אנחנו כמעט כמו כולם – פרק לא'

02/01/2014

לא הכל אני מספר לו. יש תחומים שהם שלי בלבד ואין לו בהם דריסת רגל. העבודה שלי למשל.
אני עובד במפעל קטן באזור התעשייה בקריות. מקום משפחתי לא גדול החולק את קומת הקרקע שלו עם בית מלאכה קטן לעבודות מתכת.
הגעתי למקום אחרי שלבעל הבית היה אירוע לב קטן שהפחיד אותו מאוד. הבנים שלו היו אז צעירים מכדי להחליף אותו והוא החליט לשכור אותי לעזרה עד שהבן הגדול יגמור את לימודיו בטכניון ויצטרף לעסק.
מהיום הראשון הסתדרנו נהדר. דבר ראשון שאמרתי לו בראיון לקבלת העבודה היה שאני הומו ושאני חי עם גבר.
הוא נדהם לרגע ואני חשבתי שזה סוף הראיון, אבל הוא התאושש מהר וביקש שאמשיך לספר על עצמי. דיברתי בצורה משכנעת כנראה ולבסוף התקבלתי לעבודה.
אחרי הלימודים, במקום להתחיל לעבוד איתו, בנו נסע להודו. הבוס היה עצוב, אבל השלים. עשה לי ביטוח מנהלים והעביר לי עוד ועוד סמכויות.
אחרי הטיול בנו עבר לגור בתל אביב. כיום הוא גר שם עם החברה שלו, עובד בתע"ש ומרוצה מאוד לחיות הרחק מאביו.
אני מבין אותו. הבוס שלי אדם אבהי, אבל סמכותי ושתלטן. למרות שבנו אוהב אותו קשה לו לקבל את מרותו, ואילו אני … אני רגיל להסתדר עם אנשים סמכותיים.
אני מכבד את הבוס שלי, מעריך את ידיעותיו ומבין שהשתלטנות שלו היא דרכו לגלות לי חיבה.
אני מניח שאם הוא לא היה השבוע בטיול שורשים בפולין שום דבר ממה שקרה לא היה קורה, אבל הוא נסע לשבוע וחצי ואני נשארתי לבד.
רוב הזמן אני נמצא בקומה העליונה. עובד ליד השולחן שלי, מדבר עם קליינטים, אורז ושולח סחורה, אבל מידי פעם עלי לרדת לחדר הלייזר שממוקם בקומה התחתונה ששייכת לבית המלאכה – השותף שלנו במבנה.
כל העובדים בבית המלאכה הם גברים – רובם נשואים, בעלי משפחות, כולם דוברי רוסית. יחסי השכנות בין שני המפעלים טובים. תמיד עזרנו אחד לשני, תמיד הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה, ואז היה צורך בעוד רתך וניסו הגיע.
ניסו הוא צבר ממוצא לא ברור. חלקו מרוקאי חלקו עיראקי. סבתא אחת בולגריה, סבא אחד תימני. תערובת שיכולה להיווצר רק בארץ.
הוא צעיר מאתנו, בקושי בן שלושים. עורו שחום מאוד, עיניו כהות, שערו שחור ומתולתל, גופו דק וחזק, תנועותיו מהירות וזריזות, ומתיחות עוכרת שלווה שרויה על כל אורחותיו.
בימים הראשונים לבואו הוא לא שם לב אלי במיוחד. שלום שלום וזה הכל, ואז מישהו סיפר לו שאני הומו וזה הדליק אותו.
מאז הוא מרחף סביבי במין ידידותיות מעצבנת ודביקה, שואל שאלות מביכות על חיי, מדבר איתי במין חיוך ערמומי, ותמיד מצליח להסב את נושא השיחה איתי לסקס וליחסים בין גברים ונשים תוך שהוא מלכסן לעברי מבטים נכלוליים.
הוא אוהב להיות איתי לבד. אני יודע שאם אלך לחתוך גלופות בחדר המיועד לכך – חדרון צדדי המואר באור בטחון צהוב עמום שנועד להגן על הציפוי הרגיש לאור של הגלופות -הוא מיד יתגנב בעקבותיי, יעמוד קרוב מידי אלי, וינסה לשאוב ממני מידע על חיי הפרטיים.
