אפיקורס – פרק ג'

11/05/2015

"זוכר את דויד הג'ינג'י?" שאל את צורי כשהם טיילו, כדרכם כל בוקר, עם תיקי ומפי.

"בטח, מה נזכרת בו פתאום?"

"אתמול פגשתי אותו ובילינו יחד את השבת."

"וואלה? ביליתם יפה?" הצטחק צורי וקרץ בשובבות.

אופק תקע בו מרפק נוזף, "אל תהיה כזה, גם הבן שלו היה איתנו."

"הבן שלו? לדויד יש בן?" נדהם צורי, "בן כמה הוא? גם הוא ג'ינג'י?"

"הוא בן ארבע וקצת, וכן, גם הוא ג'ינג'י, וחמוד מאוד." סיפר אופק, ואחרי שהחל לגלות את ליבו לפני צורי הוא המשיך לדבר עד שחשף בפני צורי את כל מה שעבר על דויד מאז שנפרדו. "אף פעם לא הצלחתי להתגבר עליו באמת וגם הוא לא, מהרגע שנפגשנו שוב הרגשתי כאילו אף פעם לא נפרדנו, החלטתי שמעכשיו אני לא מוותר עליו יותר."

"עד כמה שאני זוכר זה הוא שויתר עליך."

"כן, כי הוא היה דתי, אבל זה עבר לו, עכשיו הוא כבר לא כזה."

"הוא נעשה חילוני?" פקפק צורי.

"לא ממש, אבל די קרוב."

"ומה יהיה עם הילד?"

"מה צריך להיות עם הילד? אני אציע לדויד לבוא לגור איתי והילד כמובן יבוא איתו וזהו, נחזור להיות יחד כמו פעם."

"פעם הייתם צעירים יותר ולא היה לכם ילד." הזכיר לו צורי.

"אני יודע, אז מה? הילד ממש מתוק, אין לי בעיה איתו, גם נדב מגדל ילד ומסתדר לא רע."

"מי שמגדל את הילד של נדב זו אימא שלו, נדב גר ליד ועוזר והכל, אבל זה לא בדיוק אותו דבר, ומה אם דויד לא יסכים לגור אתך?"

"אם היית רואה את השכונה שהוא גר בה לא היית שואל שאלה כזו, המקום הזה פשוט מגעיל, אצלי יהיה לו נוח יותר, והילד יוכל ללכת לגן פה, בשכונה, עם הבנות של הילה, ולחזור הביתה אחרי הגן, לא לעבור מיד ליד כמו חבילה עד שאבא שלו חוזר מהעבודה."

"השאלה מה תגיד האימא, ומה תגיד החמות? אני לא חושב שאתה קולט לאיזה תסבוכת אתה מכניס את עצמך."

"אם אני לא אנסה אני לא אדע." השיב אופק. צורי העווה את פניו בחוסר רצון, ואמר שלדעתו אופק מכניס ראש בריא למיטה חולה, וכדאי לו לחשוב טוב טוב לפני שהוא חוזר להיות בקשר עם דויד שמאז ומתמיד היה בחור לא יציב, ועלול להחליט מחר שהוא נעשה שוב דתי, ומה אז? מה, חסרים בחורים חילוניים נחמדים שרק מחפשים חתן? הקשה צורי, למה לך להסתבך עם הג'ינג'י הקריזיונר הזה? תהה.

"אני לא יודע מה יש לך נגדו." התמרמר אופק, "חשבתי שהייתם חברים טובים, למה אתה מלכלך עליו ככה?"

"אני לא מלכלך." הסמיק צורי, "הוא בחור טוב, אני לא אומר שלא, אבל הוא יצא שרוט לגמרי בגלל החינוך החרדי שלו, ואני לא חושב שאתה צריך את הצרה הזו על הראש."

"זה ממש נבזי מצידך לדבר ככה צורי, עליך לא הייתי מאמין, ואל תשכח שדויד היה היחיד שעזר לך בלילות הראשונים אחרי שסיימון חזר מבית חולים, אולי הוא קצת שרוט, אבל זו לא אשמתו, ולא הוגן מצידך…"

"בסדר, בסדר!" צעק צורי, נרגז בגלל רגשות האשמה שהציקו לו, "תעשה מה שאתה רוצה ותעזוב אותי, ביי, אני הולך הביתה." אמר והסתלק משם בריצה קלה, מפי רצה בעקבותיו בחדווה.

"ביי גם לך." אמר אופק לגבו המתרחק במהירות של צורי, וחזר גם הוא הביתה, עצבני קצת בגלל הויכוח המוזר עם צורי, אבל נחוש בדעתו לא לוותר.

