אנחנו כמעט כמו כולם – פרק כז'

19/12/2013

שלושה ימים ארוכים וקשים הייתי לגמרי לבד, רק אני ומחשבותיי העצובות. מזג האוויר לא שיתף פעולה עם מצב רוחי. דווקא כעת, כמו להכעיס, האביב פרץ בכל עוזו – חצוף אדמוני וריחני כמו שהוא יכול להיות רק כאן, בגבעות הגיר הרכות שמעל לעמק.
היה לי מצב רוח חורפי. רציתי ערפל וקור, עננים כבדים, דלף ואפרוריות שיהלמו את הבדידות והעצב שחשתי, ובמקומם קיבלתי שמים כחולים מעוטרים בענני קצפת לבנים ושמש חורפית רכה שהזהיבה את העשב הרך, וזרחה על פריחת אלוני התבור.
הרקפות, הכלניות והפרגים נחפזו לנצל את תקופת החסד הקצרה שלפני בוא הקיץ הארוך וכיסו במרבד צבעוני את כל שטחי הבור סביב ביתנו. כליל החורש התפרץ בכל יפעתו, מסמן כתמי וורוד עז על רקע הירוק הרענן של העצים שנפטרו בזריזות מהשלכת והתקשטות בעלים חדשים ונוצצים. אבקה צהובה נחה על כל משטח פנוי גורמת לי להתעטש ללא הרף ולייחל לגשם שישטוף את כל הפריחה המסחררת ריחנית משכרת הזו.
טיילתי שעות ברגל וגיליתי שקשה לי להישאר עצוב ונכה רוח לנוכח הטבע המשתולל בשפעת גוונים. ריחות הבושם המתוק צורב של ההדרים התערבב בריחו העדין של הלבנה הרפואי גורם לי להתרוממות רוח בעל כורחי כמעט. מחשבות מרדניות שמעולם לא עלו קודם לכן בדעתי טרדו אותי פתאום. אחרי שלושה ימים של שתיקה ובדידות התחלתי לדמיין אותם ממשיכים את חייהם בלעדי, מוצאים להם אימא ואישה חדשה שתשביע נחת את המשפחה המורחבת, מישהי שאפשר יהיה להציגה בגאווה בלי לחוש צורך להסביר כל פעם מחדש מה הפרצוף הלבן והלא הולם שלי עושה לצידם.
אולי הוא ומלי חזרו זה לזה הרהרתי הרי יש להם ילד משותף ואולי המשפחה שלו כבר שדכה לו אישה חדשה – גרושה, או אולי אלמנה? ושמא רווקה שמשום מה לא נישאה עדיין ותסכים להינשא לאלמן הטרי שנותר לבדו עם ילד?
חזרתי הביתה והתבוננתי סביבי במבט ארוך ובוחן, מבט שמזמן לא נתתי בבית שלנו. הכורסא וההדום שלו מרופטים ושחוקים משימוש, הרהיטים הישנים שבסלון, הצבע על הקירות שכבר נזקק לחידוש, חדר השינה המיושן שלנו, פתאום מאסתי בכל, מאסתי בחיים שניהלתי לצידו ובצילו. החיים שלי, החיים שמרצוני הטוב הקדשתי לו במשך זמן רב כל כך נראו לי פתאום חסרי טעם מבוזבזים מיותרים.
בראי נשקף אלי גבר לא צעיר אמנם, אבל עדיין בכושר, עדיין מלא חיים. עדיין יש מעט עתיד לפני, עלי לנצל אותו מהר לפני שאהיה זקן עובר בטל הרהרתי, וכמעט שרצתי לארוז מזוודה כדי ללכת משם לחפש לי חיים חדשים כשלפתע צלצל הטלפון. זה היה דני, בוכה, מיואש, זקוק לי.
"אני בכלל לא יודע איפה אתה נמצא דני, וחוץ מזה אתה עם ההורים שלך עכשיו, ועם המשפחה שלך." התחלתי להטיף לו מוסר, "אני לא יכול סתם לבוא ולקחת אותך."
הוא הפסיק אותי בקוצר רוח. "בטח שאתה יכול! רע לי פה, אימא עסוקה כל הזמן ואלברט בכלל לא אבא שלי ואני רוצה הביתה! מתי תבוא לקחת אותי?" צרח בתסכול.
דימה לקח ממנו את השפופרת ואמר לי בקול בס שקט וסמכותי שהילד אומלל, אלברט יוצא לאט לאט מדעתו, וששניהם זקוקים לי.
"בוא מהר." דרש בתוקף, ונתן לי הוראות איך להגיע. ברגע שהחניתי את הרכב ליד הבית הילד התפרץ החוצה וזינק לזרועותיי, נצמד אלי בחוזקה.
