דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
30/04/2015
דויד נולד במשפחה חסידית אדוקה, בן רביעי אחרי שלוש בנים, אכזבה קלה לאימו שנחפזה, מיד אחרי לידתו, להרות שוב. אחריו היא ילדה סוף סוף בת, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ולקינוח עוד בן זקונים. משפחה גדולה, בלי עין הרע, ענייה מרודה ויראת שמיים. עד גיל אחת עשרה דויד היה ילד טוב, שקט, מנומס, צייתן, צדיק קטן, נחבא בצילם של אחיו הבוגרים, ואז, יום אחד, התעורר פתאום והתחיל לשאול שאלות, להטיל ספקות ולתהות תהיות, ועד שהגיע לגיל בר מצווה כבר ידע שהוא שונה מאוד מאחיו ומחבריו לחיידר, ולא רק שאינו צדיק הוא גם חוטא גדול, בעל תאוות ונטיות הפוכות. גם אחרי שיצא בשאלה עדיין היה משוכנע שאם לא יחזור בתשובה ויתקן את דרכיו סופו להישרף בגיהינום לנצח נצחים.
בגיל שבע עשרה, במקום ללכת ללשכת הגיוס ולקבל פטור כמקובל הוא עשה מעשה והתגייס, מתריס כנגד חינוכו שכיוון אותו מאז לידתו להניח להבלי העולם הזה ולהיות תלמיד חכם המסתופף באוהלה של תורה. לא פעם שאל דויד את עצמו אם היה סוטה מהדרך הסלולה שהתוו לו הוריו ומחנכיו לולא היה בעל נטיות הפוכות? לפעמים חשב שהוא היה יוצא בשאלה גם אם לא היה הפוך, ולפעמים חשב שרק המשיכה המגונה הזאת לגברים היא שגרמה לו לפקפק בעולם שנולד לתוכו, להטיל ספק במה שלימדו אותו ולפקפק בקיומו של אלוהים. כך או כך עובדה היא שהוא נעשה אפיקורוס, אבל לא לתיאבון ובטח שלא להכעיס. הכפירה הייתה כרוכה אצלו בייסורים גדולים, מאז שעמד על דעתו התענה דויד בלבטים ובשאלות, ותהה תהיות, וכל אותו זמן חלחלו בו תשוקות אסורות ואהבות אסורות שרק המחשבות עליהן הפחידו אותו, טלטלו את כולו, ובערו בגופו, מסבות לו ייסורים גדולים.
לא היה דבר שדויד רצה יותר מאשר להיות כמו אחיו הבוגרים וכמו אביו והדודים, הוא השתוקק להיות שלם באמונתו, תמים וטהור כתינוק שלא חטא. לא פעם מירק את עצמו, ייסר את בשרו, גזר על עצמו תעניות של דיבור ואוכל, והקפיד לא להביט ולא לחשוב כדי לא לבוא לידי הרהורי עברה – שום דבר לא עזר. התשוקות המגונות והאסורות היו חזקות ממנו. לשווא היה בוכה ומתענה, ומנסה שוב ושוב, ונכשל כל פעם מחדש. כמה פעמים כמעט שפנה בבקשת עזרה אל ראש הישיבה, אבל מחמת הבושה נרתע תמיד ברגע האחרון, וסודו נשאר שמור איתו.
