בובה על חוטים – פרק א'

22/09/2010

"סיגריה?"
"לא. הריאות שלי כבר הגיעו למגבלה שלהן."
רון נחר, "כוסית."
נאנחתי. הוא עישן אולי שלוש סיגריות מאז שהגענו למועדון הזה. אני בדיוק סיימתי את השמינית שלי. הניקוטין והאלכוהול גרמו לחושיי להיות מעורפלים, ולבחורות מכוערות להראות לא רע. ברגע שבחורות מכוערות מתחילות להיראות לא רע, אתה יודע שהגיע הזמן לפרוש.
קמתי מהכיסא ומעל לרעשי המוזיקה צעקתי, "אני זז."
"כבר?"
"כן, מיציתי."
"מה עם הבחורה ממקודם?"
"הבלונדינית?"
"כן."
"רצתה שנשב על כוס קפה."
"אה. חבל."
משכתי בכתפיי, טפחתי על כתפו ויצאתי החוצה מהמועדון. האוויר הקר של פברואר עטף אותי ברגע שיצאתי דרך הדלתות. רעשי המועדון נשארו מאחור כמו זיכרון וחשכת הלילה הייתה כמעט מוחלטת. התקדמתי בין אנשים שעדיין חיכו להיכנס עד שהגעתי אל הכביש שהפריד בין מתחם המועדון לאזור החניה. רגע לפני שעמדתי לחצות שמעתי מישהו מכחכח בגרונו מאחורי. הסתובבתי. בחור בן שלושים בערך, שיער קצוץ, חיוך גדול עם שיניים לבנות. הוא היה גבוה במיוחד, ולמרות שהייתי מטר שמונים, הוא גרם לי להרגיש קטן.
"סליחה שאני מפריע," הוא אמר.
"כן?"
"אתה מוכר לי מאיפשהו."
נו, באמת. הצלחתי לזייף חיוך. "אני חושב שלא."
"בטוח? אתה לא הדוגמן הזה…"
"לא, אני לא. ואבא שלי לא גנן ובמקרה לא נפלתי מהירח. עוד משהו?"
הוא לא נראה פגוע ממה שאמרתי, או מופתע. "כנראה שהתבלבלתי. הולך הביתה?"
"כן."
"אפשר להציע לך לעצור לשתות משהו?"
"מצטער, אחי, אבל אני לא בקטע. אל תיתן לחולצה היפה להטעות אותך, כמה מאיתנו עדיין בקטע של בנות." קרצתי, הסתובבתי וחציתי את הכביש.
נכנסתי לרכב הישן שלי והתנעתי אותו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבחור התחיל איתי, והיו פעמים שחלק בי אמר, "נו, למה לא? פשוט תעצום עיניים ותדמיין שזו בחורה שעירה." אבל כל עוד הצלחתי להשיג את מה שאני רוצה מהמין היפה, לא ראיתי סיבה לסטות מדרך הישר.
השעון הראה שהשעה שלוש לפנות בוקר. למזלי לא היו לי פרויקטים שדרשו עבודה מחר, מה שאמר שיום שישי יבוזבז כולו על השלמת שעות שינה – מעולה.
הסטתי את שיערי מעיניי – אני באמת צריך להסתפר כבר – ויצאתי מהחניה.
הדרך מכפר סבא לתל אביב הייתה אמורה להיות שוממת בשעה הזו, ובאמת, כשצאתי מהחורשה הקטנה שבה מוקם המועדון, והתקדמתי לכיוון הכביש הראשי, לא נראתה שום מכונית באופק.
פיהקתי וניערתי את ראשי. הדלקתי את הרדיו ולא הופתעתי לשמוע פרסומת לאבקת כביסה. חס וחלילה שמדי פעם ישימו גם מוזיקה. הקול של הבחורה בפרסומת היה סקסי, צלול ועדין, כאילו ניסתה למכור לך אבקת כביסה כשהיא בערום מלא. המחשבה הזו שלחה זרם דם במורד הגוף שלי, ישירות למפשעה. לא גמרתי כבר יומיים, והלילה היה אמור להיות הפיצוי הגדול.
נגעתי בזין דרך הג'ינס. הוא עמד, ממש. להתחיל לשחק עם עצמי כשאני חצי שיכור וחצי ישן, בזמן נהיגה בלילה, זה לא היה הדבר החכם ביותר שיכולתי לעשות באותם הרגעים. נאנחתי והפסקתי לגעת בעצמי, בראשי אומר לעצמי, 'כל הכבוד, אודי, עם הגיל באה החוכמה.'
המשכתי לנסוע, עדיין בלי מכוניות מסביב. הירח היה עגול וזוהר בשמים שהיו ריקים מעננים. חשבתי לרגע על הבחור ממקודם, שחשב שהוא מכיר אותי. הוא באמת נראה מוכר מעט. ככל שחשבתי על זה יותר התחלתי להבין שכבר ראיתי אותו כמה פעמים לאחרונה, בכמה מועדונים ופאבים שיצא לי לצאת אליהם. לא דיברנו באף אחד מהמקרים האלה, הוא לא ניגש אליי ואני בטח לא אליו. אבל בכל זאת הייתי בטוח שזה היה הוא. מוזר. אולי בגלל זה הוא חשב שאני מוכר לו.
מתוך החשכה הבחנתי במכונית מתקרבת מהכיוון הנגדי. הדרך הייתה צרה לכן זזתי מעט הצידה, כדי לפנות לה מקום. האורות התקרבו מתוך האפלה, מהר יחסית.
"לעזאזל," מלמלתי כשהתחיל להיות ברור שהמכונית נוסעת בדיוק באמצע הכביש. בטח נהג שיכור. התלבטתי מה לעשות כשהבחנתי באורות במראה האחורית שלי. מכונית נוספת התקרבה במהירות. ממש התחיל להיות פה איילון.
החלטתי שהנהג שמתקרב אליי מהכיוון הנגדי לא הולך לזוז לשוליים, וכנראה סתם ייעצר מולי ויתלונן שלא נתתי לו מספיק מקום. לא היה לי כוח לזה, או עצבים. זזתי עוד יותר הצידה, ממש עד השוליים, כשלפתע המכונית החלה להתקדם לכיווני בקצב מטורף. סימנתי לו עם האורות הגבוהים שלי, אבל המכונית פשוט דהרה קדימה. בערך חמישים מטרים לפני שעמדה להתנגש בי, משכתי את ההגה חזק ימינה ונכנסתי לתוך השיחים שהיו בצד הדרך. לא ידעתי – או יכולתי לדעת – שמאחורי השיחים ישנה ירידה תלולה. התחלתי להידרדר במורד הגבעה, ולא משנה כמה לחצתי על הבלמים, זה לא עזר. נעצרתי בסוף לאחר כמאה מטרים, כשהסתיימה הירידה מהגבעה. נשפתי אוויר וניגבתי זיעה ממצחי. לעזאזל, כולי כוסיתי בזיעה קרה של פאניקה. מה קרה הרגע? מישהו ניסה להרוג אותי? לא, סביר להניח שזה סתם נהג שיכור שרצה להוכיח משהו לאגו המנופח שלו.
רעדתי מדי בשביל להמשיך לנסוע, לא שהייתי בטוח שיהיה כל כך פשוט לחזור מכאן לכביש. יצאתי החוצה וסגרתי את הדלת מאחוריי בחבטה. חיפשתי בכיסים, אבל לא היו עליי סיגריות. נהדר.
במעלה הגבעה היו אורות של שתי מכוניות. בדיוק כשהתחלתי להבחין בדמות עומדת לידן, האורות נכבו בו-זמנית והכול נעשה חשוך.
מה הקטע?
התחיל להיות לי קר, כנראה בגלל שהזעתי. הסתכלתי סביב, מנסה לחפש דרך שממנה יהיה ניתן לחזור לכביש, או להשתלב ישר בכביש הראשי שאליו עמדתי להגיע. ברקע התחלתי לשמוע קולות של דיבורים. התעלמתי בהתחלה, אבל כעבור כמה שניות הקולות התגברו ונשמעו קרובים יותר. הם באו מכיוון הגבעה, ודרך החשכה הצלחתי להבחין בארבע דמויות שיורדות למטה.
אולי הם יידעו איך לחזור לכביש. אבל הם לא היו צריכים לרדת בשביל זה, היה עדיף אם היו קוראים לי מלמעלה ונותנים לו הנחיות.
"היי!" קראתי לעברם. "אני בסדר. אתם לא צריכים לרדת. יש לכם מושג אם אפשר לצאת מפה לכביש הראשי?"
הם לא ענו לי, אלה המשיכו להתקדם בדממה. נאנחתי ושילבתי את ידיי על החזה. רק שלא יתחילו לשכנע אותי להזמין אמבולנס. לפתע חשבתי שאחד מאלה שמתקרב לכיווני הוא בטח הנהג שכמעט התנגש בי. נשמתי עמוק והחלטתי לעשות הכול כדי לא לריב איתו. אם הוא באמת היה שיכור ומטומטם כמו שחשבתי, להתחיל איתו משהו עכשיו, באמצע שום מקום, יהיה מטופש.
הראשון שהופיע היה גבוה ושרירי, שחום. שרשר זהוב נתלה מסביב לצווארו, אבל בכל זאת לא הייתי מגדיר אותו כ"ערס". השני היה מלא יותר, נמוך יחסית עם פנים צפופות. הוא חייך כשעינינו נפגשו, והחיוך הזה עצבן אותי. השלישי היה רזה במיוחד, נראה מבוגר יותר מהאחרים עם שיער שכמעט נעלם. פניו הבריקו מזיעה, והוא נראה לי די חולה.
