אנחנו כמעט כמו כולם – פרק יא'

24/10/2013

רק כשהתחלתי לגרור את מזוודותיי לכיוון תחנת המוניות, משאיר לו את מפתחות הרכב שחיכה לנו בחניה של שדה התעופה, הוא התעורר והבין שאני באמת מתכוון לעזוב אותו.
עד שעליתי למונית הוא עוד ניסה לשכנע אותי שזה טירוף, ושכדאי שאחזור קודם הביתה, ושאין לי די בגדים, ושאני עושה שטויות, וש…
נהג המונית הציץ בנו משועשע. "נו, אפשר כבר לנסוע?" שאל בחיוך מחוצף, מתענג על המריבה שלנו שהייתה חרישית, אבל סוערת מאוד.
"כן. סע כבר." הזעפתי אליו את פני וסגרתי את החלון בפרצופו של אבי, משאיר מאחור את אהבת חיי, עומד חסר אונים ליד המזוודה שלו שאותה ארזתי רק הבוקר, מקפיד להפריד את בגדי מבגדיו.
הנהג ניסה לפתח שיחה, אבל אני עניתי רק בנהמות עמומות שהשתיקו אותו לבסוף, ובשעה שתים עשרה בלילה נחתי על סף דלתם של יוסי וג'ו שכבר היו מוכנים לקראתי עם מיטה מוצעת, אקמולים, תה חם והמון חיבה. לא ניסיתי להסביר, כואב ואומלל לקחתי אקמול והתקלחתי במים חמים. היה לי מעט דימום, אבל ממש קצת, וגם הכאב לא היה נורא. כשיצאתי הוא כבר היה בטלפון, מתעקש לשוחח איתי.
"אתה יודע איך הוא, תדבר איתו בבקשה." הפציר יוסי והגיש לי את הטלפון.
"מה שלומך עמי?" שאל אבי.
"הכול בסדר." עניתי בקרירות. "אני רק צריך לנוח קצת."
"נו, ומה יהיה מחר. הילד חוזר מהבנות. מה להגיד לו? מתי תחזור?"
הבנות הן אם ילדי וחברתה. הן נוהגות לארח את הילד כשאנחנו נעדרים.
"לא יודע. תגיד לו מה שאתה רוצה. אני צריך זמן לנקות את הראש אבי. תגיד לילד שאני אבוא בעוד כמה ימים לביקור, אני חייב ללכת לישון עכשיו. ביי."
כל תכנית היא בסיס לשינוי, ככה לימדו אותי בצבא, וכבר בבוקר היה ברור שעלי לשנות את תוכניותי ולחזור הביתה לצפון.
הבוס שלי שהסכים בנדיבות כזו לתת לי שבוע חופש כמעט חטף התקף לב כשניסיתי לבקש עוד כמה ימי מנוחה בבית. "תבוא רק לכמה שעות." התחנן,
והמטיר על ראשי ערמות של בעיות שהצטברו בזמן שאני טיילתי לי בין הריה המושלגים של שוויץ.

לא יכולתי לסרב לו, הבטחתי לבוא מיד וארזתי את עצמי, מקפיד לשים בצד את חבילות הממתקים והשוקולדים שקניתי מתנה לקולגות שלי, שבטח יתלוננו מרות על הדיאטה שאני הורס להן ואז יחסלו חיש קל את כל תוכן הקופסאות ההדורות של השוקולד השוויצרי המשובח שרכשתי בציריך, ונסעתי לעבודה.
למרות התנגדותי בטי הגיעה באותו ערב במכוניתה לאסוף אותי על מטעני.
"אבי אמר שאתה לא מרגיש טוב." התגוננה כשנזפתי בה שבאמת אין צורך ואני יכול להגיע לבד.
"אל תדבר שטויות. המזוודה שלך ענקית ובשבילי זה נסיעה של חמש דקות." פסקה בתוקף, ובדרך חיסלה את כל הטובלרונים שקניתי לילדיה.
"יש להם די חורים בשיניים." צחקה, "ומקס לא אוהב שוקולד, עדיף שאני אוכל את זה."
מקס בעלה של בטי הוא בחור נחמד ששירת איתי ועם אבי בצבא, כשניסיתי לברר אם אני יכול להשכיר את דירת החדר בקומת העמודים שמתחת לביתם הוא פרץ בצחוק ומזג לי עוד ברנדי.
"אתם והבלגנים שלכם… " אמר בלגלוג ואז קלט את מבטה הזועף של בטי וניסה לרכך את דבריו, "הדירה בין כה וכה עומדת ריקה ואתה עייף עכשיו, נדבר אחר כך." אמר בטוב לב, ומזג לי עוד ברנדי.
התמוטטתי למיטה שבטי הציעה למעני, שתוי קצת, עייף מאוד וקצת מודאג
והדלקתי את הנייד שלי, אבל רק הילד התקשר אלי כשהוא נשמע כועס ומבולבל.
כל מאמצי להרגיע אותו לא עלו יפה. הוא היה עדיין אצל הבנות וכל מה שרצה לדעת היה מתי אשוב כבר ואקח אותו הביתה.
