בובה על חוטים – פרק ב'

03/10/2010

הבית הריח נקי. לא היו בגדים זרוקים או רהיטים מיותרים. הכול נראה מינימאלי, לבן וקר. דלת הכניסה הייתה כעשרה מטרים לפניי, אחרי הסלון. עברתי ליד ספה לבנה ולרגע קפאתי. מה אם הדלת נעולה? לחזור ולנסות לקחת את המפתח מתום? הייתי בטוח שהמכה שקיבל בראשו תשאיר אותו מחוסר הכרה ללא מעט זמן. החלטתי שאם אמהר אספיק לבדוק אם הדלת נעולה, ובמקרה שלא, אספיק לחזור ולקחת ממנו את המפתח.
התקדמתי בצעדים שקטים לכיוון הדלת. היא הייתה רחבה ועשויה מעץ שנראה יקר, כמו בכניסה לבתים גדולים במיוחד. אבל הבית מסביבי לא נראה גדול יותר מבית רגיל. לעזאזל, הוא נראה כמו בית של משפחה ממוצעת עם שני ילדים וכלב, לא כמו בית ששומרים בו אנשים בשביל להפוך אותם לזונות.
זכרתי את מה שאלעד אמר לגבי הקולר שעל צווארי. הייתה רק דרך אחת לבדוק אם הוא דיבר אמת, ואחרי שכמעט הרגתי מקודם את תום, לא הייתה לי ברירה אלא לנסות. ניסיתי קודם כל להוריד את הקולר בכוח מצווארי, אבל הוא היה עבה ועשוי מתכת, ולא משנה כמה ניסיתי – הוא לא ירד.
נשמתי עמוק ועמדתי לרוץ את המטרים האחרונים לכיוון הדלת, כשלפתע שמעתי מישהו מדבר מחלק אחר של הבית. "כן," אמר הקול. יוסי? "אני אמור להתחיל איתו עוד מעט. תום מדבר איתו עכשיו, מעדכן אותו במה שקורה פה."
'כן,' חשבתי, 'תום סיים עם העדכונים שלו.' רצתי במהירות לכיוון הדלת. הגעתי עד אליה, הנחתי את ידי על הידית והתכוונתי לדחוף בחוזקה, כשלפתע כאב מטורף וחד התפוצץ בצווארי.
צרחתי ונפלתי על הקרקע. התחלתי להתפתל בזמן שעוד ועוד גלים של כאב שטפו את צווארי והתפשטו לתוך ראשי ולתוך החזה. לא הצלחתי לנשום, לא הצלחתי לחשוב על דרך לצאת מזה. ידעתי שאם אתרחק מספיק מהדלת החשמל יפסיק לזרום, אבל לא הצלחתי לתפוס מספיק שליטה על שרירי בשביל לגרום להם לציית לי.
העולם התחיל להיות מעורפל, והכאב פחות מורגש, למרות שהרגשתי שגלי החשמל לא נפסקים אפילו לרגע. הבנתי שכאן זה מסתיים, על הרצפה המסריחה הזו בבית המקולל הזה. הפסקתי לנסות להתנגד לכאב או לגרור את עצמי הרחק מהדלת. נשכבתי על הרצפה וחיכיתי שהמוות יגיע.
"חרא!" קרא מישהו שנשמע כאילו עמד כמה עשרות מטרים ממני. הרגשתי לפתע ידיים גדולות אוחזות ברגליי ומושכות אותי. אחרי זה לא הרגשתי כלום.

"אני לא חושב שיהיה נזק תמידי למיתרי הקול שלו," אמר אלעד. "זה הדגם החדש של הקולרים, הם אמורים להיות בטוחים יותר."
"כן, אמורים. יש לך מושג כמה הערך שלו ירד אם הוא לא יוכל לדבר?" הקול של אלי, כועס, לחוץ.
הרגשתי שאני שוכב, ורגע לאחר מכן הרגשתי שצווארי מלא בגחלים לוהטים. פי היה יבש כמו מדבר וראשי כאב כאילו התנהל בתוכו קרב. לא רציתי לפקוח את עיניי, בתקווה שאצליח להירדם או שפשוט אמות, העיקר שהכאב הזה ייעלם כבר.
"אי אפשר להעיר אותו?" זה היה יוסי שדיבר.
"כבר אמרתי לך שלא," אמר אלעד, נשמע קרוב אליי יותר מהאחרים. "תן לגוף שלו זמן להחלים."
"להחלים? יש לך מושג מה אני הולך לעשות לו אחרי זה?"
"זה לא התפקיד שלך לדאוג לעונשים."
"כשהאפס הזה כמעט הורג את תום, זה הופך להיות התפקיד שלי, בסדר?"
"תום ידע שזה סיכון לספר לו כשהם לבד. הצעתי להיות שם, אבל – "
"אל תנסה לתרץ בשבילו. הוא קיבל החלטה לנסות לברוח, ועכשיו הוא הולך לשלם על זה. אתה רוצה להיות זה שמעניש אותו? אין בעיה, קודם אני ואחר כך אתה."
"טוב, שניכם מעייפים אותי." אלי. שמעתי אותו מתקרב ונעצר לידי. "הגרון שלו נראה נפוח. הוא לא ייחנק עם הקולר הזה?"
"הרחבתי את הקולר מקודם. הוא לא ייחנק."
ידו של אלי על החזה שלי, צובטת את הפטמה חזק, כנראה כדי לגרום לי לפקוח את העיניים. אבל הכאב הזה היה מזערי לעומת שאר הכאבים, לכן נשארתי עם עיניים עצומות.
שמעתי מישהו גונח כמה מטרים ממני. יוסי אמר, "תום? אתה בסדר?"
"הוא עדיין מחוסר הכרה," אמר אלעד.
"היינו צריכים לקחת אותו לבית חולים."
"יותר מדי שאלות. וחוץ מזה, הוא איבד קצת דם וקיבל זעזוע מוח, אבל הוא יהיה בסדר."
"בכל זאת."
"אני הרופא שלו."
יוסי נחר. "גם כן רופא."
ברגעים הבאים הייתה דממה. שמעתי מדי פעם צעדים, או של יוסי או של אלעד. אלי נשאר לידי, נוגע בי וצובט, כל הזמן מנסה להכאיב, ובדרך כלל מצליח.
המגע שלו משך אותי יותר לכיוון ההכרה, ונעשיתי מודע לכך שידיי ורגליי קשורות למיטה.
"אלי," אמר אלעד. "אם אין לך משהו מועיל יותר לעשות, אני מציע שתצא החוצה ותיתן לו לנוח."
שמעתי את אלי נאנח. הוא לחץ על הביצים שלי, חזק, ויצא החוצה.
"יוסי, גם אתה. אני אקרא לך אם יהיה שינוי."
לאחר כמה שניות יוסי אמר, "כדאי שתקרא לי," ויצא החוצה.
שמעתי דלת נסגרת ומיד לאחר מכן צעדיו של אלעד התקרבו. הוא נעצר לידי. "אודי, פקח עיניים. אודי, אני יודע שאתה ער."
פקחתי את עיניי. הוא הסתכל עליי מלמעלה בפנים עייפות. תהיתי אם מתישהו הוא לא נראה מותש או מוטרד.
"איך הגרון?"
פתחתי את פי כדי להגיד שהוא כואב כמו המוות, אבל כל מה שיצא זה התקף שיעולים, שרק הגביר את הכאב.
אלעד הביא לי כוס מים ועזר לי לשתות. "תנסה לדבר," הוא אמר לאחר ששתיתי. "אני צריך לשמוע שלא נדפק לך הקול. סתם תגיד משהו."
כחכחתי בגרוני ובזהירות אמרתי, "נמאס לי."
אלעד חייך וטפח על הכתף שלי. "מעולה. אתה כנראה תהיה קצת צרוד, אבל מיתרי הקול בכל זאת עובדים." הוא נשף אוויר ונד בראשו לשלילה. "חבל שעשית את זה. הזהרתי אותך."
הפסקתי להסתכל עליו וריכזתי את עיניי בתקרה הלבנה. הם כנראה העבירו אותי לחדר הזה, למרפאה הזו, אחרי שגררו אותי מהדלת.
