אל יתהלל חוגר כמפתח

23/06/2014

פנטזיה ג'נדרקווירית

הקול מהדהד ברחבי במעונות או שכך נדמה לי, טק טק טק, "אין עלי, שוב קרעתי אותך לגזרים."
תום מסב אלי את עיניו הנוגות בפליאה, "בפעם השלישית מתוך שבע. מה יותר גדול רונצ'וק, שלוש או ארבע? או שלא מלמדים אתכם את זה במחלקה לפילוסופיה?" הוא מצחקק.
"חכה, חכה," אני מחזיר בחיוך עקום, "עד העשר אני עובר אותך, ונראה אותך קורא לי רונצ'וק אז." ומשיב פני אל המסך.
"בכלל," אני ממשיך, מנסה להסיח את דעתו לרגע, "למה אתה צריך אותי עכשיו במקום לרדוף אחרי האוחץ' שלך?" זה בטח יפיל אותו.
"כבר אמרתי לך אלף פעם לא לקרוא ככה לחבר שלי." הוא רוטן.
"מאתמול זה האקס, אקס אוחץ'. זה מצלצל טוב." אני מזכיר בגיחוך ומנצל את חוסר תשומת הלב שלו כדי לעבור ליתרון ברצף תנועות מדויקות על הבקר.
הוא צועק ומטיח את הבקר שלו בעוצמה על הרצפה.
"ארבע, ארבע." אני צוהל, קולי גווע באיבו כשאני שם לב שהוא חופן את פניו בכפותיו.
"אמרתי." הוא מתנשף, "לך." חושף פנים נזעמים, "לא." ושיניים, "לקרוא." קולו עולה, "ככה." ידו הימנית מתנשאת, "לחבר." נועץ בי את עיניו השחורות והן מבעיתות, "שלי."
אני נרתע לאחור, "טוב תרגיע אחי, בסדר, שכח מזה." נימה מתנצלת בוקעת מגרוני, ודומה שחמתו שוככת קמעה.
"אתה יודע למה מצטברים אצלך כל התסכולים האלה?" אני ממשיך וגבותיו מתרוממות, מצייר בדמיוני את מכת המחץ, "כי לאוחץ' שלך אין כוס אמיתי, אם אתה בכלל יודע מה זה."
ארשת פניו מתעוותת לחלוטין, ואני תופש שהפעם עברתי את הגבול, כל גופו נדרך למתקפה ואני מרים את ידי להגנה עצמית.
קליק, זה כל מה שאני שומע, הוא נוקש באצבעות ימינו, וכמו נרגע מיד, כאילו שהתפרצות הר הגעש נדחתה למועד לא ידוע.
"מה נפל עליך?" אני מפליט צחקוק עצבני, "ומה הקטע עם האצבעות?"
"סתם." פיו מתעקל לשנייה, "איזה תרגיל בשליטה על כעסים שקראתי בספר ישן ממדף הקבלה בספריית מדעי היהדות."
"טוב אחי, מה שעושה לך את זה." אני מפנה את ראשי בחזרה למשחק, "יאללה שניים אחרונים ואתה היסטוריה של עם ישראל לדורותיו."
כעבור כמה עשרות תקתוקים עזים ומספר גניחות אני מניף ידי בתנועת ניצחון, "שש ארבע, אני לא מאמין שעשיתי את זה." בדרך-כלל אני לא גובר עליו ככה.
הוא מחייך קצת, "ערערת אותי עם הטראש טוק שלך. וחוץ מזה," הוא קורץ, "נתתי לך לנצח." וממלמל לעצמו עוד משהו.
"מה אתה מקשקש שם? זיינתי לך את הצורה בזכות ולא בחסד."
"אל יתהלל חוגר כמפתח."
"מפתח, מפתח." אני אומר בעודי מתרומם ממקומי, "מה שבאמת מזכיר לי שאני צריך להתפנות." וצועד נמרצות אל השירותים.
אני סוגר את הדלת, מרים את הקרש, פותח את החגורה (עכשיו אפשר להתהלל) ושולח את ידי ל… כלום. שום כלום. "מה לע…" אני מתחיל ומוריד במכה אחת את כל מלבושי התחתונים והמלים נגמרות לי. אין שם כלום. כלומר יש, אבל אין. ואז אני קולט מה זה.