"בוא ניסע מהר הביתה." דרש בלהיטות. הוא רזה, והיה מלוכלך ופרוע, והתרמיל שעל גבו נראה כבד מידי בשבילו.
"תכנס לאוטו. אני רק אגיד שלום לאבי." אמרתי.
השארתי אותו ברכב והלכתי לעבר הדלת. אבי ודימה הופיעו בפתח, ממתינים לי במרפסת הכניסה הקטנה שוורדים אדומים כהים פרחו סביבה.
"דני רוצה ללכת הביתה." אמרתי, מקפיד להביט ישירות בפניו ולדבר בשלווה. הוא נראה מוזר, לבוש בגדים שלא הכרתי, פניו מכוסות זיפי זקן מאפירים ושערו פרוע.
לבי הלם בחזקה למראהו. הדחף הראשוני שחשתי היה לחבק אותו להציע לו ניחומים ואהבה, אבל פחדתי שידחה אותי. משהו בו נראה לי שביר ומרוחק. חששתי לגעת בו למרות שעורי עקצץ מרוב רצון לחוש את מגעו.
"אתה רוצה לבוא גם כן? תוכל להמשיך את השבעה בבית, לא?"
הוא הניד בראשו בעייפות. "לא. אני צריך להישאר עד הסוף עמי, אתה מתגעגע אלי?"
"כן, מאוד."
הוא עצם את עיניו וידעתי שגם הוא מתגעגע.
"אני לא יכול לבקר אותך פה? אני אקפוץ מידי פעם, רק לכמה דקות?" הפצרתי, בולע את גאוותי.
הוא נד לאות לא, ומיד אחר כך הסתובב והלך, משאיר אותי עם דימה ועם זיכרון גבו מתרחק ממני לאט לתוך הבית החשוך.
"יש רק עוד ארבע ימים." אמר דימה, ונגע בעדינות בזרועי, "אתה לא יכול לחכות לו עוד קצת?"
"לא יודע, אני מאוד עייף." עניתי תשובה חסרת פשר.
הוא הניע את ראשו בהבנה, מביט בי בצער, "בבקשה עמיקם, תעשה מאמץ בשבילו." אמר בלחש.
"אני עושה מאמצים בשבילו כבר מעל עשרים שנה דימה. נמאס לי להישאר תמיד בחוץ כמו משרת, התעייפתי מזה."
"אחרי שהוא יחזור הכל יהיה שונה, אני מבטיח לך." אמר ונגע בהפצרה אילמת בזרועי.
"מאין לך? אתה לא יכול להבטיח לי דבר כזה, רק הוא יכול." אמרתי, חש לפתע נרגז וחסר סבלנות. שוב הם שניהם ביחד ואני עומד כעני בפתח. דימה זר בדיוק כמוני, אבל הוא זוכה להיכנס ולהיות עם המשפחה כי הוא נשוי לאחותו של אבי ורק אני תמיד נשאר בחוץ, נמאס לי!
"למה אני לא יכול לפחות להיכנס לביקור? אני חי איתו כל כך הרבה שנים, גידלתי את הילדים שלה, זה לא הוגן." התעקשתי בצורה מאוד לא אופיינית לי.
"תראה עמי, זה לא פשוט…" אמר דימה ברוך, וניסה ללטף אל לחיי.
"עזוב, לא חשוב, בלי טובות. לא צריך אתכם!" הדפתי את כפו החמה והמנחמת מעלי והלכתי משם, אפוף בריח המתוק של הורדים שפרחו לאורך המשעול. "אנחנו לא צריכים אותם." אמרתי לדני שהמתין לי במתיחות במכונית, "אנחנו נסתדר לבד, נכון?"
"כן, בטח, אנחנו לא צריכים אף אחד." קרא דני בעליצות, נושא אלי באמון את פניו הקטנים וחייך חיוך מתגרה וחצוף שדמה כל כך לחיוך של אבי עד שליבי כמעט נשבר. חייכתי אליו חזרה, וכל הדרך הביתה שרנו שירים עליזים עם הרדיו והתפעלנו מיפי הפריחה, מתעלמים מהגעגועים ומתעקשים להתאים את מצב רוחנו לאביב החצוף שבחוץ.

למחרת חזר הילד מבית הספר עם דף מודפס, אחד מהדפים הללו שתמיד מבשרים רעות. הפעם זה היה גרוע מתמיד. טיול לילי לגליל – א"ש לילה שבסופו נצפה בזריחה מצוקי הארבל – הצהיר הדף בעליזות. מצידו השני הייתה רשימה אימתנית של דברים שיש להביא וכתוספת רשמה המורה בכתב ידה העגלגל רשימת מאכלים שיש להביא לטיול.