אמרתי בשקט, "אני לא אהיה זונה."
"אז אתה תמות."
משכתי בכתפיי. "אז אני אמות."
אלעד התיישב על המיטה לידי. ניסיתי לזוז, אבל הקשירות מנעו ממני לנוע יותר מסנטימטר או שניים.
"אתה לא באמת רוצה למות," הוא אמר בשקט, כאילו פחד להעיר את תום, ששכב מחוסר הכרה כמה מטרים ממני.
"אתה לא מכיר אותי," אמרתי.
"תתפלא, אבל אני כן. אני יודע שאתה טיפוס לוחם. אני יודע שאתה לא נכנע בקלות."
"אתה לא יודע כלום, ותפסיק לשחק אותה הפסיכולוג שלי. לא מוכן להיות זונה, לא מוכן לתת לאנשים לזיין אותי."
אלעד נאנח. "אני לא רוצה להפחיד אותך, אודי, כי אתה נראה לי מספיק מעורער גם ככה. אבל חשוב שתבין, אם זה לא העבודה הזו, זה בטח לא מוות מידי על המקום; זה עינויים, זה סבל שאתה לא מסוגל אפילו לתאר."
לא עניתי. המשכתי לבהות בתקרה, שנעשתה מטושטשת במהירות בגלל הדמעות שהופיעו בעיניי. מצמצתי כמה פעמים, אבל דמעה אחת בכל זאת הצליחה לזלוג במורד הפנים שלי, עד שהגיעה לאוזן. אלעד ניגב אותה בעדינות ואמר, "אחרי שתום יתעורר נראה מה נעשה. לא תהיה ברירה אלא להעניש אותך, אבל אני אזכיר לתום שהיינו מודעים לסיכוי שתגיב ככה, ושמראש הצעתי לו להיות עם עוד מישהו בחדר בזמן שהוא מספר לך. לתום אין בעיה לקחת אחריות על השגיאות שלו, הוא לא יוציא את הכול עליך."
"כן, תום הוא אחלה בחור. אחד הטובים."
הרגשתי לחץ פתאומי בחזה.
אני ואלעד הפנינו את מבטינו הצידה. תום התיישב על המיטה ששכב עליה. במקום בו דפקתי את הראש שלו בקיר הייתה תחבושת לבנה עם נקודה אדומה במרכז שלה. הוא נראה חיוור ומטושטש.
"אל תקום," אמר אלעד וניגש אליו.
"אל תדאג," מלמל תום, "אני לא הולך לשום מקום. קצת מים, בבקשה."
אלעד הלך להביא לו ותום שתה בשקט.
למרות שרציתי לשים זין אחד גדול על כל מה שקורה כאן, מצאתי את עצמי מתחיל לרעוד. האמת הייתה שהעדפתי למות ולא להיות זונה, אבל אמת נוספת הייתה שבאמת נלחמתי כל חיי, על כסף, על כבוד, על השכלה ועל חברים שלא הסתכלו עליי כל הזמן כמו על אפס שהועף מהצבא ולא סיים בגרויות. לא ידעתי איך זה לחיות ללא מאבק, והאפשרות פשוט לוותר הייתה זרה ומפחידה, כמעט בלתי נתפסת.
"כמה אצבעות אני מחזיק?" שאל אלעד.
תום הזיז את היד שלו ואמר, "בין אחת לחמש, נראה לי. אל תדאג, אני בסדר."
"אם תרצה להקיא יש כאן דלי בצד."
"תודה. מה קרה אחרי שהוא הפיל אותי?"
אלעד העביר את מבטו ביני לבין תום. "הוא ניסה לברוח, אבל הקולר עצר אותו. יוסי גרר אותו לכאן. הגרון שלו יהיה נפוח כמה זמן, וכנראה שתהיה גם צרידות, אבל חוץ מזה הוא בסדר."
"יפה. אודי, תסתכל עליי."
פגשתי את עיניו וקיוויתי שאני לא נראה מפוחד כמו שהרגשתי. להפתעתי, הוא חייך. "זה כבר פעמיים שהפלת אותי, בחור. אתה מתחיל להפוך את זה להרגל."
'אני לא רוצה למות,' אמרתי לעצמי. 'הוא יכול להרוג אותי מבלי לחשוב פעמיים, ואז כל מה שאי פעם נלחמתי בשבילו ירד לטמיון. לעזאזל, אני לא רוצה למות.'
"סליחה," אמרתי לאחר כמה שניות של שתיקה. כמו תינוק, כמו אפס, מצאתי את עצמי בוכה. לא הצלחתי לכסות את פניי בגלל הקשירה, אז הפניתי את מבטי לצד השני וניסיתי לשלוט בעצמי.
תום אמר, "צריך להיות גבר אמיתי בשביל לדעת מתי הגזמת, ואני חושב שאתה יודע. נכון, אודי?"
עדיין לא מסתכל עליו, הנהנתי.
"יפה. ילד טוב." שמעתי את תום קם מהמיטה ומתחיל להתקדם לכיווני.
"אתה צריך לנוח," אמר אלעד.
"אני אנוח. קודם כל אני רוצה לדבר קצת עם אודי, לבד."
"לבד?"
"כן, רק אני והוא. לך תאכל משהו, אלעד, תעלה קצת במשקל לשם שינוי."
"אני מעדיף – "
"החוצה!"
עצמתי את עיניי. 'תנשום,' אמרתי לעצמי. 'תנשום. אתה הבאת את זה על עצמך, אז פשוט תן לו לעשות רושם ותמשיך הלאה.'
אלעד טרק את הדלת מאחוריו. כל מה ששמעתי היו הנשימות המהירות שלי. תום נעמד לידי והסתכל עליי מלמעלה, חיוך מוזר על שפתיו. פניו עדיין נראו חיוורות מדי, ומתחת לתחבושת ניתן היה לראות בבירור שהאזור מאוד נפוח.
התלבטתי אם להתנצל שוב, או פשוט לחכות לראות מה יקרה. לפני שהספקתי להחליט תום רכן למטה, עד שפניו היו סנטימטרים בודדים מעל פניי. הבל הפה שלו חדר לנחיריי, מריח כמו משחת שיניים.
"הפתעת אותי, אודי, באמת שהפתעת. ידעתי שיש סיכוי שתעשה בעיות, אבל איך שקפצת עליי מקודם… חזק, אחי. חזק."
"אני…"
"ששש. זה לא דיאלוג עכשיו, זה מונולוג. אתה יודע מה ההבדל?"
"כן."
"יפה." הוא ליטף את פניי. "חכם שלי. תענה רק כשמגיע תורך. עכשיו תגיד לי, איזו סיבה יש לי לא לקרוא עכשיו ליוסי ולהגיד לו לשבור לך כמה עצמות? אה?"
"אין לך סיבה," אמרתי. "כבר ביקשתי סליחה. אין לי עוד מה לעשות."
"באמת?" השפתיים שלו נצמדו לאוזן שלי. "אתה מתחיל להזיע, אודי. זיעה של פחד. אני מפחיד אותך?"
"כן." לא היה טעם לשקר. הוא בטח ראה את השרירים שלי רועדים, את הדרך שבה התכווצתי בכל פעם שגופו נע מעט. הפחד הפך להיות משקולת בחזה שלי, מקשה עליי לנשום. הוא הוריד מעט את ראשו והצמיד את פניו לבית השחי שלי, דחף את האף לעומק החיבור בין הזרועות. "יש משהו מאוד נעים בריח הפחד שלך," הוא אמר אחרי שהרים את ראשו. "אני יכול להתרגל לריח הזה." את האוזן שלו הוא הצמיד ללב שלי ולאחר כמה שניות אמר, "הוא פועם מהר. מהר מדי. תנשום, אודי. תירגע."
"לא יכול."
הוא הרים את פניו ונגע בעור הלח מסביב לעיניי. "אתה עומד לבכות שוב. אני רואה את זה בעיניים שלך, הן נוצצות. זה בסדר לבכות, אודי, שנינו יודעים שחוץ מזה אין לך עוד הרבה מה לעשות."