בהתחלה הוא רק דיבר, אבל בזמן האחרון הוא גם מנסה, כאילו מתוך חיבה ידידותית, לגעת בי. מניח יד על שכמי, מלטף את עורפי, הכל בכאילו ידידות, אבל ….
לזרוב הקווקזי שם לב לחוסר הנוחות שלי ואמר לי בשקט שאם אני רוצה הוא ידבר עם ניסו ויזהיר אותו שיפסיק להתעלק אחרת …
הרגשתי איך פני מחווירים מחשש מסקנדל, ומיד אחר כך מאדימים מבושה. "תודה לזרוב, אני יכול להסתדר לבד." אמרתי בקרירות, "הוא סתם ילד מעצבן. תודה, אבל אני לא צריך עזרה."
"הוא כמו נחש בקש." אמר לזרוב בקדרות, "אתה בחור טוב עמי אבל אתה לא מבין טיפוסים כמוהו. אל תפנה אליו את הגב." הוסיף בדרמטיות והלך.
גם הבנות שמו לב שניסו פיתח יחס מיוחד כלפי. "זו הטרדה מינית עמי." אמרה לי דורית, הצעירה שבהן – פמיניסטית נלהבת.
גיחכתי, "אבל אנחנו אפילו לא עובדים באותה חברה. הוא סתם סקרן. בזמן האחרון הוא קצת נרגע. השבוע הוא כמעט לא שם לב אלי."
"אתה לא יודע שהוא נטפל אליך רק בימים שהוא רב עם החברה שלו?" סיפרה לי דורית שגילתה בקיאות רבה בחיים הפרטיים של כל העובדים. "היא מתה להתחתן, והוא לא מוכן. הם רבים כל הזמן בגלל זה."
עברו כמה חדשים מאז אותה שיחה. ניסו המשיך להציק. לפעמים הרבה, לפעמים מעט. היו שבועות שקטים מאוד שבהם כמעט שלא הרגשתי בו, והיו ימים שישר לפי הבוקר טוב הצוהל שלו שלווה בחיוך מתגרה ידעתי שהיום הוא שוב ישב לי על הזנב.
היום היה חיוכו רחב במיוחד והבוקר טוב שלו רעם בעליצות צורמת שלא הלמה את המתיחות שהסתמנה סביב פיו.
"נפרדתי מהחברה שלי סופית." סיפר לי עוד לפני שהדלקתי את המזגן בחדר הלייזר.
"טוב, הלכה אחת תבוא אחרת." אמרתי בנימה פילוסופית וקיוויתי שהוא ילך לדרכו, לרתך או לצבוע או משהו.
"מה אתה כבר מבין בנשים." ליטף בידידותיות מעצבנת את שערי. ברגע של חולשה גיליתי לו פעם שבצעירותי קיימתי יחסי מין עם נשים ומאז הוא לא חדל לספר לי על מעלליו בקרב בנות המין היפה, צוחק ממבוכתי, מנצל כל הזדמנות לגעת בי.
"בגילי יש לי קצת ניסיון בבני אדם." אמרתי בשלווה מעושה. "וגיליתי שנשים הן בני אדם כמו כולם."
אני מקפיד להדגיש ללא הרף שאני מבוגר ממנו בחמש עשרה שנים לפחות, אבל משום מה זה לא מעורר בו שום רתיעה. הוא המשיך לרחף סביבי כל הבוקר, מספר לי על חסרונותיה של החברה שלו, מתרכז במיוחד בחוסר ההתלהבות שגילתה בין הסדינים.
היום הוא היה קדחתני במיוחד, מתוח ונלהב כל כך עד שהתעייפתי רק מלהביט בו.
במשך היום הוא נעשה מרוגש וקופצני יותר ויותר ופשוט לא הניח לי לנפשי. הביא לי שתייה שלא רציתי, הציע כיבוד, הכין לי טוסט בהפסקת עשר, ולא חדל להצהיר באזני שאני החבר הכי טוב שלו תוך שהוא מניח יד על גבי ואחר כך על מותני, ולבסוף על ישבני.
