דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
11/09/2011
כרגיל, כשאני מגיעה למשרד בבוקר אנשים כבר התחילו לעבוד, אבל המשרד חשוך. אני נגשת לחלונות ומתחילה להתיר את קרני השמש שהסתבכו בסורגים. אף אחד אחר לא יעשה את זה אם לא אני. אבל הם לא ישבו בחוסר מעש. בקרוב מישהו יבוא ויעיר לי. פה גדול יש להם, אבל הם לא מסוגלים לשום משימה מעבר לפירוט המדוייק שמכריח אותם החוזה עם החברה.
"על מנורות שמעת?" החניך התורן לא מאחר לבוא.
כשאני עונה אני לא טורחת להסתובב לראות מי הוא. אני לא מוכנה לבזבז את תשומת הלב שלי על שטויות. אחרי שאסיים לשחרר את הקרניים אני אצטרך להתחיל לעבוד באיחור.
"מנורות לא עושות אור, הן בקושי מנצנצות. והתאורה שלהן יציבה מדי. הלב האנושי זקוק למחזוריות בוקר, צהריים, ערב ולילה ואינסוף גווני ביניים. למנורה יש רק גוון אחד. זו אחת הסיבות לדיכאון שלך, המונוטוניות."
"פששש… למה נראה לך שאני בדיכאון?"
"אתה לא?"
"בטח שאני לא."
"אז כנראה שסתם חשבתי."
שתיקה ארוכה נתלית בינינו.
"אז נראה אותך יותר מאוחר," הוא נפרד ממני.
"נראה אותך אח'כך." מי שלא תהיה. מחשבותיי, כמו אצבעותיי, נתונות לשחרור הפקעות המסובכות שנוצרו מהתנגשויות של החצים הקסומים שנורים מהשמש ולא לו.
יותר מאוחר הוא מנסה להתחיל איתי. אני לא יודעת אם זה באמת הוא, אבל נוח לי לאחד אותם לאדם אחד בעיני רוחי. זה מספק הסבר להתנהגות שלו. וחוץ מזה קל יותר להתמודד עם המחשבה על בחור טורדני אחד מאשר על שניים.
הוא נעמד ליד העמדה שלי, נצמד לקיר הקרטון בכל גופו ומקיף אותו בזרועו כמו כובש. "אז מה ככה? שמעתי שיש לך סודות במגירה."
"סודות? אין לי סודות. אני לא מסתירה שום דבר."
"שמעתי שאת בעניין של…" הוא מבצע פאוזה תאטרלית. ואז שרבוב מהיר של הלשון החוצה ובתנועת גריפה פנימה, נדנוד פעוט של הגוף מונהג על ידי האגן, חיוך משומן מסיפוק עצמי על הפנים שלו והוא משלח בי את סיום המשפט המסתורי, "לכתוב שירים ולהחביא אותם במגירה שלך."
"אתה מוזמן להסתכל במגירה שלי. אין בה כלום."
"אל תגידי שאין בך כלום," הוא מנחם אותי בהתנשאות. "את צריכה להתגאות שאת כותבת שירים, ועוד איזה שירים! שירי אהבה. ואת יודעת?" הוא מנסה להגניב את המילים שלו לאוזניי בלבד בלחישה. "זה בכלל לא מגעיל אותי שאת כותבת לנשים. זה אפילו די מחרמן." הוא מנמיך את כף היד שלו ובמשיכה בשתי אצבעות מסמן את הזקפה שהתפתחה באזור החלציים שלו.
באותו רגע שרית משרבבת את ראשה אל תוך השדה החשמלי שנוצר בינינו ומבקשת את המפתח לארון של הקבלות הישנות. היא פורקת את כל המתח, אבל ברגע שהיא תלך מישהו עלול להתחשמל. אני שולפת את הצרור שלי. המפתח לא משתחרר בקלות מהמחזיק, אז אני נותנת לה את כולו ומציינת שתזכור להחזיר לי אותו. כשהיא הולכת אני מתפנה לטפל בבחור. בדרך שתהיה יעילה ביותר בשבילי.