באותו יום, מיד כשחזר הביתה מהעבודה הוא נתן לתיקי קערת מים נקיים וצלחת אוכל לכלבים, הוסיף ביסקוויט טעים, והתקשר לדויד להזמין אותו לביקור עוד הערב.

"אני לא בטוח שזה רעיון טוב." השיב דויד שהיה בדרכו לאסוף את הילד, "עד שאני מגיע הביתה עם דניאל הוא כבר ממש עייף, ואין לי עם מי להשאיר אותו."

"מה הבעיה, תבוא איתו ותישארו לישון אצלי, ומחר כבר נראה."

"אני לא יודע…" היסס דויד, אבל אופק הבטיח לבוא לאסוף אותו, ולהסיע אותו למחרת לעבודה, והזכיר שהאופניים של דניאל עדיין אצלו, הוא כל כך הפציר בדויד לבוא עד שלבסוף דויד נעתר, הבטיח לארוז מעט בגדים בשבילו ובשביל הילד ולחכות לאופק בכניסה לרחוב.

הערב התחיל רע, דניאל היה עייף ונרגז מכל הטלטולים שעבר מאז הבוקר, ושבירת השגרה המוכרת הטרידה אותו מאוד. הוא בכה ללא הרף, סירב לאכול את הפיצה שאופק הזמין בשבילו, וצרח כשהם ניסו לקלח אותו. לבסוף, אחרי בכי ונרגנות לא פוסקת, הוא נעתר והסכים לאכול מעדן חלב ולהתקלח, אבל לא לחפוף את הראש, ונרדם בפנים מוכתמי דמעות, כשהמוצץ תקוע בפיו, ודוב הפנדה הממורט שלו שבלעדיו לא היה מסוגל להירדם, לפות בחזקה בכפותיו הקטנות.

"הכל באשמתי." אמר דויד באומללות, אחרי שהם ישבו לנוח קצת מהסאגה המעייפת של השכבת הילד לישון, "אני אבא דפוק, אם לא הייתי אגואיסט כזה הוא כבר מזמן היה ישן בשקט." קולו נשמע כל כך מריר וספוג שנאה עצמית עד שידיו של אופק רפו. פתאום עלה בדעתו שאולי צורי צדק, והוא באמת מכניס ראש בריא למיטה חולה, חייו של דויד מסובכים מידי, מה הוא צריך עוד תסבוכת? הוא תכנן שאחרי שדניאל יישן הם ישבו לאכול יחד, ואחר כך יצפו בסרט, ייהנו אחד מחברת השני, ויסיימו את הבילוי בשינה יחד, אבל בינתיים תאבונו אבד, וכל מה שרצה היה להתכנס בשקט בעצמו ולשתוק. היה לו רושם שגם דויד חש אותו דבר, כי הוא רק בחש בחוסר תיאבון בצלחתו, והשתמט ממבטו של אופק

"אתה בטח מצטער שבאת." אמר אופק אחרי שהם סיימו לאכול את ארוחתם האומללה.

"לא, אני… אני מצטער שאני כזה אופק, גם היום היה לי ויכוח נוראי עם יסכה ושרה, הן נורא כועסות עלי, הריב הרס לי את המצב רוח."

"על מה התווכחתם?"

"הן רוצות לעזוב את הארץ, שרה קיבלה הצעת עבודה נהדרת בסידני, והן רוצות שניסע ביחד."

"סידני אוסטרליה?" גנח אופק.

"כן." הנהן דויד, "לדעת שרה לא תהיה לי בעיה להשיג שם עבודה, החינוך בסידני מעולה, ויש שם קהילה יהודית חמה, יסכה מאוד מתלהבת מהרעיון."

"אז שהן תיסענה לדרכן, מה הבעיה?"

"כמו תמיד, הבעיה הרגילה אצל דתיים, בעיית המה יגידו, איך זה יראה אם היא תיסע בלי בעלה ובלי הילד?" הוא נאנח וכבש את פניו בכפות ידיו, "היא משגעת אותי, מצד אחד היא לא מצליחה לסבול את הנוכחות שלי, וגם לא של דניאל, היא ממש דוחה אותנו מעליה, לי זה כבר לא מזיז, אבל הילד ממש אומלל בגללה. אני מוכן להתגרש כבר מחר, אבל יסכה לא מוכנה לשחרר, יש לה מין פחד כזה מגירושים, פוחדת ממה יגידו, ואיזה סטיגמה תהיה עליה אם היא תתגרש. היא מתעקשת להזכיר לי שהתחייבתי להישאר נשוי לה גם אם אין לנו חיי אישות." הוא נאנח, "מרגיז אותי שהיא כל הזמן שואלת למה אני לא מוצא לי מישהו להתפרק אצלו, לדעתה גברים צריכים רק שני דברים כדי להיות מרוצים, בטן מלאה אוכל, ואשכים מרוקנים מזרע. זו הדעה הלא מחמיאה שיש לה על גברים, ואם היית מכיר את האחים המפגרים שלה היית מבין למה."

