ארבעה קירות

01/08/2010

אני מחפשת מקום לחנות את הג'אסטי המקרטעת שלי ולא מוצאת. תל אביב בשעת צהריים היא כמו רחוב צדדי בסין, עמוסה לעייפה. אני חייבת למצוא חנייה כי אני לא אוהבת לאחר. היא יודעת שאני תמיד מגיעה בזמן, גם אם זה עולה לי בבריאות, היא מיד רואה את זה, לא משנה כמה אני מנסה להסתיר. כבר חצי שנה אנחנו מכירות ועוד לא התרגלתי שאני שקופה לה, שרק החיוך שלי מסגיר את כל כולי בין אם אני מנסה לחפות על מהלומות או שאני פשוט שמחה לראות אותה.
הסיבוב השלישי שלי סביב הבניין, אני מתחילה להילחץ, שוקלת אם להתקשר ולהתריע על האיחור, אך מוותרת. בסיבוב החמישי מתפנה פינה ואני מכווצת את הג'אסטי פנימה, לא חושבת איך אצא אחר כך העיקר לא לאחר. אני רצה את שתי הקומות במהירות ודופקת בדלת.
החיוך שלה תמיד מרגיע אותי וזאת הסיבה שאני רוצה להגיע בזמן, תמיד רוצה להישאר ובהחלט רוצה לשחרר את כל כולי מולה בארבעה הקירות האלו שהפכו מזמן למקלט מאולתר לנפש הפצועה שלי. אני יודעת שאיחרתי בשלוש דקות אבל היא לא אומרת כלום, היא רק מחייכת ומחווה בידה לעבר החדר. אני עוד מנסה לגמגם משהו על החנייה בתל אביב, אבל היא עדיין רק מחייכת ברוגע ואני מפסיקה.
בחדר שלה, כמו תמיד, נחות שתי כורסאות נוחות בשבילי, אבל אני תמיד יושבת על הימנית, זו התניה שקשה לי לצאת ממנה. מולן הכורסה שלה, תהיתי לא פעם איך היא מרגישה ביחס לאחרות, אולי היא נוחה יותר, אבל יש בה סוג של אחריות שמבטלת כל נוחות פיזית. היא הציעה לי פעם להחליף מקומות, ולבדוק איך זה מרגיש, אבל סירבתי. היא כמובן ידעה שרציתי וגם ידעה מדוע סירבתי אך עדיין לא התרגלתי לנפש הפתוחה הזאת.
לפני שבוע נסעתי עם חברה לתערוכת הגופות בחיפה, עניין אותי לדעת אם אפשר לראות גם את הנפש בתוך כל הגוף החשוף. התערוכה הייתה מרשימה, לפעמים מעט גרוטסקית ולעתים מעלה כבס, אבל את הנפש העירומה שחיפשתי לא מצאתי. סיפרתי לה את זה היום, גם לראשונה סיפרתי לה איך אני באמת מרגישה כשאנחנו נפגשות בין ארבעה הקירות הללו, איך אני מצליחה להיות הכי אני כשאני מולה ואיך היא מצליחה לראות את הנפש שלי גם בלי שאני מתפשטת.
היא שאלה איך אני מרגישה עם המילה מתפשטת ולראשונה הפנמתי את מה שאמרתי לה. ניסיתי להבין איך אני באמת מרגישה. אמרתי לה שאני מרגישה עירומה בהרבה מובנים, בעיקר חשופה והיא שאלה עם נוח לי בתחושה הזאת. לא שיקרתי ואמרתי שלא, אבל אני מתרגלת ויתרה מכך, אני אפילו מצפה. מצפה להכיר את עצמי דרכה ודרך המפגש הזה שמתמשך שעה בדיוק בין ארבעה קירות עם שתיים וחצי כורסאות בלב תל אביב של שנות האלפיים.
המשכנו את הנקודה שנפסקה בשבוע שעבר, הפרידה שלי מרוני, מי שהייתה אהבת חיי בחמש השנים האחרונות והחליטה שהיא עוזבת אותי. הפרידה הזאת ערערה לי את אמות הסיפים וטלטלה את נפשי בדרך שלא ציפיתי. כבר כמה שבועות שהיא מנסה לעזור לי להיכנס אל תוך עצמי, לראות ולהבין מדוע אני חושבת שהפרידה היא זו שטלטלה אותי, מדוע אני חושבת שחיי תלויים בזוגיות כזאת או אחרת, מדוע אני באמת לא מאמינה בעצמי ובמי שאני.
סיפרתי על החיים עם רוני, החיים המושלמים. היא שאלה הרבה שאלות שהובילו אותי להבנה שהחיים לא היו מושלמים כפי שחשבתי, ושבאהבה, אין בה דיי בכדי להספיק. היא מטלטלת לי את אמונותיי, היא מנערת לי את החשיבה ואני מוצאת את עצמי בוכה. מעולם לא הזלתי דמעה ליד איש, גם לא ליד רוני. תמיד הפגנתי חוזק מזויף, אבל פה… בין ארבעה הקירות הללו, איתה, עם החיוך הכל כך נעים שלה אני מצליחה להוציא את עצמי, מצליחה לקלף שכבות ולהבין את עצמי, מולי ומול אחרים. כמה קשה היה להבין שחמש שנים חייתי באשליה, כמה קשה היה לקבל שחייתי בפנטזיה, כמה עצוב היה לעכל את הטוב בכך שרוני עזבה. שחיינו לא היו אמורים להסתיים יחד, שהפילוג בשביל המשותף כבר נצפה באופק, רוני ראתה אותו ולקחה את הפנייה, ואני נותרתי מאחור להבין הכיצד ישנה פנייה בכלל במסע המשותף.
הדמעות שלי יבשו והחוזק המזויף מאיים לקפוץ עליי שוב, אך היא תופסת אותי רגע לפני ומבקשת שאניח לעצמי להרגיש. העיניים שלה רכות כל כך, המבט שלה שליו כל כך, היא מכירה אותי, היא יודעת מי אני, היא ראתה את נפשי העירומה והיא אשת סודי, היא המטפלת שלי.
הזמן נגמר ואנחנו נפרדות עם צפייה מחודשת לפגישה הבאה בשבוע הבא. בדלת, כשאני מחוצה לה והיא מהצד השני, אני מרגישה כבר אחרת. הדלת היחידה שהצלחתי לפתוח בחיי נטרקת באכזריות ואני לא מסוגלת אפילו להביט בה.
אני יושבת בג'אסטי שלי כבר רבע שעה, לא יודעת איך אחלץ אותה מבין שתי מכוניות נושקות, בלב תל אביב ההומה אני יושבת וחושבת כיצד ימשיכו חיי ולאן.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il