כבר יסתדר מעצמו." ניסיתי להיות אופטימי.
"לא." הניד אסי בראשו בחוסר סבלנות, "אני יודע שזו הדעה המקובלת. אם יש אהבה שאר הבעיות כבר יפתרו לבד, אבל זה ממש לא נכון. לא מספיק רק לאהוב, צריך להיות גם סבלני ולדעת להתפשר, ולא להיות חרמן ודביל כמוני." הוא ליטף את זרועי, "סליחה חמוד, אתה בחור מקסים, אבל…" הוא נאנח שוב, ויצא מהמכונית, איחל לי לילה טוב והסתלק חזרה אל אודיגו שלו.
חזרתי הביתה, מרגיש טיפש ומבולבל, וגיליתי את אדיק ישן על הספה מול הטלוויזיה שדלקה בלי קול. מחדרה של מעיין בקעו קולותיהן של הבנות שהתלחשו במרץ. קרן הייתה עצובה ובכתה, ומעיין ניסתה להיות אופטימית ומעודדת.
פרשתי שמיכה על גופו הדק של אדיק שנראה כמו מלאך שנפל מגן עדן, כיביתי את הטלוויזיה, ופרשתי למיטתי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il