"תפסיק לשחק איתי," סיננתי. "פשוט תרביץ לי כבר ונגמור עם זה."
הבל הפה שלו על הצוואר שלי, על הלחי. השרירים שלי לא מפסיקים לרעוד. מעולם לא הרגשתי כל כך חסר אונים; לא כשהיועצת בבית הספר סיפרה לי שהוריי נהרגו בתאונה, ולא כשחזרתי הביתה ומצאתי את סבתי שוכבת חסרת הכרה על הרצפה. בפעמים האלה תמיד יכולתי לברוח, לנסות לדחות את ההתמודדות לזמן אחר. אבל לא הפעם. "להרביץ זה כל כך מיושן. כל כך ברברי. אני רק רוצה שתבקש ממני משהו, אודי, ואני רוצה שתעשה את זה מאוד – מאוד משכנע."
"לבקש מה?"
הוא הניח אצבע על שפתיי. "לא משנה מה, קודם כל תסכים."
הנהנתי. "בסדר."
חיוך על שפתיו וברק של זיעה על המצח שלו. היה מבט לא ממוקד בעיניו, מעין טירוף שחיכה להתפרץ.
"אני רוצה שתבקש ממני להכניס אצבע לתוך החור שלך, אודי."
"אני מה? השתגעת?"
החיוך נעלם. עיניו הגדולות הצטמצמו. אם היה לו סכין אני בטוח שהסכין הזה היה ננעץ בתוך החזה שלי. "אתה מסרב לי?"
'כן. ברור שאני מסרב. נראה לך שאני אסכים לשטות הזו?' אבל לא אמרתי את הדברים האלה, כי אף אחד מהם לא היה משנה את העובדה הפשוטה ששכבתי קשור למיטה, ותום רצה להכניס לתוכי אצבע. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. 'תשרוד,' אמרתי לעצמי. 'תשרוד עוד יום, עד שתמצא דרך לברוח מכל הסיוט הזה. אבל בינתיים, אתה שייך להם, זה מה שיש. תתמודד או תמות, כי אין בסיוט הזה אפשרות ביניים.'
"תום," אמרתי וליחכתי את שפתיי, "ב – בבקשה, תכניס לתוכי אצבע."
עיניו שוב התרחבו. החיוך חזר. גבותיו התרוממו בהפתעה. "תגיד – תגיד את זה שוב."
הרמתי מעט את ראשי, הבטתי ישר בעיניו ואמרתי, "תום, בבקשה תכניס לתוכי את האצבע שלך."
"שוב."
"תום, אני… אני מתחנן, בבקשה תכניס לתוך החור שלי את – "
"שוב."
"ה – האצבע שלך, בבקשה תכניס אותה לתוך ה – "
"שוב!"
"בבקשה תדחוף את האצבע המסריחה שלך לתוך החור שלי! בבקשה!" הפעם הדמעות זרמו במהירות, ולא טרחתי לנסות להסתיר את פניי. איך נתתי למילים האלה לצאת החוצה? של מי היה הקול הזה?
הידיים הגדולות שלו על הלחיים שלי, מנגבות דמעות. "ששש. תפסיק לבכות."
נרגעתי לאחר כדקה, ובזמן הזה תום הסתכל עליי מבלי לדבר. לאחר שראה שאני בסדר הוא הניח את ידו על הלחי שלי, אחז חזק בפניי כאילו פחד שאתחמק. לפני שהבנתי מה קורה הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי. אלוהים, אלוהים זה לא קרה הרגע. מאיפה זה בא פתאום? כל שריר בגופי נדרך. אם ידיי לא היו קשורות הייתי מעיף אותו ממני בכל הכוח. הייתי מכסח אותו. אבל מה הטעם, זה לא באמת הולך לקרות.
הרפיתי את שפתיי ונתתי לו להכניס את הלשון שלו לתוך פי. התנשקנו במשך דקה בערך, כשבשלב מסוים התחלתי לשתף פעולה, לנשק בחזרה. לא דמיינתי שתום הוא בעצם בחורה, ושהפה שלו זה לא באמת הפה שלו. לא דמיינתי כלום. פשוט התנשקתי מבלי לחשוב, מבלי לתכנן. נתתי לשפתיי לנוע מעצמן, ללשוני להחליק על לשונו כאילו מדובר בסוכרייה שהכנסתי לפי. ידיו אחזו בחוזקה בפניי, מלטפות ומטיילות, דואגות שלא אזיז את ראשי או אפסיק את הנשיקה באמצע.
תום עצר רגע לנשום, הסתכל בעיניי במבט שלא הצלחתי לקרוא ושנייה לאחר מכן דחף שוב את הלשון לתוך הפה שלי. היו לי כבר נשיקות גרועות יותר בחיים. בסופו של דבר תום ידע מה הוא עושה, וגם אני ידעתי.
כשהפסיק לנשק אותי לבסוף הוא נגע בשפתיים הרטובות שלי ואמר, "אנחנו נעשה את זה שוב, אודי. אוי, כמה שאנחנו נעשה את זה שוב."
הנהנתי פעם אחת. אם נשיקות איתו יבואו במקום דברים אחרים, זה היה בסדר מבחינתי. לרגע העזתי לקוות שהנשיקה הזו הספיקה לו, היוותה תחליף לדבר השני שרצה לעשות. אבל כשהוא שיחרר את הקשירה מרגליי ואמר לי להרים את רגליי גבוה ככל שאני יכול, הבנתי שגם הפעם לא שיחק לי המזל.
להיות במצב הזה, עם רגליים למעלה, פי הטבעת שלי חשוף, והכול לפני בנאדם זר שבעצם הרס לי את החיים, מעולם לא דמיינתי כאלה רמות של השפלה. הרגשתי מזערי, חסר חשיבות, כמו לכלוך. אם הם הצליחו להביא אותי למצב הזה, ועוד בזמן כל כך קצר, מה לעזאזל יישאר ממני בהמשך? הרגשתי שאני נופל מגבעה תלולה, והדרך היחידה להפסיק היא פשוט להגיע לקרקעית, בתקווה שהמפרקת לא תישבר קודם לכן.
תום ירק על החור שלי. הרטיבות הייתה אחד הדברים המוזרים ביותר שחשתי בחיי. לא מסוג הדברים שאפשר להגדיר כ'טוב' או 'רע', יותר כמו משהו שפשוט לא מסתדר עם ההיגיון שלך. הוא טייל עם האצבע שלו על החור שלי, מדי פעם מפעיל לחץ על השרירים.
עצמתי את עיניי בחוזקה וניסיתי להתרכז בשיר, סתם משהו שיגרום לי לחשוב על דברים אחרים. אבל שום שיר לא הופיע בראשי, רק אפלה וידיעה שבעוד רגע הכול הולך להשתנות.
האצבע שלו חדרה לתוכי באיטיות. תחושת האימה הלכה והתעצמה, עד ששחררתי צווחה וסיננתי, "די, מספיק. תום, בבקשה."
"ששש. אתה ביקשת את זה, זוכר? אחרי שכמעט הרגת אותי מקודם וניסית לברוח, אתה ביקשת ממני להכניס לך אצבע, כדי שתוכל לפצות אותי? זוכר?"
אוי, אלוהים, הוא ממש נמצא בפנים. יש משהו בתוכי. "כן. זוכר."
האצבע שלו החלה לנוע כמו בזיון, ולמרות שהתחושה לא הייתה כואבת במיוחד, בכל זאת הייתי מעדיף לסיים את חיי מבלי להרגיש אותה.
הוא קיפל את האצבע בתוכי, מרחיב שרירים שלא רצו להתרחב.
"תוריד רגליים," הוא אמר. הורדתי את רגליי עד שנחו שוב על המיטה, חושב שעכשיו הוא ייצא. אבל הוא המשיך לזיין אותי עם האצבע שלו, רק שהפעם התחושה הייתה שונה כיוון שרגליי היו צמודות, והיד שלו נחה בין ירכיי.
תום הרכין את ראשו לכיוון החזה שלי ונגס בפטמה הימנית. חרקתי שיניים והפסקתי לנשום, עד שעזב אותי. "רוצה לשמוע דוגמה לזה שהחיים ממש מצחיקים, אודי?"
