אטרף – פרק יד'

09/11/2011

אתה בא לפה הרבה?
אחרי שסיימתי, בשעה טובה, את הצבא החלטתי שהגיע הזמן לעזוב את בית ההורים ולהתחיל לחיות.
הם הצטערו להיפרד ממני, אבל הבינו את רצוני לפרוח מהקן ועזרו לי כמיטב יכולתם. ראשית חוכמה צלחתי את הפסיכומטרי המאיים, אחר כך נרשמתי ללימודים במכללה, מצאתי עבודה חלקית כמלצר והמרגש מכל, שכרתי לי סוף-סוף דירה ועברתי לחיות לבד, כלומר לא לגמרי לבד, אלא עם חברתי הטובה מעיין, הראשונה שידעה את סודי הכמוס.
השתחררנו יחד מהצבא, מצאנו בכוחות משותפים את הדירה הגדולה והמוזנחת שידעה כבר דורות רבים של סטודנטים נרגשים, ואחרי שהיא הצליחה לשכנע עוד זוג ידידים טובים שלה לגור איתנו הפכנו לשותפים לדירה.
הוריי נפרדו ברצון מכמה רהיטים ישנים שישרתו אותי בדירתי החדשה והוסיפו כמתנת פרידה ודרך צלחה – מחשב נייד יקר ומשוכלל.
אם הם רק היו יודעים לשם מה הוא שימש אותי חוץ מאשר ללימודים – היו נחרדים עד עמקי נשמתם השמרנית והמהוגנת. הם לא ידעו ואני, למרות שתכננתי לספר להם מיד כשאשתחרר, נרתעתי ברגע האחרון וויתרתי.
"בסוף לא ספרת להם, איזה שפן." קנטרה אותי מעיין.
"אל תלחצי עליו מעייני, צריך לתת לכל אחד להתקדם בקצב שלו." שלח אליי גולן חיוך מתנצל, ורק אז קלטתי שגם גולן יודע, ואם הוא יודע אז בטח גם קרן – החברה שלו – יודעת, וזה אומר שמעיין הפרה את ההבטחה המפורשת שנתנה לי וגילתה.
"הבטחת שלא תספרי לאף אחד." נזפתי בה.
"הייתי חייבת." התנצלה מעיין, "גולן רצה לשדך לך חברה שלו, וקרן כעסה עליו ואמרה לו שהוא טיפש, כי ברור שאני מעוניינת בך, והוא אמר לה שאם לא הפכנו לזוג עד היום אז זה בטח כבר לא יקרה ולכן…" המשיכה ופטפטה עוד ועוד.
גלגלתי את עיניי בחוסר סבלנות והזכרתי לה שאנחנו כבר לא בתיכון, ומספיק כבר עם השטויות האלה.
"זה בדיוק מה שניסיתי לעשות, להפסיק עם השטויות, וכדי שהם לא יריבו ואף אחד לא ייעלב סיפרתי להם עליך, חשבתי שבטח גם אתה תספר עוד מעט להוריך ולא נורא אבל לא סיפרת, ועכשיו אתה בטח כועס עליי." אמרה מעיין בקול ילדותי, שרבבה בפינוק שפתיים אדומות ותפוחות כשל תינוקת, הזכירה לי שהיא לא יכולה כשכועסים עליה, והשפילה ריסים ארוכים ביישנים שהצלו על עיניים כחולות זכות.
"אני לא כועס." רטנתי, מתאפק לא לחייך. מעיין ידעה לנצל בצורה מושלמת את יתרונותיה, ואת טיפשותם של הגברים שהמו סביבה כמו זבובים סביב צלחת ריבה.
היא הייתה חמודה כל כך, לא יפה כמו קרן אבל חיננית ומתוקה מאוד, ומודעת מגיל צעיר למעלותיה.
נפגשנו בקורס חובשים ואחרי שניסתה את קסמיה עליי והעלתה חרס בידה נבהלה ונעלבה. כדי להרגיע אותה גיליתי לה שאני מעדיף גברים, והיא התמלאה שמחה גדולה, הודתה שתמיד רצתה חבר הומו, אפילו אם הוא עמוק בארון, ומאז הפכנו לחברים טובים.
