אספת הורים – פרק א'

27/01/2014

רק שאתן לה ללכת בלי לריב

"אבא, איתי יכול לבוא אלי אחרי בית הספר?"
"בטח!"
כבר ימים אחדים בן מזכיר את איתי. "איתי אמר…" ו"איתי עשה…" ונראה כי השניים מתיידדים ומתחברים זה לזה ואני שמח.
לא קל להיות אב חד הורי, ומאז התגרשנו החיים נהיו עוד פחות פשוטים, אבל בהחלט מלאי שמחה. עירית, זוגתי מאז ביקשה ממני חברות בתיכון אחרי שליוויתי אותה הביתה מפעולה בשומר הצעיר, ואולי אספר יום אחד איך זה בדיוק קרה… הושיבה אותי יום אחד בפינת האוכל והודיעה לי את מה שלא לגמרי הפיל אותי מהכיסא, כי ממילא כבר הרגשתי שזה הולך וקורה, שהיא התאהבה בבוס שלה ושהיא עוזבת. עוד לפני שהספקתי לענות דבר מה, היא המשיכה ובאותה נשימה אמרה, או יותר כמו שזה נשמע, הודיעה לי, שהיא משאירה לנו את הבית, המכונית, לא רוצה שום דבר, רק שאתן לה ללכת בלי לריב. מבלי להביט בעיני הוסיפה את מה שהיה ברור מאליו, שהיא יודעת שאני לא אוותר על בן, ואם אני רוצה ומעדיף – הוא יישאר איתי ויוכל לבוא אליה מתי שירצה.
אני מכיר היטב את הבוס שלה. ידעתי שהאמת שונה. הוא העדיף לקבל אותה בלי "זנבות".
בן נשאר איתי. אני מטורף עליו. הוא מעלה בי חיוך ענק בכל פעם שאני חושב עליו. ילד נבון, חם וסקרן. בניגוד לי בשנים האחרונות, הוא גם חברתי מאד. עוד כשהיינו מבלים בגן השעשועים הוא התחבר מיד עם כל הילדים ולא משנה באיזה גיל. וכמובן שהוא הקסים ושבה מיד גם את לב הוריהם.
בן לא אומר את זה, אבל הוא לא אוהב להיות אצל עירית. אני רואה את זה בכל פעם שהיא באה לקחת אותו, או כשאני מסיע אותו אליה. היא עסוקה מידי בקריירה שלה ותמיד אין לה זמן, ותמיד היא נורא ממהרת… לפני שבן נפגש איתה הוא מתכנס בתוך עצמו, ובניגוד להרגלו הוא משתתק, פניו לובשים ארשת אטומה, לא מגלים מה מתחולל בליבו. אני מחבק אותו והוא מאמץ אותי אליו חזק, מצמידים מצח למצח ומביטים ישר ועמוק זה בעיני זה. הוא כל חיי. הוא יודע את זה. למרות שיש לו חדר בוילה המפוארת במקום הכי יוקרתי במדינה, הוא מעדיף להיות שם כמה שפחות וכשאנחנו נפרדים הוא אומר לי, "אני לא נשאר שם. תבוא לקחת אותי."
הורדתי הילוך בעבודה, למדתי להאציל סמכויות, ופיניתי הרבה מהזמן שנהגתי לבלות במשרד לטובת גידול בן. הוא ילד כל כך נוח, אף פעם לא צריך לשבת איתו על שיעורים. הוא מאלה שמבלים עם ספר הרבה יותר מאשר בצפייה בטלוויזיה, מעדיף לשחק בחוץ ולא להסתגר בחדר. מת על כדורסל ואני יודע שהוא משחק אפילו עם הגדולים יותר. זריז, ספורטאי מלידה. אני לא בטוח שזה ממני, אני הייתי יותר חולמני, מאלה שמגיל צעיר חושבים על צדק ועזרה, מתנדבים בארגון "יד ליד", ולא על מגרש המשחקים. כן אהבתי לרוץ, ועד היום אני משתדל לרוץ בערבים, חוזר הביתה מזיע ומתנשף אחרי שגמעתי קילומטרים, משחרר ממני את תלאות היום, וגם את עודפי משקל שמנסים להצטבר בישיבה במשרד.
איתי ילד שמנמן ומנומש, ולמרות מחאותיו בן גורר אותו איתו למשחקי כדורסל, משתף אותו ומחבר אותו לחבריו, וגם עוזר לו להכין שיעורי בית. הוא התחיל לבלות אצלנו כמעט מידי יום. לעתים גם נשאר ללון, ואני עוזר להם לגרור, לשלוף ולסדר את המיטה שמסתתרת מתחת למיטתו של בן. שמתי לב שעדיין לא יצא לי לשוחח עם הוריו בטלפון ולא להכירם. בדרך כלל אחיו הבכור מגיע ללוותו הביתה. משהו במראה של אחיו נראה לי מוכר מאד, לא הצלחתי למקד את מי הוא מזכיר לי, אבל זה דגדג בזיכרון. כשראיתי שהסידור הזה הופך קבוע, ואיתי נשאר אצלנו הרבה, התייעצתי עם בן והחלטנו להשאיר את המיטה הנוספת פתוחה. חדרו של בן מרווח מספיק. שמתי לב שבן כמעט ואינו הולך לביתו של איתי.
מטבעי אינני אב חטטן, והנחתי שכך כנראה נוח יותר לשניהם. באחד הימים, תוך כדי שיחת בוקר עם בן, הוא ביקש שארשה לאיתי ללון שוב אצלנו. כמובן שהסכמתי, ואז בן אמר, "ההורים שלו רבים כל הזמן. אפילו כשהייתי אצלו הם רבו בקול רם וזה לא היה נעים. לדעתי עדיף שהם יתגרשו בלי לריב. כמוכם." הוא המשיך להתבונן ולהתרכז במריחת החמאה על הצנים החם. שתקתי, מופתע. הוא הרים את ספל השוקו החם ואז הביט בי ואמר: "מה, אתה באמת חושב שלכל אחד יש אבא כמוך?…" הרגשתי שאני הולך להתפוצץ מרוב אהבה לבן שלי. עטפתי את שתי ידיו בידי, הובלתי את הספל שלו לשפתי ולגמתי לגימה ארוכה.
"תגיד לי, ואתה באמת חושב שלכל אחד יש בן כמוך?"
הוא חייך חיוך ענק וחסר שתי שיניים קדמיות. "אבא, ביום שלישי יש אספת הורים בחמש. אתה מגיע, נכון?"
"בטח!"
"המורה אמרה שגם התלמידים מגיעים, וכשההורים יהיו באסיפה לתלמידים תהיה הצגה באשכול הפיס."
"אולי נתחלף? אני אלך להצגה ואתה לאסיפת ההורים?"
"נו, אבא… תהיה רציני… וגם צריך להביא כסף לשלם לוועד הכיתה, וחוץ מזה יהיו שם דוכני עוגות והמורה שאלה מי מתנדב לאפות עוגות למכירה ו…"
ידעתי מה הולך להגיע. "אז איזו עוגה לאפות?"
"ידעתי שתסכים! כמובן שאת זו עם המון פצפוצי השוקולד החום והלבן!"

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il