אפיקורס – פרק ו' ואחרון

21/05/2015

הצלצול משרי לא יכול היה להגיע ברגע פחות מתאים, "הלו!" ענה דויד בקוצר רוח, תוקע את השפופרת בשקע כתפו בעודו ממשיך להבריג את מכסה המחשב בו עסק באותו רגע, נזכר מאוחר מידי שעליו לענות בחביבות – 'מעבדת תיקונים והתקנות שלום' ולא לנהום בעצבנות.

"דויד, זו שרי, אני חייבת לדבר אתך, מה שלומך דרך אגב?"

"עסוק מאוד, מאז שנעשיתי עצמאי אני לא רואה את הראש שלי מרוב עבודה, ומה אצלך? איך האישה והבנות?"

"האמת, לא משהו, בגלל זה אני רוצה לדבר אתך, איפה אתה נמצא?"

"בבית, הפכתי את המחסן למעבדה."

"רעיון טוב, ככה אתה לא משלם שכר דירה ולא מבזבז זמן על נסיעות. תגיד, כמה חדרים יש לכם בבית?"

"מה כמה חדרים? למה את צריכה לדעת?"

"יש לי סיבה, אתה יכול לענות לי בבקשה."

"יש לנו ארבעה חדרי שינה, שלושה בקומה השנייה, שם אנחנו ישנים, ואחד בקומת הקרקע. בהתחלה חשבתי להפוך אותו לחדר עבודה, אבל הוא לא גדול מספיק, וחוץ מזה הגענו למסקנה שעדיף להפריד בין העבודה לבית."

"אני מסכימה בהחלט, אז יש לכם חדר שינה בקומת הקרקע, מה? הוא מסודר?"

"כן, בערך, למה?"

"נדבר על זה כשאני אגיע, ביי." שרי הגיעה אחרי רבע שעה – אישה קטנה, נאה ונמרצת, מרשימה בחליפת העסקים המחויטת שלה.

"את נראית נהדר." החמיא לה דויד, והגיש לה כוס קפה, "מה שלום אשתי האהובה?" הוסיף בחיוך לגלגני, "התאוששה כבר מהלידה? בפעם האחרונה שדיברתי איתה היא התלוננה שהיא נורא עייפה ואין לה כוח לדבר עם דניאל בטלפון."

פניה של שרי הרצינו, היא הניחה את כוס הקפה שלה בזהירות רבה על השולחן וטפחה ברכות על זרועו של דויד בכף ידה המטופחת, "אל תכעס עליה, היא עוד לא חזרה לעצמה מאז הלידה."

דויד העווה את פניו במורת רוח, "אבל הילדות כבר בנות שנתיים וחצי, אם היא הייתה נשארת דתייה היא כבר הייתה שוב בהיריון."

שרי התרגזה, "קודם כל דויד שתדע לך שהיא עדיין דתייה, היא כבר לא פרימיטיבית כמו ההורים שלנו, אבל היא אף פעם לא הפסיקה להאמין באלוהים, אנחנו מדליקות נרות בשבת, ושומרות כשרות והולכות למקווה, וגם גייב…"

"מי זה גייב?"

"גבריאל, הבן דוד שלי? אבא של התאומות? הוא דתי וגם הבן זוג שלו… גם אם מבחינת הדוסים השחורים אנחנו נחשבים אפיקורסים, מבחינתנו נשארנו יהודים טובים."

"יופי לכם." העיר דויד בקול חמצמץ, "אז מתי אתם טסים לקנדה?"

"אז זהו, שכל זמן שלא ברור מה הבעיה עם יסכה אי אפשר לנסוע."

"אין לה שום בעיה, היא סתם מתפנקת." אמר דויד בקוצר רוח, "ומה עם הקטנה, מה שמה? דנה, מה קורה איתה?"

"דנה בסדר גמור, זו ענבל שיש לה בעיה. הטיפולים לא עזרו, העין שלה עדיין פוזלת, וכנראה שהיא תצטרך ניתוח לתיקון האסטיגמציה של העין."

"אני בטוח שיש בקנדה מנתחים מעולים."

