דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
24/07/2014
למחרת בבוקר קמתי לפניו וצלעתי, כאוב כולי, למקלחת. היה כתם כחול על כתפי וכול גופי דאב מאירועי הלילה הקודם. זה היה טוב, תזכורת מענגת למה שהיה ואיתות למה שיבוא, ככה חשבתי.
הכנתי קפה ופרסתי עוגה, ובדיוק התכוונתי להביא לו אותם על מגש לחדר השינה כשהוא נכנס, לבוש, ואמר לי בוקר טוב.
"כבר קמת? רציתי שתשתה קפה במיטה."
"אין לי זמן יוני, אבל תודה." אמר ושתה את הקפה בשתי לגימות מהירות, "אני חייב להגיע למוסך, כבר מאוחר."
"אבל דימה, רציתי להכין לך כריכים ורציתי שנדבר ו… איפה המוסך שלך נמצא?"
"באזור התעשייה, יש לי שם אוכל, זה בסדר. תראה, נורא יפה מצדך יוני, אבל אני ממש חייב לטוס. ניפגש בשבוע הבא במקלט ותעשה לי טובה, בלי נשיקות וחיבוקים, מה שקרה פה צריך להישכח."
הרגשתי שפני מאדימות מזעם. "לא!" רקעתי בכעס ברגלי.
"מה לא?"
"אני לא מתכוון לשכוח מה שקרה, אני לא אדבר על זה ולא אספר שום דבר לאף אחד, אבל אני לא אשכח. איזו מין דרישה מחורבנת זו? איך אתה מעז בכלל להגיד לי דבר כזה?"
הוא הביט בי מופתע, "מעז? למה אתה מתכוון מעז? חשבתי שתשמח… תגיד, יש לך מושג מי אני בכלל? למה אתה מתרגז ככה?"
"כי… כי ככה."
"ככה זה לא תשובה. נו, אל תהיה ילד. היה לנו לילה נחמד, אבל ברור שאין בזה טעם."
"ברור? לי זה לא ברור בכלל."
הוא נאנח ומלמל לעצמו משהו ברוסית שנשמע לי כמו – אלוהים, במה הסתבכתי?
"אני לא מבין רוסית."
"כן, למזלי." חייך דימה ואז הושיט את ידו וליטף את לחיי, "אני כמעט בן חמישים, אני בעצם הומלס, אני שותה יותר מידי והחיים שלי בבלגן שאי אפשר לתאר. תאמין לי שאני עושה לך טובה."
"אני לא צריך את הטובות שלך, אני…"
אבל הוא כבר הלך.
הגעתי למשרד מדוכא עד עפר ולא הצלחתי לעשות שום דבר.
"מה עובר עליך היום?" שאלה דורה, הבוסית שלי, שהיא השותפה הבכירה במשרד, הממונה הישירה עלי וגם ידידתי היחידה. "בעצם, מה עובר עליך בכלל? לאחרונה אתה מתנהג מוזר יותר מהרגיל."
"יש לך כמה דקות פנאי בשבילי?" שאלתי.
היא סגרה את הדלת והתיישבה מולי. "קדימה, שפוך." פקדה עלי.
נשמתי נשימה עמוקה ושפכתי הכול – קיבלתי תשובה חיובית, הלכתי לפגישת תמיכה, פגשתי שם מישהו ש…
"אתה נשא איידס?" נדהמה דורה והעבירה יד בשערה הקצר והבהיר, "כמה זמן אתה יודע את זה?"
"בערך חודש."
"ורק עכשיו אתה מספר לי? אתה לא מתבייש?"
"מתבייש ומצטער, אבל אני מבטיח לך שזה… שאני לא מסכן אף אחד במשרד. את לא צריכה לדאוג."
"תגיד, אתה צוחק ממני או מה?" התרגזה דורה, "ברור שאתה לא מסכן איש, אלא אם כן אתה מתכוון לחתוך ורידים, פה על השולחן, והיום אתה נראה די קרוב לזה, מה פתאום אתה הולך לקבוצות תמיכה? זה לא מתאים לך יוני."
