אלה החיים – פרק ב'

04/08/2016

דור הזמין סושי, אבל לא טרח להכניס את שקית הנייר האדומה עם קופסאות הקרטון מלאות האוכל למטבח, והשאיר אותה על המדף בכניסה לדירה. אהוד נתקל בה כשנכנס הביתה ונאנח כשנוכח לדעת שדור לא פתח אותה וכנראה שלא אכל כלום מהבוקר.

"דור!" צעק, "איפה אתה? למה לא אכלת שום דבר?"

"חיכיתי לך." בקע קולו של דור ממעמקי הספה, "לקח לך המון זמן."

"כן, נו… אני… יאללה, קום כבר, בוא נאכל."

"אתה לא רוצה להתקלח קודם?"

"לא, כבר התקלחתי אצל הקליינט והאמת שגם אכלתי אצלו משהו, אבל הסושי הזה מריח טוב, נו קום כבר דור, תביא צלחות, אתה בטח מת מרעב."

"האמת שלא כל כך."

"שטויות, אתה חייב לאכול, כמה אני חייב לך על הסושי?"

"שום דבר, שכחת ששילמת בפעם הקודמת?"

"לא נכון, אתה שילמת." גישש אהוד אחרי החשבון ונדהם לגלות שהסכום מגיע למאה ₪.

"שוב הזמנת סלמון ורוד?"

"אמרת שאתה אוהב את זה."

"נכון, אבל זה נורא יקר." הוציא אהוד שטר של מאה ₪ מארנקו ובמקום להתווכח עם דור דחף אותו למגרה התלויה מתחת לראי בכניסה, והלך לערוך את השולחן. עוד בהתחלה הם הסכימו ביניהם להשאיר תמיד כסף קטן במגרה בכניסה, ודור הוסיף בבת צחוק שכדאי שהם ישאירו שם גם קונדומים לשעת חירום. כיום הזיכרון של דור צוחק נשמע כמו מדע בדיוני, אבל רק לפני שלוש שנים דור היה בן אדם חייכן וטוב מזג. בחור סימפטי וזורם עם ראש טוב הגדיר אותו אהוד בינו לבין עצמו, מרוצה מהתגובה הנעימה של דור ליציאה שלו מהארון. הוא הקפיד לספר לו עוד לפני שהחליט לשכור ממנו חדר, והטבעיות השלווה בה קיבל דור את הידיעה שכנעה אותו שמצא את מה שחיפש. הדירה הייתה שייכת – ככה סיפר דור – לסבתא שלו שעברה זמנית לגור אצל דודתו. דור הסביר שהוא גר שם כדי להשגיח על הדירה, וגם כדי לחסוך לעצמו שכר דירה, ובעצם תכנן לשכור דירה בחיפה עם החברה שלו, אבל בינתיים סבתא נפלה ושברה את האגן, ומאחר והיא חוששת שאם הדירה שלה תישאר ריקה מישהו יפרוץ לתוכה דור התנדב לעבור לגור אצלה עד שתבריא, וקיווה שהחברה שלו תצטרף אליו, אבל היא סירבה בתוקף לגור בחור נידח כמו נשר, ועוד בדירה עם ריח של זקנים, מה שגרר מריבה לא נעימה, ובינתיים הם בפסק זמן, ולכן הוא משכיר לדור חדר בדירה, אבל בלי חוזה אלא רק על בסיס חודשי, מה שהתאים מאוד לדור שחיכה עד שנדב יסיים את הסמסטר ויתחיל לעבוד, ואז הם יוכלו להשכיר יחד דירה ולהתחיל לחיות סוף סוף יחד  ואם הוא יצלח את הפסיכומטרי המאיים אולי גם הוא ילך ללמוד.

את זה הוא לא הסביר כמובן לדור, אלא רק העיר בנימוס שהדירה של סבתא שלו דווקא אחלה של דירה, ובכלל אין לה ריח של זקנים, וגם הריהוט ממש מודרני ובטעם טוב.