הרביעי יצא מבין הצללים והתקדם לכיווני בצעדים בטוחים. מצמצתי כמה פעמים עד שהייתי בטוח שאני לא מדמיין. זה היה הבחור שדיבר איתי מקודם מחוץ למועדון, זה שכבר ראיתי בעבר בכמה מקומות. כל העסק הזה התחיל להרגיש לא בסדר.
"היי," אמר הבחור ממוקדם. "נפגשים שוב."
"כן," אמרתי, "כנראה. אתה היית זה שכמעט התנגש בי?"
"לא, אני הייתי מאחוריך. הלחצת אותי כשנעלמת ככה."
"כן, לא היית היחיד שנלחץ."
"אני כמעט התנגשתי בך," אמר הבחור השחום. דרך החולצה הצמודה שלבש שמתי לב ששרירי הזרועות שלו הם כמעט בגודל הפנים שלו.
בלעתי רוק. "טוב, לפחות לא נגרם שום נזק. רק תיזהר בפעם הבאה." נשמעתי כמו זקן, אבל באותם הרגעים רק רציתי לעוף משם ולשכוח מכל התקרית הזו.
הבחור השחום גיחך ואמר, "כן, מה שתגיד."
"נפצעת?" שאל הבחור ממקודם.
"לא," אמרתי. "לא קרה כלום."
"מצוין. דאגתי."
'למה, לעזאזל, דאגת?'
הוא התקדם לפנים ונעצר מולי. "אני תום. הבחור הנחמד שכמעט התנגש בך הוא יוסי. זה אלי," הוא הצביע לכיוון השמנמן, "וזה אלעד," הבחור הרזה שנראה חולה.
הסתכלתי על תום ושאלתי, "כולכם נפגשתם עכשיו?"
הוא חייך ונראה משועשע. היו לו עיניים שחורות וגדולות, ריסים ארוכים. "לא, לא עכשיו. אנחנו מכירים כבר שנים."
הלב שלי החל לפעום מהר, וקיוויתי שהלחץ שחשתי לא הופיע על פניי. "אז במקרה נפגשתם פה הלילה?"
תום החליף מבט עם האחרים. כולם נראו מרוצים מעצמם, כאילו חלקו סוד. "לא בדיוק," אמר תום. "אתה מבין, מה שקרה פה מקודם, זה שסטית הצידה לשממה הזו, זה די היה מתוכנן."
התרחקתי צעד אחורנית והרגשתי את מכסה המנוע נוגע בגבי. "וואלה?"
"כן. אתה אולי לא זוכר, אבל יצא לנו להיתקל אחד בשני כמה פעמים בחודשים האחרונים."
"האמת שנזכרתי לפני כמה דקות שאתה מוכר לי."
הוא הנהן. "יופי, אז אולי אתה לא טיפש כמו שחשבתי."
עצרתי את עצמי מלהגיב.
תום הרים את ידו ואמר, "סליחה, זה היה לא מנומס מצדי. יש נטייה לחשוב שבחורים יפים כמוך הם כנראה גם די טיפשים, אבל אני לא מאמין בסטיגמות."
מצמצתי. הוא הרגע החמיא לי? העליב אותי? מנסה לשחק איתי? כחכחתי בגרוני ושאלתי, "מה הקטע? מה אתם רוצים?"
השמנמן התקדם כמה צעדים לפנים. הוא ליקק את שפתיו והסתכל על תום במבט של ילד שמחכה לקבל ממתק. תום אמר, "אנחנו רוצים כמה דברים, אבל לכל דבר יש זמן ומקום. עכשיו נסתפק בבגדים שלך."
"ב… בבגדים שלי?"
נהייתי מודע לגוף שלי, לפעימות הלב המהירות, לשרירים המתוחים ולזיעה שזלגה מבתי השחי שלי במורד הצלעות.
מה לכל הרוחות קורה פה?
"כן," אמר תום. "אתה יכול להוריד אותם באיזה סדר שאתה רוצה, אבל בסופו של דבר התוצאה צריכה להיות זהה – בלי בגדים. קדימה."
"יש לי כסף בארנק, קחו מה שאתם רוצים."
"נחמד מצדך, ניקח."
הכנסתי יד רועדת לתוך הכיס ושלפתי משם את ארנק העור שקיבלתי במתנה מהאקסית. נתתי אותו לתום, שמבלי להסתכל פנימה הכניס את הארנק לתוך הכיס שלו.
"תודה," הוא אמר. "עכשיו… הבגדים שלך."
העברתי את מבטי בין ארבעתם, מנסה לאתר מישהו אחד שלא נראה חלק מהשטות הזו, מישהו שיכול לנסות לעצור את זה. אבל כל המבטים שקיבלתי בחזרה נעו בין שעשוע לאדישות.
החלטתי להבהיר להם שאני לא סתם איזו בחורה כוסית שתתפשט ברגע שמפעילים עליה קצת לחץ. הזדקפתי, למרות שגם ככה תום היה גבוה ממני.
"אין לי כוונה להתפשט. קודם כל קר פה בטירוף, וחוץ מזה אני לא בקטע של… מה שזה לא יהיה שאתם רוצים. אני מציע שתלכו לחפש מישהו אחר שישמח להשתתף במשחק הזה. היה לי יום ארוך."
הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה לדלת המכונית שלי, מקווה ששידרתי מספיק ביטחון בשביל לגרום להם לוותר. הספקתי ללכת שני צעדים לפני שהרגשתי את ידו של תום על כתפי. עד לאותה השנייה לא הבנתי כנראה עד כמה אני מפוחד. ברגע שידו הונחה עליי נחתה עליי ההבנה שמדובר פה במשהו רציני, שבאמת יש סיכוי שהמשוגעים האלה הולכים לעשות לי דברים שלא התכוונתי לעשות בחיים. צעקתי והסתובבתי במהירות. פגעתי בפניו של תום באגרופי, ועוד לפני שנפל רצתי לדלת המכונית. הספקתי להיכנס פנימה, ושנייה לפני שיוסי הספיק להגיע אליי נעלתי את הדלתות. ידיי רעדו והקוד שנאלצתי להכניס לא היה נכון. השניות שעברו עד שיכולתי להכניס את הקוד פעם נוספת היו הארוכות בחיי.
ידיו של יוסי דפקו על השמשה, גורמות לכל המכונית לרעוד.
שמעתי במעומעם את השמנמן, אלי, צועק, "אל תיתן לו לברוח!"
הצלחתי להתניע לבסוף. נשפתי אוויר בהקלה ועמדתי להוריד את מעצור היד, כשלפתע נשמע רעש של חלון מתנפץ וידו של יוסי חדרה מבעד לשמשה השבורה. צעקתי וניסיתי להתחמק, אבל ידו תפסה את קדמת החולצה שלי בחוזקה. עם היד השנייה הוא פתח במהירות את הנעילה, ורגע לאחר מכן פתח את הדלת, כמעט מוציא אותה מהמקום.
הוא משך אותי החוצה. רגליי הסתבכו ונפלתי על הקרקע. מיהרתי לכסות את ראשי ופניי, יודע שבעוד רגע הוא יתחיל לבעוט בי. אבל במקום זה הוא כיבה את המנוע, כנראה לקח את המפתח, והלך לבדוק מה עם תום. נשארתי לשכב על הקרקע, רועד ומקופל לכדור. לא רציתי לבכות, לא רציתי להראות להם עד כמה אני היסטרי. קול בראשי הדהד ואמר, "זה לא קורה, זה לא באמת קורה." אני לא סתם נערה שאפשר לתפוס באמצע הלילה. לעזאזל, דברים כאלה לא אמורים לקרות לאנשים כמוני. קול אחר בראשי אמר, "באמת? תגיד את זה להם."

"אני בסדר," שמעתי את תום ממלמל ונעמד על רגליו. "הימנית שלו מטורפת," הוא מלמל ונשמע מתרשם.
צעדים ליד ראשי. מישהו קרוב, קרוב מדי. "אתה מתכוון להמשיך לעשות בעיות?" אלי. האפס הזה כנראה היה משתין מרוב פחד אם לא היו לו חברים פה איתו.
"בבקשה," סיננתי, ידיי עדיין מכסות את פניי. "בבקשה תנו לי ללכת." חשתי הקלה כשאמרתי את המילים, כאילו שסוף כל סוף המוח שלי עיכל שאין טעם להעמיד פנים של שליטה וביטחון, וכל מה שנשאר זה להיכנס לגמרי לתפקיד הקורבן, וכשאתה קורבן אתה לפחות יודע מה מצופה ממך.
אלי נגע בכתפי. "בבקשה אל תתחנן, זה לא סקסי במיוחד. קדימה, תעמוד. תום צריך להחליט אם להחזיר לך או לא, ויהיה חבל לעצבן אותו עוד יותר. צריך עזרה?"
"לא," אמרתי.
"אז קדימה, על הרגליים. מתחיל להיות לי קר."
הוא התרחק כמה צעדים. נשמתי עמוק והתרוממתי על רגליי. הם לא זזו בשניות שלקח לי לעמוד ולהזדקף. התנשפתי במהירות והתעלמתי ממבטו של יוסי, לאחר שהבנתי שהוא המשוגע הראשי בחבורה.
"לא חבל לך לבזבז סתם אנרגיה?" שאל תום. העין השמאלית שלו הייתה מעט עצומה, והאזור החל להתנפח. כשהייתי קטן יותר היו כמה בריונים בבית הספר שהתחילו להציק לי, קראו לי "ילדה יפה" כי באותה תקופה חשבתי שזה מגניב להסתובב עם שיער ארוך. עד שלא התחלתי ללכת איתם מכות באופן קבוע הם לא עזבו אותי. לא זכרתי עוד מקרה של מכות מאז אותה תקופה.