"את מספרת לי, לא הלכתי, לקחו אותי." הסברתי לה את הנסיבות, מצנזר את החלקים הפורנוגראפיים.
"רק רגע, שאני אבין, אחרי שנים של חיים לבד, כשאתה עצמאי ובודד ונהנה מכל רגע, נדבקת באיידס וכמה ימים אחר כך פתאום אתה מאוהב בגבר שמבוגר מספיק להיות אבא שלך? אתה בטוח שהווירוס הזה לא אכל לך את המוח?"
"עכשיו אני כבר לא בטוח בכלום." אמרתי, מדוכדך לגמרי מהדרך בה היא ניתחה את קורותיי. פתאום הפגישה עם דימה ומה שהרגשתי נשמע יותר כמו הפרעת פוסט טראומה ולא כמו אירוע קסום ומרעיד עולמות.
"להתאהב במבט ראשון נשמע כל כך לא אתה, בעצם, להתאהב נשמע לא אתה. ואם כבר התאהבת אז מה יש בו שאין בי?" הצטחקה דורה.
"זין." אמרתי בלחש דרמטי שגרם לה לצחוק.
"מה, זה הכול? אפשר לקנות אחד מגומי, למה אתה חייב להתעקש תמיד על מקורי?" התבדחה.
לא יכולתי לא לחייך בחזרה, דורה תמיד הצליחה להצחיק אותי. היא הייתה גברת רומנייה עסיסית ונמרצת, אישה סקסית, חסרת בושה, צחקנית ומכורה לשוקולד ולגברים. אם לא הייתי הומו הייתי נופל על ברכי ומתחנן שתינשא לי. היו לה המון מחזרים ומעריצים, חלקם רווקים חלקם נשואים, והיא לא קיפחה איש, ותמיד השתוממה כשמישהו קינא ורצה שתהיה רק שלו. הגברים שסירבו להשלים עם היותה נשמה חופשית שאי אפשר לחלק לה פקודות סולקו מיד, ותמיד באו אחרים במקומם.
"במקום לשבת פה ולבזבז את הזמן של כולנו לך אליו." פקדה עלי, "אולי הוא צריך רואה חשבון טוב? אני מוכנה להמליץ עליך."
"אבל אין לי מושג איפה המוסך שלו."
"מה הבעיה?" היא פתחה את המחשב הנישא שלה, הקישה כה וכה ובישרה לי שמוסך גולומב שוכן ברח' פטישי אשר באזור התעשייה הסמוך למשרדנו.
"לך. אני מאשרת לך יציאה מהמשרד לפגישה עם לקוח פוטנציאלי."
"דורה, גם אם הוא ישכור אותי אין מצב שאני אקח ממנו פרוטה. אני לא אוכל."
"טוב, נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו. לך כבר, נמאס לי לראות את הפרצוף המדוכא שלך."
סילקתי את פרצופי המדוכא מעל פניה ונסעתי לרחוב פטישי, אל המוסך של דימה. אני מודה, הופתעתי לטובה, המקום היה נקי ומסודר כמו בית מרקחת ונראה היה שלא חסרה לו עבודה. היו שם עוד שלושה פועלים לבושים סרבלים כחולים שעבדו במרץ על מגוון של אופנועים וטרקטורונים. זיהיתי את הרואד קינג של דימה חונה בצד, אבל אותו לא ראיתי.
"איפה בעל הבית?" שאלתי את אחד העובדים שהחווה לעבר המשרד.
נכנסתי ומצאתי אותו יושב ליד שולחן מבולגן ועמוס ניירות וקבלות, משקפים על חוטמו והבעה נואשת על פניו.
הוא הרים אלי את מבטו, מופתע. "אתה בחור עקשן." קבע, והאם נדמה לי או שראיתי שמץ של הערכה בעיניו הכחולות?
"כן, נכון." הסכמתי, "מצטער שלא הבאתי לך פרחים. אולי תסתפק ברואה חשבון במקום?"
"רואה חשבון זה בדיוק מה שאני צריך." הסכים דימה, "ואם תביא לי אי פעם פרחים אני אשכיב אותך על הברכיים שלי ואצליף בתחת שלך עם חגורה."
