אספת הורים – פרק ה' ואחרון

10/02/2014

נו, די! אל תבכה

חודשים חלפו, הילדים עדיין מבלים אצלי, וגם דני החל להופיע אחרי בית הספר עם בן ואיתי. לא שאלתי. הנחתי שהמצב שם מתחיל להחמיר ושהוא מרגיש נוח אצלנו במקום בבית, במריבות עם אימו.
רובי ואני התקרבנו עוד ועוד, בזהירות, אך בעקביות.
יום אחד קבלתי טלפון מרובי במהלך העבודה. כשראיתי את מספרו מופיע על הצג נבהלתי. קרה משהו לילדים בבית הספר?
"רובי, קרה משהו?"
"רמי, אני… שירה… המכשפה הזו. היא זרקה אותי מהבית. החליפה מנעול!" אמר בקול בהול.
"רובי, איפה אתה?"
"אני בחוץ, ליד הבית. היא לא נותנת לי להיכנס."
"רובי, תגיע אלי הביתה. אני יוצא מיד."
"אבל…"
"יש לך לאן ללכת?"
"לא… תודה רמי." וקולו השתנק מבכי.
"רובי, אתה מקשיב? אני סוגר עניינים ומיד יוצא הביתה. תגיע. יהיה בסדר."
דהרתי הביתה. רובי כבר חנה בחנייה, ראשו שפוף ושעון על ההגה.
"בוא רובי, נעלה הביתה. תתארגן אצלי. "
כבר באותו ערב הופיעו אצלנו גם דני ואיתי עם תיקיהם.
"אימא אמרה שהיא זרקה אותך מהבית, ושלא הרשתה לך לקחת כלום, אפילו לא 'את הסמרטוטים המגעילים שלך'. אבא, אנחנו לא חוזרים לאימא!" הם הודיעו והתנפלו על רובי. הוא חיבק אותם חזק-חזק.
בן משך בשרוולי. "אבא, הם יכולים להישאר אצלנו, נכון?"
"כן, בן, וודאי שהם יכולים להישאר."
רובי חייך אליו נרגש, ניגש ואסף את בן לחיקו וחיבק גם אותו חזק.
התארגנו בדירה: איתי ובן חולקים חדר, הלא ממילא הם כבר היו רגילים לזה. את דני מיקמנו בחדרון המבולגן ששימש עד עתה כפינת מחשב ולאחסון. העפנו המון דברים שממילא היה צריך להעיפם מזמן, וכל הזמן אני מתחבט, מה אני עושה עם רובי? הוא כאילו הבין את מחשבתי, מיהר ואמר: "רמי, אל תדאג, אני יכול לישון על הספה, באמת, אל תדאג. גם ככה בתקופה האחרונה זה מה שעשיתי…"
"רובי, אי אפשר לישון על הספה הזו כי היא לא בנייה לזה וקשה לי להאמין שתצליח. נשיג מזרון נוסף. חדר השינה שלי מספיק מרווח, תישן היכן שתעדיף, בסלון או בחדרי.
רובי חיבק אותי. "תודה רמי. אני… " אבל מיד פניתי לחדר השינה והתחלתי לפנות לרובי מקום בארון והוא סידר בו את בגדיו.
השבועות והחודשים עברו בטיסה. רובי ואני התחלקנו בקניות ובבישולים, הילדים היו מאושרים להיות יחד אצלנו, בילינו הרבה עם הקיאק בים ויצאנו לטיולים, בונים לעצמנו שיגרה. המון שיחות, המון פעילויות עם הילדים, המון ביחד בערב, והמון לילות שבהם הוא נרדם וישן כמו תינוק על המזרון למרגלות מיטתי, וגם המון לילות שבהם בהיתי מבעד לחלון באורות העיר, בירח, מנסה להירדם, מת להתגלגל למזרון שלידי ולהתכרבל בזרועותיו של הגבר הנפלא הזה.
בינתיים נלחמו עורכי הדין של רובי ושל שירה. הבית היה רשום על שמה, והילדים סרבו לבקרה בבית. היא ניסתה להילחם, ורצונותיה היו בלתי מתפשרים, אבל במהלך אחד הדיונים דווקא השופטת היא זו שפתחה את פיה בזעם עצור על שירה ושאלה אותה בקול מרעים האם באמת היא מעוניינת בטובת הילדים? האם באמת יש איזשהו מניע חיובי אחד בכל דרך חשיבתה והתנהגותה? או שרק הרס, קינאה ושנאה מנחים אותה? הגיעה העת, כך אמרה לה השופטת המכובדת, שהיא תפתח עיניים ותראה את העולם שסביבה בעיניים חיוביות יותר, שתראה איך היא מאבדת את ילדיה והורסת במו ידיה את משפחתה.