לבסוף לא יכול היה לשאת עוד וברח. לא היה לו אומץ לספר בבית מה הוא עומד לעשות. הוא הסתלק בסתר לצבא, יודע שהוא משאיר אחריו לבבות שבורים ובושה נוראית, וגם מקלקל בלי שום התחשבות את הסיכויים של אחיותיו להשתדך שידוך הגון וראוי, וחזר לביקור רק בתום הטירונות, כשהוא לבוש כבר מדים, פניו מגולחים ופאותיו קצוצות. ליבם של הוריו התרסק מצער ומבושה, אימו בכתה, אביו כעס ודרש לדעת למה? ודויד הסתיר את מה שבאמת העיק עליו וסיפר על ספקות באמונה, על תחושת מחנק ועל רצון לתרום ולעשות, ולא רק לשבת וללמוד כל היום. הוא לא העז לספר להם על הפחד המשתק שלו מהצעות השידוכים שקיבל לפני שנמלט, אבל בסתר ליבו ידע שהוא מעדיף לעשות הכל רק לא להתארס ואחר כך, אלוהים ישמור, להתחתן עם אישה. הידיעה שאם לא יברח הוא יאלץ יום אחד להיות ערום באותה מיטה עם בחורה ערומה, לספק לה את עונתה, ולהוליד אתה ילדים מילאה אותו זוועת אלוהים. הפחד מהעתיד היה גדול כל כך עד שהעדיף להיפרד מהבית המוכר והאהוב, לסכן את עתידן של אחיותיו, לצער את ההורים ולהפוך לחייל בודד.
הוריו ראו אותו לבוש מדים רק פעם אחת בלבד, הם הודיעו לו שהוא מהווה השפעה רוחנית רעה מאוד על אחיותיו ואחיו הצעיר, וביקשו שעד שלא ישנה את דעתו וישוב להיות הילד המוכר והאהוב שלהם שיתכבד ולא יחזור יותר הביתה. דויד לא מחה, יצא מביתם והסתלק לבית החיל וכבר למחרת ביקש להפוך לחיל בודד. הצבא גילה הבנה למצבו, סיפק לו מיטה ואוכל, ולימד אותו מקצוע. הוא שירת בבסיס סגור בחיל האוויר ולמרות הגעגועים היה לו טוב בצבא. כל זמן שהיה חייל הוא לא היה צריך לדאוג לשום דבר חוץ מאשר לבצע כהלכה את תפקידו. יחסית לחייו הקודמים חייו נעשו פשוטים ונוחים מאוד, אם כי עדיין לא העז לצאת מהארון. עם הזמן רכש לו מספר חברים, התחיל להתמצא בעולם החילוני ולמד איך לשוחח עם בנות, ולקראת תום השירות כמעט שלא פחד מהן יותר. הוא חווה כמה התאהבויות חולפות בבנים סטרייטים, ולמד שהן מכונות קראשים, והצליח להתגבר עליהן בכוחות עצמו בלי שאיש ניחש מה הוא חש באמת. מעט מעט הוא חש שהוא נעשה חילוני, שהוא כמעט כמו כולם, ואולי יש לו סיכוי לחיות חיים טובים וחופשיים.
אחרי השחרור המפקד שלו, שחיבב אותו מאוד ודאג מה יעלה בגורלו, סידר לו מקום מגורים חינם אצל אחד מידידיו הטובים. דויד עבר לגור בדירה קטנה מאוד, אבל נעימה, ובעידודו של מפקדו נרשם לקורס בטכנאות מחשבים. "רק כלה אני לא יכול לספק לך, לזה תצטרך לדאוג לבד." התבדח כשדויד הודה לו מעומק ליבו. דויד חייך חיוך נבוך, והסמיק, והמפקד צחק, בטוח שדויד הביישן יצליח להתגבר יום אחד על חינוכו הדתי ויהפוך לבעל משפחה, כמו כולם.
דויד למד להפסיק לפחד מבנות, אבל עדיין פחד מאוד מכלבים, והנה, כמה ימים אחרי שעבר לגור בדירתו החדשה, בעודו עומד לתומו בחצר, התנפל עליו לפתע כלב שעיר ורעשני. רק אחר כך התברר לו שהכלב הוא בעצם כלבה צעירה שרק רצתה לשחק איתו, ושאין לו סיבה לפחד ממנה. מי שבאמת היה מסוכן היה בעליה של הכלבה, אופק הצעיר ויפה התואר. דויד התאהב בו מיד, כמו שהתאהב פעמים רבות בעבר, אבל בניגוד לשאר אהבותיו הסודיות הלא ממומשות אופק לא היה סטרייט וגם הוא חיפש אהבה, וכאן התחילו העניינים להסתבך.
