אנחנו כמעט כמו כולם – פרק ט'

17/10/2013

כשהוא הזמין אותי לטיול שמחתי למרות שטיול עם אבי הוא חוויה מתישה ומהטיולים איתו אני תמיד יוצא רצוץ כמו אחרי מסע כומתה של גולני.
בחו"ל אנחנו תמיד הולכים המון ברגל, ואני חייב לשמוע ממנו הסברים מפורטים על כל אתר ואתר ולקרוא בשקדנות את מדריכי הטיולים המעודכנים ביותר, וכמובן שחובה עלי ללמוד את המפות של כל אזור כאילו שאני עומד לערוך שם ניווטי לילה.
אחרי שאבי הודיע לי שאנחנו נוסעים לשוויץ הודיתי לו על ההפתעה היפה ומיד הלכתי לאינטרנט לשפוך את לבבי לפני בני – החבר הווירטואלי שלי.
כדי שאבי לא יציק לי פתחתי לי מייל סודי ושיננתי את הסיסמא שלו בלב בלבד, מפני שאבי לא מהסס להיכנס למגרות שלי ולכיסים שלי ולכל מקום פרטי אחר כדי לחשוף את הסודות הקטנים שלי. כזה הוא – לא מאמין שיש לי זכות לפרטיות.
לפעמים זה מרגיז, אבל אני מקבל אותו ומשלים פחות או יותר עם האופי שלו.
פעם, לפני עידן האינטרנט, חשבתי שאני מופרע בגלל שאני מניח לו להרביץ לי, ומתגרה מזה שהוא שולט בי, אבל היום אני מבין שמה שיש לנו זה מערכת יחסים די מתונה של 24/7. כלומר, אנחנו חיים יחד במין זוגיות שבה הוא גם בן זוגי, אבל גם האדון שלי, ואילו אני בן הזוג שלו כלפי חוץ והעבד בבית.
בזמנו היו כמה תקריות אלימות ביני לבינו בגלל הקנאה שלו בבטי – חברת ילדות שלי שהיא כמו אחות בשבילי – אבל חוץ מזה האלימות שלנו היא מאוד מתונה, אלא אם כן מחשיבים כאלימות את הפעם ההיא שהוא צרב את האות אלף על התחת שלי, ואחר כך פיצה אותי בצורה נפלאה שאני זוכר עד היום בהנאה עצומה.
מה שאני מנסה להסביר זה שאני אוהב את הכאב הזה שהוא גורם לי. פעם חשבתי שזה בגלל שאחר כך הוא נורא מתוק ועדין כלפי ומפצה אותי בהתנצלויות ובמין אדיר, אבל כיום אני מבין שעיקר ההנאה ומה שהופך את המין לנפלא כל כך זה הכאב.
אני לא אכנס פה להסברים על בדס"מ, אבל ככה זה אצלי, ולא רק אצלי אלא גם אצל עוד גברים.
אני יודע שיש לי מזל עצום שמצאתי גבר כמו אבי שאוהב לשלוט עלי וחי איתי כל כך הרבה שנים. כיום אני מבין שהיחסים שלנו שהם גם של שיתוף ואהבה וגם של שליטה הם יחסים נדירים מאוד.
עמדנו לפני פרידה הרבה פעמים, אבל תמיד עצרתי את עצמי ואותו, ובזכות העקשנות שלי החזקנו מעמד יחד עד היום. אפשר להגיד שלמדנו יחד מה מותר ומה אסור לעשות. היינו ממש ילדים כשנפגשנו וכבר אז אבי לא הכריח אותי לעשות שום דבר.
תמיד היה לו חוש מולד לקטע הזה של שליטה, וחוץ מפעם אחת שהוא נורא כעס וקשר אותי באזיקונים (באסה, ממליץ להתרחק מהם), אני תמיד יכול להפסיק את הסשן מתי שרק ארצה.
מאז הפעם ההיא הבנו שאסור לעשות סקס מהסוג הזה – אנחנו קוראים לזה לשחק – כשאתה רותח מכעס כי זה מסוכן, ואחרי הקטע עם האזיקונים הוא כמעט לא קושר אותי יותר, מספיק שהוא אומר לי לא לזוז.
היום אני יודע שרוב השליטה שלו בי היא מנטאלית ויש בה רק מעט גוון סאדו מזוכיסטי וככה זה מתאים לשנינו. פעם נהגנו לשחק יותר, אבל היום, כשאנחנו כבר מעל ארבעים, אנחנו עושים את זה פחות. הגיל עושה את שלו כמובן, נרגענו והתמתנו כמו כולם, אבל מידי פעם….