"אין לי שום מושג על מה אתה מדבר. מאז החטיבה לא נזלה מהעט שלי אף טיפה של יצירתיות. הקשבתי למורה החכמה שאמרה שאין לי שום עתיד."
"מה את משחקת אותה? חבר שלי ראה אותך מקריאה במועדון."
"כנראה התבלבל עם מישהי אחרת." אני זורקת באגביות, מעמידה פני שקועה בערימת הניירות שמכסה את השולחן שלי.
"את יודעת מה? אולי אני פשוט אציץ לך במגירות ונראה מה יש שם." חיוך זחוח מאיר את פניו בנגה פלורסנטי. הוא מנסה להשפיל אותי, לגרום לי להתבייש. אבל אני לא יריבה קלה. למדתי להילחם את המלחמות האלו.
"אתה מוזמן."
הוא מחליק את ידו במורד כוננית המגירות שלי בתנועה חושנית-רכושנית.
הוא פותח את המגירה.
אני לא יודעת אם יצא לכן אי פעם לראות ברק חוצה שמיים בהירים. הוא יוצר את אותו אפקט של אור חזק ומתכתי ורעם שמתלווה אליו, רק שגורם ההפתעה יכול להפיץ תוהו ובוהו מוחלט. הוא נוחת משום מקום ומסמן כמה נקודות על הקרקע שעלולות לגבות קורבנות. במקרה הזה המסלול שלו עבר דרך שמשת החלון הדקיקה של המשרד והיעד שלו היה כוננית המגירות שלי.
כל הראשים מופנים בבת אחת למחזה האור הבלתי רגיל שמבהיק מבעד לחלון בחופשיות, בלי שום קרני שמש מתנופפות שיסבכו גם אותו בסורגים או יסיטו אותו ממסלולו. הפנים של הבחור מתכסים בפיח והוא מייד טורק את המגירה.
"אתה קולט את הרמז? עכשיו לך מפה! אני צריכה לעבוד." אני מגרשת אותו.
בהפסקת הצהריים אני שוב בחלון, אבל הפעם אורחת בלתי צפויה מצטרפת אליי. שרית מגיעה ומתחילה לשחרר את קרני השמש מהחלון הרחוק ממני. היא פותחת את הפה, אבל בולעת את המילים לפני שהן יוצאות.
"בשביל מה היית צריכה את הקבלות הישנות?" אני מנסה לדובב אותה.
היא מתירה קרן שמש ושולחת אותה לכיוון שלי. "רציתי לתקן כמה טעויות שקרו מזמן."
בחירת המילים המשונה שלה מעלה בי חשד שהיא לא מדברת על הקבלות ואני מנסה ללכת באותו כיוון כדי להבין למה היא מתכוונת.
"זה כל כך מיותר. לפעמים עדיף למתוח קו ולהחליט שלא מתעסקים עם מה שהיה. אחרת זה משחק אבוד מראש, לרדוף כל הזמן אחרי הטעויות שלנו."
"אולי לפעמים. אבל יש כמה דברים שהיו צריכים להעשות אז… מוטב לעשות אותם עכשיו, מאוחר מאשר אף פעם לא. כמו למשל לאפשר לאור שמש להכנס למשרד הזה."
"את לא חייבת. אני מסתדרת לבד."
"תני לי לעזור." היא שולחת את היד כדי לפרום קשר ובטעות אוחזת ביד שלי ומיד מרחיקה אותה בביישנות ונסוגה בחזרה לאזור שלה. "מצטערת."
שנייה לפני שאני מסיימת את הקשר האחרון אני מרגישה את הנוכחות שלה מאחורי.
"תקשיבי," היא אומרת. "יש זוג עיניים במשרד שמחפשות אחרייך."
"יש לפחות עשרים כאלה. אבל כולם גברים, זוגות עיניים שמחפשים זוג שפתיים והם כל כך חסרי אישיות שהם מרשים לעצמם לדחוף את האף לכל מקום כדי ליצור מעין שעטנז של פנים." אני נוטשת את הקשר העקשן ופוגשת בחיוך ממתיק הסוד של שרית.
"טוב. יש לפחות זוג אחד של עיניים שאת עשויה להיות מעוניינת בו בחזרה."
ואנחנו חוזרות לעבודה.