עדיין כאבה לי הפטמה. אמרתי, "כן."
הוא לחש לי באוזן, "אני מזיין אותך כבר חמש דקות עם האצבע שלי, ואתה יודע מה אתה רוצה עכשיו?"
"מ – מה?"
"אתה ממש רוצה שאני אכניס עוד אצבע."
"אני לא. זה לא כיף לי."
"אני מבין בגוף האדם, אודי, אפילו בזה שלך. אם הייתי מחדיר עכשיו עוד אצבע לתוך הרקטום הצר שלך, לא היית מתנגד כמו מקודם, כנראה שבכלל לא היית מוציא הגה."
"זה שונה," אמרתי. "גם ככה יש כבר אצבע אחת בפנים."
"בדיוק, אודי. זה מה שאתה חושב; אם אחת בפנים, למה לא עוד אחת? ואז… למה לא עוד אחת נוספת?"
לא עניתי לו. שיחשוב מה שהוא רוצה. אבל ככל שחשבתי בעצמי על הדברים, הבנתי שכבר הפסקתי לנסות לכווץ את שריריי, ושהאצבע שהחליקה ויצאה מתוכי כבר לא הרגישה כל כך זרה. התחושה עצמה, שהייתה בהתחלה לא נעימה, הפכה עם הזמן להיות… לעזאזל, יכולתי לחשוב על כמה דברים פחות נעימים מהתחושה הזו.
"עומד לך," אמר תום. "תראה."
הרמתי מעט את ראשי, למרות שלא הייתי צריך להסתכל בשביל לדעת. "זה לא אומר כלום," אמרתי.
"אולי," אמר תום. "אבל כנראה שזה כן אומר."
כשלבסוף, לאחר כחמש דקות, הוא יצא, התחושה הייתה שמשהו חסר בתוכי. לעזאזל, אני משתגע?
תום ניגב את האצבע שלו על הביצים שלי. "אני מרוצה, אודי. ואתה יכול להירגע, אנחנו תיקו עכשיו – למרות, שבאמת, אנחנו בחיים לא הולכים להיות שווים אני ואתה. כדאי שתכניס את זה לראש העקשן הזה שלך. עכשיו אני הולך לקרוא ליוסי שייקח אותך לאימון. אני אגיד לו שכבר סגרנו את העניינים בינינו, אבל אני מניח שהוא בכל זאת ירצה לסדר לך מעין נקמה משלו. טוב, תאלץ להתמודד, לא?"
"להתמודד," מלמלתי.

המרפאה הייתה ממוקמת ליד הסלון, אבל לא שמתי לב אליה כשניסיתי לברוח מקודם. יצאנו מהמרפאה והמשכנו ללכת דרך מסדרון ארוך, בלי תמונות על הקירות או שטיח על הרצפה. תום נעצר ליד דלת לבנה ואני נעצרתי מאחוריו.
"אזהרה קטנה," הוא אמר לי בשקט. "ליוסי לא הולך להיות מצב רוח טוב, אז תנסה להוריד את הפוזות למינימום, בסדר?"
הנהנתי. עדיין זכרתי איך היוסי הזה שבר את השמשה באוטו שלי, איך הוא גרר אותי החוצה כאילו שלא שקלתי כלום וזרק אותי על הקרקע. לא, לא יהיו פוזות עם הבחור הזה.
תום פתח את הדלת ונכנסנו פנימה. יוסי היה באמצע הרמת משקולות. הוא לבש גופיה שחורה ונראה מיוזע ועצבני. כשראה את תום עיניו התרחבו. הוא הניח בצד את המשקולת ומיהר לכיוונו. התרחקתי צעד אחורנית, בניסיון להיות כמה שפחות מורגש.
כשיוסי הגיע אל תום, אחז בו והתחיל להתנשק איתו, בהיתי בהם בתדהמה. הם התנשקו במשך זמן רב, נשיקות רעבות וקולניות. הסתכלתי על הרצפה, על רגליי היחפות שהרגישו את הקור של המרצפות הלבנות. תהיתי אם יוסי שם לב לטעם שלי בתוך הפה של תום, תהיתי אם יש לי בכלל טעם שיכול להישאר למישהו בפה.
"איך אתה מרגיש?" שאל יוסי לאחר שהחלפת הרוק הסתיימה.
"הראש הורג אותי, אבל אני אקח כדור ואהיה בסדר."
"מעולה. אתה." הוא פנה אליי. עמדתי להתנצל, אבל זה לא עניין אותו. הוא דחף אותי בעוצמה עם הגב אל הקיר, מוציא ממני את האוויר. הסטירה על פניי גרמה לי לראות כוכבים. הוא עמד לסטור לי שוב כשתום צעק, "היי!" ומשך אותו לאחור.
"כבר טיפלתי בו, בסדר? עזוב."
יוסי עדיין הסתכל עליי בעיניים רחבות, החזה שלו עולה ויורד במהירות, כשאמר, "עכשיו אני רוצה לטפל בו."
"תפסיק להתנהג כמו פסיכי," אמר תום ומשך אותו שוב לאחור. "זה היה ביני לבינו, וכבר סגרנו את זה מקודם. יש לך עבודה לעשות. חשבתי שאתה יודע להפריד בין הנאה לעבודה?"
יוסי נשם עמוק וכבר לא נראה כמו שור זועם. "אני יודע לעשות הפרדה. סליחה. מה לעשות איתו?"
תום עזב אותו ונעמד בינינו. "קודם כל תיקח מידות, תרשום הכול ותעביר לאלעד. אחר כך תבנה תוכנית אימונים ואם יש זמן תתחיל לעבוד איתו. תזכור, לא מזמן הוא איבד את ההכרה, אז בלי להגזים. גם יש לי עוד כמה דברים לעשות איתו אחר כך, אז כדאי שהוא לא יגיע אליי גמור לגמרי."
"בסדר. עוד משהו?"
"כן. אתה מסריח."
יוסי צחק. "יאללה, עוף מפה. תחליף תחבושת או משהו."
תום הסתובב, קרץ אליי ויצא החוצה.
יוסי התמתח, הניע את צווארו מצד לצד. שמעתי קליקים.
הרגשתי את הלחי שלי מתנפחת, וידעתי שהאזור בטח נראה אדום. אבל לא התכוונתי לגעת בלחי שלי, בטח לא לבקש קרח.
"בוא הנה," אמר יוסי והלך לצד השני של החדר. הלכתי דרך מכשירי כושר שנראו חדישים, עד שהגעתי לשולחן שלידו יוסי התיישב. הוא סימן לי להתיישב בצד השני.
מתוך מגירה קטנה הוא הוציא מכשיר לבדיקת לחץ דם. הושטתי לו את ידי והוא חיבר את המכשיר ורשם את התוצאות. "גבוה," הוא אמר, "אבל לא ברמה מדאיגה. תעלה על המשקל כאן ליד." עליתי והוא רשם את התוצאה. לאחר מכן הוא מדד את הגובה שלי וגם את החזה, הבטן, המותניים, שרירי הזרועות והירכיים.
"שב."
התיישבתי שוב וחיכיתי שיסיים לכתוב את כל ה"נתונים" שאסף לגבי.
"בסדר," אמר והסתכל בעיניי. "אנחנו נעבוד על סיבולת לב-ריאה, אבל העדיפות שלנו עכשיו היא להגדיל את מסת השרירים שלך. תום לא רוצה שתהיה מנופח, אבל כן נדאג שיהיו לך ריבועים בבטן וחזה מעוצב יותר. גם שרירי הזרוע שלך צריכים עבודה."
הנהנתי. "בסדר."
"יפה. אנחנו צריכים לנהל עכשיו שיחה על מה שיקרה אם תנסה לעשות שוב את מה שעשית מקודם?"
"לא," אמרתי. "זה לא יקרה שוב." לפחות לא עד שאמצע דרך לברוח מכאן מבלי לעבור דרך הדלת המסריחה, או לפחות אמצע דרך להיפטר מהקולר הזה.