"תום," אמרתי וליחכתי את שפתיי, "לא התכוונתי להרביץ לך."
תום נחר. "בחייך, אודי, אין לי בעיה עם זה שהרבצת, זה הגיוני שתגיב בצורה קיצונית במצב הבעייתי הזה שמצאת את עצמך בתוכו. אבל חבל שתהרוס את הרושם בזה שתתנצל."
"איך אתה יודע מה השם שלי?"
"כבר אמרתי לך, מה שקורה פה זה לא סתם צירוף מקרים."
"כמה זמן אתם כבר מתכננים את זה?"
"מספיק זמן. אל תחמיא לעצמך ותחשוב שאנחנו יושבים שנה על זה, כי אנחנו לא. אבל מספיק זמן בשביל שלא יהיה לנו כוח למשחקים."
"בינתיים היחידים פה שמשחקים משחקים זה אתם."
"לא, אודי, להגיד לך להתפשט זה לא נקרא משחק. להגיד לך להתפשט תוך כדי שאתה שר ורוקד כמו במופע חשפנות, זה משחק. אתה באמת רוצה שנתחיל לשחק?"
נדתי בראשי לשלילה.
תום חייך והתקרב צעד לכיווני. נשארתי במקום, יודע שאין טעם לברוח.
"יש לך יופי של ימנית," הוא אמר. "אבל תראה, הימנית שלי הרבה יותר טובה."

*

התרסקתי על הקרקע, מרגיש – טוב, מרגיש כאילו הכניסו לי הרגע אגרוף מטורף לפרצוף. הייתי המום מדי בשביל לצעוק, כאב לי מדי בשביל לנסות לברוח. שכבתי עם ידיי על פניי והתפתלתי מכאבים. ריח של אדמה לחה וזיעה חדרו לנחיריי. רציתי להקיא.
"היכולת שלו לעמוד בכאב… די מעוררת רחמים, לא?" אלי. נשמע מאוכזב ממני. כאילו שהייתי חייב לו משהו, כאילו שנכשלתי באיזשהו מבחן. שיזדיין.
"אני לא חושב שאתה היית מתמודד יותר טוב," אמר תום ורכן על ברכיו לידי. הרגשתי את ידו על ראשי, את אצבעותיו עוברות דרך שערותיי.
"אל תבכה, אודי."
"חרא, מי בוכה? עוף ממני!"
תום נרתע מעט, אבל בכל זאת לא קם. "אתה בטח מבין שהייתי חייב להחזיר לך, לא?"
לא עניתי. אם הייתי עונה הייתי אומר שאני לא מבין כלום, שאין בכל מה שקורה פה טיפת היגיון.
"תן לי ללכת," לחשתי כדי שרק הוא ישמע.
הוא התקרב מעט ולחש בחזרה, "זה לא כל כך פשוט." אצבעותיו חזרו לשחק עם השיער שלי. יוסי אמר לפתע, "מתחיל להימאס לי מכל החרא הזה. עוד מעט מישהו יגיע ואז הכול יסתבך. בואו פשוט ניקח אותו ונעוף מכאן."
ניקח? חשבתי שהם יעשו את מה שיעשו פה, וכשתזרח השמש הם ישאירו אותי פה, חי או מת. אבל לקחת אותי איתם?
"צודק," אמר תום ונעמד. "אבל אני בכל זאת רוצה את הבגדים שלו."
"נו, לעזאזל." יוסי התקרב אליי, תפס בשערי ומשך אותי שוב לעמידה. "אתה מתכוון להתפשט או לא?"
הנהנתי. "בסדר, בסדר." עם ידיים רועדות וניסיון להדוף כל מחשבה מראשי, פתחתי את הכפתורים בחולצתי. לא לבשתי ז'קט, למרות שהיה קר. התעלמתי מהמבטים של ארבעת הבחורים שעמדו מולי והורדתי ממני את החולצה. הקור פגע בי מיד, כמו גל של מי קרח.
"תתעלם מהקור," אמר תום בשקט. "עוד מעט יהיה לך חם. קדימה, יש עוד."
"זה לא בסדר," מלמלתי בזמן שחלצתי את נעליי ושחררתי את המכנס.
"מאיפה שאני עומד זה דווקא נראה בסדר גמור," אמר אלי, מה שגרם ליוסי לצחוק.
המכנסיים נפלו למטה. עמדתי להוריד את תחתוניי, אבל תום עצר אותי לפתע ואמר, "בסדר, לא צריך הכול."
השאר הביטו בו בתדהמה. הוא פנה אליהם, "עוד מעט תזרח השמש, וכבר שמעתי יותר מדי מכוניות עוברות לידנו. בואו ניקח אותו מפה ונמשיך עם התוכנית."
יוסי נאנח. "מה שתגיד. נראה לי בזבוז. לפחות הוא נראה בכושר." הוא הוציא משהו מהמכנס שלו. לקח לי רגע להבין שמדובר באזיקים. "תסתובב," אמר יוסי.
"תקשיבו, אני מתחנן, בואו נשאיר את זה כאן. אני לא אעשה לכם בעיות." ידעתי שאם הם יצליחו להביא אותי לבית שלהם יש סיכוי טוב שלא אצא משם בחיים, לא אחרי שזכיתי לראות את הפנים של כולם.
"הוא אוהב את זה בחיק הטבע," אמר אלי ופרץ בצחוק.
"טוב, בעיה ש'לו." יוסי החל להתקדם לכיווני.
ידעתי שאין לי באמת מה לעשות, היה לי ברור שחלון ההזדמנויות כבר נסגר. אבל הייתי חייב לעצמי לנסות לברוח, כדי שלא אשאל את עצמי מאוחר יותר – למה לא עשית כלום?
כשיוסי היה במרחק מטר ממני, שלחתי קדימה את רגלי ופגעתי במפשעה שלו. הייתי יחף, אבל מעוצמת התנופה הצלחתי לפגוע בדיוק איפה שרציתי. הוא צעק והתקפל. לפני שהאחרים הספיקו לזנק עליי התחלתי לרוץ. הייתי יחף ולבוש רק בתחתונים. הקרקע הייתה מלאה באבנים קטנות וענפים, ועם כל צעד שעשיתי הרגשתי את העור בכף רגלי נחתך ומשתפשף.
להם היו נעליים, והם היו עצבניים. לא הספקתי להתקדם אפילו עשרים מטרים לפני שהרגשתי את ידיו של תום מסביבי. נפלתי על הקרקע, ורק בנס לא פגעתי באבן גדולה ששכבה ליד.
תום סובב אותי ואחז בידיי מעל ראשי. הוא ישב על הבטן שלי, פניו בדיוק מעליי. צעקתי, "תן לי ללכת! לא עשיתי לכם כלום!"
"ששש," הוא סינן. "אתה באמת לא יודע כמה נזק אתה גורם לעצמך. הדבר האחרון שאתה צריך עכשיו זה את יוסי כאויב."
"אה, כי עד עכשיו היינו חברים?"
תום חייך. "כן, יש בזה משהו." הוא הסתכל עליי במשך כמה שניות מבלי לדבר, עד שהרכין מעט את ראשו ואמר בשקט, "תן לנו לקחת אותך לרכב, תיכנס פנימה ואל תעשה בעיות. אני מבטיח לך שאם תשתף פעולה זה ישחק לטובתך. אנחנו אוהבים את המרדף, אבל כבר נעשה מאוחר והציידים היו שמחים ליהנות מהטרף שצדו."
הקול שלו היה כל כך רגוע, כל מילה יצאה ללא שום היסוס. הרגשתי צריבה בעיניי ולמרות שניסיתי להישאר רגוע, דמעה זלגה מזווית העין שלי.
תום בהה בי, מופתע, ולפתע הרכין את ראשו וליקק את הדמעה מזווית עיניי. זה רק גרם לי לבכות יותר. מעולם לא הרגשתי כל כך חסר עונים. תום המשיך ללקק את הדמעות, עד שהצלחתי לאגור מספיק שליטה והפסקתי לבכות.
"עזוב אותי," אמרתי.
הוא הצמיד את שפתיו לצווארי. "העור שלך כל כך חלק, כל כך עדין. יש בך משהו מאוד נשי."
"אבא שלך נשי," סיננתי.
הוא גיחך. "נשי ורגיש; בהחלט לא התכונות הטובות ביותר, אבל כנראה שעם חומר גלם כזה יהיה יותר קל לשנות אותך."
הוא דיבר סינית, דיבר שטויות. לא הבנתי מה הוא רוצה, וככל שדיבר יותר הבנתי עוד פחות.
"אתה מוכן לקום ולא לעשות בעיות?" תום שאל וליקק את שפתיו.
הנהנתי. כבר לא היה לי כוח להילחם. הם היו ארבעה אנשים, ולפחות שניים מהם היו יותר חזקים ממני. לפעמים צריך לדעת מתי המשחק נגמר.
תום קם ממני, הושיט לי את ידו ועזר לי לעמוד. הרגשתי מסוחרר וכמעט איבדתי את שיווי המשקל. ידו של תום מסביב לכתפיי עזרה לי לשמור על יציבות.
חזרנו אל השאר. יוסי עמד עם ידיו שלובות. הוא הביט בי בעיניים רחבות ושפתיים קצרות, כנראה מוכן להרוג אותי במכות.
"עזוב את זה," אמר תום והרים את ידו.