מעיין הכירה את קרן שהייתה יפה ממנה, ולדעתי גם נבונה יותר, אבל חסרת חוש הומור ורצינית מידי בטירונות, ונפשן של שתי הבנות נקשרה זו בזו. הן היוו ניגוד מלבב – מעיין בהירת שיער, מנומשת ושזופה, בעלת גזרה דקיקה, חיוך ילדותי כובש ומענה לשון זריז. לעומתה זרחה קרן ביופי קלאסי נוגה ומהורהר, עורה לבן וצח, עיניה שחורות ועמוקות, ושערה הארוך והכהה כרוך ואסוף בפקעת מיושנת על עורפה, תסרוקת ששיוותה לה מראה של רקדנית פלמנקו ארוכת צוואר.
"קרן רוקדת בלט כבר מגיל חמש." גילה לי גולן, מביט בהערצה בקרן שעמדה על רגל חטובה אחת, לבושה בבגד גוף שחור פשוט, ונתמכה במסעד הספה בעודה מבצעת תרגלי התעמלות מונוטוניים ומשעממים שהיא כינתה תרגילי חימום. קרן החרוצה והממושמעת למדה בשקידה תולדות האומנות ודרמה, רקדה במסירות בלהקת בלט ובין לבין התפרנסה ממתן שיעורים בסטודיו לבלט שניהלה גברת סובייטית קשוחה וקפדנית.
בן זוגה, גולן השחום והמגושם, היה חרוץ בדיוק כמוה. הוא למד ביגיעה קפוצת שפתיים תעשייה וניהול, שקד במסירות על לימודיו, הזיע על כל עבודה ומבחן כאילו עמדו לקבוע את גורלו בחיים, וקינא בקלילות בה צלחתי את לימודי ההיסטוריה ומדע המדינה.
"איך הולך לך טוב כל כך עם הלימודים?" חקר בחשדנות, "אתה בכלל לא משקיע."
"קרן משקיעה עוד פחות." התגוננתי.
"טוב, קרן…" הפטיר גולן בסלחנות, "בי. אי. כללי זו סתם בדיחה, סיבה להסתובב בקמפוס עד שהיא תמצא חתן מתאים." מתוסכל הוא הטיח על השולחן עבודה שהשקיע בה מאמצים ויזע, ובתמורה זכה לציון בינוני ומטה.
"אני מצליח כי אני לומד משהו מעניין שאני אוהב." הסברתי לו.
"כן, אבל מה אפשר לעשות עם תואר בהיסטוריה ומדעי המדינה? אחרי שאני אסיים את התואר המעיק הזה אוכל להתחיל להרוויח כמו בן אדם, ואז אני וקרן נוכל להתחתן." ניחם גולן את עצמו, ופניו התבהרו ונעשו כמעט נאים כשחשב על נישואיו עם קרן.
הוא היה היחיד מבינינו שראה בלימודיו השקעה לעתיד, וציפה לראות מהם רווחים כספיים. לעומתו אני למדתי כי צריך וחייבים, וכי הוריי ציפו ממני שאהיה אקדמאי. הלימודים היו לי קלים, ובדרך כלל גם מעניינים, ומה שטוב יותר, הם היו הזדמנות להמשיך את תקופת ההתבגרות גם אחרי הצבא, ודחו את הרגע בו אצטרך להתייצב בפני החיים האמיתיים, חיים שכל מה שידעתי עליהם היה שהם לא יהיו החיים שציפו ממני לחיות.

כל החלומות המתוקים שחלמתי בצבא על חיי סטודנטים פרועים ומציאת בן זוג חמוד בין כתלי המכללה נגוזו עוד לפני שתם הסמסטר הראשון. הייתי בטוח שהיו עוד הומואים מלבדי במכללה, אבל לא הצלחתי לזהות אותם, כולם היו רציניים וממוקדים מאוד בלימודים ואף אחד מהגברים שמשכו את תשומת ליבי לא הפעיל את הגיידאר שלי.
עיון מדוקדק באטרף גרם לי להבין שאם אני רוצה להגשים את חלומי ולהכיר עוד הומואים עליי לעשות מעשה, לצאת מתחומי השכונה המנומנמת שהקיפה את המכללה ולשים את פעמי לעיר הגדולה. שם שוכנים מועדונים שמארחים ליינים מיוחדים לאנשים כמוני, ושם לא אצטרך לדאוג מי הומו ומי סטרייט, ואוכל להתחיל לפרוח.
ברגע שצלחתי את הסלקטור ונכנסתי למועדון בו התנהל הליין ההומואי בעל השם המפתה 'ילדים רעים' נתקפתי פחד. כולם היו יפים כל כך, מפתים כל כך, ובטוחים כל כך בעצמם. המוזיקה רעמה בקול חזק מידי, ומה קרה לחוק שאוסר עישון במקום ציבורי?