התחלנו בהרמת משקולות פשוטה. יוסי כל הזמן לחץ על הזרועות שלי ובדק איך אני מגיב לכל משקל. אחרי שסיימנו את זה התחלתי להרגיש מסוחרר. לא שתיתי ולא אכלתי מספיק מאז שהגעתי לכאן, אבל להגיד לו דבר כזה היה עלול לעצבן אותו.
הוא נתן לי לשתות לאחר שאמר שאני נראה חיוור מדי, ומיד לאחר מכן המשכנו עם מכשירים אחרים, כאלה שעבדו על שרירי החזה שלי, שרירי הבטן ושרירי הרגליים. הוא לא היה תוקפני או העליב, אבל הוא כן היה עקשן ולא נתן לי להפסיק שום תרגיל באמצע, למרות שבשלב מסוים השרירים שלי התחילו לשרוף והסחרחורת החמירה.
החלטתי שאם הוא רוצה לשבור אותי, אני לא אקל עליו. אבל הוא נראה יותר מעוניין להשיג תוצאות טובות מאשר לפגוע בי, וחלק בי – החלק שהתחיל להתרגל להרגשה של להיות אפס – העריך את זה.
"עבודה טובה," הוא אמר לאחר בערך שעה. שתיתי עוד מים ויוסי נתן לי מגבת. תהיתי מתי יתנו לי להתקלח, או שאולי הם בקטע של טבעי עד הסוף.
"לך לתום," אמר לי יוסי לאחר שסיים איתי. "הוא נמצא בהמשך המסדרון, במשרד הקיצוני ביותר. יש מצב שתרגיש מאוחר יותר התכווצויות בשרירים. תתמודד. עכשיו עוף לי מהעיניים."

דפקתי על הדלת.
הזיעה עדיין לא התייבשה מעורי ואפילו בעיניי הרחתי כמו ביוב. גם החוסר באוכל ובשעות שינה גרמו לי להרגיש שאני נע בתוך חלום. או סיוט.
"כנס."
פתחתי את הדלת. המשרד לא היה גדול, אבל לעומת שאר הבית הקר והלבן, המשרד הזה נראה כאילו מישהו באמת משתמש בו. היו שם ספרים, מחשב וכמה תמונות של נופים על הקירות. סגרתי את הדלת מאחוריי.
"שב."
התיישבתי על הכיסא מהצד השני של השולחן. העץ הקשה הרגיש לא נוח מתחת לעור החשוף שלי. התנהגתי כאילו לא שמתי לב להמבורגר השלם שהיה ליד ידו של תום, אבל הריח שלו היה מורגש ומגרה. פי התחיל להיות רטוב והבטן שלי קרקרה בעוצמה. הבחנתי בתמונה ממוסגרת שהייתה בצד השולחן. תום ויוסי עמדו אחד ליד השני, מחייכים. הם נראו צעירים יותר בערך בחמש שנים. 'לעזאזל,' חשבתי, 'הם נראים כמו שני בחורים צעירים ושפויים, לא כמו פסיכים שעושים לאנשים את מה שהם עושים לי.'
"איך היה?" שאל תום, בזמן שעיניו עדיין היו מרוכזות במחשב שמולו.
"היה בסדר."
"בעיות?"
"לא."
"אתה נראה תשוש."
"לא ישנתי הרבה בזמן האחרון." ניסיתי לא להישמע כאילו אני מאשים אותו, למרות ששנינו ידענו שזו אשמתו.
"טוב, היו לך הזדמנויות לישון," אמר תום. "כנראה שהיית לחוץ מדי בשביל לנצל אותן. אני מקווה שעכשיו, כשאתה יודע יותר מה קורה איתך, יהיה לך קל להירדם."
לא ידעתי איך לענות על זה. לא חשבתי שהידיעה שהם מתכננים לעצב אותי כזונה תצליח לגרום לשינה להיות טובה יותר, אם כבר ההפך.
"רעב?"
הנהנתי. "מורעב."
"רוצה קצת קרקרים?"
"קרקרים? אממם… כן, תודה."
הוא חייך. "אני צוחק איתך. קח." את ההמבורגר הוא דחף עד שהיה מולי. הסתכלתי בעיניו, רוצה לוודא שבאמת מותר לי לאכול. הוא הנהן לאישור וסימן לי עם ידו לאכול.
זכרתי שבפעם הקודמת הוא נזף בי כי אכלתי כמו חיה, והאמת הייתה שהייתי עוד מורעב יותר עכשיו, אבל עצרתי את עצמי ואכלתי כמו בנאדם.
לשום אוכל, מעולם, לא היה טעם כל כך טוב כמו ההמבורגר הזה. הוא היה שמנוני, מלא במיונז וקטשופ. התענגתי על כל ביס, ולא נתתי לעובדה שתום מסתכל עליי להפריע לי.
לאחר שסיימתי ניגבתי את הפה עם גב כף היד ואמרתי, "תודה."
"אין על מה. תסתכל." הוא סובב את מסך המחשב מולי. הייתה שם טבלה שחולקה לפי ימות השבוע. "זו המערכת שלך," אמר תום. "היא נתונה לשינויים, אבל בינתיים זה מה שיש. תסתכל ותגיד לי אם יש לך שאלות."
סקרתי את המערכת, כאילו מדובר במשהו שסטודנט אמור ללמוד, ולא מערכת שאמורה להפוך אותי לזונה. היו שם בדיקות רפואיות, אבל הן לא היו אמורות לקחת הרבה זמן. חוץ מזה היו הרבה אימונים עם יוסי וקטעים שסומנו תחת הכותרת "שיווק עם אלי." לפי המערכת של היום נראה שאמור להיות לי משהו כזה ממש עכשיו.
"שיווק עם אלי?" שאלתי.
"כן. הכוונה היא לשווק את עצמך. למרות שיש עוד זמן עד שתסיים איתנו, אנחנו כבר רוצים להתחיל לקדם אותך, אולי להרוויח קצת כסף כבר מעכשיו. הוא יצלם אותך, יכין כמה סרטים. עם קצת מזל יהיה לך ביקוש כבר ברגע שתתחיל לעבוד, וזה אומר שתתחיל להרוויח סכומים טובים ממש על ההתחלה."
נהדר.
"איזה סרטים אלה בדיוק?"
"סרטי טבע, אודי. אתה הולך לטייל בין ארוגות פרחים, עם ציפורים מצייצות ברקע. איזה סרטים אתה חושב שהם?"
לעזאזל. פורנו. סרטי פורנו מזוינים.
"מי יראה את הסרטים האלה?"
"מספר מאוד מצומצם של אנשים, אף אחד מהם לא גר בארץ."
"כן, עד שזה יגיע לאינטרנט."
"במצב שלך עכשיו, חשבתי שתשמח שאנשים יראו שאתה חי, ואולי ינסו לחפש אותך."
לא חשבתי על זה.
"בכל מקרה," אמר תום. "הקהל שאתה – שאנחנו – מתעסקים איתו, לא הולך להפיץ דברים באינטרנט. אל תדאג."
לא רציתי לחשוב על זה עד שבאמת אאלץ להתמודד עם זה. הסתכלתי שוב על המערכת. "צרפתית?" שאלתי. "ספרדית?"
"כן. חלק מהזמן תלמד לבד, בעזרת ספרים ותוכנות, אבל בדרך כלל השיעורים האלה יהיו עם אלעד. הוא מדבר שוטף את השפות האלה אז הוא ילמד אותך."
המחשבה על לעבור שיעורים פרטיים עם אלעד הייתה רחוקה מלהיות מטרידה כמו המחשבה על השיעורים עם אלי. לא היה לי קשה לדמיין את אלעד מלמד מישהו שפה זרה. זה התאים לו.
"מה זה באדום שם? כאב?"
"כן. שיעורי כאב. נעבוד איתך על הסיבולת לעמוד בכאבים."
"אז מה, אתם פשוט הולכים להרביץ לי בשביל הכיף?"
"קודם כל, זה לא עניין של מכות. כאב יכול לבוא בדרכים אחרות, יותר מעודנות. ודבר שני, זה לא בשביל הכיף. מאוד ייתכן שלקוחות מסוימים ירצו לגמור מזה שיראו אותך סובל, ולטובתך – ורק לטובתך – יהיה עדיף אם תדע להתמודד עם כאב."