דלת השירותים כמעט נקרעת מהצירים בחבטה כשאני מסתער בחמה שפוכה אל החדר ומתנפל עליו עם כל מה שיש לי. הוא לופת בנקל את ידי השלוחה בשתי ידיו ובתנועה חלקה הופך אותי על הגב ומתיישב עלי, מצחקק, "אתה שנטשת בפס ירוק באמת ניסית לקפוץ עכשיו על חגורה שחורה דאן 2?" אבל אני לא שומע כלום ורק ממשיך להשתולל בשארית כוחותיי ולזעוק כחיה שהוטל בה מום. הוא מרצין ומוסיף להחזיק אותי, מניח לי להתפרק ממרצי עד שאני חדל לנוע זולת כמה יבבות פה ושם.
"אם אני עוזב אותך אתה מבטיח לא להשתולל?" נימת קולו מדודה, ואני מהנהן. הוא יורד ממני וחוזר אל השטיח ואני מתרומם לישיבה.
אני פותח את הפה כדי להטיל בו מכל קללות תבל ואז נזכר מה קרה בפעם הקודמת שלא שמרתי על הפה שלי לידו. הוא קולט ומחייך, זיק של שובבות ניצת בעיניו, "אז מה אתה חושב רונצ'וק." קולו מתיילד, "נראה לך שאני יודע מה זה כוס אמיתי או לא?"
"טוב בסדר, הבהרת את הנקודה שלך." אני מפנה אליו פרצוף מובס ועגמומי, "עכשיו אפשר לשכוח מזה?"
"כבר שכחתי." הוא מתיז, "אז שנעשה עוד סדרה?" ומרים את הבקר.
"לא, יא…." אני בולם פי, "אפשר לבטל את זה?" אני מתקשה למנוע מקולי לרעוד מעט.
"אה," הוא אומר לאחר כמה שניות מתוחות, "זה תלוי." ומבע ניצחון עולה על פניו, "מה אתה מוכן לעשות?"
"מה ז'תומרת?" אני לא אוהב את הכיוון הזה של השיחה. בכלל לא.
"ז'תומרת שאתה צדקת." הוא מצטחק, "כנראה שבאמת אני על קוצים בגלל שלאקס אוחץ' שלי אין כוס אמיתי." עיניו מתנוצצות ואני מתפלץ.
"לא…" תחושת קבס אופפת אותי.
"כן." עיניו מביעות התעלות כשל אריה על גוויית טרפו.
"אבל אני… אתה יודע שאני… אני לא כמוכם." אני מסנן בתחינה.
"למה לא?" הוא שואל בתמימות מעושה, "הרי כמו שאתה תמיד אומר, הכוס נועד מבחינה ביולוגית בעיקר לצורך מסוים, והצורך הזה לא פוסח עכשיו גם עליך. חוץ מזה." הוא ממשיך בנימה משועשעת, "לא ניסית אף פעם, מה אתה יודע?"
"אני מעדיף למות." אני פוסק קדורנית, בטני מתהפכת.
החיוך לא מש מפיו, "אז… שנעשה עוד סדרה? או שאולי כבר מאוחר ואתה צריך ללכת? יש לך מחר סמינר על הבוקר בפילוסופיה של הלשון." הוא לוקק את שפתיו, "אתה בטח צריך להתכונן."
"בחיאת'ק תום." אני מרגיש מחנק בגרוני, "החזרת לי, הכנסת לי, הראית לי מאיפה משתין הדג. מספיק." אני מתחנן כמעט בלחש, "בבקשה."
הוא נאנח, "טוב אולי באמת קצת הגזמתי." ברוך השם אני אומר לעצמי, "אני אחזיר אותך לקדמותך גם בלי לזיין אותך. רק חדירה קטנה וזהו."
הצבע אוזל מפני. הוא עושה עצמו כלא מבחין בכך, ומפהק, "אני באמת צריך להשלים שעות שינה אחרי המסיבה בלילה, אז אם אתה לא צריך משהו אני מציע שנדבר מחר. אולי נקפוץ לבריכה?" הוא מגחך בשטניות. בא לי לחנוק אותו. אבל איזו חלופה יש לי למען השם?!