טוב מספיק עם ההקדמות, ניגש לסיפור עצמו – ערב אחד, יומיים בערך לפני הנסיעה לשוויץ, נכנסתי הביתה אחרי העבודה בגינה, עייף וקצת מזיע וישר ידעתי שהולך להיות משהו.
באותו ערב הילד ישן אצל חברים ורק שנינו היינו בבית. אבי המתין לי שרוע בכורסת העור שלו, רגליו מונחות באלגנטיות על ההדום הקטן והביט בי במבט הזה שמיד הדליק אותי.
"בוא עמי." אמר והוריד את הרגלים, "בוא שב כאן לידי." אמר וטפח בכף ידו על ההדום התואם לכורסא שלו שאוצרת בין קפלי ריפוד העור שלה זיכרונות יפים של זיונים פראיים.
התיישבתי על ההדום – עור חום די מרופט מתוח על מסגרת אלומיניום – נדחק בין ברכיו הפשוקות לרווחה והבטתי מלמטה למעלה אל פניו היפים והאהובים.
"כן אבי? מה הבעיה?" שאלתי, חש דגדוג נעים של התרגשות יורד מעורפי לאורך חוט השדרה שלי.
הוא לא בזבז זמן, תפס את הפנים שלי ביד שלו, הדקה השחומה והצרה, יד מגולפת יפיפייה שאני מעריץ, ומעך לי את הפרצוף בכוח.
"אתה מתכתב עם מישהו באינטרנט מאחורי הגב שלי עמי." קבע בקול קר, עיניו השחורות, חורכות את פני במבט לוהט.
כשהוא מביט בי ככה, ומחזיק אותי ככה, אני לא יכול לשקר. לא יכול להתנגד. לא יכול לעשות שום דבר חוץ מלהיכנע ולהגיד את האמת. "כן." הודיתי, "אני מתכתב עם אחד מפורום בדס"מ, אבל אלו רק דיבורים אבי, אני נשבע לך."
"הבטחת שתתכתב רק כאישה ורק עם הקוראים שלך ושתתרחק מהפורום המופרע הזה." הזכיר לי אבי את ההבטחה שנתתי לו פעם, כשרק התחלתי בהתמכרות הזו.
"נכון. הבטחתי, אבל…"
הלחץ על פרצופי התחזק. הרגשתי איך האש השחורה שבעיניו שורפת אותי עד לשורשי נשמתי. עצמתי עיניים, אבל זה לא עזר, עדיין הרגשתי את המבט שלו עלי, מוחשי יותר מכף היד הקרירה והחזקה שמעכה את פני.
"תפתח את העיניים." פקד אבי בלחש שהרעיד אותי.
פתחתי אותן והוא הוריד ממני את הידיים ושילב אותן על חזהו, מביט בי במבט מרוחק ומהורהר.
"הוא רק ילד, אנחנו סתם מתכתבים קצת על כל מיני דברים. זה הכול." אמרתי ושנאתי את עצמי על הנימה המתגוננת שבקולי.
"הילד הזה הוא חתיכת סנוב קטן ושחצן שחושב את עצמו." פסק אבי. "הבן אדם הוא סתם זבל קטן עם תחת מכווץ שנהנה לאונן על המכתבים שלך." השמיץ אבי את ידידי הווירטואלי, "אני לא מבין איך אתה סובל את השחצנות שלו? לא שמת לב איך הוא משוויץ בהישגים שלו ובאינטליגנציה שלו?"
קולו נעשה מריר ומרושע. "איך אתה סובל את הזבל הקטן והשחצן הזה עם ההורים העשירים שלו והתארים הפלצניים שלו והעבודה המוצלחת שלו. הרי הוא לא מעז אפילו לצאת מהארון, הילד שמנת הקטן והמפונק הזה."
כן, קוראי היקרים, אם אתם חושדים בשלב הזה שאבי סובל קצת מרגשי נחיתות אתם צודקים. הוא ממשפחה ענייה מאוד וכשהם עלו לארץ בתחילת שנות השישים הוא היה רק ילד בן שמונה. בן בכור שנאלץ להיות הורה להוריו שהפכו לילדים חסרי ישע בארץ הקודש. בגלל נסיבות חייו הוא מעולם לא הצליח למצות את מלוא הפוטנציאל שלו והוא מודע לכך עד כאב.
"אני בטוח שעוד כמה מכתבים הוא היה מבקש לדבר אתך בטלפון ואחר כך הייתם נפגשים ומזדיינים, או שכבר עשיתם את זה?" שאל אבי וקרב את פניו לפני עד שהמצח שלו נגע בשלי והנשימות שלנו התערבבו.