"מי יעביר את השיעורים האלה?"
"זה ישתנה. תלוי למי יהיה זמן וחשק באותו הרגע. בכל מקרה הם יעבירו לי דו"ח אחרי שיסיימו, אז אני אוודא שאף אחד לא מגזים איתך."
אמרתי, "בסדר," למרות שזה לא היה.
"בוא הנה," אמר תום וזז מעט אחורנית עם הכיסא. נעמדתי והלכתי אליו, בראשי חושב שבכל השעות האחרונות הסתובבתי ערום ולא השקעתי בזה מחשבה. השינוי שהם רצו לעורר בי כבר התחיל, הבנתי. כבר עכשיו, פחות מיומיים איתם, התחלתי לעשות דברים שלא דמיינתי שאי פעם אעשה. נעצרתי מול תום והוא לקח את ידיי בידיו, הסתכל עליהן ולאחר כמה שניות עצם את עיניו, כאילו כאב לו משהו.
"אתה בסדר?"
הוא נשם עמוק. "הראש שלי. הכאב בא והולך. לעזאזל."
"אני…"
"אל תתנצל שוב. סגרנו את זה כבר. אלעד צדק, לא הייתי צריך לספר לך את זה לבד." הוא עזב את הידיים שלי ונגע בביצים, העביר אותן בין אצבעותיו במשך זמן רב, כאילו זה היה ריפוי בעיסוק. לא גמרתי כבר הרבה מאוד זמן, והמגע שלו גרם לדם שלי לזרום לכיוון המפשעה. כבר לא היה אכפת לי שיחשוב שדברים כאלה עושים לי טוב, מחרמנים אותי. שיחשוב מה שהוא רוצה.
הוא קירב אליי את פניו ונישק את הטבור שלי, הכניס מעט את הלשון פנימה. עם היד השנייה הוא עיסה את הישבן שלי, לחץ ושיחרר.
"סיפרת ליוסי על הנשיקה שלנו?" תום שאל.
"לא. למה שאני אספר?"
"הוא שאל אותך?"
"לא."
"אם הוא ישאל, תגיד שלא התנשקנו. הוא קנאי לפעמים, בעיקר בקטעים של נשיקות."
"בסדר."
"בוא הנה." הוא הוריד אותי על הברכיים והרכין את פניו למטה. בהתחלה הוא העביר את שפתיו על שפתיי, מתגרה. הרגשתי עייף ומרוקן, כאילו שכל האירועים של היום הצטברו לענן של עייפות שכיסה את חושיי. כשהוא פיסק את שפתיי עם הלשון שלו וחדר לתוך פי, לא חשבתי לרגע להתנגד לו. התנשקנו במשך זמן רב, עד שהנשיקה התחילה להרגיש טבעית והפה שלו התחיל להרגיש מוכר.
הוא נגע בגוף שלי בזמן שנישק אותי, לחץ וצבט, ליטף את הזקפה שלי והשמיע אנחות של הנאה.
"אתה טוב," הוא לחש לאחר שהפסיק את הנשיקה, ידיו על פניי, עיניו מול עיניי. עוד נשיקה על השפתיים, הפעם בלי לשון. הטעם שלו שחה בתוך הפה שלי, עדיין הרגשתי את הלשון שלו בפנים.
הוא הפעיל לחץ על הראש שלי, מאלץ אותי להניח את הראש בחיקו, פניי מול המפשעה שלו. בזמן שליטף את פניי בעדינות חשבתי שאני מסוגל להירדם ככה, למרות שלא היה לי נוח וברכיי התחילו לכאוב. עצמתי את עיניי עד שתום לחש, "תיגע בו."
ידעתי שזה יגיע, כמו שידעתי שדברים נוספים יגיעו בהמשך. הרמתי את ידי והנחתי אותה על המפשעה של תום. 'זה סתם זין,' אמרתי לעצמי. 'לי יש זין ולו יש זין. לגעת בו זה כמו לגעת בי. לא סיפור גדול.'
ליטפתי ולחצתי את הזקפה שלו דרך הג'ינס שלבש. הוא נאנח ומשך בשערותיי, מכאיב כדי להראות שהוא יכול להכאיב, לא כדי לפגוע.
פתחתי את הרוכסן שלו והורדתי מעט את המכנסיים. ידעתי שהוא מופתע, הרגשתי את זה לפי הדרך בה הפסיק לאחוז בשערותיי. לא רציתי לגעת בזין שלו, בטח לא רציתי להכניס אותו לתוך הפה שלי. אבל תום תכנן את הכול מראש, הכוח להחליט מתי אעשה מה היה בידיים שלו, ואני פשוט הגבתי לרצונותיו. אולי אם אעשה דברים מיוזמתי, אראה שאני לא סתם צעצוע שרוקד לפי החליל שלו, אצליח להרגיש יותר כמו בנאדם, ופחות כמו חפץ.
הזין שלו היה גדול יותר משלי, גדול בהרבה מהממוצע. הוא נראה בהיר עם כיפה גדולה במיוחד. הוא הרגיש חם כשנגעתי בו. הוורידים לאורכו היו רחבים בגלל הדם שזרם בהם. 'סתם זין,' אמרתי לעצמי. 'גם לי יש אחד כזה.'
תום לחש, "אתה מתגלה כחתיכת הפתעה, אודי. רוצה אותו בפה שלך?"
"לא," אמרתי, כי שנינו ידענו שזו האמת. "אבל אני אכניס אם תגיד לי." וגם זו הייתה האמת.
האצבעות שלו שוב טיילו על הפנים שלי, בעדינות, כאילו הייתי חיית מחמד שעשתה משהו טוב, או ילד קטן שריצה את ההורים שלו.
"תלקק אותו," אמר תום. "תלקק אותו כמו שצריך."
לא ידעתי איך הוא רוצה שאלקק את הזין שלו, רק ידעתי איך הייתי רוצה שילקקו לי. אז זה מה שעשיתי. לפי האנחות של תום הבנתי שהוא מרוצה. הטעם לא היה טוב ולא היה רע. חתיכה של עור שהעברתי עליה את הלשון. כשהגעתי לכיפה שלו הרגשתי את המליחות של השפיכה המוקדמת, וחוץ מגל בחילה שהופיע ונעלם במהירות, לא הרגשתי כלום. לאחר כמה דקות הוא הרים את פניי והסתכל עליי במבט מעט חולמני, מרוצה. הוא מצמץ לפתע ואמר, "אתה שוב בוכה."
בכיתי? אפילו לא שמתי לב. נגעתי בפניי. הן היו מכוסות בדמעות. מתי זה קרה?
תום נישק את הנקודות הרטובות על פניי, החליף את הדמעות ברוק. "יש לנו זמן," הוא לחש באוזן שלי. "יש לנו זמן לכל הדברים האלה. אל תדחוף את עצמך. אני יודע שאתה מנסה להוכיח משהו, אבל אתה מגזים."
כפות ידיי הפכו לאגרופים, וכל כך רציתי להרביץ לו באותו הרגע. סיננתי, "אני לא מבין מה אתה רוצה ממני. כשאני עושה לך בעיות אתה לא מרוצה, כשאני מתנהג כמו… כמו זונה מחורבנת, אתה גם לא מרוצה. מה אתה רוצה ממני?"
הוא נאנח וחייך חיוך עקום. "אני רוצה שתעשה את מה שאני אומר לך מבלי להסס, ואני רוצה שתעשה דברים בקצב שאני מכתיב, כי אני קובע כאן איך יעבדו העניינים, לא אתה. ולמרות שזה נחמד לי להרגיש את הלשון שלך על הזין, זה עדיין צריך לבוא ממני, לא מהיוזמה שלך. אני ברור עכשיו?"
הנהנתי.
השפתיים שלו על המצח שלי, נקודה חמה ורטובה על העור. "אני גאה בך, אודי. תמשיך ככה."
דפיקה נשמעה לפתע בדלת. תום מיהר להכניס את הזין לתוך המכנס שלו ונעמד. הוא הושיט לי את ידו ועזר לי לעמוד. לאחר שהניח את ידו מסביב למותניי הוא אמר, "כן?"