להפתעתי, יוסי פשוט הנהן ואמר, "שיהיה." הוא התקרב אליי עם האזיקים. הפעם הסתובבתי ללא התנגדות ונתתי לו להניח את האזיקים על מפרקי ידיי. הוא סגר אותם חזק, וידעתי שבקרוב האזור יתחיל להתנפח בגלל הפגיעה בזרימת הדם. אבל לא אמרתי כלום, יודע שאזיקים הדוקים מדי הם הבעיה הקטנה ביותר שלי.

התחלנו לעלות במעלה הגבעה. שאלתי אם אפשר לקחת שוב את הנעליים, ותום אמר, "אין צורך. אלעד כבר יטפל בכל אלה."
אלעד? נזכרתי בבחור הרביעי בחבורה, זה שלא הוציא אפילו מילה אחת. הסתובבתי וראיתי שהוא עדיין ליד המכונית שלי. הוא כבר אסף את נעליי והחל לעשות משהו בתוך תא הנהג.
"מה הוא עושה?" שאלתי.
תום הניח את ידו על כתפיי, והמגע שלו על עורי החשוף שלח גל של צמרמורת בעמוד השדרה שלי. "הוא פשוט מטפל בעניינים. אל תדאג. קדימה, עוד מעט מגיעים."
הסתובבתי והמשכתי לטפס. היה קשה להתקדם עם הידיים קשורות מאחורי הגב, אבל תום הלך ממש לידי, מושך אותי כשמעדתי ותומך בי עם ידו על גבי כשהתחלתי להתעייף.
הגענו לבסוף לקצה הגבעה. באופק, מעל לצמרות עצים, ראיתי את השמים נצבעים בצבע כחול בהיר, עם התחלה של קרני שמש. אם רק הייתי יוצא מאוחר יותר מהמועדון המסריח הזה, הם לא היו מעזים לעשות את זה כל כך קרוב לזריחה. אבל לפי איך שתום דיבר, הבנתי שהכול היה מתוכנן, ואם התוכנית שלהם לא הייתה מצליחה הפעם, היא פשוט הייתה נדחית ליום אחר.
"ניקח את המכונית שלי," אמר תום. "יוסי, אתה איתי. אלי, חכה לאלעד."
"לנהוג?" שאל יוסי.
"לא, אני אנהג. אתה תשב איתו מאחור."
תום נכנס למושב הנהג של מכונית שנראתה כאילו יצאה הרגע מאולם תצוגה. יוסי פתח את הדלת ואמר לי להיכנס פנימה. נכנסתי, מרגיש את הכאב בכפות רגליי שוכח במהירות לאחר שהפסקתי לדרוך על קרקע קשה.
יוסי התיישב לידי וסגר את הדלת. אפילו הריפוד הריח חדש.
"בוא הנה." עם ידו של יוסי על ראשי, הוא הוריד אותי כך ששכבתי על הצד, ראשי בחיקו.
לפתע נשמע פיצוץ שגרם לי לצעוק בבהלה.
"זה אלעד," אמר תום. "הוא מוודא שלא יישארו עקבות."
"הם יגלו שאין שם גופה."
"תסמוך עליו. הוא יודע מה הוא עושה."
יוסי נגע בזרוע שלי, מישש בחוזקה. "יש לו שם שרירים, אבל שרירים כמו של כוסית, של חדרי כושר."
"תרגיש חופשי לעצב אותו איך שבא לך. אתה יודע שאני פחות מתרגש משרירים."
"תן לו משהו בשביל שישן," אמר יוסי.
"צודק." ראיתי את תום מכניס את היד לתוך תא הכפפות, ומוציא משם בקבוק קטן ושקוף. "קח. אבל לא יותר מדי."
יוסי פתח את הבקבוק וקירב אותי אל אפי. "תנשום קצת, אחרת תאבד חצי מתאי המוח שלך. ואל תנסה לזייף, כי אני אגלה את זה ואתה תסבול."
לא רציתי להירדם, כדי שאוכל לדעת בדיוק לאן הם לוקחים אותי. אבל הרגשתי תשוש, גופנית ונפשית. שינה כנראה הייתה הדבר הנכון בשבילי באותם הרגעים. הגז בבקבוק היה חריף ומיד זרם במעלה נחיריי. ניערתי את ראשי עד שהתחושה הלא נעימה חלפה.
תום התניע את האוטו והתחלנו בנסיעה.
"אני אוהב את השיער שלו," אמר יוסי וליטף את שיערותיי. "בלונדינים זה טוב."
"הוא לא בלונדיני," אמר תום, "זה שטני."
"אותו הדבר."
"אם זה היה אותו הדבר לא היה לזה שם אחר."
"נו, שוב אתה מתחיל להיות לי חכם?"
תום צחק. "מתחיל? לא זכור לי שאי פעם הפסקתי."
"יש בו משהו מתנשא, לא?"
"כן, יש. ושנינו יודעים שהמתנשאים נשברים ראשונים."
"לא יודע אם ראשונים, אבל הם בטח נשברים חזק."
עצמתי את עיניי. העייפות כמעט שאבה אותי לגמרי. הכאב במפרקיי נעשה עמום יותר, וכך גם הכאב במקום בו פגע בי אגרופו של תום. רגע לפני שנרדמתי הצלחתי למלמל, "לאן אתם לוקחים אותי?"
תום הושיט את ידו אחורנית ונגע בפניי. "זה לא משנה. תפסיק לחשוב על דברים כאלה. תישן עכשיו, אתה תצטרך לאגור כוחות."
רציתי לקלל אותו, לנשוך את אצבעותיו שטיילו על פניי, אבל נרדמתי מיד.
*

השרירים בגופי הרגישו כאילו יצאו מהקפאה. בהתחלה הצלחתי להזיז רק את אצבעות ידיי, וגם זה לקח יותר מדי זמן. נשמתי באיטיות, מרגיש כל נשימה יוצאת בכבדות מהחזה שלי. חושיי היו כהים ותחושת המיטה הקשה מתחת לגבי הייתה לא נוחה.
היה קר בחדר. לאחר שהצלחתי להניע את אצבעות ידיי ורגליי ליחכתי את שפתיי היבשות. הייתי צמא יותר משהייתי בחיי. הבטן שלי קרקרה לפתע, קול עמוק וממושך. כמה זמן הייתי מחוסר הכרה? הם הספיקו לעשות לי משהו בינתיים?
הרגשתי שאני לא לבוש, חוץ מתחתונים ומשהו על צווארי שהרגיש כמו שרשרת עבה. נשמתי עמוק ופקחתי את עיניי. התקרה הייתה אפורה וחלקה. הטיתי את ראשי מעט הצידה וראיתי קיר ודלת סגורה. החדר עצמו היה שומם. אור נכנס לחדר, והוא לא הגיע ממנורה. הצלחתי לסובב את ראשי לצד השני. הנוף שנגלה מהחלון הגדול היה הדבר האחרון שציפיתי לראות. מדבר, עצום, אינסופי. הם לקחו אותי לדרום? לא יכלו לחשוב על חור אחר?
ניסיתי להתיישב, אבל כוח המשיכה משך אותי לאחור. הסחרחורת שהופיעה הייתה כמו הוריקן בין אוזניי.
"היי!" צעקתי.
אף אחד לא ענה.
ניסיתי להתיישב שוב, ושוב לא הצלחתי. לעזאזל. "היי!"
צעדים. רעש של מפתח במנעול. הדלת נפתחה.
תום לבש בגדים פשוטים ושיערו נראה לח, כנראה ממקלחת. הוא חייך אליי וסגר את הדלת מאחוריו. "בוקר טוב." הוא נעמד לידי. אם לא הייתי כל כך חלש הייתי מזנק עליו, מעיף את החיוך המרוצה מהפנים האלה שלו. המיטה ששכבתי עליה הייתה גבוהה, בערך מטר מעל הרצפה.
"איפה אני?" שאלתי.
"אתה במקום בטוח."
"אל תשחק איתי!"
האגרוף שלו הגיע משום מקום, נחת ישירות על הבטן שלי והוציא ממני את כל האוויר.
התקפלתי וקיללתי אותו בכל קללה שאני מכיר, אפילו כמה ששמעתי פעם ברוסית.
הוא הניח את ידו על כפתי ואילץ אותי לשכב שוב. "אתה באמת רוצה שככה זה יהיה מעכשיו? כאב?"
"אני רוצה לעוף מפה," סיננתי.
"הכול בחיים זמני, אודי, גם השהות שלך פה. אבל זמני יכול להימשך יום אחד ויכול להימשך שנה אחת. התנהגות כזו לא תקדם אותך לכיוון היום, תאמין לי."
בלעתי רוק, וגיליתי שהפה שלי יבש. "מים," אמרתי.
תום גיחך. "מים? יש דרך לבקש, לא?"
נשפתי אוויר. "מים. בבקשה."
הוא נגע בלחי שלי. "יותר טוב."
הוא התכופף והרים בקבוק שכנראה כבר היה בחדר. לקחתי אותו ממנו ושתיתי הכול. לאחר שסיימתי זרקתי הצידה את הבקבוק ושאלתי, "איפה אני?"
"זה באמת משנה?"
"כן, משנה לי."
"אתה בדרום, במקרה שלא שמת לב לפי המדבר שנמצא מחוץ לחלון. איפה בדיוק זה לא רלוונטי. רק תדע שזה מקום מבודד ושקט, אז אל תצפה לאיזה צוות הצלה מיוחד שיפרוץ פנימה וייקח אותך במסוק."
"אני רוצה בגדים."
עיניו של תום התרחבו, והבנתי שלא הייתי אמור לומר את זה.
"בגדים? אתה רוצה עוד בגדים? אתה לבוש עכשיו בתחתונים, וזה כנראה פריט הלבוש המפואר ביותר שתראה בקרוב. בגדים? חתיכת חוצפן. תוריד את התחתונים שלך, עכשיו."