המום ומסונוור מהאורות, ומסוחרר מהרעש חמקתי לשירותים, וגיליתי שם לשמחתי חדר מרווח ונעים, מרוהט בספות רכות.
צנחתי על אחת הספות, בהיתי בגברים צעירים יותר או פחות שיצאו ונכנסו, התעכבו מול הראי, שטפו ידיים, הסתרקו, הביטו זה בזה, או לא. חלקם חייכו והתבדחו אחד עם השני, וחלקם התעלמו בהפגנתיות מאלה שהביטו בהם, אבל כולם יחד התעלמו ממני, גורמים לי לחוש שקוף. זה היה מתסכל, לא הצלחתי להבין למה כולם מצליחים לבלות, ליהנות ולהיות בטוחים ורגועים יותר ממני.
לבסוף ניצלתי רגע שקט יחסית ופניתי לגבר אחד שלבש ג'ינס שחורים גזורים להפליא, ונראה מעט יותר מבוגר ואדיב מהשאר. "אה… אז אתה בא לכאן הרבה?" פלטתי בטיפשות, מנסה להישמע אגבי וקליל, ונכשל באורח מחפיר.
הוא הביט בי משתומם, והרים את גבותיו בפליאה כשהסמקתי במבוכה.
"לא, זו הפעם הראשונה שלי כאן, ואם המוזיקה תמשיך להיות גרועה כל כך כנראה שגם האחרונה." השיב בנחת, סוקר אותי בעיון, ורק אז קלטתי שהוא חושב שאני מנסה להתחיל איתו.
"אה… זו גם הפעם הראשונה שלי פה." גמגמתי, והוא חייך ואמר באהדה שאני בטח מבולבל מכל המהומה סביבי.
"אל תשים לב לפוזה של הבנות." העיר והתיישב לצידי, "סתם מנסות לעשות רושם."
"אה…" לרגע תהיתי על איזה בנות הוא מדבר ואז הבנתי, "כן, ברור."
"לגמרי." הנהן והושיט לי את כף ידו ללחיצה, "אני אסי."
"אילן." הצגתי את עצמי, ולחצתי בהכרת תודה את כף ידו החזקה והחמימה.
"קדימה." קם אסי ונעמד, מושך אותי אחריו, "חבל לבזבז את כל הלילה בשירותים, בוא, אני אכיר לך את כולם." הציע והוביל אותי החוצה.
באותו ערב ראשון הכרתי עשרות גברים ששמותיהם התבלבלו במוחי, רקדתי ושתיתי ונהניתי כמו שלא נהניתי מימי.
אסי השגיח עליי מרחוק, מחייך אליי חיוך דק כל פעם שמבטי נפגש במבטו, אבל אחרי שהציג אותי בפני מייק ותומר שפרסו עליי את חסותם הוא נסוג לאחור, והניח לי להסתדר לבד.
רק כמה שעות אחר כך, כשהשמיים החלו להחוויר ומארגני המסיבה החלו לאסוף את הציוד שלהם הוא צץ שוב לצידי, והציע לי טרמפ לתחנה המרכזית. נסעתי איתו ועם מייק במכוניתו של תומר שהיה הנהג.
מייק נמנם, ואסי התקשר למישהו שהוא כינה אודיגו, שאל מה שלומו, התנצל שהוא מעיר אותו, והזכיר לו שהוא הולך הבוקר לבדיקה ולכן עליו להיות בצום.
אודיגו, השם הזה הזכיר לי משהו, "יש קשר לאודיגו שכתב בלוג נהדר באטרף? חבל שהוא לא כותב יותר."
אסי חייך בשמץ עצב, ואמר שאני צודק, יש קשר ובאמת חבל שהוא לא כותב יותר.
"אז זה אותו אודיגו?" התרגשתי.
"לא בדיוק, הוא כתב את הבלוג לפני כמה שנים טובות ומאז…." אסי נאנח, "מאז קרו כל מיני דברים, הנה, הגענו." שינה נושא, וטפח על כתפו של תומר כדי שיעצור בשבילי את הרכב.
לפני שירדתי הוא גילה לי שהניק שלו באטרף הוא קובייה צהובה, ודחף לידי כרטיס ביקור עם המספר שלו. "תתקשר אם יתחשק לך ללכת שוב למסיבה." חייך אליי את חיוכו הביישני, העצוב מעט, איחל לי סוף שבוע נעים, ונסע.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il