בדרך כלל הייתי שולח את אבי לייצג את ההורה. דני רשום על שמו בתעודת הזהות, וגם בלעדיה כל אחד רואה מיד שהם שייכים לאותו שבט. אני בולט בזרותי בין שני האינדיאנים שלי, ומעדיף לא להופיע בנסיבות העלולות לעורר שאלות מביכות.
"ההורים חייבים לבוא?" שאלתי את דני שהנהן בתוקף ותלה בי עיניים מודאגות.
"אם חייבים אז חייבים." השלמתי עם רוע הגזירה.
עשיתי קניות והכנות, ארזתי הכל כנדרש, ובשעה היעודה התייצבתי בין המוני אמהות ומעט אבות, מלווים בילדים נרגשים ויצאתי לקראת הזריחה מעל מצוקי הארבל. בסוף כולם הסכימו שסך הכל היה נחמד מאוד, והעיקר שהכל עבר בשלום. השמש זרחה בדיוק בזמן, מצוקי הארבל היו תלולים ושגיבי הוד כתמיד, והעיקר – איש לא שאל שאלות מביכות כשאמרתי שלאבי יש עיסוקים אחרים ולכן אני מחליף אותו. חזרנו הביתה עייפים, מלוכלכים ומרוצים מאוד. הילד הלך להתקלח ואני התחלתי לפרוק את התרמיל, ופתאום גיליתי את המזוודה הקטנה שלו מונחת בתחתית המדרגות.
דהרתי למעלה ומצאתי אותו שוכב בבגדיו על המיטה שלנו, אוחז בידו את השעון שלי ששכחתי מרוב חיפזון על השולחן במטבח. ידו הייתה קפוצה סביב רצועת השעון שלי, ושבילים של דמעות הכתימו את לחייו. עיניו היו עצומות בחזקה ורק ריסיו הכהים רטטו קלות, מטילים צללים עדינים על סהרוני העור הדק והמתוח מתחת לעיניו.
התיישבתי לצידו על המיטה והנחתי יד על כתפו. פס דק של אור הציץ מבין ריסיו כשפתח למחצה את עיניו להציץ בי, הופיע ונעלם. לקחתי את השעון מידו הקפוצה וענדתי אותו על פרק ידי. "מרוב לחץ שאני לא אספיק להכין הכל לטיול שכחתי את השעון בבית." הסברתי, והעברתי אצבע על זיפי הזקן שגידל על פניו בזמן השבעה. "רזית קצת." הערתי כבדרך אגב, מלטף בעדינות את עצם הלחי שלו שבלטה יותר מהרגיל.
הוא פקח סוף סוף את עיניו והביט בי באומללות. "הלכתם לטיול באמצע הלילה?" שאל במעין טרוניה ילדותית.
"כן, וועד הכיתה ארגן א"ש לילה."
"ובסוף הטיול ראינו את הזריחה מעל הארבל." צעק דני מהמקלחת, "היה כייף!" שאג וזינק על המיטה. "חזרת." קבע וקיפץ קצת על אבי שחיבק אותו, מציץ בי מעל לכתפו הערומה של הילד.
"כן, אבי חזר, ואתה הולך ישר למיטה דני. אני אעיר אותך אחרי הצהרים. תוכל ללכת לסרט אם לא תהיה עייף, בסדר?"
"תיקח אותי למיטה על הידיים?" התפנק דני והטיל את עצמו עלי. גופו הדק היה כבד עד להפתיע בזרועותיי. "אתה מתחיל להיות גדול מידי בשבילי." רטנתי, מניח אותו במיטה ומושך עליו את השמיכה.
הוא חייך. "אני כבר בגובה מטר וחצי." גילה לי, "ועד הצבא אני אהיה יותר גבוה מאבי, נכון?"
"רק אם תאכל כל מה שנותנים לך ותלך לישון בזמן." עניתי, נדהם לשמוע את קולה של אימא שלי בוקע מגרוני.
הוא חייך וליטף את ידי שהטיבה את השמיכה שלו. "נכון שאתה שמח שאבי חזר?" שאל, מציץ בי מזווית עיניו.
"כן, אני מאוד שמח." הודיתי, "אבל היה לנו כייף גם בלעדיו, נכון?" הילד חייך, התחיל להניד לאות הן ונרדם באמצע. חזרתי לחדר השינה ומצאתי את אבי עומד בתחתוניו ונאבק בכפתורי חולצתו – חולצה זרה שלא הכרתי.
עזרתי לו להוריד אותה ולקחתי אותו למקלחת.