"כן, כי זה רהיטים שהורי העבירו לסבתא כשהם עברו דירה." הסביר דור, "הם העיפו את רוב השמטס שהיא סחבה עוד מרוסיה, נשאר רק הארון הישן הזה שהיא התעקשה לשמור, ואל תשאל כמה אני ואבא הזענו עד שהצלחנו להעביר אותו לחדר האורחים." פתח דור דלת של חדר שינה קטן יחסית, והראה לאהוד ארון עץ עתיק, כבד ועתיר פיתוחי עץ כהים, ידיות נחושת מסולסלות עם מפתחות תואמים קבועים בדלתותיו. מול הארון האימתני הצטנעה לה ספת גומאוויר מיושנת שגם ממנה סירבה הסבתא להיפרד. חוץ משני הרהיטים הכל כך לא תואמים האלה היו בחדר מטאטאים, שואב אבק וקרש גיהוץ עם מגהץ מיושן, ובצד נשען לו בסבלנות מעמד מתכת לכביסה שצבעו האדום החל להתקלף.

"זה החדר בלגן וכביסה." הסביר דור, ואחר כך הראה לאהוד את החדר שייעד לו – חדר גדול מעט יותר עם מיטת שלושה רבעים וארון תואם מעץ בהיר, ולצידם שולחן מחשב קטן ומודרני כולו מתכת כסופה וזכוכית. "זה החדר שלך, וכאן החדר שלי." פתח דור עוד דלת חושף יחידת הורים נחמדה עם מיטה זוגית נמוכה בעיצוב מודרני, ולה ארוניות לילה תואמות, טלוויזיה שטוחה תלויה על הקיר מעל שידת איפור נחמדה, תואמת כמובן לשאר הריהוט.

"אין ארון?" התפלא אהוד.

"לא, יש חדר ארונות ויש גם שירותים ומקלחת נפרדים, לדעתי זה אחלה חדר, אבל לנה לא הסכימה אפילו לבוא לראות." אמר דור, קצת בעצב, ומיד התנער ואמר שלא חשוב כי עוד מעט סבתא תבריא ואז…

למרבה הצער שום דבר ממה שדור ואהוד ציפו שיקרה לא קרה, וכל תכניותיהם לעתיד השתבשו קשות. לנה לא התרצתה לבוא לגור בנשר אם כי הואילה להגיע לביקור והודתה שהדירה בעצם נחמדה, ואין לה ריח של זקנים, אבל כל זמן שהיא לא בחיפה אין מצב שהיא תגיע לגור בה, ואחר כך הפכה את הפסק זמן לפרידה קבועה והסתלקה, משאירה את דור עצוב ומדוכדך מאוד. בדיוק באותו שבוע הודיע נדב לאהוד שהוא לא עושה לו יותר פרפרים בבטן ולכן הוא החליט להיפרד ממנו ולעבור לגור בתל אביב, וכן, הוא יודע שזה לא הוגן, והוא ממש מצטער, אבל הוא פגש מישהו שלא מוכן לגור בשום מקום בארץ חוץ מתל אביב, ומאחר שאותו בחור כן עושה לו פרפרים אז…

גם אהוד היה עצוב ומדוכדך בגלל הפרידה מנדב, אבל בניגוד לדור הוא הצליח להתאושש ולצאת מזה בזכות שכטר שלקח אותו לשיחה והודיע לו שיפה שהוא הצליח כל כך בפסיכומטרי אבל תכניתו ללכת ללמוד הנדסת מכונות היא רעיון מטופש ובזבוז מוחלט של זמן וכסף. "תשקיע שלוש שנים ואלפי שקלים וכל מה שיצא לך מזה זו תעודה דבילית שתוכל לנגב אתה את התחת." הכריז בבוז, "יש מהנדסי מכונות כמו זבל." הודיע לאהוד המזועזע מחילול הקודש, "ומה קורה אתם בסוף? עושים קורס והולכים לעבוד בתיקון מזגנים ומכונות כביסה, או נעשים מלצרים." גיחך שכטר בבוז.

"אני מלצר ממש גרוע." הודה אהוד בבושת פנים.

"אני יודע." צחק שכטר שפגש את אהוד בבית קפה, שם שפך עליו אהוד את האספרסו שהזמין, ומרוב בהלה שמט על ראשו גם את עוגת הגבינה שהזמינה חדווה, אשתו של שכטר.