פני התלהטו. "נו, די. אני לא מסוגל להתרכז כשאתה מדבר ככה, אל תפסיק…" עינינו נפגשו וגם בפרצופו עלה סומק קל.
"קדימה." הוא פקד עלי, "תתחיל לעבוד."
צללתי לתוך הניירת, מארגן ומסדר הכול בערמות, ודי מהר התברר לי שהעסק בריא ויציב, יש עבודה ואין הוצאות מיותרות, אבל בחודשים האחרונים אין מי שיגבה חובות.
"מי זה האלכס הזה שחתום על הקבלות מהשנה שעברה ולאן הוא נעלם?" שאלתי.
דימה הסיר את משקפיו וחיכך את אפו. "הוא היה השותף שלי, נפרדנו לפני כמה חודשים. מכרתי את הדירה שלי כדי לקנות את החלק שלו, אבל מאז שהוא לא פה הבלגן חוגג. אני רע מאוד בניירת ואין לי זמן וסבלנות לרוץ אחרי הקליינטים."
"אתה צריך מזכירה שתארגן את המשרד דימה, אפשר גם מזכיר, אבל צריך פה מישהו, וממש במקרה אני מכיר מישהי שתתאים לזה בדיוק. היא גם מנהלת חשבונות והיא זקוקה לחצי משרה וזה בדיוק מה שאתה צריך פה, מישהו שישב חצי יום ויטפל בקליינטים שלך ובתיוק, אני יכול להתקשר אליה?"
הוא הנהן ואני הרמתי טלפון לאחת העובדות שלנו לשעבר שרצתה לעבוד במשרה חלקית אחרי נישואיה ולכן פרשה מהמשרד.
חצי שעה אחר כך היא התייצבה במוסך – בחורה גרוזינית קטנה, עגלגלה ונמרצת – תפסה תוך כמה דקות את הבעיה ומיד הסתערה על הטלפון ועל התיוק. ברור היה שהעניינים בשליטה ולנו אין מה לעשות שם.
"הצלת אותי." אמר דימה, "כמה אני חייב לך?"
"ארוחת צהרים אצלי בדירה."
"מה צהרים? כבר כמעט שלוש."
"ואכלת צהרים?"
"לא, אני לא רעב."
"אני כן, מאוד, ואתה חייב לי, אבל אני רוצה להבין משהו דימה, אם מכרת את הדירה שלך איפה אתה גר?"
"סידרתי לי פינה במחסן החלפים." לקח אותי דימה לקראוון נטול גלגלים שעמד מאחורי המוסך והראה לי את חדר השינה שלו, חדרון קטן מאוד עם מזרון על הרצפה, ארונית לילה צולעת וכמה מסמרים על הקיר כתחליף לארון.
"זה מזעזע." נחרדתי, "אפילו עובד זר היה נבהל מחדר כזה. לא, אני טועה, אפילו כלב של עובד זר היה מסרב לישון במקום כזה. המזרון הזה פשוט מגעיל ו…" משהו זז בפינה, עכבר קטן או ג'וק גדול, לא ידעתי ולא נשארתי שם מספיק זמן כדי לברר, נמלטתי החוצה בצעקה ודימה הלך אחרי, צוחק חרש וקרא לי ילדונת פחדנית.
"בבקשה, בוא נלך אלי." התחננתי.
הוא הסכים ואחרי שדיבר עם מנהל העבודה שלו ניגשנו לרכב שלי. שלפתי את מפתחות המכונית ודימה לקח אותם מידי בטבעיות, נכנס למושב הנהג, התאים את הכסא למידותיו ואחר כך טיפל בראי. נכנסתי אחריו וצנחתי על המושב לידו.
"שים חגורה." הוא אמר והתניע. חגרתי את עצמי בצייתנות, שואל את עצמי אם הוא עשה את זה בכוונה או שלאחוז בהגה היה בשבילו מעשה טבעי שנעשה כלאחר יד ובלי לחשוב קודם? עד היום אין לי תשובה.