"גם בארץ יש, ופה יש לה ביטוח רפואי, ובקנדה זה יוצא יקר נורא ולכן…" היא השתתקה והביטה בדויד במבט רב משמעות, כמצפה שיבין לבד את כוונתה, ולמרבה הפלא הוא הבין מיד.

"את רוצה לעזוב אותן פה, איתי, את יסכה עם העייפות הכרונית שלה וכאבי הראש שלא נגמרים, ואת התאומה הפוזלת ולנסוע לך עם התאומה הבריאה לקנדה?" שאל בהתמרמרות וקולו התרומם בזעף צדקני.

שרי פרשה לעומתו את כפותיה, מחוה תנועת אין אונים מתחננת, "תבין אותי דויד, אני לא רוצה לעשות את זה, אבל פשוט, אין לי ברירה אחרת, בקנדה מחכה לי דירה ועבודה, וגייב לוחץ עלי כל הזמן, בעלו, הסטיב הזה, הוא משגע אותו שהוא רוצה כבר ילד, וגם בעבודה שהם מצאו לי לוחצים עלי כל הזמן… סטיב השיג לי משרה נפלאה בבנק בינלאומי גדול, זו הזדמנות יוצאת מהכלל בשבילי לפתח קריירה, אבל הם לא יחכו לי לנצח, הסיפור עם ענבל יכול להימשך עוד שנה לפחות, ופשוט נגמר לי הזמן, וגם החוזה על הדירה שלנו נגמר."

"גם החוזה נגמר? אז איפה הן אמורות… את רוצה להשאיר אותן אצלי? שכחת שאני חי עם מישהו, ומה עם דניאל, היא מפחידה אותו עד מוות, כל פעם שהוא היה נפגש איתה הוא היה חוזר להרטיב."

"אני יודעת, אבל תאמין לי שבמצב שלה כיום יסכה לא מסוגלת להפחיד אף אחד, אין לי מושג מה יש לה, אבל היא במצב לא טוב, בזמן האחרון היא בקושי קמה מהמיטה, היא הולכת רק לשירותים ו…"

"אז מי יטפל בקטנה? אני? נראה לך שיש לי עודף זמן?" התפרץ דויד בזעם.

"אם לא אכפת לך הקטנה הזו רשומה כבת שלך, ויסכה היא אשתך." התרגזה שרי בחזרה.

"אבל היא לא הבת שלי, ויסכה כבר מזמן לא… את שמה לב מה הולך פה שרי? את לוקחת את התאומה הבריאה לאבא האמיתי שלה, ומשאירה לי את אימא שלה שהיא, אם שכחת, בת הזוג שלך, יחד עם הבת החולה שלה ושל הבן דוד שלך, ומסתלקת לך לקנדה, ואת חושבת שאני אקבל את זה בשקט? נראה לך שאני טמבל?"

"דויד, אני יודעת איזה רושם זה עושה, אבל תבין אותי, אין לי ברירה, אני חייבת לנסוע לשם, ואני לא יכולה לקחת אותן איתי, אין לנו תקציב לטפל בענבל בקנדה, ויסכה במצב כזה ש… תראה, זה זמני, ענבל תבריא בסופו של דבר ותהיה יפה וחמודה כמו דנה, ואני מקווה שגם יסכה תתאושש, אני מצטערת להפיל אותן עליך, אבל מה אני יכולה לעשות?"

"להישאר איתן ולטפל בהן."

"ולהפסיד את העבודה שחלמתי עליה שנים? יסכה לא עובדת כבר חצי שנה, היא לא מכניסה גרוש, רק עולה לי כסף, מישהו צריך לפרנס אותנו, אני לא יכולה לקחת אותן איתי, ולא יכולה להישאר איתן, והמשפחה שלה… טוב, אתה יודע איך הם, רק אתה נשארת לנו."

"מה בדיוק הבעיה עם הקטנה?" התערב בשיחה אופק שחזר בינתיים מהעבודה.

"משהו עם העין שלה… מין פזילה כזו, בהתחלה חשבו שזה יסתדר מעצמו אבל בסוף התברר שלא, אפשר לתקן את זה בניתוח אבל רק אחרי שהיא תהיה בת שנתיים וחצי, ונוכל לעשות את זה רק בארץ, כי בקנדה עוד אין לה ביטוח בריאות."

"ומה הבעיה עם יסכה?"