לא שאלתי אותו מה עם אבי והילד לא הזכיר אותו. החלטתי שאני לא אזום שום שיחה. אני הולך להיות קשוח הפעם ולא לוותר, ויהיה מה שיהיה. אבל למה הוא לא מתקשר?
הוא כנראה עסוק מאוד בעבודה. הוא מרכז המגמה במתמטיקה ובדיוק עכשיו מתקיימים מבחני הבגרות, ברור למה אין לו פנאי בשבילי. למה אני מרגיש מאוכזב שהוא לא התקשר אלי? הרי רציתי שקט ממנו.
נרדמתי מוקדם וישנתי שנת שיכורים כבדה עד התעוררתי בשלוש לפנות בוקר, ראשי הולם בכאב שהחמיר עקב נביחותיו ההיסטריות הכלב המופרע של השכנה המשוגעת.
מטושטש ועדיין מנומנם יצאתי החוצה לבדוק מה קרה. הכלב המטופש הזה יכול להקים מהומה ענקית בגלל קיפוד טועה או חתול מבוהל. פתחתי את הדלת וכמעט נפלתי. על סף הדלת, מכורבל במעיל, ישב אבי ממצמץ באור הכניסה הפתאומי שהעיר אותו משנתו.
"מה אתה עושה כאן?" נדהמתי, "כמה זמן אתה…"
לצידו הייתה חבילת קרטון רבועה ושטוחה עם סרט צבעוני בדוגמת פרח דבוק אליה.
"לא יודע. אין לי שעון." ענה אבי והניח לי להקים אותו מהרצפה המאובקת.
"מה זה החבילה הזאת ואיפה השעון שלך?"
"זה בשבילך. לפטופ חדש. תכננתי לתת לך את זה בבוקר. אני יודע שאצל בטי הילדים לא יתנו לך לגשת למחשב ואתה בטח כבר מתגעגע לאינטרנט שלך, וגם זה בשבילך, השעון שלי." הוא הגיש לי את הקופסא האפורה והאלגנטית שבה נארז שעונו החדש והיפה.
"זה במקום השעון הישן שלך." אמר וחייך בביישנות ששברה את ליבי.
לקחתי את המתנות שהביא לי והנחתי אותן על השולחן. "תודה אבי." אמרתי נבוך.
"חיבוק?" שאל והושיט לעברי את ידיו בהיסוס. השעה הייתה מאוחרת מכדי להעמיד פני גבר חזק ותקיף שלא שם זין. אימצתי אותו אל ליבי בכוח מגלה שהוא קפוא מקור.
"אתה לא צריך להביא לי מתנות בשביל חיבוק."
"אני יודע. אני פשוט… נורא קר לי וגם כואב לי. הנה, בדיוק פה." החווה על חזהו, בדיוק במרכזו.
"אני יודע. מאז שנפרדנו גם לי כואב באותו מקום." הודיתי בכנות. "למה לא חיכית עד הבוקר? למה באת לכאן?"
"לא יכולתי לישון. התגעגעתי נורא, אני אומלל בלעדיך. גם הילד אומלל. הבנות רצו שהוא יישאר אצלן וגם אימא שלך הזמינה אותו, אבל הוא מתעקש שהוא צריך להישאר איתי ולשמור עלי."
"מה? כולם כבר יודעים?" נדהמתי, תופס רק עכשיו כמה אנשים הושפעו מהפרידה שלנו.
"כולם התקשרו לשאול איך היה. מה יכולתי להגיד? הם חושבים שרבנו בטיול ובגלל זה אתה לא בבית. הילד אצל אחותי עכשיו. תגיד, שתית? יש לך ריח כזה…" העווה את פניו בסלידה.
הוא תמיד הריח על עורי את האלכוהול ששתיתי, שנא את ריחו, ותמיד השתדל להגביל את כמויות השתייה הצנועות שלי. בניגוד אלי הוא היה מסוגל לשתות כמויות נכבדות, והרשה לעצמו לשתות באירועים ובסופי שבוע, אם כי רק לעיתים רחוקות ראיתי אותו שתוי.
"זה בגלל מקס, אתה מכיר אותו. לדעתו ברנדי זו תרופה לכל מצב." מצאתי את עצמי מתנצל כאילו שעדיין יש לו זכות להגיד לי מה וכמה לשתות.
החלפנו מבט והוא השפיל את עיניו ראשון. "כמובן שזכותך לשתות כמה שתרצה ומתי שתרצה." אמר בענווה שמיד מילאה את ליבי חשד עמוק.
זו עומדת להיות הטכניקה שלו מעכשיו? לחלק לי מתנות ומחמאות ועם זאת להקפיד לא ללחוץ עלי?
"טוב אבי יש לי עוד שעתיים לפני שאני צריך ללכת לעבודה. רוצה לישון איתי או שהריח שלי כל כך מגעיל שאתה מעדיף לחזור הביתה?"
"מה אתה חושב?" עלה חיוך מאושר על פניו.
התכרבלנו יחד מתחת לשמיכה. לא מתנשקים, אבל מחובקים. מלטפים זה את זה בעדינות, מתרחקים בצניעות ממקומות רגישים מידי.