הנדתי לאות לא וניסיתי שוב להסביר שזה לא היה ככה. ההוא לא מעוניין בי בכלל, יש לו חבר, ואילו אני אוהב רק אותו, את אבי, אבל לשווא, הוא כבר החליט מה יהיה העונש שלי.
"לא סתם בחרתי בשוויץ." גילה לי והתחיל לפרום את כפתורי החולצה שלי.
ישבתי שפוף בין ברכיו, והקשבתי בשתיקה בעוד הוא מדבר ומפשיט אותי בעדינות. "בליל מוצאי שבת הבא יש הופעה של שר באצטדיון הסגור של ציריך שאני נורא רוצה לראות ואחר כך… " הוא חייך ברוך. "אני שונא את האינטרנט ואת כל המופרעים שמסתובבים בו, ומה אתה שונא עמי?"
"כבד וכרובית." ניסיתי להתבדח. ליבי כבר אמר לי מה עומד לקרות, אבל עדיין שמרתי על פאסון.
אבי סטר על לחיי סטירה קלה ומשפילה – צורבת יותר מכואבת – וחייך לתוך עיני.
"פיסט פאק." אמר ברכות, מושך את המילים אט אט. "הדבר היחיד שמדליק אותי ומפחיד אותך. אני חושב שיש פה צדק פואטי. לא?"
"ואם אני לא מסכים?" קמתי מההדום בלי אישור ממנו. צעד חסר תקדים ביחסים שלנו. "בסדר, זכותך." אמר וקם גם כן, נעמד מולי.
אנחנו באותו גובה. אני קצת יותר רחב ממנו, אבל איטי ואילו הוא דק ממני אבל זריז יותר. כשאנחנו עומדים זה מול זה העיניים שלנו בדיוק באותו הגובה.
הוא הושיט את ידו לעומתי, "תחזיר לי את הרצועה של השעון." דרש.
הרצועה של השעון שלי כמו הכורסא שלו, וכמו המברשת הישנה מעץ שאנחנו שומרים במקלחת, וכמו עוד כמה חפצים קטנים וביתיים שפזורים אצלנו בבית מסמנים בעינינו את מהות היחסים שלנו.
השעון הוא מתנה מהורי – שעון שוויצרי נהדר תוצרת שפהאוזן – ואילו את הרצועה קיבלתי ממנו. זה בעצם צמיד שחור, עשוי עור רך, מקושט בדוגמא של ניטים קטנים עשויים מנחושת. השעון מחובר אליו בלחצנים וניתן להסרה. כשאבי נתן לי אותו הוא אמר שאני רשאי להחליט בעצמי אם לשמור את צמיד העור השחור להזדמנויות מיוחדות, או – מה שבחרתי לעשות – לסלק את הרצועה המקורית של השעון ולחבר אותו לרצועה שהוא העניק לי.
שנים אני הולך עם הצמיד הזה שרוצע אותי אליו כמו אזיק. מקפיד לשמור עליו מכל משמר, אבל כל דבר טוב נגמר פעם ואני לא יכול להאשים אף אחד חוץ מאשר את עצמי.
הושטתי את ידי והוא הוריד מעלי את רצועת השעון, פירק אותו ממנה והחזיר לי אותו בלי הרצועה והורה לי להעביר את חפצי לחדר האורחים שיהפוך מעכשיו לחדר השינה שלי.
המסר היה ברור לגמרי – הרצועה של השעון שסימנה בשבילי את הקשר שלי אליו, קשר שבשבילי הוא הסיבה היחידה להמשיך ולנשום, תישאר אצלו ואני אשאר עם שעון מעולה, אבל נטול רצועה.
אני יכול להמשיך לחיות איתו באותו הבית (ששייך לשנינו), ולגדל יחד איתו את הילד שלנו, אבל בלי הרצועה אאלץ לישון בחדר נפרד, לראות ולשמוע אותו עושה סקס עם אחרים, לא איתי. מותר לי להישאר המשרת שלו לנקות ולבשל בשבילו, אבל אין לי זכות לגעת בו. מבחינתי דבר כזה היה שקול לגזר דין מוות.
זה לקח לי פחות משמונה שעות. לא הרבה זמן אם חושבים על זה, אבל בזמנו זה נראה כמו פרק זמן ארוך ומייסר. לא הצלחתי להירדם בחדר האורחים שלנו, הנוח והנעים מאוד, שלא חסר לי בו כלום חוץ מנוכחותו ואחרי ליל נדודים קמתי בחמש לפנות בוקר וכרעתי על סף הדלת הסגורה של חדר השינה שלנו, ממתין לו שיצא.