"הלוואי וידעתי, זה התחיל עם כאבי ראש ותשישות, ועכשיו יש לה כאבים בכל הגוף. כבר שנה היא מתרוצצת מרופא לרופא, בהתחלה חשבו שזה מונו, אחר כך שזה משהו נפשי… מה שזה לא יהיה זו בעיה רצינית, היא לא עובדת, לא מתפקדת, הכל נופל עלי, אני לא צריכה לספר לכם כמה עבודה יש עם תינוקות… כל זמן שגייב היה בארץ הוא עוד עזר לי קצת, אבל גם סטיב צריך אותו… מאז שהוא נסע לקנדה בשבוע שעבר אני מתמוטטת."

"איך הוא הסתדר עם התאומות?" שאל אופק בסקרנות.

"נהדר, הוא עשה איתן הכל, חיתל והאכיל, וטייל ורחץ, הוא ממש נקשר אליהן, בעיקר לדנה, עם ענבל היה לו קצת יותר קשה בגלל ה… טוב, יש את העין שלה ש… המסכנה הקטנה, היא יצאה פחות יפה מאחותה, ובאופן טבעי…"

"מה טבעי? למה טבעי? היא הבת שלו, הוא אמור לאהוב את שתיהן באותה מידה, לא רק את מי שנראית טוב." מחה אופק בהתרגשות שגרמה לשרי להרים גבות משתוממות.

"אני לא אומרת שהוא לא אוהב את שתיהן, אבל דנה חמודה ונוחה יותר וענבל… טוב, זו לא אשמתה, כל הזמן בודקים אותה ודוקרים אותה, ונותנים לה תרופות, לא פלא שהיא קצת יותר בכיינית ושהיא פחות יפה."

"תשמעי, גם אני הייתי הילד הפחות יפה, התינוק החולני, השמן והבכיין, וגם אותי אהבו פחות מאשר את אחי הגדול, המוצלח והיפה, ואני רוצה להגיד לך שזה פשוט לא צודק, זה עוול שיכול להזיק לילדה עוד שנים אחר כך." טען אופק בתוקף, "זו  טעות איומה וחוסר צדק נוראי, והכי מצחיק, תראי אותי עכשיו." טפח על בטנו השטוחה, "ותראי את אחי הסטרייט שהשמין והקריח, בסוף אני זה שנראה טוב, והוא נעשה בטטה."

דניאל התפרץ הביתה, תיקי רצה בעקבותיו, "שלום דודה שרי, מה שלומך? את יודעת שאני כבר חוזר הביתה מהגן לבד?" התפאר.

"באמת? איזה ילד גדול אתה, מה שלומך חמוד, אתה מתגעגע לאימא?"

"לא." השיב דניאל בכנות ומיד שינה נושא, "מתי אתן נוסעות לקנדה?"

"אני נוסעת בשבוע הבא עם דנה, אימא תצטרף אלי בעוד זמן מה, ובינתיים היא תגור פה, אתך ועם אבא, נכון שזה יהיה נחמד?" שאלה שרי וחייכה אליו חיוך מעושה.

"לא… לא יודע." נשא דניאל מבט נבוך אל אביו, "למה אימא לא נוסעת אתך דודה שרי?"

"כי ענבל צריכה לעבור ניתוח בעין, ועד שהיא תעבור את הניתוח ותבריא היא ואימא יישארו לגור אצלנו." אמר אופק בקול בוטח, והניח יד מרגיעה על שכמו של דניאל, "אולי תוכל לתת לאחותך הקטנה את הלגו דופלו הישן שלך?"

"בסדר." הסכים דניאל בנדיבות, "וגם את הפזלים הגדולים שאני כבר עושה בעיניים עצומות, איפה היא תישן?"

"עם אימא, בחדר השינה שליד הסלון." פסק דויד שהשלים בלית ברירה עם רוע הגזירה, ונאנח. "צריך להרכיב שוב את המיטת תינוקות שלך דניאל, ולסדר שם את הבלגן."

"אני אעזור לך." התנדב דניאל, "ואם דנה תרצה אני אתן לה לשחק עם תיקי ולראות את הדיסק של בת הים הקטנה, אתה חושב שהיא תרצה אבא?"