"די, תפסיק כבר." איבדתי את סבלנותי לקראת שעת הצהרים. "לך מכאן, תן לי לעבוד." לרווחתי הוא נעלב ועזב אותי לכמה דקות, אבל אז היה עלי ללכת למחסן להביא קופסאות צבע.
מחסן הצבעים שלנו קטן, דחוס וחשוך, ומה שהכי גרוע נמצא בפינת בית המלאכה, מאחורי השירותים של הבנות, נסתר מעין שאר העובדים. אף אחד לא ראה איך ניסו התגנב לשם בעקבותיי, כאילו כדי לעזור לי להוריד קופסאות.
"ניסו." מחיתי ברוגז כשהוא נלחץ אלי.
"תן לי לעזור לך אחי." אמר בטוב לב חברי, אבל במקום לעזור דחף אותי אל המדפים העמוסים קופסאות צבע כבדות שנראות כמו קופסאות שימורים מגודלות.
לרגע הוא נשען עלי, מצמיד את פניו לחזי במין תנועה מתרפקת, נוגעת ללב, אבל מיד קלקל את המחווה ודחף את ידיו למכנסי.
למה לא הקמתי מיד מהומה? למה לא צעקתי בקול? לא יודע.
אלו היו כמה דקות הזויות שכמו נלקחו מתוך חלום רע. נלחמתי בו חרש, לוחש מחאות שנשמעו, כעת אני מבין, קלושות ולא משכנעות. כל זמן המאבק שמרנו על שקט חשאי, מתנשמים בכבדות באפלולית הדחוסה והמאובקת של המחסן. הוא מנסה להדחק אלי, לגעת בזין שלי, ואני הודף אותו ככל יכולתי במקום הצר והצפוף ההוא.
איך זה נגמר? נגמר רע.
אחד המדפים, רעוע משנים של נשיאת קופסאות כבדות, נתלש מהקיר ונפל עלינו.
הרעש שהקימו קופסאות הפח הנופלות סביבנו היה נורא. הן חבטו בנו בכוח ושנינו צרחנו בקולי קולות מעצמת הכאב והבהלה.
מיד הגיעו כולם ומיהרו לחלץ אותנו, לבדוק את הנזק שנגרם ולסדר את המדף הסורר.
כולם הניחו כמובן מאליו שזו הייתה תאונת עבודה, ואמרו שהיה לנו מזל שיצאנו בזול, ומזל שאף אחד לא חטף זעזוע מוח, ושכמה מכות יבשות על הגב והכתפיים זה לא נורא.
"עד החתונה זה יעבור." הוסיפה דורית בטוב לב, והפצירה בי ללכת הביתה לנוח כי אחת הקופסאות פגעה בחוזקה בראשי שכאב כל פעם שהזזתי אותו.
ניסו שנחבל קצת פחות ממני ליווה אותי החוצה בשתיקה מעיקה. רגע לפני שנכנסתי לרכב עצר אותי, מניח יד על מרפקי. "היא עזבה אותי כי אני חרא במיטה." אמר בקול כבוש, מביט אל נעליו.
"לפעמים זה לא הולך. תנסה אחרת."
"ניסיתי אחרות. זה לא … אני לא… הבנות קשות כל כך … וההורים שלי כבר רוצים נכד. אני …" גמגם והשתתק.
"ניסו, אני מוכן לתת לך טלפון של מישהו שישמח לייעץ לך, אבל אתה לא יכול להתנפל עלי ככה. אפילו ששנינו גברים אסור לך לעשות דברים כאלו. אתה מבין?"
הוא הניד את ראשו לאות כן, ממשיך לבחון את נעליו. "סליחה עמי לא התכוונתי שתקבל מכה."
"אז למה כן התכוונת?" התעצבנתי. אולי הייתי צריך לגלות יותר הבנה, אבל הראש כאב לי והייתי נרגז ומזועזע מהאירוע.
"רציתי לנסות איך זה, לבדוק אם אני… להבין מה…" ושוב השתתק.