אני האחרונה לצאת מהמשרד. תמיד דואגת להישאר אחרי שכולם עזבו כדי למחוק עקבות. לפני שאני יוצאת דניאל עוברת מאחורי ומברכת אותי לשלום. מאז שהגעתי לעבודה הייתי כמעט בטוחה שהיא עושה לי עיניים, אבל לא מצאתי מקום וזמן ובעיקר פרטיות בתוך ההמולה המשרדית כדי לברר. בשבועות האחרונים בקושי יצא לי לראות אותה. עכשיו כשהיא יוצאת היא מחייכת אליי ומסמיקה, וורד אדום פורח מלחייה בדיוק כשהיא נעלמת מאחורי הדלת. אני שומעת את הטריקה, כמה שניות אחריה משהו רך נופל על הרצפה, משאיר אחריו לא יותר מצליל של אד שהתעבה על הדממה.
"נפל לך משהו," אני קוראת ורצה אחריה. מאחורי הדלת אני מוצאת את הוורד שפרח מוטל על המרצפות המבהיקות.
אני לוקחת אותו איתי, מריחה ומצמידה לחזה שלי. אני מניחה אותו ליד המקלדת, מחכה שהחלל יתרוקן, מוציאה סקוטצ' וחומר ניקוי ומתחילה לשפשף את הצללים שלי שנדבקו לקירות. יותר מדי צל אני מייצרת. לפעמים אני מרגישה יותר צל מבן אדם. צללים שהתמזגו עם אנשים אחרים אני עוזבת, יש יותר מדי כאלה. ויש צל אחד גדול שלי על התקרה שאין לי מושג איך להוריד.
ישר מהמשרד אני הולכת לאכול גלידה עם לאה, ידידה לסבית חרדית שלי. היא מתלוננת שהיא נשארת לבד. אף אחת לא מעלה על דעתה שהיא לסבית בגלל שהיא חרדית.
אני מתלוננת שאי אפשר להתחיל עם בנות כמו בן אדם, כלומר כמו אישה. אין לי דרך להתחיל עם סטרייטית בלי שהיא תוטרד. זה לא כאילו שאני הולכת להכריח אותה לעשות משהו או להמשיך להציק אם היא לא תהיה מעוניינת ובכל זאת אני אשפט כתוקפת, לפעמים כבר בשנייה הראשונה. זה פשוט כל כך מסובך להצטרך תמיד לברר שמישהי בכלל מסוגלת לרצות אותך ורק אז שיהיה אפשר להציע לה את עצמך.
"ומה לגבי הבחורה מהעבודה שאת כל הזמן מדברת עליה? דניאל?" לאה חוקרת אותי.
"מאוחר מדי. היא נוסעת עוד מעט."
"את צריכה לעשות את הצעד הראשון מיד כשהיא תחזור. קשה לי לראות אותך ככה מתייסרת."
"אני בכלל לא יודעת אם היא בעניין שלי וחוץ מזה היא נוסעת להרבה זמן."
"מה זה לחכות קצת בשביל מישהי שאת אוהבת?"
"שלוש שנים לפחות. לימודים בגרמניה."
"אוי. נמצא לך מישהי אחרת. אל תהיי עצובה."
"את יודעת? יש מישהי אחרת בעבודה. היא בן אדם פשוט וטוב, נעים לי להיות בחברתה. אבל היא סתם בזבוז של זמן. אני יודעת שאין כוונות מיניות מהצד שלה. אני אצטרך לבקש טיפים מהאקס שלה אם אני רוצה לדעת איך למשוך אותה אליי."
"אני חושבת שאת צריכה להזמין אותה לצאת."
"זה לא ילך. אמרתי לך. היא נוסעת אוטוטו. מחר לפנות בוקר."
"לא את דניאל. את השנייה. את נזהרת יותר מדי. אני בטוחה שהיא תקבל את זה ברוח טובה. אולי היא אפילו תיקח את זה כמחמאה."
"אין סיכוי. זה יהיה כל כך מביש."
"נו. תנסי. מה כבר יכול לקרות?"
"אני לא יודעת מה להגיד לך. הכל יכול לקרות."