כשסיפרתי לדורה למחרת היום על התנהגותו היא אמרה שהיא הייתה דורסת גבר שהיה מנסה להשתלט עליה ככה, אבל אותי המעשה שלו חירמן לגמרי. ברגע שהיינו בדירה שלי התנפלתי עליו וביצעתי בו מעשים מגונים לרוב שלא הותירו לו ברירה אלא לקחת אותי למיטה, להחזיר לי כגמולי ולא לחדול עד שצעקתי מרוב תענוג.
בגלל החרמנות שלי ארוחת הצהרים הפכה לארוחת ערב ורק אחר כך כשחזרנו למיטה, התחלנו לדבר.
עם אף אחד לא הייתי מדבר בצורה ישירה כל כך, אבל מר דימיטרי מיכאלוב גולומב לא היה טיפוס שאתה יכול לספר לו סיפורים ולהתחכם איתו. "אני רוצה שתגור איתי." אמרתי בפשטות.
הוא נאנח ועצם את עיניו. "עדיף שלא יונתן." אמר בצער.
"אבל דימה…"
"אנחנו מכירים רק יומיים וכבר אתה רוצה שנגור יחד? אתה לא יודע עלי כלום."
"אני יודע עליך מספיק."
"מה אתה יודע?"
"שאתה גר במקום שנראה ומריח כמו מלונה."
"זה זמני בלבד, בקרוב אני אקנה עוד קראוון מסודר רק בשבילי ויהיה בסדר."
"למה שתגור בקראוון לבד כשאני כאן, רוצה אותך איתי? גם לך טוב איתי דימה, נכון?" טלטלתי אותו כדי שיפקח את עיניו והוא פקח אותן והביט בי במבט עצוב, "אתה כזה ילד." אמר וחייך.
"אני לא ילד." התרגזתי וחבטתי בו באגרופי.
הוא השתלט עלי בקלות, מחזיק את פרקי ידי מעל לראשי, אחוזים באגרופו הגדול והחזק, וחיכך את לחיו הזיפית בחזי. "ילד קטן, מתלהב ומבולבל."
"למה מבולבל?"
"יונתן, רק לפני חודש נודע לך שאתה נשא, אתה עדיין לא יודע איפה אתה חי, רק בגלל זה נדלקת עלי. אין לי כוח לעבור מחדש את כל מה שעברתי עם אלכס."
"מה עברת עם אלכס?" הזעפתי פנים.
הוא נאנח שוב, התיישב במיטה ומשך אותי אליו, יושב בגבי אליו, חבוק ואחוז בין זרועותיו, גבי נשען על חזהו וקולו הנמוך מהדהד בגופי.
"אני דוקר אותך עם הזקן שלי?" שאל, מעביר את סנטרו הלא מגולח על עורפי.
"כן, אבל אני אוהב את זה, אל תפסיק."
"אתה אוהב כל מה שאני עושה לך? גם כשאני מתנהג לא יפה?"
"כן, בעיקר כשאתה מתנהג לא יפה, ואין לזה שום קשר לווירוס, אני פשוט כזה."
"אני יודע, ידעתי את זה ברגע שראיתי אותך, אבל אתה לא מעדיף מישהו שנראה טוב יותר? עשיר יותר? אחד שיש לו יותר שאיפות? לא סתם מוסכניק דפוק כמוני?"
"מי אמר שאתה דפוק? בעיני אתה מושלם."
הוא גיחך. "אתה ילד, בעוד כמה חודשים לא תבין למה נתת לי לגעת בך."
"לא נכון ותפסיק לסטות מהנושא. מי זה אלכס?"
לחלץ ממנו תשובה היה קשה כעקירת שן, הוא ענה בחוסר רצון, זורק לעברי משפטים קצרים קטועים בהפסקות ארוכות. "הוא ואני… אנחנו… היינו שותפים וגם גרנו יחד. אפשר להגיד, סיפור אהבה, ככה זה התחיל, אבל עם הזמן…"
טעם חמוץ עלה בפי, טעם של קנאה. "כמה זמן הייתם יחד?"