הוא יצא אחרי שעה ועשרים דקות בדיוק. בדקתי ללא הרף את הזמן, מציץ בשעון שנותר בידי, מתאמץ לא לחשוב על הצפוי לי, וחייך בסיפוק כשראה אותי יושב ערום למחצה על הרצפה, ממתין לו. "יכולת להיכנס ולשכב לידי." אמר, מושך אותי כלפי מעלה אל גופו החם והחלק.
אחרי שעשה איתי אהבה בעדינות וברכות על המיטה שלנו הוא החזיר לי את הרצועה שלי והבטיח לי שאני לא אסבול כלל ושככה אני אפרוץ את הגבולות שלי ושהדרך היחידה להתגבר על הפחד שלי מהקטע ההוא של אגרוף בתחת שלי היא להעיז ולעשות את זה בלי להסס, ונשבע לי שהוא לא יקשור אותי ושאני אהיה חופשי לקום וללכת באמצע.
"ואם אני אקום באמצע תיקח לי שוב את הרצועה?" שאלתי.
הוא לא ענה אלא הרכין את ראשו הכהה אל חזי החשוף ונשך את פטמותיי ושבוע אחר כך ישבתי לצידו על מושב עץ קשה והבטתי למטה אל רחבת האצטדיון של ציריך. הרחבה הענקית הייתה מלאה בגברים בלונדיניים גבוהים שרירים וקצוצי שיער, שתויים מבירה שקנו בדוכנים שהיו פזורים סביב המגרש האליפסי. באולם הענקי והחם סבבו מוכרים עמוסי קפה בירה סיגריות וכריכים ודומה שכולם אכלו ושתו ועישנו ללא הרף.
האוויר למעלה, במעלה המדרגות שהקיפו את המגרש היה דחוס מעשן סיגריות ומנשימתם שם אלפי בני אדם נלהבים ששרקו, מחאו כפים, וקיפצו בחוסר סבלנות על מקומם, ממתינים שהזמרת והשחקנית המהוללת תואיל לצאת סוף סוף אל הקהל שכבר חומם כהוגן על ידי להקת החיקוי המוצלחת של אבבא.
היחד שישב שווה נפש ועצוב הייתי אני. הדבר היחיד שניחם אותי בבדידותי שהתעצמה עוד יותר בתוך ההמון המשולהב הייתה רצועת השעון שלי שחבקה את פרק ידי בחמימות נעימה.
אחרי הרבה זמן, זיעה ובירה היא הופיעה, נתנה את ההצגה הרעשנית הראוותנית הצבעונית וחסרת הנשמה שלה, אבל סוף סוף הכול נגמר,
ההמון נהר החוצה בצורה מאורגנת ומסודרת כיאה לשוויצרים מחונכים היטב, ואנחנו שמנו את פעמינו אל המקום בו עמד להתבצע הדבר ממנו פחדתי כל כך – בית קטן ונאה על גדות אגם ציריך.
הגענו לשם בסירת מנוע קטנה ומהירה, ובנסיבות אחרות הייתי מתלהב מאוד מהמסע הלילי הקסום הזה על אגם ציריך. הייתי שם כבר לפני יומיים, יושב על כסא לצידו של אבי מתענג על המראות הנעימים, על השמש החמימה ועל הבירה הקרה שלגמתי, מצליח בזכות כל הפינוקים הללו לדחוק ממוחי את הפחד מהצפוי לי בקרוב, אבל כעת הצפוי לי נעשה קרוב מאוד, והפחד הקפיא אותי.
לא יודע למה אני כל כך פוחד מדבר כזה, הרעיון של אגרוף בפי הטבעת שלי נראה לי מזוויע משום מה.
לאבי יש זין גדול מאוד ולקח לי כמה שבועות עד שהצלחתי לקלוט את כולו בתוכי. הוא היה הראשון שלי ואז הייתי נלהב ומאוהב, אבל מאוד לא מנוסה.
בהתחלה זה כאב נורא ולמזלי הוא היה סבלני ועדין ומתוק ויחד התגברנו על הבעיה, אבל מאז נשארה בי הרתיעה ההיא, ובדרך כלל אני לא מניח לאיש חוץ ממנו לזיין אותי. רק איתו אני צייתן ופסיבי, עם אחרים אני אקטיבי ואפילו שתלטן.
מאז הזין שלו הוא קנה המידה שלי וכל דבר גדול יותר ממנו נחשב בעיני לגדול מידי בשבילי.
"יפה פה, נכון?" שואל אבי מביט סביבו בהתפעלות.
אני מהנהן בשתיקה, באמת יפה פה למרות שאני מעדיף את ישראל החמה היבשה והמאובקת על פני המקום הזה, הדשן, הירוק והנקי מידי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il