"תום – "
הוא תפס את הגרון שלי ולחץ. אחזתי בזרועותיו וניסיתי לשחרר את האחיזה.
"אם לא תוריד את הידיים שלך ממני אני לא אפסיק עד שיתפוצץ לך הראש," תום סינן. וריד קטן רטט מתחת לעור סמוק במצח שלו.
הפסקתי לנסות להתנגד. הוא הרפה מעט את האחיזה שלו, אבל בכל זאת לא הרים את היד. "אתה הולך להיות ילד טוב מעכשיו, או שאנחנו צריכים לעבור לשיטת חינוך אחרת?"
הצלחתי לסנן, "בסדר."
הוא עזב אותי לאחר כמה שניות. השתעלתי והצטערתי שלא נשארו עוד מים בבקבוק.
"התחתונים שלך," הוא אמר שוב.
עם ידיים רועדות וכאב ראש מטורף, הורדתי ממני את התחתונים והנחתי בצד. שכבתי על המיטה ערום, מול עיניים של בחור זר שכבר הבהיר לי שאני לא נמצא שם בשביל לשחק קלפים.
"על מה אני מסתכל?" תום שאל אותי.
הרמתי את ראשי. "מה?"
הוא הטה את ראשו לכיוון המפשעה שלי. "על מה אני מסתכל?"
"אתה עיוור? זה הזין שלי."
הוא הסתכל עליי בעיניים צרות, כנראה מתלבט אם להרביץ לי או לא. לבסוף הוא עיקם את פיו ואמר, "הייתי שמח, אודי, אם היית מציג לי את הזין שלך."
"ל – להציג אותו?"
"כן. סיור קצר. תסביר לי מה אני רואה, איזה חלקים רגישים במיוחד אצלך, איזה אזורים דורשים יותר השקעה…"
אלוהים אדירים, נפלתי למערה של הארנב המדבר ועכשיו אני בארץ הבלהות.
"הסבר," אמר תום, "או כאב. בחירה שלך."
גם כן בחירה. כחכחתי בגרוני והתרוממתי על המרפקים. "זה הזין שלי." בחיים לא הרגשתי כל כך מגוחך.
"נעים מאוד," אמר תום והרכין מעט את ראשו. "קדימה, תמשיך."
"הוא… הוא לא עומד עכשיו."
"זו הקלה."
"אממם… יש שם ביצים."
"הן חלקות."
"כן, הביצים חלקות. מעל הזין יש את השיער הזה."
"שיער ערווה?"
"כן, זה. הזין… נימול?"
"אתה לא בטוח?"
"אני בטוח, כן. נימול. ו… לא יודע מה עוד להוסיף."
"אתה אוהב שמשחקים לך בביצים?"
"מה? כן, בטח. מי לא?"
תום הניח את ידו על הזין. להפתעתי לא נרתעתי או ניסיתי לדחוף אותו. פשוט נשארתי במקום. ידעתי שהרגע הזה יגיע, ולא ראיתי דרך להתחמק ממנו.
הוא מישש לי את הביצים עם יד אחת, ועם היד השנייה טייל בין שיער הערווה שלי. המגע שלו היה עדין ומנוסה. התחיל לעמוד לי וזה הגעיל אותי. הוא כנראה קלט את חוסר הנוחות שלי ואמר בשקט, "מגע זה מגע, אודי. עור זה עור. אל תעשה מזה עניין גדול וזה לא יהיה."
"אני חושב שמה שקורה פה זה חתיכת עניין גדול."
הוא הסתכל בעיניי, ידיו עדיין מלטפות אותי, ואמר, "צודק. לא התכוונתי לזלזל במה שקורה לך. אני בטוח שזה לא קל, למרות שמעולם לא הייתי במצב שלך עכשיו."
"אתה עדיין יכול להתחרט ולתת לי ללכת. אני לא אספר לאף אחד – תאמין לי שאף אחד לא ישמע על זה."
הוא חייך אליי, חיוך עצוב. "זה לא עובד ככה, אודי. אני מבין שאתה רוצה לסיים עם זה כבר, אבל חשוב שתבין שזה תהליך. תן לנו להראות לך מה לעשות, ועם הזמן אתה תתרגל ותפסיק לספור את הימים."
לא רציתי לדבר על זה יותר, לא רציתי להמשיך לבקש שישחרר אותי רק בשביל לקבל סירובים. אמרתי, "האחרים לא פה."
"הם פה. זה בית גדול. יוסי מכין את חדר הכושר בשבילך. אלי מדבר עם אנשים בנוגע אליך ואלעד… טוב, אני מקווה שלא ייצא לך להיתקל באלעד יותר מדי. אנחנו בערך שומרים אותו למקרים קיצוניים, כשממש לא תשתף פעולה."
"אתה מבין שלא הבנתי כלום ממה שאמרת עכשיו, נכון?"
הוא צחק והנהן. "עם הזמן תבוא ההבנה, אודי."
השפתיים שלו עטפו לפתע את הזין שלי. הרגשתי גל בחילה וסיננתי, "נו, תום, לא את זה. עשה טובה."
הוא התעלם והמשיך לרדת לי. נשכבתי לאחור וכיסיתי את פניי עם ידיי. אולי אם לא אסתכל אוכל לדמיין שהפה של תום הוא בעצם הפה של מישהו אחר – של מישהי אחרת. כעבור דקה קצרה הבנתי שהבחור יודע מה הוא עושה. הלשון שלו החליקה לאורך הזקפה שלי, השפתיים העבות עוברות על כל פיסה של עור רטוב ומגורה. הוא לא נגע בי פעם אחת עם השיניים, וכל הזמן דאג למשש את הביצים.
'זו סתם מציצה,' אמרתי לעצמי. 'אל תעשה מזה עניין גדול. מציצה זה דבר מחרמן, ורק בגלל זה עומד לך. לא עניין גדול. אל תיכנס לסרטים.'
הוא המשיך לרדת לי ולא הפסיק לרגע. לא רציתי לגמור ככה, אבל ידעתי שאני קרוב.
"כדאי שתפסיק אם אתה לא רוצה שאני אגמור לך בגרון."
כעבור דקה קצרה הוא הפסיק והזדקף.
"חרא," סיננתי כשהופיע הכאב בביצים.
תום צחק ונעמד ליד הראש שלי. "אתה תגלה שאנחנו מתייחסים מאוד ברצינות לזרע שלך פה. מעכשיו תוכל לגמור רק כשנאפשר לך."
"מה שתגיד."
הוא ליטף את הפנים שלי. "יפה לך קצת זיפים."
"לא אוהב את זה."
"למה?"
"מגרד."
הוא המשיך ללטף. הזין שלי עדיין עמד. רציתי שהדם יתנדף ממנו. תום אמר, "יש לך פנים מאוד יפות, אודי. יש בך דם אירופאי?"
"שוודי. קצת."
"שוודי ומזרחי?"
"מזרחי וקצת אשכנזי."
"עשו אותך בחתיכת אורגיה."
אם לא הייתי כל כך לחוץ אולי הייתי צוחק מזה. אבל במצב שהייתי רק הסתכלתי על התקרה וחיכיתי שיפסיק לגעת בי, או שאעזור מספיק אומץ בשביל להעיף אותו ממני.
"תלקק את השפתיים," הוא אמר לי.
שפתיי היו יבשות וקשיחות. אמרתי לעצמי שבכל מקרה רציתי ללחך אותן.
"לא ככה," הוא אמר. "אתה צריך להבין שלא ביקשתי את זה ממך סתם."
"כמה דרכים יש לעשות את זה?"
"יש הרבה, אבל הדרך שמעניינת אותך היא זו שתגרום לאקט הפשוט הזה להיראות כמה שיותר סקסי ומזמין. תלקק את השפתיים כאילו שממש בא לך לפתות אותי."
"אבל ממש לא בא לי לפתות אותך."
עיניו נעשו צרות. "אתה באמת רוצה לשחק ככה, אודי?"
"אני רוצה שתפסיק לגעת בי כאילו מותר לך, שתפסיק לנסות ללמד אותי איך להיות סקסי ושתיתן לי לעוף מפה כבר!"
הוא הזדקף, נאנח, לקח את התחתונים שלי והתקדם לכיוון הדלת.
התיישבתי. "אני רוצה ללכת!"
"זכותך המלאה לרצות."
"אל תלך ממני! בוא הנה!"
הדלת נסגרה מאחוריו בחבטה. שמעתי צליל של נעילה.
"זונות!" קראתי לעבר הדלת. "אתם תשלמו על זה!"

הזמן עבר. החשכה ירדה לגמרי וכוכבים רבים נצצו בשמי הלילה הריקים מעננים. אפילו הנוף היפה והמרגיע לא עזר לי להרגיש פחות כמו פקעת עצבים. התחיל להיות לי קר והבטן השמיעה קולות של מחאה. לא ידעתי מתי הפעם האחרונה שאכלתי, אבל שיערתי שעברו כמעט 24 שעות. אולי הם מנסים להרעיב אותי כדי שאהיה חלש יותר. אולי הם סתם לא שמו עליי מספיק זין בשביל לחשוב על האפשרות שאהיה רעב.
ניערתי את ראשי. תפסיק לחשוב על זה. לנסות להבין מה הם חושבים ומה בדיוק הם מתכננים היה מיותר. האמת הייתה שלא היה לי מושג, והאמת היותר מדאיגה הייתה שפחדתי לגלות.