"אני מקווה שכן, נחיה ונראה." השיב דויד והחליף מבט עם אופק שחייך אליו בעידוד,

"כן, נחיה ונראה." הסכים.

"הקטנה ממש מותק, והיא כל כך נבונה, יש לה אוצר מילים פשוט מדהים בשביל ילדה כל כך קטנה." התפעלה הילה מענבל הקטנה שהסתגלה במהירות מפתיעה לחייה החדשים, חיים שכללו אח גדול ונדיב, אבא מפנק ודוד מעריץ, כלבה נמרצת, וחצר שאפשר להתרוצץ בה בחופשיות, "שמתי לב שהיא קוראת לך אבא." לכסנה מבט אל דויד בעודה פורקת שקית ענקית מלאה בגדים שילדיה גדלו מתוכם.

"כן, מה אפשר לעשות, היא שומעת את דניאל קורא לי ככה והיא מחקה אותו, ואין לי לב להסביר לה שאני לא אבא שלה למרות שמי שבאמת מטורף עליה זה אופק, הוא נקשר אליה בצורה מדהימה, אני לא אומר שהוא לא אוהב את דניאל, אבל ענבל היא הנסיכה הקטנה שלו, הוא פשוט נושא אותה על כפיים."

"היא באמת מקסימה, אני בטוחה שאחרי שיורידו לה את התחבושת מהעין היא תהיה יפיפייה." חייכה הילה, "אבל מה הבעיה עם יסכה, מה יש לה?"

"פיברומיאלגיה." השיב דויד באנחה.

"פיברו מה?" קימטה הילה את מצחה בהשתוממות, "אף פעם לא שמעתי על זה."

"לא רק את, רוב הרופאים לא מכירים את המחלה הזו, גם אני לא שמעתי עליה קודם, אבל מסתבר שיש מחלה כזו, והיא די זוועתית, למזלנו ביטוח לאומי מכיר בה כנכות, וככה יש ליסכה קצבה והיא לא צריכה לעבוד, ואולי כשהקטנה תגדל קצת היא תוכל לגור איתה לבד, אבל בינתיים… מזל שאופק קנה בית גדול כל כך."

"זה לא מוזר לכם לגור עם אישה?" תהתה הילה בסקרנות.

"כן, בהתחלה זה היה סידור קצת משונה, אבל התרגלנו, וסך הכל די נוח לנו שאימא של דניאל גרה איתו. היא הולכת לטיפול נפשי כי הרופאים חושבים שיש למחלה שלה רקע פסיכולוגי, לא בטוח שהם צודקים אבל הטיפול עוזר, היא התרככה מאוד כלפי הילד ולאחרונה הוא מסתדר איתה לא רע. לפעמים יש לה ימים טובים עד כדי כך שהיא עוזרת לי קצת, עונה לטלפונים, מקבלת הודעות, מסדרת את הניירת, יש יתרונות לזה שיש לנו אישה בבית, מידי פעם היא אפילו מבשלת קצת."

"ומה עם הנסיעה שלה לקנדה?"

דויד הניד את ידו בתנועת ביטול, "אין סיכוי, ובינינו, אני חושב שגם אם יקרה נס והיא תבריא פתאום הסיפור שלה עם שרי נגמר. החבר של גייב, הסטיב הזה, מצא לה עבודה שמעסיקה אותה מאוד, היא נעשתה אשת קריירה עסוקה, ומי שמטפל בדנה זה אבא שלה, והבן זוג שלו, שגם עובד באותו בנק, להם יש את החיים שלהם, ולנו את שלנו, אולי אחרי שהבנות יגדלו… טוב, נחיה ונראה, אבל נכון לעכשיו אין מה לעשות, יסכה היא אשתי ואני אטפל בה כל זמן שצריך, למזלי אופק מבין ומסכים."

"כן, אני מתארת לעצמי שאתה צודק, אבל בכל זאת… איזה חיים מסובכים יש לך." דויד חייך בעגמומיות מה, אמר שלכל אחד יש את הפקלע שלו בחיים שהוא צריך לשאת ונכון שזה מסובך אבל כל זמן שאופק והוא אוהבים והילדים בריאים ויש פרנסה ברוך השם אז לא נורא, יהיה טוב.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il