הם היו זוג אוהב למרות שבחודשים הראשונים דויד המאוהב טעם ייסורי קנאה כי הבין שחלק מליבו של אופק יהיה שייך תמיד לעוז, המיתולוגי שלו, אבל אופק היה סבלני ומבין והוא התגבר. אופק לימד אותו לאהוב בלי להתבייש, לרכב על אופניים, ולהפסיק לפחד מכלבים, והכי חשוב – איך לחיות עם גבר, לשמוח בו ולשמח אותו. בזכות אופק התאהב דויד באמנות המופלאה של התיאטרון שהפכה לתשוקה גדולה מאוד אצלו, ורווה נחת מחייו כחילוני וכהומו שיש לו בן זוג, חברים, וחיים מעניינים וטובים.
דויד התחיל להרגיש שמשהו חסר בחייו אחרי שנחל אכזבה קטנה ולא רצינית כי לא קיבל את התפקיד שחשק בו בתיאטרון החובבים שהצטרף אליו. רצה המקרה ובדיוק אז עברו אופק ודויד לגור בבית חדש שעמד גב אל גב עם בית כנסת שבמרתפו היה אולם גדול וקריר שנועד ללימודי גמרא. המתפללים שלמדו שם היו ברובם דתיים לאומיים, בעלי משפחות שעבדו ופרנסו את עצמם, והלימוד היה בשבילם משהו צדדי שעסקו בו בשביל הנשמה. דויד נכנס למרתף כועס ועצבני בגלל התפקיד שהחמיץ, ולהפתעתו התקבל בסבר פנים יפות ומאירות, ומיד צירפו אותי לחבורה, ושמחו עליו שמחה גדולה. אחרי כמה שנים של נתק מוחלט מהדת הרגיש דויד שחזר הביתה, ומנוחם ורגוע המשיך ללמוד גמרא פעמיים בשבוע, ולאט לאט, כאילו מבלי משים, החל להתפלל בבית הכנסת ולהניח תפילין כל בוקר.
עם הזמן התחיל איציק, החברותא שלו, גבר נשוי כבן ארבעים, שהגדיר את עצמו כחרדי לייט לתהות על קנקנו. דויד אמר לו את האמת, אבל לא את כל האמת. הוא סיפר שהיה פעם חרדי, והתפקר, וכיום הוא מפלס את דרכו בחיים בלי עזרה מהוריו שהתנכרו לו. דויד לא הרחיב בנוגע לסיבת עזיבתו את העולם החרדי כי חשש שאם ייצא מהארון הוא יגורש בחרפה ויאבד את הנחמה שמצא בלימוד הגמרא, והציג את אופק כשותפו לדירה. יום אחד, מיד אחרי ליל תיקון שבועות שאל איציק, החברותא של דויד, אם הוא מעוניין בשידוך. סמוק ונבוך התפתל דויד על מושבו, מנסה לדחות את ההצעה בלי להסביר למה בדיוק הוא לא יכול לשאת אישה.
"אם זה בגלל שאתה הפוך." אמר איציק, "תדע שיש לזה תיקון, ואם לא, סלח לי שטפלתי עליך אשמה כל כך מגונה." בדיעבד ידע דויד שהוא צריך להתקומם להגיד גלויות שלהיות בעל נטיות הפוכות זה לא דבר מגונה, ושאלוהים יצר אותו כזה, בדיוק כמו שיצר את איציק בעל תאווה לנשים, אבל בפועל הוא רק הסמיק, השפיל מבט והניח לאיציק להציע לו להשתדך למישהי שגם היא, כמוהו, בעלת נטיות הפוכות. ואולי, כך סבר איציק, השניים יצליחו להתיישר זה בעזרת זו, ולהעמיד יחד בית יהודי כשר.