כתפי נשמטות בכניעה, "שיהיה. אבל חדירה מהירה וזהו, הבטחת!" אני מאמץ את פני ומישיר אליו מבט נוקב ככל יכולתי. על פניו עולה חיוך מאושר כשל ילד שסחב סוכריה והוא מהנהן, קופץ ממקומו ומושך אותי למעלה. הוא מתחיל להוריד את החולצה ואני עוצר אותו, "לא, תישאר לבוש, אמרנו רק חדירה מהירה וזהו, אל תעשה מזה עניין גדול, צ'יק צ'ק." הוא מזעיף קצת פנים אך מניח לחולצה ליפול בחזרה על שיפולי בטנו.
במהירות הבזק הוא זורק אותי על מיטה, שולף מהשידה חפיסת קונדומים ובתנועה זריזה כמצוות אנשים מלומדה, פותח את הרוכסן ועוטה את הקונדום על איברו הזקור שמתפרץ מיד החוצה.
"תפסק רגליים ותפשיל מכנסיים." הוא מורה לי, ואני מציית בלית ברירה.
ופתאום הוא עלי, אני עוצם עיניים בכוח, רק שייגמר כבר הסיוט הזה. אני מרגיש כאב חד ומבליע זעקת גועל מהולה בכאב והוא בתוכי, משהו ממלא את החלל שבין ירכי, חם ורוטט ו… במפתיע, נעים. הוא שוקע פנימה עד הסוף, אני מרגיש באשכיו, והמגע הנעים הופך ליותר מנעים, הרבה יותר מנעים. אני פוקח עיניים בתדהמה והוא רוכן עלי, מרפקיו שעונים על המיטה ליד כתפי.
זה לא אותו תום. כאילו זה הוא, אבל עכשיו אני רואה אותו באור אחר לגמרי, תרתי משמע. הוא שוכב מעלי, וקרני השמש האחרונות של היום חודרות מבעד לתריסים וזורחות על שערו השחור והחלק, גורמות לו להבהיק, לזהור, יוצרות את הרושם של מעין הילה המעטרת את ראשו. והריסים השחורים הארוכים מפרפרים מעל עיניו העצומות, הוא בעליל באקסטזה, כנראה באמת לא ידע איך זה אצלנו הסטרייטים. אגלי זיעה מבזיקים על מצחו, לחייו הסמוקות מתנפחות קמעה בשעה שהוא נושף אוויר ומנסה להסדיר את נשימתו בהצלחה חלקית בלבד, ואני מרגיש היטב כל התנשמות והתנשפות כי גופינו מחוברים זה לזה באגניהם. פיקת הגרוגרת שלו מתכווצת והוא פוקח עיניים, אישוניו השחורים הענקיים ננעצים בי ואני לא יודע מה אני חושב, אבל רעד עובר בי ופתאום אני מתחיל לחוש בהלמות לבי. אט אט פיו מתחיל להתגבש לחיוך רחב מאוזן לאוזן שחושף את שיניו הצחורות, וסחרור קל מתפתח בבטני. הוא מהמהם ורטט חולף בכל גופו וממנו לגופי, מסתחרר במעלה עמוד השדרה שלי בעוצמה הולכת וגוברת עד שאני מחסיר פעימה. בחיים לא הרגשתי ככה, אפילו לא קרוב.

ואז פניו מתקשים כאילו תפס את עצמו, הוא ממלמל, "חדירה קטנה וזהו." ומתחיל להתרומם ואני מרגיש כיצד החלל הקר שבתוכי זוקף ראשו כמקודם והתחושה המדהימה הולכת ונסוגה מפניו.
"לא!" אני זועק בייאוש, הודף מעלה את האגן, שולח יד אל ישבניו ומהדקם בחזרה אלי, אנחת רווחה נפלטת מפי כשאני חש כיצד הוא ממלא אותי מחדש, ובלי משים פני קורנות מאושר. הוא מצחקק ואני ממקד בו את עיני שהזדגגו לרגע, אני קולט מה עשיתי וחום עולה מלחיי שפותחות מבערים. אך כשמבטינו מתלכדים אני מרגיש כיצד עיניו הגדולות חורכות את נשמתי הלוך ושוב וקורעות את כל המסכים, ולבסוף הוא אומר בחיוך קל, "אמרתי לך שאולי תאהב את זה, לא?" ואני שותק, סוקר שוב את פניו וצווארו ושיערו, הוא כל כך יפה, איך לא ראיתי את זה עד היום? כמעט בלי משים הידיים שלי מתחילות לגלוש כלפי מעלה על גופו, נוגעות לא נוגעות במותניו ואז מתהדקות על גבו התחתון ועולות כלפי מעלה בתנועות מעגליות, עד שמגיעות לשכמותיו ואז במעקף מהיר סביב ידיו ננעצות סביב צווארו ומושכות אותו מטה, אלי.