"תנסי. את תראי ששום דבר רע לא יקרה." אנחנו מנהלות קרב מבטים שבסופו לא ברור אם אני אמורה לעשות את הניסיון הזה על שרית. "בואי נלך. אני אלווה אותך לאוטובוס."
כשאני עולה עליו היא מזהירה אותי לא ללכת לבד בחושך. אני נזכרת שעם כל הכוונות הטובות אני צריכה לקחת את העצות שלה בערבון מוגבל. היא חיה בעולם אחר משלי. הרבה יותר מפחיד אותי להתחיל עם מישהי ולגלות שהיא סטרייטית מאשר ללכת בסמטה חשוכה. אני יודעת איך להגן על עצמי מגברים שמפרים את הפרטיות שלי, אבל לא מפני מישהי שמתקיפה אותי ואני רוצה לגרום לה רק לטוב.
בראש שלי מתנהל מחדש זיכרון של מקרה אחד מסוים. הלכתי הביתה ברגל בחזרה מהעבודה עם בקבוק בירה שהתכולה שלו ניכרה בצעדים שלי, כשבחור על קטנוע האט לרכיבה מקבילה אליי.
"אני יכול לקבל את המספר שלך?"
"לא. אתה לא יכול."
"למה לא?"
"כי ממש לא מוצאת חן בעיני הדרך שבה אתה מתחיל איתי."
"אז איך את רוצה שאני אתחיל איתך, בפייסבוק?"
"חוק מספר אחד, אתה לא מטריד בחורה שיש לה כלי נשק ביד!" אני מסננת מבין שיניים חשוקות. "אתה לא מטריד אף בחורה בכלל, אבל אם יש לה נשק אתה תצטער על זה במיוחד!"
"מה את רוצה ממני, משוגעת?" הוא היה המום ושלח מבט מושפל לאזור החגורה שלי.
"זה," הפשלתי את השרוול כדי לחשוף זרוע מעוצבת מהרמת משקולות, " בפני עצמו יכול לרסק את האף שלך וכשיש זכוכית באגרוף של זה, זה יכול לעשות דברים הרבה יותר גרועים."
אותי הוא לא הטריד יותר ואני מקווה שהוא חסך את כישורי הפיתוי חסרי ההתחשבות שלו גם מבחורות אחרות.
כל הדרך המחשבות על דניאל לא מרפות ממני. אני חייבת לדבר איתה. אני אשלח לה מייל שאני רוצה לפגוש אותה בשדה התעופה לפני שהיא עוזבת. אני מוכרחה. אני לא אסלח לעצמי אם היא לא תדע, אם אני אפילו לא אנסה אחרי כל הזמן שהיינו קרובות כל כך אחת לשנייה, מסתובבות במעגלים כמו מחוגה. אני אשלח לה את ההודעה ברגע שאגיע הביתה ואם יהיה לי מזל אולי היא תספיק לקרוא אותה עוד כשתהיה בבית.
לאורך הכביש ברחוב שלי זורם נחל של בוץ שנתזים ממנו שולחים אדוות שטוחות גם על המדרכה. הוא מתחיל במעלה הרחוב בפתח אחד של ביוב ומסתיים במורדו כשהוא מתנקז לפתח אחר. לפחות לא יורד גשם, כי גם ככה המחשבה על נסיעה לשדה התעופה מרתיעה וממלאת את החזה שלי בדקירות.
אני מכניסה את היד לתיק ומפשפשת בחיפוש אחרי המפתחות. אני יודעת שבמשך היום ניסיתי להיזכר אם קיבלתי אותם בחזרה משרית. הייתי בטוחה שכן. אני זוכרת שהכנסתי משהו לתיק שלי. יכול להיות שזה היה משהו אחר? תכולת התיק שפוכה בפתח הבית מניבה תוצאות עגומות. אין מפתחות.
אני עדיין יכולה להכריז על עצמי כלא שפויה ולהפתיע אותה בשדה התעופה. זה יכול להיות מאוד רומנטי. אבל אם היא באמת אוהבת אותי, מה הטעם להשקיע כל כך הרבה מאמצים כדי לשבור לה את הלב בפרידה מיידית.