מותש וכנוע בצורה מוזרה הוא ביקש שאגלח אותו, וישב בצייתנות על כסא הפלסטיק האדום, מתמסר לטיפולי. גילחתי את זקנו, משועשע מכתמי השיבה הלבנים שהכתימו אותו, ואחר כך לקחתי אותו למקלחת וסיבנתי אותו ביסודיות. כשהגעתי אל שיפולי בטנו הוא פקח את עיניו והביט בי ברצינות. "אני רוצה שתזיין אותי." אמר בפשטות.
"אתה בטוח?" הופתעתי. הוא הנהן, נישק אותי נשיקה עדינה על פי והסתובב בגבו אלי, משעין את מצחו על הקיר, מצמיד אלי את עכוזו החלק. פתאום נזכרתי שכבר שבוע שלם לא זיינתי, אפילו ביד לא עשיתי מרוב דיכאון. הפלתי את הספוג מידי ואחזתי במותניו.
הוא נאנח רכות ונשען עלי, "חיכיתי לזה כל השבוע" אמר, "אפילו ביד לא הצלחתי לעשות שם."
"כן, אני יודע, גם אני לא." אמרתי חרש, וחדרתי לתוכו לאט לאט. יותר לא דיברנו, רק הגניחות שלנו שהתערבבו זו בזו נשמעו בחדר.
כשלא יכולתי להתאפק עוד גמרתי בצעקה חרישית והוא גמר מיד אחרי. אחר כך שכבנו במיטה שלנו, מכורבלים זה בזה מתחת לשמיכה ודיברנו. "באתי לבית ריק. רק השעון שלך נשאר על השולחן וחשבתי…"
"אם הייתי יודע שתבוא היום הייתי משאיר לך פתק. איך זה שחזרת היום?"
"הם התחילו לדבר על העתיד ולהציע לי כל מיני שידוכים, ואחר כך רבתי עם הבן דוד שלי, לא יכולתי יותר לסבול אז ברחתי."
"מה היה לך לריב אתו פתאום?" השתוממתי.
הוא נאנח. "מצאתי אותו ואת מלי… הם התחבאו במזווה ו…" הוא שוב נאנח. "אני יודע שאתה בטוח שדני שלי, אבל זה לא נכון. הוא שלו, רק שהוא נשוי ו… עזוב לא חשוב."
"הוא רוצה את דני לעצמו?" נבהלתי.
"אתה צוחק? יש לו חמישה משלו ואשתו שוב בהריון. עוד ילד זה הדבר האחרון שהוא רוצה."
"אז למה בכית?"
"חשבתי שעזבת כי אתה כועס עלי."
"באמת כעסתי, אני עוד כועס קצת. למה לא הרשית לי להיכנס?"
הוא אחז בפני בכפות ידיו הארוכות והיפות, "מרוב בושה, התביישתי שתראה אותם עמי."
"למה? מה יש לך להתבייש בהם?"
הוא נאנח. "אתה לא מבין, הם כאלו… כאלו פרימיטיביים. בשבילם אני עוד אלברט. הם הראו לי תמונות של בחורות יהודיות מבומביי כדי שאבחר לי כלה, היית מאמין?"
"ראית מישהי שמצאה חן בעיניך?"
הוא צחק. "שתוק כבר טמבל." ואז הביט בי מודאג, "עכשיו אתה מבין?"
"כן, בערך. בגלל זה לא סיפרת לי בהתחלה שבבית עדיין קוראים לך אלברט?"
"כן, אתה עוד כועס עלי עמי?"
"כן, קצת."
"אבל נשארת."
"כן, אתה מכיר אותי, אני תמיד נשאר."
"אני שמח שאתה פה."
"גם אני שמח להיות פה. אתה יודע שהשם השני שלי זה אריך."
"אריך?" הוא פרץ בצחוק, "למה לא סיפרת לי אף פעם?"
"כי זה שם טיפשי, נתנו לי אותו לזכר סבא שלי שנפטר עוד לפני המלחמה."
"כן, גם אלברט זה על שם סבא שנפטר קצת לפני שנולדתי. אם לא היית חוזר הייתי מת מעצב עמי, לא הייתי מחזיק מעמד בלעדיך."
"שטויות, בטח שהיית מסתדר. היית מביא לך כלה מבומביי ו… אי! תפסיק, אינדיאני אחד!" אני צוחק ותופס את ידו המדגדגת אותי ומנשק אותה.
הוא מניח את ראשו על כתפי ואני מתחפר תחתיו, חש מאושר מכף רגל ועד ראש, אפילו בהונות רגלי מעקצצות מרוב שמחה. איך יכולתי להתקיים כמעט שבוע בלעדיו?
"לילה טוב אלברט." אני לוחש.
"לילה טוב אריך." הוא עונה לי, ומגחך כשאני צובט אותו, "בסדר עמי," הוא מתקן, "לא חשוב השם, העיקר שאתה כאן."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il