חשבתי על זה שאחרי 24 שעות מאז שאדם נעלם אפשר להגדיר אותו כנעדר ולהתחיל לחפש. אבל הוריי מתו בתאונת דרכים כשהייתי ילד, וסבתי, שגידלה אותי, נפטרה לפני שנתיים. חוץ מזה לא היו קרובי משפחה נוספים שהיה להם מספיק חשוב להתעקש שהמשטרה תבדוק מה קרה לי. היו לי חברים, אבל לא חשבתי שמישהו מהם ימהר לקרוא למשטרה. הייתי מעצב גרפי עצמאי בעיסוקי, מה שאמר שאין אף אחד בעבודה שישים לב שנעלמתי. מחשבה מטרידה התגנבה לתודעתי – אולי הם ידעו את כל זה? אולי הם ממש טרחו לחקור על העבר שלי? הם זה באמת מה שקרה, כל המצב הזה נהפך להרבה יותר מסובך ומפחיד.
השתנתי באסלה קטנה שהייתה בצד החדר. לא שמתי לב אליה בהתחלה. השתן יצא זהוב וחם.
התחיל להחשיך בחוץ, ואור עמום וזהוב נדלק מעל ראשי. נשכבתי על המיטה וניסיתי להירדם, לאחר שכמה דקות קודם לכן דפקתי על הדלת בחוזקה וצעקתי שיפתחו לי. אבל אף אחד לא ענה, ואפילו לא שמעתי צעדים או דיבורים מהצד השני. גם החלון לא הראה סימני החלשות לאחר שבעטתי בו ודפקתי עם אגרופיי.
השינה לא באה. הגוף שלי היה במצב שכיבה וכלפי חוץ נראה נינוח, אבל האמת הייתה שכל עצב בגופי היה מתוח ודרוך. ידעתי שהם לא ישאירו אותי כאן לנצח, שאם הם היו רוצים להרוג אותי היו דרכים טובות יותר מסתם לתת לי לרעוב למוות. אבל המחשבה שאופציה כזאתי בכלל אפשרית גרמה לשינה להתרחק ממני.
הדלת נפתחה לבסוף לאחר שבחוץ היה חשוך לגמרי. התיישבתי במהירות.
אלעד. היחיד בחבורה הקטנה הזו שלא דיבר. הוא עדיין נראה חולני קצת, רזה מדי. הוא לבש בגדים מחויטים, אבל לא משהו מפואר מדי.
"שלום," אמר. הקול שלו היה חלש, מרגיע. התאים לו.
"שלום," אמרתי וכיסיתי את מפשעתי עם כפות ידיי.
שמתי לב שהוא לא הביא איתו אוכל או שתייה.
"איך אתה מרגיש?"
משכתי בכתפיי. "חרא."
"התכוונתי מבחינה גופנית."
שוב משכתי בכתפי. "לא יודע. רגיל."
"ישנת?"
"לא," אמרתי.
"חבל. מתוכנן לך לילה עמוס."
"וואלה?" אל תתעצבן, אמר קול בראשי. בסוף האלעד הזה ילך וישאיר אותך בלי אוכל ושתייה לעוד יום. בשבילך זה רעב וחולשה, אבל בשבילם זה פשוט לחכות עוד כמה שעות בזמן שהם עושים דברים אחרים. "סליחה," הצלחתי לומר.
הוא חייך מעט. כשחייך הוא כמעט נראה נאה. "זה בסדר. אני מבין שאתה לא רגיל למצבים כאלה."
"כן, לא זכור לי מצב דומה בעברי."
אולי אם אנסה לשמור את השיחה קלילה הוא לא יהיה מניאק כמו תום.
אלעד התקרב ונעצר מטר ממני. הוא הסתכל עליי ולא אמר כלום. השתיקה הזו הלחיצה אותי יותר מדיבורים. כחכחתי בגרוני היבש ושאלתי, "הדבר הזה שעל הצוואר שלי, מה הקטע שלו?"
"תום לא הסביר לך?"
"לא."
"זה קולר חשמלי."
"קולר מה?"
"חשמלי. הוא מחובר למערכת האבטחה של הבית. אם תתקרב מרחק של מטר אחד לדלת הכניסה חשמל יפרוץ מתוך הקולר, מה שיגרום לך לקרוס על הרצפה ולגוף שלך להתפתל מכאבים. אם תנסה להתנגד לזה ובכל זאת תתעקש לצאת החוצה, הסיכויים הם שתמות תוך כמה שניות. בקשר לחלונות אין לך מה לדאוג – אי אפשר לפתוח אותם מספיק בשביל לצאת החוצה."
העברתי יד על פניי. ליבי פעם במהירות. ידעתי שיש סיכוי שמדובר בשקר, סתם ניסיון הפחדה. אבל משהו בדרך בה דיבר אלעד הבהירה לי שהוא רציני. בכל מקרה, התכוונתי לנסות לגלות בעצמי בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.
"שיחקת עם עצמך?" הוא נשמע כאילו מדובר בשאלה הטבעית ביותר בעולם.
"לא," אמרתי.
"אני אצטרך לבדוק את זה."
"איך?"
"שק האשכים שלך." הוא התקרב לכיווני. "אתה לא תעשה לי בעיות, נכון?" היה משהו מזהיר בקול שלו, כאילו שלף סכין ובינתיים השתמש בו בשביל לקלף תפוח.
נאנחתי ונדתי בראשי לשלילה. הזזתי הצידה את ידיי. אלעד כחכח בגרונו והחל למשש את הביצים שלי. הוא לא נגע בעדינות, ולא נראה שהוא מנסה לגרום לי – או לו – להתגרות. הוא נגע כמו רופא שמחפש גידול. לאחר כדקה הוא אמר, "בסדר. אני רואה שלא הגעת לסיפוק מיני לאחרונה." פתאום הוא כחכח בגרונו ואמר בקול יציב, "שק האשכים חלק ובגודל מספק. איבר המין עצמו נפול עכשיו, אך התרשמותי היא שמדובר בגודל ממוצע פלוס. תידרש בדיקה נוספת של מאפייני האורגזמה."
בהיתי בו, לא מבין עם מי הרגע הוא דיבר או למה דיבר בצורה הזו.
ידיו הונחו על הסנטר שלי. הוא הזיז את פניי מצד לצד. "עצמות לחיים גבוהות וחזקות. חורי עיניים טיפה עמוקים מדי, אבל הריסים הארוכים מאזנים את זה. אף בגודל סביר. שפתיים… דקות יחסית, אבל לא במידה בעייתית. פתח את הפה, בבקשה."
הסמכותיות בקול שלו והדרך בה כל משפט יצא קצר וענייני גרמו לי להרגיש שאני באמת נמצא בביקור אצל הרופא. פתחתי את פי מבלי להתנגד, למרות שכפות ידיי נעשו לחות. הוא העביר את אצבעותיו על שיניי ועל החניכיים. "בסדר," אמר לאחר כמה שניות. "לסת תקינה, שיניים נראות בריאות. ריח פה סביר."
כשאצבעותיו יצאו מפי העברתי את לשוני על כל האזורים שבהם נגע, כדי להעיף את הטעם שלו.
"אני צמא," אמרתי. מיד נזכרתי בהזהרה של תום ממקודם ומיהרתי לומר, "התכוונתי שאני אשמח לקבל מעט מים. בבקשה."
"בקרוב," אמר אלעד. "שכב בבקשה."
פתחתי את פי כדי לשאול למה, אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון ונשכבתי. הוא לא נראה חזק במיוחד, ולמרות שידעתי שללכת מכות עם אחד מהם עכשיו רק יתנקם בי בהמשך, שאבתי ביטחון מהידיעה שבמקרה הצורך אצליח להתמודד עם אלעד.
הוא הניח את ידו על הבטן שלי ומישש ולחץ. "הבטן שטוחה," הוא אמר, כמעט לעצמו. "אין ריכוז גבוהה של שרירים שמשפיעים על הצורה החיצונית של הבטן, אבל לפי התחושה שלה עכשיו נראה שלא תידרש עבודה רבה במיוחד."
הנחתי שבעברית פשוטה הוא רצה לומר שאין לי ריבועים בבטן, אבל אני לא כל כך רחוק משם.
"למה אתה מדבר ככה?" שאלתי.
הוא מצמץ. "איך?"
"כאילו שאתה מכין דו"ח."
הוא חייך והוציא רשמקול מהכיס שלו. "אני כן מכין, האמת. לא משהו מסובך מדי, מעין התרשמות כללית מהמצב שלך. האיש הגדול אוהב לקבל עדכונים. אני אערוך בדיקות נוספות במועד מאוחר יותר, כשיהיה לך יותר נוח איתי ועם המצב."
"רגע, האיש הגדול? תום?"
אלעד צחק, ובאוזניי זה נשמע כמו דלת חורקת. "לא, תום הוא לא האיש הגדול. למרות שיום אחד הוא גם מסוגל להיות – הוא מאוד שאפתן. האיש הגדול לא רלוונטי מבחינתך עכשיו. תירגע, בבקשה. תרפה את השרירים."
"אתה פוצצת את המכונית שלי, נכון?" חלק מאירועי הלילה הקודם נעשו מעורפלים בזיכרוני, ורציתי לוודא שבאמת זכרתי נכון.
אלעד עבר לבדוק את החזה שלי. הוא לחץ חזק יותר והתעסק הרבה מאוד זמן עם הפטמות. רק לאחר כמה דקות הוא החליט לענות לי. "כן. אני פוצצתי את המכונית שלך."
"למה?" קניתי את המכונית הזו לפני חמש שנים, תוך ידיעה ברורה שמדובר בגרוטאה שנראית מעולה מבחוץ. המכונית הזו הזכירה לי את עצמי, מרשימה מבחוץ, בעייתית מבפנים. לא אמרתי את זה לאף אחד, אפילו לא כשצחקו עליי בכל פעם שהייתי מוצא את עצמי מעביר שעות במוסך. לעזאזל, באמת אהבתי את הגרוטאה הזו.