במקום לישון דברנו כמו תמיד לפני השינה. בהתחלה דברנו על הבית ועל כל מיני דברים קטנים שצריך לעשות – לגזום את שיח הבוגנוויליה, לתקן את הידית של דלת השירותים, לקנות צינור השקיה חדש – ורק אז חזרנו לבעיה המציקה באמת, עתיד יחסינו לאן?
כמו שחשדתי הוא החליט לשנות פאזה ולהניח לי להחליט לבד מה אני רוצה לעשות, וכל הזמן חזר ואמר שהוא אוהב אותי ושהוא ימתין לי שאשוב אפילו אם זה ייקח לי מאה שנה.
החשדנות שבה קבלתי את הצהרותיו פגעה בו, אבל לא ערערה את נחישותו.
"אני מבין שעשיתי טעויות, לחצתי עליך יותר מידי, אולי הגזמתי. חלק מזה נבע מקנאה בגלל האינטרנט, אתה בטח תירשם לאטרף עכשיו."
"דביל אחד. מה יש לי לחפש שם בכלל? אני זקן מידי לדברים כאלו, וחוץ מזה אני ואתה…"
"כן." נדרך גופו לצידי, "אני ואתה מה?"
נאנחתי, "לא יודע. אחרי כל השנים האלה יחד אני לא רץ כל כך מהר לחפש מישהו חדש, בטח שלא באינטרנט."
"יפה כמוך, מספיק שתטייל לך ברחוב וכבר תמצא מישהו." החניף לי אבי, וניסה להחליק את ידו ממתני לעכוזי.
קפצתי ממקומי בבהלה. "עזוב אותי! אל תיגע בי!" צעקתי מבוהל והתרחקתי ממנו. הוא נסוג מיד, מבוהל עוד יותר ממני והניח לי. שכבנו זה לצד זה, לא נוגעים, מקשיבים אחד לנשימותיו של השני, מנסים לנחש אחד את מחשבותיו של רעהו.
"עמי" לחש לבסוף אבי, "אתה לא חייב לענות, אבל אני מוכרח לשאול. תגיד, כשהיית ילד עברת התעללות מינית? מישהו פגע בך?"
הבחילה המוכרת עלתה בי שוב, ושוב כבשתי בכוח את הרצון להקיא. "לילה טוב אבי." אמרתי בפסקנות, הופך אליו את גבי ומושך את השמיכה עד למעלה מראשי.
הוא נאנח. "לילה טוב עמי" לחש ונצמד אלי, מניח כדרכו את רגלו על ירכי ואת ידו על מתני, מרתק אותי אליו.
"מותר?" נזכר לשאול פתאום, אחרי שגופותינו המורגלות בתנוחה הזו נצמדו זה אל זה כאילו לא נפרדנו מעולם.
"מותר, מותר. רק תשתוק כבר." נזפתי בו, והנחתי את כפי על כפו, מהדק אותה אל המקום ההוא באמצע החזה שלא הפסיק לכאוב מאז הפרידה.

למחרת הוא קם מוקדם והתעקש לחמוק משם במהירות עוד בטרם יתעוררו שאר בני הבית, מצאתי את עצמי מלווה אותו למכוניתו, לא מסוגל להיפרד ממנו בצורה סתמית כל כך, חש מודאג ממראה פניו הסחופים מעייפות.
למרות כל מאמצי לא יכולתי להפסיק להרגיש אחראי לאושרו, לשלומו, לבריאותו.
"אני יכול להתקשר אליך הערב?" שאל, ידו על ידית המכונית, מביט בי באותו מבט חרד וספקני שאימץ לו מאז שוויץ. "יש לך מספיק כסף ובגדים? אתה רוצה שאני אביא לך דברים לכאן ? הם מסכימים להשכיר לך את הדירה?"
"מקס חושב שעוד מעט נחזור." הודיתי.
"אני אדבר עם מקס. אל תדאג, תישאר כאן כמה שצריך. אני אביא אליך את הילד אם אתה לא רוצה לבוא הביתה."
"באמת יפה מצדך." הופתעתי מנכונותו להקל עלי. "אני מודה לך."
"אל תדבר שטויות. אני רוצה שתדע שאני…" הוא השפיל את עיניו, מתקשה לבטא את הדברים שעמדו על קצה לשונו. "אני אחכה לך כמה שצריך עמי קח את הזמן שלך, אני לא לוחץ עליך. ותדע שאני… שאני מנסה להשתנות, באמת שכן." עיניו האדימו כאילו עמד לפרוץ בבכי והוא נחפז להיכנס לרכב ולברוח משם.
"אתה מאמין לו?" שאלה בטי בספקנות.
"בטח שכן. כשהוא אומר את זה הוא מאמין שהוא ישתנה, אבל אחר כך… טוב, את מכירה אותו."
"כן אני מכירה את שניכם, בגלל זה אני שואלת את עצמי אם אתה באמת רוצה שהוא ישתנה." אמרה בטי בחיוך, גורמת לי לתהות שוב מה בדיוק היא יודעת על טיב היחסים ביני לבין אבי.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il