"יש הרבה גברים ששותפים לדעה הזאת, שכל מה שמעניין גברים זה סקס והרבה ממנו."

"אני לא כזה, אני בעד סקס כמובן, אבל לא בנפרד ממה שבאמת חשוב לי, קודם כל אני רוצה זוגיות עם גבר, ואני רוצה גם להישאר יהודי, זה חשוב לי בדיוק כמו שחשובה לי אהבה וזוגיות ובית חם ויציב."

"הבעיה שלא מספיק לך בית חם, אתה רוצה שזה יהיה בית יהודי חם." סיכם אופק את המצב בקול עגום.

"כן, נכון." התריס דויד, "למה לא?"

"אה… כי אתה הומו? אם שכחת זוגיות עם גבר לא ממש מסתדרת עם יהדות, מוכן להתפשר על בית יהודי רפורמי?"

"לא, לא מוכן. התפשרתי מספיק, נמאס לי להתפשר." רטן דויד, אבל זוויות פיו שהיו עד רגע זה שמוטות ברוגז, החלו להתרומם בחיוך.

"גם לי נמאס מפשרות ג'ינג'י, בוא הנה, תביא חיבוק, בוא לא נתפשר יחד."

"אתה בטוח? אני לא לוחץ עליך בקטע הזה, מצידי אפשר לוותר."

"אבל מצידי לא, אני אוהב את זה, ואני יודע שגם אתה."

"נכון, אבל אני יודע שהקטע הזה בעייתי אצלך."

"לא, הוא כבר לא, באמת, אבל אם לא אכפת לך…" דויד שלף קונדום.

אופק נאנח, "חייבים?"

"כן."

"אני לא מבין למה."

"אתה לא? אז תן לי לתת לך רמז, זה לא בגלל שאני פוחד להיכנס להיריון."

"כן, אבל ג'ינג'י… "

"כן, אני יודע, אתה לא אוהב גומי, אבל יש לי פה משהו דק במיוחד, נשבע לך, לא תרגיש אותו בכלל."

"באמת, ממתי אתה מתמצא בסוגי קונדומים? חשבתי ש…"

"ששש… בוא הנה, תן לי…" דויד משך אליו את אופק, גלגל בזריזות מפתיעה את הקונדום על זקפתו, וכשאופק ניסה לשאול מתי הוא הספיק לרכוש את המומחיות הזו דויד חסם את פיו בנשיקה, התפתל בגמישות ודחק לעברו את ישבנו. אופק שכח באחת את כל הקושיות שטרדו את מוחו, אחז במותניו של דויד וחדר לתוכו באיטיות זהירה.

זה היה כל כך טוב… הוא כמעט כבר שכח כמה זה טוב, "תגיד לי אם זה כואב." לחש באוזנו של דויד, אחרי שנזכר שעליו להתחשב גם בבן זוגו.

דויד הפנה את ראשו ונישק את שפתיו, "תמשיך, עוד… לא, אל תפסיק, זה נהדר." עודד את אופק בהתלהבות ששמחה אותו עד מאוד. אחרי שגמרו הם השתרעו זה לצד זה, מתנשמים ומחייכים, והתנשקו שוב, ואז התקלחו יחד והלכו לבדוק אם דניאל הקטן מכוסה, והצטחקו למראה תיקי שרבצה על המרבד למרגלות הילד, משגיחה עליו בנאמנות.

"אם תעבור לגור איתי נוכל להעביר את הילד לגן ליד הבית, הילה אומרת שזה גן מעולה, ודניאל יוכל לחזור בצהרים, או להישאר בצהרון, איך שתרצה, לא תצטרך להסיע אותו מפה לשם, ונוכל לחיות חיים הרבה יותר רגועים."

דויד נאנח, "כן, אבל כיום דניאל הולך לגן דתי, ואם אני אעביר אותו אני אצטרך לתת הסברים לחמותי ולהורי… ומילא הם, אבל יסכה… כל זמן שהיא עדיין בארץ היא מתעקשת לשמור על מראית עין… זה מתיש מאוד את שנינו, אבל היא עומדת על זה בתוקף."

"כן, שמתי לב, למה זה חשוב לה כל כך? מה הבעיה שלה?"

"אני לא בטוח שאני מבין, אבל הסיפור המשפחתי אצלה מסובך מאוד, עוד יותר גרוע משלי, היא כל כך פוחדת מאימא שלה, ומאחיה הגדול… מאז שהוא התחתן הוא נעשה חסיד גור פנאטי, ואימא שלה תומכת בו, אם הם יחשדו שאנחנו בעצם לא חיים יחד… עזוב, אתה לא תבין…"

"ומה יקרה אם דניאל יפלוט במקרה שהוא גר עם אבא ולא עם אימא?"

