אני

אני תולעת ספרים קוראת שלוש מאות עמודים בשש שעות זה חמישים עמודים לשעה אבל לא יש גם זמן לאכול לשתות ולעשן בדרך זמן ברוטו לא נטו. הולכת להביא ילדים למקום לוקחת לי ספר ויושבת באוטו וקוראת. לפעמים; מקווה שהם יתעכבו עוד שאספיק לקרוא עוד פסקה ועוד מילה ועוד סימן ניקוד. סימני ניקוד הם המצאה נהדרת מחלקים לקורא את העולם ומכניסים את מה שחסר לספר אינטונציה אני סופרת לא מוכרת אותה קונים ולא קוראים. למה קונים? האם העטיפה מעניינת או הכיתוב מאחור? האם היותי שאני, עוזרת למכור? איך אני יודעת שלא קוראים ? כי אף אחד לא שואל ולא מקשה אם אני חושבת שמה שכתתי בפרק ארבע תקף או מחדש אף אחד לא בא אלי לספר לי שמה שרשמתי בפרק שבע עשרה אינו אמין או אינו מרגש. איך אני יודעת, כי השמטתי כמה פרטים שפחות הסתדרו לי עם הזמנים. אולי בגיל חמישים כבר אין ציפייה שיקראו אותך אני בת חמישים, עברו יותר ממחצית חיי וכבר חושבת על צוואה תזונה בריאות ותנועתיות כי ברור כבר שאמות. התחתנתי פעמיים ונולדו לי שלושה ואין כבר סיבה לקשור את עצמי לאדם אחר לא זכר ולא נקבה ואני חולה . אני חולה במחלה של זקנים שועטת בשצף לקראת כיסא הגלגלים. עושה התעמלות על כיסא בכדי שלא אפול ואוכלת בלי פחמימות כדי שהמוח לא יבול ונופלת כל שבוע כאשר ממרכז הכובד של הגוף חורגת . ובגלל שרק בת חמישים לא נשברת. מסתכלת בראי ורואה אישה קירחת. אני קירחת מסתובבת עם כובע בנדנה או מטפחת לא לא לא בגלל המחלה אלא בגלל התרופה עשו לי השתלה של אלקטרודות במוח שמאפשרות לי ללכת לשירותים או למיטה בלי עזרה. יש לי קוצב שמושתל בבטן כי הרופאים לא רצו לפגוע לי בחזה. או אולי חשבו שהחזה שלי קטן מדי לאישה ואולי ארצה להגדיל אותו. אבל הם כנראה צדקו כי החזה שלי קטן , קאפ איי 95 לאישה בת חמישים זה באמת קטן כי אני טרנסית אני טרנסית, מאזן הורמונלי לא מתאים לצנרת כמו רבות מחברותי עברתי ילדות מאושרת אלא שמשהו לא הסתדר ובגיל שתים עשרה שהלכנו לראות את הסרט פלאשדאנס הגיבורה הייתה כל כך מדהימה ויפה שכל הבנים רצו להיות איתה ורק אני רציתי להיות היא אז למדתי ריקוד אבל לא הייתי טובה והתחלתי לעשן כי היא עישנה וכך המשכתי לי בארון מעשנת, מדי פעם רוצה להאיץ את האוטו ולהיתקל בגדר או עוברת בגשר של עזריאלי, אותו גשר מהרכבת לקניון ותוהה אם לא עדיף או איך זה יהיה וקוראת.