"היינו צריכים לגרום לזה להיראות אמין," אמר אלעד.
"אני לא מבין. אתה יכול בבקשה לדבר ברור?"
"זה לא התפקיד שלי לדבר איתך ברור, אודי. צר לי. אני אמסור לתום שאתה מעוניין במידע נוסף בנוגע למצבך." לפני שהספקתי להגיב הוא אמר, "החזה נראה מעוצב ושרירי. מעט עבודה נוספת תצליח להוסיף נפח לשרירים וליצור מראה חיצוני מוצק ומרשים יותר. הפטמות גדולות מעט מהרגיל, אבל בהחלט לא בצורה בעייתית. הן מגיבות טוב לגירויים והגיעו למצב של הזדקרות ברגע שנחשפו למגע ומעט לחץ. נרשמה התחלה של זקפה כתוצאה מהמגע בפטמות, מה שמעיד על רגישות יתרה באזור הזה. צבען וורדרד מהרגיל ובכללי גוון העור של הנבדק הוא שזוף, אף על פי שהימנעות משמש עלולה לשנות את הגוון לחיוור. מבחינת ריכוז שיער, מדובר בגוף חלק כמעט לחלוטין. בפלג הגוף העליון ישנן שערות מעטות בחזה, אבל לא מסביב לפטמות. אבצע התייעצות נוספת ובה יוחלט האם להסיר את השיער המדובר. המלצתי נכון לרגע זה – השארת המצב כמו שהוא. בנוסף ישנה שכבת שיער דקה על פניו של הנבדק, זיפים קצרים ובהירים. המצב הזה משפיע על המראה הצעיר יחסית של הנבדק, ומוסיף מעט… חספוס. ניתן להוריד את השיער או להשאירו בהתאם לביקוש באותו הרגע. מבחינת שיער הערווה…" הוא משך מעט את השערות שם, "ריכוז השיער נמוך יחסית, ייתכן והנבדק דאג לקצץ מדי פעם את השיער באזור הזה. אעקוב אחר הצמיחה בבדיקות עתידיות." הוא פנה אליי. "תרים את הזרועות מעל הראש, בבקשה. אודי, קדימה, זרועות."
נשמתי עמוק. בכל הזמן שדיבר ליבי פעם במהירות ומוחי התקשה לעכל שהוא באמת הולך למסור למישהו כזה דיווח עליי. מי לעזאזל יתעניין במידת השיער על החזה שלי או בגוון העור שלי?
הרמתי את זרועותיי אל מעל ראשי.
אלעד הרכין את ראשו ובחן את שיער בית השחי שלי באריכות. אהבתי את האזור הזה, את העובדה שהמשחק איתו בזמן סקס היה לא מובן מאליו. אבל היה הבדל עצום בין קטעים שבחורה מתחילה ללטף אותך שם בזמן שאתה מיוזע ומחורמן, לבין מקרה שבו בחור מוזר נוגע בשערות כאילו בחן עציץ במשתלה.
"מבחינת בית השחי," אלעד אמר לפתע, "מדובר בריכוז שיער סביר, עם שיערות בעל גוון חום עם נטייה לבהירות. המלצתי היא לדלל מעט, אך ההמלצה היא לא חד משמעית ותדרוש התייעצות נוספת עם שאר חברי הקבוצה."
"אתה לא הולך לדלל לי כלום," אמרתי.
"המשך הערכה יתבצע במועד מאוחר יותר." אלעד הכניס את ידו לתוך הכיס ולחץ על כפתור. "תודה," הוא אמר וטפח על החזה שלי. "תודה על שיתוף הפעולה."
"הייתה לי ברירה?"
"בסופו של דבר לא, אבל נכון לרגע זה כן יכולת להתנגד ולהעמיד קשיים. אני שמח שבחרת בדרך הנבונה. חשוב לי רק לציין, אודי, אני לא מתחרמן ממה שקורה פה. לא עומד לי מלראות אותך ערום, ואין לי שום רצון להגיע לסיפוק מיני דרך הגוף שלי. זו העבודה שלי, ואתה אדם שאחריו אני צריך לעקוב, ובמקרה הצורך להעניש."
"להעניש?"
"כן." הוא הוריד את משקפיו וניקה אותם בשולי חולצתו. "אני לא מתכוון להרחיב, בתקווה שלעולם לא תצטרך לגלות בעצמך, אבל אני כן אומר לך שאני מומחה בשני דברים; הראשון הוא בריאות – אני רופא במקצועי, או לפחות הייתי אם לא הייתי מפשל בשנה האחרונה ללימודי הרפואה – והדבר השני הוא כאב. אני יודע איך לגרום ליותר כאב משדמיינת שגוף האדם יכול בכלל להרגיש. אני מכיר נקודות בגוף שלך שמגע מרוכז בהן יגרום לך להתפתל מכאבים ולבכות לאלוהים שיציל אותך. אני לא נהנה לגרום לכאב, למרות שלאף אחד מחברי הקבוצה האחרים לא מפריע לראות אותי עושה את זה. במקרה שיגידו לי שעברת את הגבול ושהרווחת זמן איכות איתי, אני אבצע את העבודה שלי בצורה היסודית ביותר, ואשים בצד כל ידיעה שאתה בעצם בנאדם חי, נושם ומפוחד. אז שוב, אודי, תנסה ממש חזק לא להגיע למצב שבו שולחים אותך אליי. בסדר?"
פי היה יבש מדי בשביל שאצליח לדבר. אוזניי צפצפו. הצלחתי להנהן לבסוף, מרגיש שיד גדולה הייתה זו שמזיזה את ראשי. אלעד חייך ואמר, "מעולה. עוד דבר אחד – תנסה לא לעצבן את אלי. מבין ארבעתנו, הוא היחיד שנהנה במיוחד מהמצב הזה. אל תתחצף אליו כי הוא ימצא דרך להתנקם בך. טוב, אני שמח שיש בינינו הבנה. אני מניח שלא אכלת או שתית לאחרונה."
הנהון נוסף. ליבי עדיין פעם מהר מדי. לא רציתי לעמוד ליד הבחור הזה אפילו דקה אחת נוספת. האמנתי לכל מילה שיצאה לו מהפה, וגם נראה לי הגיוני שאדם מאופק ומסודר שכמותו יוכל לגרום לכל כך הרבה כאב. רציתי שיתרחק ממני, עכשיו.
הוא אמר, "אני אבקש מתום לסדר לך משהו לאכול ולשתות. במקרה שמדובר בעונש שקיבלת לא יהיה לי הרבה מה לעשות, לצערי. בכל מקרה, אני אדבר איתו גם על ההסברים שאתה מעוניין לקבל, אמליץ לו לחלוק איתך את המידע הרלוונטי. בינתיים, היה נחמד להכיר." הוא הושיט את ידו והניח אותה מולי. נשפתי אוויר ולחצתי את ידו, מודע לכך שידי רועדת.
אלעד שיחרר אותי ויצא החוצה מהדלת, משאיר אותי מרגיש מפוחד יותר משחשבתי שאי פעם ארגיש.
*
לבסוף נרדמתי. הבטן שלי כבר עברה ממצב של רעב למצב של כאב. גרוני היבש החל לשרוף ואלה ביחד גרמו לגופי להרגיש תשוש ולראשי להסתובב. נרדמתי מתוך ידיעה שכשאקום מצבי יהיה גרוע יותר.
יד על הכתף העירה אותי. פקחתי את עיניי ולאחר כמה מצמוצים הצלחתי לזהות את תום. מחוץ לחלון עדיין היה חשוך. כנראה שישנתי בערך שעתיים.
"אתה נראה מאוד שליו כשאתה ישן," הוא אמר וליטף את ראשי.
"מה השעה?" שאלתי.
"מאוחר מאוד, או מוקדם מאוד, תלוי איך אתה בוחר להסתכל על זה." האצבעות שלו טיילו על הלסת שלי, במורד הצוואר. הוא הרגיש את הדופק בצווארי, כאילו ווידא שאני עדיין בחיים. שריריי הרגישו נוקשים מהשינה על המיטה הלא נוחה ומהקור בחדר. תהיתי אם מתישהו הם יחליטו שהרווחתי את הזכות לקבל שמיכה, או ששמיכה הפכה להיות פריט מותרות מפואר, כמו תחתונים.
"אפשר לשבת?" שאלתי.
"אפשר."
"לעזאזל," סיננתי כשהקירות מסביבי החלו להסתובב.
"הנה," אמר תום והניח משהו לידי. הסתכלתי למטה. בקבוק גדול של מים מינראלים, ליד צלחת עם ירקות, גבינות, חביתה וקצת לחם.
תודה לאל.
תפסתי את הבקבוק ושתיתי לפחות חצי ממנו לפני שהפסקתי. לקחתי את המזלג והתחלתי לאכול כמו חיה. לא הזיז לי שתום התיישב לידי והסתכל עליי אוכל.
לאחר שסיימתי הנחתי בצד את הצלחת ואת הבקבוק הריק. ניקיתי את שפתיי עם ידי ואמרתי, "תודה."
"אני מקווה שהאכילה הזו שלך עכשיו הייתה מקרה חריג, ובדרך כלל אתה אוכל כמו בנאדם."
תנסה אתה להיות מורעב, ואז נדבר. אבל לא אמרתי את זה, אלא אמרתי, "סליחה. אני לא אוכל ככה בדרך כלל."
"יופי. אני שמח לשמוע. הבנתי שאלעד היה אצלך מקודם."