רובי אמר ששירה הייתה כל כך המומה עד שמאותו רגע היא שינתה את גישתה ויחד נקבע הסדר שאפשר להם להתגרש בלי מלחמות. על פי ההסדר הותר לילדים לחיות עם רובי, ושירה יכולה לראותם שלוש פעמים בשבוע, ופעמיים בחודש בסופי שבוע. לרובי לא היה איכפת על הבית, הוא רק רצה את הילדים ושקט.
לדעתי אותה שופטת הבינה מיד עם מי יש לה עסק, וראתה כי לטובת הילדים עדיף שיהיה להם בית אחד, חם ואוהב, ושהיא מתרשמת כי הילדים מעדיפים שלא לחיות עימה.
כמעט ולא ראיתי את שירה. רק פעם אחת, כשהיא צפרה לילדים כדי שירדו לחניה למטה, הצטלבו מבטנו לרגע ממושך. הייתה במבטה שנאה רבה, אבל כבר לא היה בו שמץ של ניצחון. נכנסתי פנימה אחרי שהיא הסיטה את מבטה.
רובי לא מיהר למצוא לו דירה אחרת, ומאחר והתרגלתי מהר מאד לנוכחותו לא עודדתי אותו למצוא פתרון דיור אחר. בסתר ליבי ידעתי היטב-היטב שכל האהבה שהייתה לי אליו ושניסיתי לדכאה זמן רב כל כך, לא כובתה מעולם. הגחלים לחשו וחרכו שוב ושוב את ליבי. כמה אני אוהב אותו! אבל לא העזתי לקוות. הרי הוא לא…
ערב אחד, בחופשת חנוכה, כאשר הילדים יצאו לארבעה ימי סיירות, רובי הודיע לי שיוצאים לאכול בחוץ.
התיישבנו במכוניתו, ונסענו דרומה, בכביש החוף. לא שאלתי לאן, אבל הוא פנה בצומת קיסריה לעבר הנמל העתיק.
ישבנו במסעדה, מתבוננים בים הסוער ובגלים המתנפצים, הרסס שלהם ממלא את החלון, משוחחים בנחת, עם שתיקות ארוכות ונעימות של קירבה, לא של מבוכה. בהיתי באורות מרוחקים של ספינה בלב הים השחור, כשפתאום חשתי את כף ידו של רובי על כף ידי. ואז הונחה גם כפו השנייה על ידי האחרת.
"רמי…" אמר רובי ועצם את עיניו, אבל דמעה זלגה על לחיו.
"רובי… מה קרה, חמוד?" פתאום נפל עלי פחד. זהו. זה הסוף. הוא רוצה לעזוב!
רובי הבחין בבהלה שעלתה על פני.
"רמי… לא… אני… זה לא ש… למה אתה?" הוא גמגם.
קרח מילא את ליבי. עכשיו עצמתי אני את עיני, מנסה בכל כוחי לנצור את הדמעות.
"אתה עוזב?" שאלתי בשקט, פוקח את עיני לאט ומביט בו, דמעה סוררת חמקה מעיני והחלה לזלוג לאיטה.
הוא הניד את ראשו לאט ימינה ושמאלה, כאומר 'לא' והחל חייך אלי, מבטו החם מעמיק היישר לתוך עיני.
"עוזב? השתגעת? רמי… אתה ואני, זה כבר לעולמים. הרגשתי ככה כל הזמן… אני יודע… אני יודע מה אתה מרגיש כלפי. אבל אני רוצה שתדע שגם אני… ש… שאם תרצה אני ממש רוצה לכפר על הכל, ואני רוצה שנאהב אחד את השני. כמו… זוג. ו… גם אני רוצה שנהיה משפחה אמיתית. כפי שהיה צריך להיות לפני ש… אתה יודע…"
הרגשתי כאילו הוציאו אותי מבור אפל לאור היום.
הדמעות חנקו את גרוני. לא יכולתי לומר דבר. אבל רובי המשיך לדבר בקול שקט אבל כבר לא מגמגם, אלא יציב ובטוח, "מה שהיה בינינו כשהיינו נערים, זה לא היה סתם. זה לא היה שעשועי מתבגרים. זה היה דבר שחלמתי עליו אחר כך שנים. לילה לילה. זו הייתה אהבה תמימה, אמיתית וחזקה. עם שירה, גופנית ונפשית, לא התקרבתי למה שהיה בינינו אפילו פעם אחת, וכשנפגשנו באותה אסיפת הורים… אין לך מושג כמה מאושר הייתי! זה היה הלילה הראשון שהצלחתי לישון באמת. מאז שאנחנו שוב יחד אני לא מפסיק לחשוב עליך ואני מרגיש כמה אתה ממלא את חיי ורמי, אני רוצה ש… נו, די… רמי אל תבכה."
אבל גם הוא בכה, וידיו אחזו בחוזקה בידי. הפכתי אותן ואצבעותינו השתלבו מאליהן. לתמיד.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il