אלי נכנס פנימה. "היי. הוא מוכן?"
תום הסתכל עליי. "אתה מוכן?"
הייתי תשוש וחושיי כהים. אם היו נותנים לי רשות לישון הייתי נרדם תוך פחות מדקה וכנראה ישן יום שלם. אבל דברים לא עבדו ככה במקום הזה. הנהנתי. "מוכן."
"לא יותר מדי זמן," הוא אמר לאלי. "אני רוצה שישן טוב הלילה."
"אין בעיה."
תום נגס בצוואר שלי, לא חזק במיוחד. "נתראה כבר מחר." אחת מאצבעותיו הייתה לפתע בין פלחי הישבן שלי, מטיילת על החור, מזכירה לי שלפני זמן קצר הוא היה בתוכי, ובקלות יכול להיות שוב אם ירצה. "תזכור, אודי, אני גאה בך."

אחת הדלתות במסדרון הובילה לעוד מסדרון צר. התחלתי להבין שהבית הזה היה גדול בהרבה ממה שחשבתי בהתחלה. הגענו לגרם מדרגות ואחרי שעלינו בו יצאנו למעין מרפסת רחבה. החלק שלא היה סגור בקיר היה סגור בזכוכית גדולה שדרכה ניתן היה לראות את המדבר ואת הכוכבים בשמים.
"איך הנוף?" שאל אלי ונעמד לידי, לאחר שסגר את הדלת מאחורינו.
"מדהים," אמרתי, כי זה באמת היה הנוף היפה ביותר שראיתי בחיי.
הוא הניח את היד שלו על התחת שלי וליטף. "גם הנוף הזה לא רע."
הייתה ספה חומה וגדולה במרכז המרפסת, ובצד היו כיסאות שיזוף ושולחן קטן. מעין מתקן מוזר, כמו מתלה גבוה במיוחד למעילים, היה בצד השני של המרפסת. ראיתי מצלמה שנראתה יקרה ומנורות שהיו מכובות עכשיו ונראו כמו חלק מסט צילום.
אלי נעמד מאחוריי וחיבק אותי מאחור. הוא העביר ציפורניים חדות על העור שלי ועם שיניו כרסם את העור בגבי כאילו ניסה לאכול אותו.
לא הגבתי, פשוט עמדתי במקום והמשכתי לבהות בנוף.
"אתה מוכן להתחיל בקריירה של כוכב?" הוא שאל בין נגיסות.
"כוכב?"
"טוב, לא משהו הוליוודי, אבל זה בכל זאת משהו. שב על הספה, אני צריך לכוון את המצלמה והתאורה."
התיישבתי. הספה הייתה נוחה. אלי התחיל לכוון את המצלמה ולשחק עם האורות, ואני ניסיתי להישאר ער.
"תסתכל ישר למצלמה," הוא אמר והתחיל לצלם. "אל תראה כל כך נוקשה. תחייך קצת."
לא הצלחתי לחייך. שרירי הפנים שלי הרגישו רדומים. אלי הזעיף פנים ואמר, "אתה שחקן עכשיו, אודי, אז תיכנס כבר לתפקיד ותתחיל להיראות כאילו אתה נהנה פה."
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. זכרתי את האזהרה של אלעד לגבי אלי, והייתה לי הרגשה שהוא עוד היה עדין עם המילים שבחר להשתמש בהן.
הצלחתי לחייך. אלי הנהן ואמר, "יופי, תישאר ככה. רק תפזר קצת את השיער."
אחרי שסיימנו עם תמונות הפנים עברנו לתמונות גוף. הוא אמר לי לשנות תנוחות כל הזמן, לשכב ככה ולעמוד ככה, ידיים מעל הראש וידיים מאחורי הגב. זזתי כמו שאמר ומדי פעם הוא מלמל, "מצוין, אודי, ילד טוב," למרות שכנראה היינו באותו הגיל.
היה קל להפסיק לחשוב ופשוט לפעול, לזוז לפי ההוראות שנתן כאילו הייתי רובוט. אם הייתי עוצר לחשוב הייתי כנראה נגעל מעצמי, אבל כשלא חשבתי הכול היה בסדר. אני הייתי בסדר.
לאחר כרבע שעה הוא אמר, "טוב, צילמנו מספיק תמונות. עכשיו נעשה סרטון קטן, משהו קליל."
הנהנתי ושפשפתי את עיניי. הראייה שלי נעשתה מטושטשת מרוב עייפות.
"עוד קצת וזה נגמר," אמר אלי וקירב מעט את המצלמה. "תראה, מה שאני רוצה ממך מאוד פשוט ובסיסי; תשחק עם עצמך. אתה יודע, תלטף את הגוף, צבוט את הפטמות, תביא ביד. לא גמרת מאז שהגעת לכאן, נכון?"
"לא."
"מעולה. תגמור עכשיו."
"זה בסדר עם תום?"
"היי, עכשיו זה הזמן שלי ואתה עושה את מה שאני אומר. אם בא לי שתדחוף את הספה הזו לתוך התחת, אתה גג יכול לבקש קרם. הבנת?"
"כן." שנינו ידענו שהוא לא יכול ללכת נגד תום, אבל היה מטופש להתווכח איתו על זה.
הוא התחיל לצלם ואני נשענתי לאחור על הספה והתחלתי לגעת בעצמי. ליטפתי את החזה, צבטתי את הפטמות ואחר כך התעסקתי עם הזקפה שהופיעה. אלי כל פעם אמר לי לשים לב לפנים, לדאוג שגם המבט שלי יראה הנאה, לא רק תנועות הגוף.
הוא אמר לי לבסוף, "תתחיל להביא ביד חזק. תגמור ברגע שאתה יכול, אבל תדאג שיצא הרבה ותדאג להיראות ולהישמע כאילו מדובר בגמירה הכי טובה שהייתה לך בחיים. אם לא, נישאר כאן עד הבוקר ואתה תעשה את זה שוב ושוב."
דמיינתי את האקסית שלי, שאמרה שאני מנותק רגשית לכן לא נוכל להמשיך ביחד בדרך הזוגיות המשותפת. היה לה חזה גדול וחיוך שתמיד נראה מתגרה. דמיינתי אותה מעליי, רוכבת עליי בזמן שראיתי את השדיים שלה נעים מצד לצד בדיוק מולי, מרחק נגיעה.
"תניע את המותניים כאילו שאתה מזיין," אמר אלי. "תלקק את השפתיים. היי, תסתכל עליי כשאתה עושה את זה. תשמיע קולות. עוד קולות. יפה…"
אחרי כל הזמן שעבר מאז שגמרתי, וכל הגירויים שהיו לי בימים האחרונים, לא הייתי זקוק לזמן רב בשביל לגמור. רגע לפני שיצא הזרע נזכרתי במה שאמר אלי, לכן דאגתי להיראות כאילו באמת מדובר בגמירה הטובה ביותר שחוויתי בחיי, למרות שבמציאות הרגשתי מלוכלך ברגע שהופיעה התחושה המוכרת במפשעה שלי, כאילו שכל טיפה של זרע שנחתה על גופי הייתה טיפה של צואה.
גמרתי הרבה. חלק גדול מהבטן שלי היה מכוסה בשפיך, וגם קטעים מהחזה. אלי צילם אותי מקרוב לאחר שגמרתי, התמקד בפנים שלי שבטח נראו גמורות כמו שהרגשתי. הוא הפסיק לצלם לבסוף ואמר, "מרשים." את המגבת שהייתה על אחד הכיסאות הוא זרק אליי וחיכה בזמן שהתנגבתי.
התכוונתי לעמוד, כדי שנוכל לחזור פנימה ואני אזכה סוף כל סוף לישון, אבל אז אלי התיישב לידי, קרוב.
"ממש נכנסת בתום מקודם," הוא אמר וליטף את החזה שלי, שעדיין היה דביק.
"לא התכוונתי," אמרתי.