דויד לא היה מסוגל לשקר ולהכחיש שהוא הפוך, אבל הטיל ספק אם נישואים למקבילה הנשית שלו יעלו יפה. הוא ניסה להתחמק מהשידוך בנימוס ובלי להעליב את החברותא שלו, אבל התאונה של סיימון זעזעה אותו קשות, וההשערה של איציק שמצבו של סיימון הוא עונש על החטא הנורא של משכב זכור חדרה כחץ מורעל לליבו. מיד אחר כך התארסה אחת מאחיותיו, והוריו, שבריאותם התרופפה מאוד מאז עזיבתו, יצרו איתו קשר לראשונה מאז שעזב את הבית, והזמינו אותו לחתונה. במקביל התגברו חילוקי הדעות והמריבות שלו עם אופק שנשאר כמו שהיה תמיד, חילוני להכעיס ולתיאבון.
פתאום העובדה שהוא עובר על איסור מדאורייתא ומקיים, ועוד בהנאה גדולה, משכב זכור, הציקה לו מאוד, והוא החל לרדת לחייו של אופק שגם הוא היה מודאג בגלל מצבו הנואש של סיימון ושל צורי, בן זוגו, שדבק בו בעקשנות, מטפל בו במסירות אין קץ. בסתר ליבו סבר דויד שהסבל שעובר על סיימון הוא עונש משמים, ובכל זאת לא יכול היה שלא להשתדל ולעזור לשניים כמיטב יכולתו. השבועות הראשונים של סיימון בבית היו קשים מאוד והלילות היו קשים במיוחד. פעמים רבות נשאר דויד לישון אצלם כדי לסייע לצורי שחשש להישאר לבד עם סיימון. לילה אחד, אחרי שסיימון שוב העיר אותם בצעקות, ושוב הם היו צריכים לרחוץ אותו בגלל שהוריד מעליו את החיתול הרטוב, צורי צנח לצידו של דויד על הספה, ואמר בייאוש שאין לו יותר כוח, ונמאס לו, והלוואי וסיימון ימות כבר ודי.
דויד הנרעש הניח יד על כתפו וניסה לחבק ולעודד את ידידו המותש שהחזיר לו חיבוק, אמר שהוא לא רק נורא עייף, אלא גם חרמן, ולפני שדויד הבין מה קורה הפך החיבוק החברי להתעלסות לוהטת. מיד אחרי שהחרמנות שכחה דויד התבייש מאוד בעצמו, והתאמץ לא להיות יותר לבד עם צורי, אבל
למרות מאמציו הוא נכשל שוב לפחות עוד פעמיים. השניים התחרטו כל פעם מחדש על התנהגותם, והתנצלו אחד בפני השני, מספרים זה לזה שהם אוהבים רק את בני הזוג שלהם, אבל… הקשר החשאי והמביש שלהם נפסק בסופו של דבר בזכותו של נדב שמצא עובד זר, פיזיותרפיסט ומעסה גוי, גבר בריא וחזק שיעזור לצורי עם סיימון. כמה שבועות אחר כך, קצת לפני סיום לימודיו, נודע לדויד שולנטין הגוי וצורי חיים יחד.
דויד נחרד, ואחוז בחילה וכעס, שנאה וקנאה, ובעיקר תיעוב עז ממה שנהיה ממנו פנה לאיציק ושאל אם השידוך שהוצע לו עדיין בתוקף. כמה ימים אחר כך הוא עזב את אופק וחזר להוריו ששמחו לשמוע שהוא חזר בתשובה והוא עומד להינשא.
לפני שעזב סיפר דויד לאופק את האמת על נישואיו והציע לו שהם ימשיכו להיות בקשר. אופק דחה את הרעיון בסלידה וטען שמדובר באחיזת עיניים חסרת טעם. בסתר ליבו דויד ידע שהוא צודק, אבל לא יכול היה לעמוד בפני הפיתוי לחזור הביתה, להיות שוב הילד הטוב והטהור שהוריו גידלו, ולזכות לקיים מצוות פרו ורבו כמו שצריך לעשות כל יהודי, ולכן ברח מאופק, כמו שברח פעם מההורים, והתחתן עם יסכה היפה שאהבה נשים, וידעה שבעלה אוהב גברים.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il