איך להרים משאות כבדים

05/11/2015

כאשר השרירים או מערכת השלד לא מסוגלים להתמודד עם העומס הנדרש מעמוד השדרה, למשל כאשר אנחנו מנסים להרים קופסא כבדה מדי מהרצפה, הגב התחתון עלול להיפגע. לכן, חשוב מאוד להרים נכון ובזהירות (מתוך: "למה בעצם כואב לנו הגב?", כתבה באתר "וואלה").

אני לא מהאנשים שמתגעגעים לתקופת הילדות, אבל.

אימא שלי החזיקה אותי על הידיים בחתונה של הדודים, כשהייתי בן ארבע. היא לבשה שמלה יפה בצבע סגול והשיער שלה היה חלק. לי היה סוודר אפור עם מעוינים. השיער השחור התפזר על הקודקוד הקטן, והמבט היה תמים. רגע של טוב בתמונה שבאלבום. יש שם רוך, והכלה, וקשב, אבל אני אוהב את התמונה הזאת בעיקר משום שהיא גורמת לי לאהוב יותר את עצמי. נדמה לי שהיא מראה שהייתי ילד עם ניצוץ בעיניים: ניצוץ שכבה מאז בשמים כהים.

בגיל שבע התחלתי להרכיב משקפיים. באופטיקה, בקניון, דווקא נהניתי: הייתי צריך לזהות מספרים גדולים וקטנים וזעירים והתבקשתי להגיד אם האותיות השחורות ברורות יותר על הרקע האדום או הירוק. האופטומטריסטית אפילו שאלה אותי אם אני יודע אנגלית. אימא לקחה אותי לטיול של שעה בקניון (הייתי בחנות בשם "יריד הספרים", אכלתי גלידה, שתיתי מיץ ענבים) ובסופו חזרנו לאופטיקה כדי לקבל את המשקפיים.
כשהגעתי לכיתה עם המשקפיים אמר אלעד לחבר שלו: תיזהר, זה מדבק.
עד גיל שש הייתי ילד חמוד. כשהתחלתי כיתה א' הפכתי לילד מבוגר.
הייתי תלמיד מצוין בבית הספר, וכל הילדים המופרעים היו עדינים אליי, כאילו הגיע פרופסור והתיישב להם באמצע הכיתה. לרוב לא שיחקו איתי בהפסקות, אבל גם לא קראו לי משקפופר.
בתמונות שלי מגיל שבע והלאה אני נראה עכברי. הגב כפוף, הבטן נדחפת קדימה והכתפיים מבקשות לטפס מעלה. יש באלבום תמונה עם סבתא שלי ודודה שלי. נראיתי שם רציני וקודר ונשכתי את השפתיים, כאילו הן היו שתי רופאות שבאו לבקר אותי. בשבי.

בחטיבת הביניים כבר לא הייתי תלמיד בולט, הייתי סתם תלמיד טוב. התחלתי להרכיב עדשות מגע. אפילו הצטרפתי לנבחרת כדורסל, ובמשך שנה שלמה העמדתי פנים שלא אכפת לי להיות השחקן הכי גרוע. אבל עוד דבר קרה: זרעי השנאה העצמית שהלכו ונקרשו בי בשנים של בית הספר היסודי הפכו לנהרות של תיעוב גלוי ומדמם.

צמיחת השיער שבין הגבות הייתה אחת הבעיות של הגיל. וגם שיער הפנים שצמח ולא גולח עד כיתה ט', וקוביות המתכת הלוחצות שנועדו ליישר את השיניים. בבקרים של כיתה ח', כשנכנסתי לשירותים, ראיתי במראה דמות מטושטשת. הוצאתי את העדשות מתוך המחסניות שלהן והכנסתי אותן לתוך העיניים – עין ימין ואחריה עין שמאל. כשהן כבר היו בפנים, יכולתי לראות מבעד למראה את כל הפגמים שלי, אחד אחרי השני.
רצף של תקלות בתוך התקלה הגדולה מכולן – אני.

הגבות המחוברת גררו תשומת לב. הייתה חבורת בנות שקראה לי "שפם" ו"גבות" אחרי שהחברים שלי ואני יזמנו מריבה איתן. והיה איזה ערס שהשווה את הגבה שלי לסכך, בסיור סליחות לעיר העתיקה. ומצד שני, גם כשהורדתי את השערות העודפות זה לא היה מושלם. הגבות נהיו עבות, בשרניות מדי. אחד הבנים בגדנ"ע ביקש לדעת אם אני מסדר אותן.
ואפילו בשנים האחרונות, שבהן הפסקתי לסדר אותן, הן המשיכו להזכיר לי את קיומן. הבחור שאהבתי המליץ לי כמה פעמים לסדר את הגבות, ובמקרה אחד עשה את זה בנוכחות אנשים נוספים. ובאתר ההיכרויות כתב לי מישהו שאני דווקא די יפה, אבל הגבות מקלקלות.
ואולי מה שגרם לי חוסר נוחות כל השנים לא היו המשקפיים ואפילו לא הגבות, ולא הקוביות ליישור השיניים, ולא השפם שהיה לי בכיתה ח'. אולי היה זה רק הכובד של המודעות העצמית, אותה מודעות שכמעט קרסתי תחתיה, כמו איש קטן שמנסה להרים קופסא כבדה מדי מהרצפה.
מזל, שלאט לאט אני לומד איך להרים משאות כבדים.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il