"יקרה אסון." חייך דויד בעצב, "אבל למזלנו חמותי היקרה לא מאמינה בהקשבה לאף אחד חוץ מאשר לבן שלה שיש לו לדעתה קשר ישיר לבורא עולם, מרוב שהיא צדקת חסודה היא אטומה לכולם, כולל לעצמה, וזה המזל שלי ושל יסכה." הם חזרו לחדר השינה, התכרבלו יחד, החליטו שאין להם כוח לראות חדשות בטלוויזיה, וכמעט שנרדמו כשפתאום צלצל הנייד של דויד, מעיר אותם משנתם.

זו הייתה יסכה – אשתו של דויד, "איפה אתה?" צרחה בהיסטריה, "אתה חי? איפה הילד?"

"מה? מה קרה? מה את צועקת?" ענה דויד באיטיות, עדיין מנומנם, "מה קרה לך?"

"מה קרה לי? אתה שואל מה קרה? תסתכל מהחלון ותראה."

"לראות מה?" שאל דויד, ומרוב בלבול הביט בחלון חדר השינה של אופק. כל מה שהוא ראה היה ברוש אחד, אפל ושקט ששיח בוגנוויליה טיפס עליו בדי עמל, מאחוריו הציץ הירח, מאיר כמה עננים תועים ששטו להם בשלווה בשמי הלילה.

"לא שמעת את הפיצוץ, אתה לא רואה את השריפה?" צרחה יסכה בקול לחוץ, "כל הרחוב שלך בוער, תיקח את הילד ותברח!"

"יסכה, מה קרה לך? השתגעת? שום דבר לא בוער, דניאל ישן בשקט, רק לפני כמה דקות כיסיתי אותו, על מה את מדברת? לא חשוב, תני לי את שרי."

שרי לקחה מיסכה את הטלפון, ואחרי מספר שניות הבינה מה מקור הבלבול. היא קלטה מיד שדויד לא נמצא במקום בו הוא היה אמור להימצא, נשמה לרווחה, אמרה תודה לאל, ודרשה ממנו להדליק מיד את הטלוויזיה. בטלוויזיה הם ראו לתדהמתם את הרחוב בו נמצאה דירתו של דויד כשהוא מואר באורן של עשרות מכוניות משטרה, אמבולנסים ומכבי אש, וגדוש אנשים שהתרוצצו הלוך ושוב. הקריין דיבר במהירות על פיצוץ גז, שבגללו התמוטט בניין הדירות ונפגעו גם בניינים סמוכים, וסיפר על פצועים והרוגים וחיבורי גז פיראטיים, ואולי אפילו חבלה מכוונת, והוסיף והשתפך על המזל הגדול שזו הייתה שעת לילה מאוחרת, ולא היו כמעט אנשים ברחוב. "תראה מה זה, הלך לי הבית." הביט דויד בעיניים קרועות לרווחה במסך, ואחר כך הפנה את מבטו באיטיות אל אופק, "כל הרהיטים של בעל הבית, ובגדי החורף שלי ושל דניאל, ו… אה…" הוא פשפש במוחו ההלום, מנסה להיזכר בפרטי הרכוש שנשארו בדירתו ההרוסה. "הכל הלך." נאנח.

"תגיד, אתה נורמאלי?" קרא אופק, "אז נשרפו כמה סמרטוטים, מה זה חשוב, העיקר שאתה והילד בסדר, אם לא הייתי משכנע אותך לבוא אלי היום עם דניאל אז…" הוא נרעד, ואחז בכתפיו של דויד, "אם זה לא סימן מאלוהים, שאני לא מאמין בו, אז אני לא יודע מה כן."

"סימן למה?" שאל דויד, והתחיל לחייך.

"לזה שאלוהים אוהב הומואים כמובן, ואין לו שום דבר נגד משכב זכר, ואיך קראת לזה? שז"ל, כי הנה, עובדה, אם היית מתעקש להיות צדיק והיית נשאר בבית אז…" אופטימיות פתאומית הציפה אותו, והוא נישק בחוזקה את פיו של דויד וצחק, "עכשיו אין לך ברירה ג'ינג'י, אתה חייב לעבור לגור איתי."

"כן, אתה צודק." הסכים דויד לאיטו, "אבל עדיין, מה אני אומר לחמותי בקשר לגן של דניאל?"

"שהחלטת להעביר אותו לגן אחר, אתה אבא שלו וזו זכותך, ואם לא טוב לה אז ש… לא יודע מה, שתלך ותעשה גפילטע פיש עם צימעס."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il