"אם ככה הניסיון שלך הצליח." אמרתי ברשעות, "עמד לך כמו טיל. הרגשתי את הזין שלך אפילו דרך הבגדים."
הוא הרפה ממני והתרחק שני צעדים לאחור. "לא נכון." אמר בזעם, "לא עמד לי. אני לא הומו ואני אזמבר אותך אם תעיז להגיד עלי דבר כזה." וברח.
מסכן שכמותו. כל כעסי עליו התפוגג בבת אחת. טיפש קטן ומסכן. יש לפניו עוד דרך כל כך ארוכה.
אבי הביא לי קומפרס קר ואילץ אותי לשכב על צידי ולנוח, נוזף בי בזעם שלא נזהרתי, מאשים אותי בכל מה שקרה.
לא התרגזתי. אני מכיר את הגישה שלו – אני שייך לו ואם אני נחבל נכשלתי בשמירה על רכושו הפרטי ועלי להינזף.
הוא הרגיש מיד שאני מסתיר משהו וחקר אותי כמו שוטר, מתעקש לרדת לפרטי הפרטים המדויקים של התאונה.
בהתחלה ניסיתי להתחמק בדיפלומטיות, לספר רק את האמת, אבל לא את כולה.
לא שיקרתי לו, אבל מצד שני לא הכל אני צריך לספר לו. לא כל מה שקורה לי זו הבעיה שלו.
למרבה הצער התחמקותי האלגנטית לא החזיקה מעמד מול האסרטיביות הפקחית של אבי. בעקבות חקירתו הנמרצת נפלט מפי שניסו עמד לצידי במחסן וגם הוא חטף כמה קופסאות על גבו וראשו.
אבי לטש בי מבט זועף ופניו האפילו מזעם. "המזדיין הקטן הזה ניסה לשים עליך ידיים? אני מקווה שהחטפת לו כהוגן."
איך הוא ידע? מעולם לא העזתי לספר לו על הטרדותיו של ניסו. חששתי שהוא יבוא לעבודה שלי ויעורר שם מהומה.
"החטפתי לו קצת, אבל זה עוד כלום לעומת מה שהחיים יחטיפו לו." משכתי את אבי אלי. "אולי תסתום כבר סוף סוף ותחבק אותי קצת." דרשתי.
הוא סתם סוף סוף ונשכב לצידי, חיבק אותי מאחור ודחף יד מתחת לעורפי. מגע גופו החם, צמוד לגופי, נסך עלי שלווה. נשמתי עמוק והרגשתי איך אני נרגע.
רק עכשיו קלטתי שמהרגע בו ראיתי הבוקר את פרצופו הלהוט מידי של ניסו נכנסתי ללחץ. התאונה במחסן הייתה רק שיאו של אחד הימים הכי לא נעימים שעברו עלי בזמן האחרון.
אבי החל מלטף את כתפי החבולות, מפוגג במגע העדין את המתח שהצטבר בי. התחלתי לנמנם, חש בטוח ומוגן בזרועותיו.
"אם רק היית אומר מילה הייתי מכסח את החולדה הקטנה והעצבנית הזו." אמר פתאום.
"אני יודע אבי אבל ניסו זו הבעיה שלי. אני לא אוהב לערב אותך בבעיות שיש לי בעבודה. מי הלשין? לזרוב, דורית?"
הוא חייך. "לא מאמי, לא הם. זה הבוס שלך שסיפר לי שניסו נדלק עליך ורצה שאני אתן לו עצה מה לעשות כדי לעזור לך."
חשבתי על שני הגברים הללו, כל כך שונים ועם זאת כל כך דומים, מטקסים יחד עצה איך לעזור לי וחמימות נעימה השתפכה בגופי.
"ומה אמרת לו?"
"לא להתערב. לתת לך לפתור לבד את הבעיה. צדקתי לא?"
"כן אבי, כמו תמיד צדקת."
"יכול להיות, אבל תראה את הגב שלך, מלא סימנים כחולים."
"לא נורא. עד החתונה זה יעבור."
"החתונה של מי? של ניסו?" גיחך אבי
"מי יודע? בטח שלא אני. זה כבר תלוי בניסו."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il