"עשר שנים. נפגשנו קודם, עוד כשעלינו לארץ, אבל אז הייתי נשוי."
"היית נשוי?" נדהמתי, וניסיתי להסתובב אליו, אבל הוא הידק את ידיו סביבי, מונע ממני להביט בפניו.
"כן. הייתי נשוי, ויש לי שני ילדים. פעם זה לא היה כמו שהיום, פעם כולם התחתנו, ורוסים מתחתנים מהר, לא מחכים עד הרגע האחרון, כמו בארץ."
"גם אלכס היה נשוי?"
"לא אבל תמיד היו לו בחורות מהצד, גם היום הוא חי עם מישהי, ברגע שקיבלתי תשובה חיובית הוא נבהל וברח לצד השני…" הוא גיחך במרירות, "כאילו ששם אין איידס."
"אז איך נדבקת?"
"זיינתי בלי קונדום."
"למה?"
"כי הייתי שיכור, זה למה."
"אז הוא עזב אותך כי נדבקת או כי זיינת מהצד?"
דימה צחק שוב, צחוק רוסי עבה ומהדהד שהרעיד את כל גופי וגרם לזין שלי להזדקף שוב. "אחרי כל כך הרבה שנים יחד… אני ואלכס, שנינו זיינו מהצד. בסוף כמעט לא נגענו יותר אחד בשני. לא יודע למה נשארנו יחד. בגלל המוסך כנראה, וגם כי היה נוח ככה, אבל אחרי שחליתי…" הוא משך בכתפיו והפסיק לדבר, שוקע בשרעפים ואחר כך המשיך לדבר לאיטו.
"טוב. זה סיפור ישן. הוא רצה ללכת אמר שדי, נמאס לו מגברים… זה כאב, אבל אני לא מחזיק אף אחד בכוח."
"גם אם מבקשים ממך יפה?" הוא שוב צחק, השכיב אותי על גבי ונשכב עלי, מפזר נשיקות על כל גופי, שורט את עורי בזקנו.
"בבקשה תישאר." הפצרתי, "אני רוצה לישון אתך, אל תחזור למקום הגועלי ההוא דימיטרי, יש שם עכברים."
"תשכנע אותי." הצטחק דימה, צחוק שהפך לגניחות כשכרעתי על ברכי בין ירכיו וליקקתי בלשוני את פי הטבעת שלו. "עכשיו עם הזין." פקד עלי.
"אתה בטוח? אני יכול?" רעדתי, קצת מפחד וקצת מעונג.
"כן בוא." קצת נבוך נשכבתי עליו ועשיתי את זה, וזה היה טוב. חשתי גאה ומאושר מאוד מהיכולת שלי לגרום לו הנאה.
"לא חשבתי שתסכים שאני… זאת אומרת… אתה יודע."
"חשבת שאני אתבייש? שטויות! רק גבר שלא בטוח בעצמו חושב שזו בושה לקבל זין בתחת." אמר דימה בשלווה, "גבר אמיתי לא מתבייש מכלום כשהוא עם חבר."
"אני חבר שלך?" שאלתי, מאושר לשמע דבריו.
"כן, אבל יונתן," הוא אחז בסנטרי בכפו, מביט ישר בעיני, "מה שאנחנו עושים במיטה זה עניין פרטי שלי ושלך, כל זמן שטוב לנו יחד נישן יחד, אבל ברגע שתרגיש שנמאס לך ממני תגיד ואני אלך."
"בסדר." אמרתי מישיר מבט לעיניו.
"תזכור, זה לא אהבה ולא שטויות. אנחנו ישנים יחד כי ככה נוח לנו, זה הכול, ברור?"
"כן דימה, ברור." הנהנתי.
"ושאף אחד בקבוצת תמיכה לא ידע, זה לא העסק שלהם, מובן? עשינו עסק?"
"כן, עשינו עסק." הנהנתי.
הוא חתם את ההסכם שלנו בנשיקה על פי, דחף יד מתחת לעורפי, הצמיד את גופי אליו ונרדם. נישקתי את כף ידו שנחה על כתפי ונרדמתי גם כן.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il