לעזאזל! גם את הוורד שכחתי על המחשב בדלפק. אפילו המזכרת האחרונה שלי ממנה תזרק לפח כשהמנקים יעשו את הסיבוב הקבוע שלהם מחר בבוקר.
בחוסר אונים מוחלט אני מתיישבת על הספסל וצופה בשצף הגועש במורד הרחוב שלי. עכשיו במקום בוץ זורם בו בטון ואני לא יכולה להתעלם מהמחשבה הנעימה על קפיצה אחת קטנה וסופית בהחלט לתוך הכביש. כעבור שנייה אני מבינה כמה הגזמתי, אבל את מקומן של מחשבות הטירוף תופסת בהייה ריקה מתוכן. ואז משהו אדום בזרם תופס את תשומת לבי. הוורד של דניאל נסחף לכיווני. כשהוא ממש נצמד לגדה שלי הבטון מתקשה והוא נעצר ממש בהישג יד.
אני מנסה לקטוף אותו מתוך הבטון המוקשח, אולם עלי הכותרת העדינים נקרעים לי בתוך כף היד מעצמת המשיכה.
אבל אז אני נזכרת שיש עוד אפשרות אחת.
אני יכולה להכנס מהמרפסת, איכשהו להאחז בצינור הניקוז ולטפס. אני חייבת לנסות. כבר לא אכפת לי אם אני אפול. הצינור אמנם רעוע אבל אני משעינה עליו את הרגל, לאט-לאט מכבידה עליו את המשקל שלי וקופצת תוך כדי שהוא מתפרק מאחורי. ביד אחת אני תופסת במעקה כשאני נמעכת על הלבנים המטוייחות בגופי ואני יכולה לעלות.
אני מנסה לפתוח את דלתות ההזזה. הן נעולות. שיט! למה דווקא היום זכרתי לנעול אותן. אין סיכוי שאני ארד למטה אחרי כל מה שעברתי. אני לוקחת את הכרית של החתולות, הופכת אותה ומנערת קשות.
"מצטערת קטנות. זה רק להלילה. לאמא היה יום קשה." אני לא מספיקה לחשוב על כלום לפני שהשינה עוטפת אותי.
דלת הזזה נפתחת ותריסים קופצים. הפנים שלי מכוסות בשמש.
"בוקר טוב! כאן למטה! הצילו או משהו כזה!" אני קוראת, עיני עדיין מפוהקות. השכן מלמעלה בגופיית הסבא שלו מציץ אליי. "תזרוק לי חבל או סדין או את השיער הבלונדיני הארוך שלך! אני תקועה בלי מפתח. אבירה במצוקה וכל זה."
כמה מהחברים שלי אומרים שיום שמתחיל רע לא יכול להשתפר, עדיף לגמור אותו כמה שיותר מהר. טוב, זו לא בדיוק בחירה שלי מתי לגמור אותו. אני במשרד, משחררת את קרני השמש, כרגיל לבדי, הפעם גם בחוסר חשק. אבל מהר מאוד אני מגלה שאני לא לבד.
שרית מתירה קרני שמש בחלון שצמוד אליי. "איך הסתדרת בלי המפתחות. איפה ישנת בסוף?"
העיניים האדומות שלי הן תשובה שאני לא יכולה לנסח כרגע במילים.
"אני כל כך מצטערת. אם הייתי יודעת הייתי נוסעת להביא לך אותם."
"אין על מה להצטער." אני מנסה להרגיע אותה. "יש לך אחד בשיער." אני מלקטת לה קרן שמש מבין התלתלים, משתמשת בשתי הידיים ומקרבת את פניי אליה כדי שאוכל לראות במה אני מתעסקת. אני משלחת את הקרן מידי בנשיפה ומאפשרת לה לזרום לתוך המשרד האפלולי. ופתאום האומץ שלי מחליט לתפוס שליטה. "תגידי, העיניים שמחפשות אותי… הן עדיין נמצאות במשרד?"
"אני בהחלט חושבת שכן." אותו חיוך ממתיק סוד מפאר את פניה.
אני לוקחת נשימה עמוקה כמו לקראת זינוק לתוך הר געש. "ויש סיכוי שהן מביטות בי ממש עכשיו?"
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il