אהוד הנבוך פוטר בו במקום, ושכטר, במקום לכעוס צחק והזמין אותו לעבוד אצלו במפעל, שם גילה שיש לנפל המלצרים הצעיר כשרון טכני וידי זהב, והפך אותו לעוזרו, מלמד אותו פרק מועיל בהלכות תיקוני מזגנים, מקררים, מכונות כביסה ומדיחי כלים.

שכטר שכנע את אהוד לעשות על חשבונו קורס מתקני מכשירי חשמל של משרד העבודה הגדיל לו את המשרה החלקית למשרה מלאה, וגם שילם לו בעין יפה על השעות הנוספות שהיה נאלץ לעשות מידי פעם, וחדווה אשתו שהייתה גם מנהלת המשרד וגם רואת החשבון שלו גילתה לו בסוד ששכטר שוקל להפוך אותו בעתיד לשותף שלו, ועל הדרך ניסתה לשדך לו איזה בת דודה רווקה שלה. אהוד התחמק מהשידוך בתירוצים צולעים (בז לעצמו שלא יצא מהארון בפני חדווה, אבל הוא עוד לא היה אמיץ מספיק לכך) והעביר את השידוך לדור שבאמת התקשר לבת הדודה ואפילו יצא איתה לדייט, אבל אז נפטרה פתאום הסבתא שלו (ואולי בעצם לא כל כך פתאום, כי מה אפשר לצפות מקשישה בת תשעים פלוס עם אגן שבור ודלקת ראות?) ודור עבר מחדר השינה הגדול לישון על הספה שניצבה למרגלות הארון הישן של סבתא, ושקע באבל ממושך שלא נרגע גם שנתיים אחרי מותה של סבתא זיכרונה לברכה.

סמי הפתיע את אהוד לטובה ובאמת התקשר עוד באותו מוצאי שבת. אהוד שבילה את כל השבת בניסיונות לעודד את דור ולשפר את מצב רוחו, ואפילו הצליח לשכנע אותו לצאת לטיול קטן, היה במצב רוח טוב, והם ניהלו שיחה קלילה וזורמת, ובסופה קבעו להיפגש למחרת.

"מי זה היה?" שאל דור שעמד במטבח וחתך סלט.

"אחד, פגשתי אותו בשבוע שעבר, הבטיח לצלצל ולמרבה הפלא גם קיים." הצטחק אהוד והחל לערוך את השולחן.

"אז מה, אתם הולכים להיפגש שוב?" חקר דור כשהם התיישבו לאכול יחד.

"כן, ניפגש מחר." נגס אהוד נגיסה בריאה בלחמנייה שלו, "לא שיצא מזה משהו רציני כי הוא מבוגר יותר ממני באיזה חמש עשרה שנה."

"אז למה אתה נפגש איתו?"

"כי הוא… אה… כי למה לא? זה לא שיש לי הרבה אופציות, והוא גר בבית ממש יפה ומסודר טוב בחיים, וגם נראה לא רע. הסקס היה לא רע, אפילו טוב בשביל פעם ראשונה ו…"

"סקס?" האדימו פניו החיוורים של דור שעורו השקוף, הלא משתזף, חשף בקלות רבה את רגשותיו, "חשבתי שנפגשתם רק פעם אחת?"

"נכון, תיקנתי לו את המזגן ומפה לשם… אני יודע שקשה לך להבין," הצטחק אהוד, "אבל ככה זה אצל הומואים."

דור הדף מעליו בשתיקה את צלחתו וקם, "זהו, אכלתי מספיק." אמר בקול מותש, והשתרך לחדרו, משאיר את אהוד המופתע לבד.

"אבל בקושי נגעת בסלט שלך." קרא אחריו אהוד, אבל לשווא, דור התחפר בחדרו וסירב לצאת ממנו עד למחרת בבוקר. בבוקר דור נשאר שתקן ומסוגר, שתה מהר את הקפה שלו, מסרב לפרוסת עוגה, ואמר שאחרי העבודה הוא נוסע ישר להוריו והוא לא יודע מתי יחזור.

אהוד שחש פגוע מעט מהתנהגותו הקרירה של דור רק הנהן, איחל לו לבלות יפה והסתלק לעבודה.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il