ריח הגוף שלו הולם בי כשצווארו הרך נוחת מעדנות על ראשי ואני משתכר בו במקום ושואף בכוח דרך האף ככל יכולתי, גופי מצטמרר מתשוקה. הידיים שלו גולשות על חזי ואצבעותיו מתלפפות בשערותיי. אני פותח את פי ומתחיל להמטיר נשיקות על צווארו והוא משתנק ומתרומם.
"מה?" אני פולט בתסכול והוא מגחך.
"מה מה? רק לפני כמה דקות אמרת שאתה מעדיף למות."
"עכשיו אני באמת מוכן למות." אני לוחש בחולמנות ומנסה למשוך אותו אלי בחזרה אך הוא מתנגד.
"רונצ'וק." הוא לוחש, מדגיש כל הברה, "אני… הגזמתי, ניצלתי אותך." מבע מתנצל עולה בעיניו, "אנחנו חייבים להפסיק לפני שנעשה משהו ששנינו נתחרט עליו."
זעם מתעורר בי, "עכשיו אתה נזכר באמאש'ך? אחרי שנתת לי לטעום מהפרי האסור? שלא תחשוב על זה אפילו." אני צועק ומהדק את אחיזתי בצווארו הלוהט בכל הכוח.
"אז מה אתה רוצה בעצם?"
"אתה יודע בדיוק מה אני רוצה ואני רוצה את זה עכשיו." אם מוחמד לא יבוא אל ההר אז ההר יבוא אל מוחמד ואני מושך את גווי למעלה ומדביק בהשתוקקות את שפתי לשפתיו הוורדרדות שהופכות כאילו אין מחר לכל עולמי. הן חמימות, ובשרניות ומתוקות מדבש וכל רצוני הוא למצוץ וללקק אותן עד זוב דם, אבל אז הן נפתחות ולשונו מחליקה החוצה במהירות ומכישה את שפתי באבחה אחת, מבקיעה אותן ובפנים. לשוני לא מתאמצת להתגונן אלא מפנה לה את דרכה, מאפשרת לה לכבוש את פי, ללחך את חיכי ולבסוף לנוח בין שפתי, כאשר לאט לאט ראשינו יורדים בחזרה מטה אל המיטה. אנו נותרים כך זמן מה, כשהוא משפד אותי בו זמנית בשני אתרים, ידי מלטפות את שערו שניחוחו הרענן עולה באפי, חום גופו מתפשט אלי כאילו היינו אחד, ואצבעותיו החזקות מעסות את ראשי. "מושלם." אני מנסה למלמל בלי משים. אט אט נשימותינו מאטות ולפתע, בבת אחת הוא מתגלגל הצידה, נקרע מעלי מכל הכיוונים ויפחה הלומה נפלטת מפי. הוא קם, זורק את הקונדום לפח, רוכס את מכנסיו ומחייך אלי מלמעלה, "תתלבש רונצ'וק ולך."
"אבל למה הפסקת?" אני נוזף בו חלושות, פגוע עד עמקי נשמתי.
"כי," הוא אומר נחרצות, "זאת החלטה שאתה צריך לקבל בראש צלול. עכשיו לך, וכשתקום מחר בבוקר הכל יהיה בסדר. אחרי זה, אם תרצה." הוא נושך לרגע את שפתו התחתונה במבט עורג, ולבי נצבט בקרבי, "נדבר על כל זה בניחותא."
נדבר אני בטוח, אבל בניחותא? אני מתהלל לעצמי וחוגר. עד זה לא כבר הייתי גבר גבר קומפלט. מהיום, זה ברור לי, אני שמונים, לכל היותר תשעים אחוז גבר גבר, ועשרה אחוז האוחץ' של תום. אבל איזה עשרה אחוז?

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il