"כן. בדק אותי. למה הוא עשה את זה?"
"בשביל לוודא שאתה תקין. זו הייתה בדיקה די שטחית, אז בקרוב מאוד הוא יעבור לבדיקה מקיפה יותר. כנראה שהוא לא רצה לדחוף אותך חזק מדי."
"למה הוא רצה לוודא שאני… תקין?" שאלתי. המילים יצאו בשקט, מתוך ידיעה שאם אתחצף אל תום אני כנראה אמצא את עצמי שוב נעול בחדר הזה בלי שתייה ואוכל לעוד איזה יום או יומיים.
תום נאנח ועבר לישיבה מזרחית על המיטה. עשיתי את אותו הדבר מולו. הוא אמר, "אני הולך לספר לך בדיוק מה קורה פה, וזה חשוב שלא תפריע לי תוך כדי, כי זה עלול להרגיז אותי וימנע ממך לקבל תשובות."
"בסדר."
הוא הושיט קדימה את ידו ואחז בביצים שלי, לא חזק, אבל בכל זאת באחיזה יציבה. שרירי קפאו, והדחף הראשוני שלי היה להעיף לו את היד. נשמתי עמוק והצלחתי לעצור את עצמי. נשארתי קפוא במקום, לא מראה שמפריע לי שאדם זר ופסיכי נוגע בי כאילו הייתי הרכוש שלו. הוא עזב את הביצים שלי והתחיל ללטף את הפטמות. "אלעד אמר שהן… אה, כן, אני רואה. מזדקרות די מהר." הוא צבט אותן ומשך מעט, וברגע שהזין שלי התחיל לעמוד הוא חייך ואמר, "יפה, אני שמח לראות שהכול תקין." הוא עזב אותי והניח את ידיו בחיקו. הרגשתי שלחיי לוהטות, אבל הצלחתי להישאר אדיש בזמן שחיכיתי שידבר. "בסדר, הנה האמת. אתה לא נמצא פה במקרה, לא עשינו הגרלה ובסוף יצא שדווקא אתה תגיע לפה. ראיתי אותך בפעם הראשונה בחוף הים, לפני שלושה חודשים. מצאת חן בעיניי, נראית טוב אבל לא מאלה שהיופי הפך אותם למגעילים. עקבתי אחריך הביתה ואחרי שגיליתי איפה אתה גר עשיתי בדיקה עם כמה חברים במשטרה וגיליתי עליך פרטים. גיליתי מה קרה להורים שלך, גיליתי שהיית ילד בעייתי שהלך הרבה מכות. גיליתי שסבתא שלך נפטרה לפני שנתיים. גיליתי שהעיפו אותך מהצבא בגלל סמים, שנאלצת לשפר בגרויות בגיל 22, ושלא מזמן התחלת לעבוד בתור מעצב גרפי עצמאי. התחלתי לעקוב אחריך, גם כשיצאת לחגוג וגם האזנתי לטלפונים שלך. אל תשאל אותי איך עשיתי את זה, זה לא משנה. השורה התחתונה היא שלמדתי להכיר אותך בזמן שלא היה לך בכלל מושג שאני קיים. אחרי חודשיים בערך החלטתי שאתה מתאים. ידעתי שהעובדה שאין לך משפחה בארץ ומעגל החברים שלך הוא די מצומצם יגרמו לכך שההעלמות שלך לא תזכה לסיקור משמעותי בחדשות. אבל זה בכל זאת היה סיכון. אז התחלתי להפעיל את הקשרים שלי, ובזמן שכל מיני סוחרי סמים נעצרו באזור תל אביב, דאגתי שהשם שלך יעלה מדי פעם בשיחה. לא מספיק בשביל לעצור אותך, אבל מספיק בשביל לדעת שאתה קיים."
"סוחרי סמים?"
"אתה מפריע לי."
"סליחה."
"בפעם הקודמת שיצאת לים הבאתי את יוסי ואלי איתי. הם בחנו אותך במשך שעה בערך ובסוף הסכימו איתי שמבחינה חיצונית אתה מתאים. החלטנו ללכת על זה. התוכנית הייתה פשוטה; לתפוס אותך במקום נטוש ולקחת אותך איתנו. כדאי למנוע מצב שמישהו כן ינסה לחפש אותך או ידאג לגביך, דאגנו שיראה כאילו פוצצת לעצמך את האוטו וברחת. באזור שבו תפסנו אותך השארנו סמים ומספרי טלפון של סוחרי סמים שכבר נעצרו ועכשיו מרצים מאסר. אני בטוח שיחפשו אותך קצת, אבל לאף אחד לא ממש אכפת מה קורה לסוחרי סמים שנעלמו." בשלב הזה תום התמתח ומלמל משהו על גב תפוס. חיכיתי שימשיך לדבר, כי כל רגע של שקט גרם למחשבות להסתחרר בראשי. כל רגע שבו לא שמעתי אותו מדבר, גרם לי לעכל שהפסיכים האלה, אנשים זרים שבחיים לא פגשתי ומעולם לא פגעתי בהם, בעצם הרסו לי עכשיו את החיים.
"אנחנו מגיעים עכשיו לשלב המעניין ביותר מבחינתך," אמר תום, "הסיבה. למה לקחנו אותך? למה המקום הזה? למה כל הבדיקות האלה? אני אגיד את זה קצר ולעניין, כי זה באמת פשוט. אתה פה בשביל ללמוד לציית, אתה פה בשביל ללמוד לכבד סמכות וללמוד להבין שהגוף שלך הוא כבר לא שלך. אתה פה בשביל להשאיר את האגו מאחור ולהבין שאודי של פעם נעלם, מת, ושהאודי החדש נמצא בידיים של אנשים אחרים, כאלה שיכולים לפגוע בו, וכאלה שיכולים לעזור לו מאוד. אחרי שתבין את זה – ואני והשאר פה נוודא שזה בדיוק מה שיקרה – אתה תתחיל לעבוד. העבודה שלך תהיה פשוטה מאוד; סיפוק הלקוחות שלנו. חלק ירצו שתעשה להם מסג', חלק ירצו שתקריא להם ספר. חלק – כנראה הרוב – ירצו לזיין אותך כל כך חזק עד שתאבד את ההכרה ולא תוכל ללכת שבוע. אתה לא תעבוד בשבילי או בשביל מישהו מהאחרים, אתה פה כי בחור בשם ג'ורג' שכר אותנו כדי שנתפוס חבר'ה כמוך ונהפוך אותם לצייתנים ומוכנים לעבודה. במקרה שניכשל? לא נקבל כסף. במקרה שאתה תיכשל? אתה תמות, בעינויים. אין דרך לצאת באמצע, אין קיצורי דרך. אתה תסיים את השלב הזה בחתיכה אחת או בכמה חתיכות, ואם באמת תצליח לעמוד בסטנדרטים שלנו ושל ג'ורג', אתה תעבור למדינה נחמדה באירופה, שם תשרת אנשים עם הרבה מאוד כסף והשפעה, ואחרי גג חמש שנים תרוויח מספיק בשביל לחיות כל החיים בלי דאגות. אתה לא הראשון שנמצא במצב הזה, ולא האחרון. אני מבין שזה הרבה לעכל, אבל זו המציאות, ועם זה אתה צריך להתמודד. אנחנו יכולים ללכת ראש בראש עד שתלמד, או שאנחנו יכולים לנסות לעבוד ביחד, ובתקווה לסיים עם השלב הזה כמה שיותר מהר. עכשיו, שאלות?"
האוויר בחדר הרגיש כבד ומחניק. בהיתי בתום ולמרות שכל מה שאמר נשמע באוזניי כמו בדיחה חולנית, ידעתי שכל מילה הייתה אמת. הבחור הזה בחר אותי כי במקרה שם לב אליי בחוף הים. הבחור הזה חדר לתוך הפרטיות שלי, חקר את העבר שלי כאילו אין לי בכלל זכויות, וביחד עם החברים הדפוקים שלו חטף אותי במטרה להפוך אותי לזונה של אנשים עשירים.
לא היו לי שאלות. לא היה אכפת לי כמה זמן אני אמור להישאר במקום הזה, או איזה אימונים אצטרך לעבוד. כל מה שעניין אותי היה להסתכל בעיניו של תום ולומר, "הרסת לי את החיים."
הוא נאנח והעביר יד דרך שערו הקצר. "לרחם על עצמך לא יעזור, אודי. תתרכז בעתיד. עוד כמה שנים יהיה לך – "
האגרוף שלי פגע בלסת שלו בעוצמה. הוא נפל על הרצפה. בעטתי בצוואר שלו ובצלעות. בגלל שהייתי יחף הבעיטות בקושי השפיעו. הוא הצליח לתפוס את הרגל שלי והפיל אותי על הגב. התחמקתי ממנו כשניסה לטפס עליי. הוא דימם מהפה בכמויות. ראיתי אותו נעמד ורץ לכיוון הדלת, אבל לא היה לי מה להפסיד. כלום.
זינקתי עליו. הוא ניסה להעיף אותי ממנו, אבל נצמדתי אליו כמו צל. הצלחתי לדחוף אותו לקיר ועם כל הכוח שהיה בי דפקתי את הראש שלו בקיר הקשה. הוא נפל על הרצפה מיד, דם זולג מחתך במצחו. עמדתי מעליו כשאני מתנשף, גופי מתמלא באזורים כואבים שכנראה יתנפחו בקרוב.
"תמות," אמרתי לתום ובעטתי בגופו חסר ההכרה. "תמות!"
ניגשתי אל הדלת. היא לא הייתה נעולה. נשמתי עמוק ויצאתי החוצה, אל החופש.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il