"שקרן. אבל זה בסדר, אני מבין שאתה לא רוצה להסתבך יותר ממה שכבר הסתבכת. צעד חכם." הוא הרים את פניו והסתכל בעיניי. היו לו עיניים קטנות ואף קטן. מצח גדול. הוא לא נראה טוב, לא היה מושך. המבט על פניו שידר חשדנות וגם קצת רוע, כאילו זמם משהו כל הזמן.
"אתה יודע כמו מה אתה?" הוא תפס את אחת מפטמותיי ומולל אותה בין אצבעותיו הקצרות.
הסתרתי פיהוק. "כמו מה אני?"
"אתה כמו כל אלה שלמדו איתי בחטיבה ובתיכון, אלה שאמללו לי את החיים. אתה כמו אלה שדאגו להבהיר לי כל פעם מחדש עד כמה אני נראה פחות טוב מהם, נמוך מהם, שמן מהם."
"אתה לא מכיר אותי," אמרתי, כי היה כל כך קל לראות מישהו וישר לקטלג אותו.
אלי דחף את היד שלו לתוך בית השחי שלי, העביר ציפורניים על העור ועל השערות ששם. הרגשתי כמה שיערות נתלשות. "אל תיתמם לי, אודי. אני מכיר את הטיפוס שלך. בחורים יפים כמוך תמיד משתינים בקשת על אנשים כמוני."
"מה שתגיד," מלמלתי. האמת הייתה שגם בחטיבה וגם בתיכון בקושי הייתי מגיע ללימודים, כי כשהייתי מגיע הייתה קבוצה של סנובים עשירים שאהבה להתעלל בי. בדרך כלל הם פשוט היו מקניטים, קוראים לי מסומם ואפס. בפעמים אחרות הם היו תופסים אותי אחרי הלימודים, גוררים אותי למלתחות ומתעללים בי עד שנמאס להם או עד שמישהו בא להפריד. פעם אחת הם השאירו אותי חבול ומדמם במלתחות, לאחר שהפשיטו אותי וקשרו את ידיי לברז שהיה צמוד חזק לקיר. נשארתי שם כל הלילה, עד שבבוקר המנקה נכנסה ומצאה אותי. לא סיפרתי לאף אחד מעולם על התקרית הזו, או על תקריות אחרות. כל השטויות האלה של "אם תראה אדישות הם יעזבו אותך בשקט" היו שוות לתחת, כי ככל שהתעלמתי הם נעשו יותר רעבים, כאילו שהייתי יעד שרצו לכבוש.
לילה אחד, אחרי שסיימנו את התיכון, תפסתי את המנהיג של החבורה הזו לאחר שיצא לבד ממסיבה. גררתי אותו הצידה ושברתי את היד שלו ואת האף. הוא היה שיכור מדי בשביל להילחם, שיכור מדי בשביל לזכור למחרת מי היה זה שהתקיף אותו. בכל מקרה, אני זה שזכה לצחוק אחרון, וממה ששמעתי עד היום הוא בקושי מצליח להשתמש ביד השבורה.
להגיד שאני מתחרט יהיה שקר.
"בגלל זה אני אוהב את העבודה הזו כל כך," אמר אלי והתקרב אליי עוד יותר. "האפשרות לתפוס אחד מכם, לגרור אותו לכאן ולעשות כל מה שאני רוצה… בוא נגיד שזה מתחיל לפצות על מה שעשיתם לי פעם."
"אני לא עשיתי לך כלום."
"זה כבר פרט טכני. התכוונתי לסוג שלך. אבל אל תדאג, אני לא הולך לאבד שליטה רק כי סוף כל סוף השגתי בחור חתיך. אתה לא הראשון שנמצא במצב הזה, או האחרון."
"כמה היו לפניי?"
"אתה השביעי."
"וכולם… כולם עכשיו באירופה?"
הוא נד בראשו לשלילה, אצבעותיו מטיילות על שפתיי. היה מעין ניצוץ מאיים בעיניו, כאילו חיכה שאשאל את השאלה הזו. "ארבעה מהם עכשיו באירופה. אחד כבר סיים עם זה ועכשיו יש לו חנות ספרים בלונדון. שלושה אחרים עדיין עובדים. אחד נוסף… טוב, הוא השתגע. אבל אל תחשוב לנסות את זה גם, כי הוא לא נמצא עכשיו במקום טוב יותר. כנראה כלוא באיזה בית משוגעים בתאילנד."
בלעתי רוק. "חסר עוד אחד. מה קרה לו?"
אצבע אחת שלו נכנסה לתוך הפה שלי, נחה על הלשון. היה לו טעם של לכלוך, וראיתי כמה הוא נהנה מהאפשרות לעשות את מה שהוא רוצה לבנאדם אחר שלא באמת יכול להתנגד לו. אפס קטן.
"האדם הנוסף החליט לא להמשיך הלאה. הוא התאבד."
לא הצלחתי לדבר בגלל האצבע שלו, אבל גם ככה לא באמת היה לי מה לומר.
במקום להוציא את האצבע שלו ממני הוא הכניס עוד שתיים ואז הטה את ראשי אחורנית, כך שנשענתי על הכתף שלו. הוא הניע את האצבעות באיטיות בחלל הפה שלי, מגיע ממש עד תחילת הגרון. זה היה מגעיל והתחלתי להרגיש טעם של קיא מטפס למעלה.
"תראה איזה יופי," הוא אמר בשקט ונישק את האף שלי. "תראה איזה יופי אנחנו מסתדרים. תום כל פעם אומר שאני מגזים, כל פעם מאיים להעיף אותי. אבל שנינו יודעים שהוא צריך אותי, שאני יודע יותר מדי ויש לי המון קשרים. אני לא הולך לשום מקום, אז כדאי שתתחיל להתרגל אליי."
הוא הוציא את האצבעות שלו ונשען אחורנית כך שחצי שכב על משענת הספה. "עכשיו אנחנו הולכים לעשות משהו נחמד לפני שניתן לך להתחיל את שנת היופי שלך." הוא הוריד את המכנס והתחתונים. הזין שלו היה קטן ועבה, נראה מגעיל מתחת לבטן שמנה.
"אתה יודע מה לעשות," הוא אמר והניח את ידיו מאחורי ראשו.
לעזאזל. את הזין של תום רק ליקקתי, בקושי הכנסתי אותו לפה שלי. אבל לא היה לי ספק שאלי לא מתכוון להסתפק בליקוק. המחשבה שאני מעדיף לרדת לתום ולא לאלי הייתה מוזרה. מה זה כבר משנה? אבל זה כן שינה. הזין של תום אומנם היה גדול בהרבה, מה שאמר שהירידה עצמה תהיה מסובכת יותר, אבל לפחות הזין שלו לא הגעיל אותי.
"קדימה, אפס!"
הרכנתי את ראשי ומבלי לחשוב, מבלי לתכנן, הכנסתי את הזין שלו לתוך הפה שלי. הרגשתי מיד את המליחות של השפיכה המוקדמת, והטעם היה כל כך מגעיל ומוחלט. עצמתי את עיניי בחוזקה והתחלתי להניע את ראשי למעלה ולמטה, משתדל להשתמש בלשון, אבל לא ממש מצליח בגלל הגועל שחשתי.
"כן…" נאנח אלי. "אוי, זה טוב. אתה נולדת לזה, אודי. רואים שההורים שלך הולידו אותך רק בשביל זה."
באותו הרגע באמת התלבטתי אם לנשוך לו את הזין, להוריד אותו בביס אחד מהיר. השאר יכעסו, יענישו אותי ויכאיבו. אלא שום דבר שיעשו לא ישנה את העובדה שסירסתי את אלי.
המחשבה על הדם שלו בתוך הפה שלי הייתה מספיקה בשביל לגרום לי לשכוח מהרעיון. המשכתי לרדת לו, מנסה לא להיחנק בכל פעם שאחז בשערי ודחף את הראש שלי עמוק יותר על הזין שלו. אולי אם היה לו כלי גדול יותר הייתי נחנק, אבל עם הגודל שהיה לו די הסתדרתי.
בשלב מסוים הוא התחיל להיאנח חזק יותר, מהר יותר. הוא מלמל כל הזמן, "אוי, זה טוב. אתה כל כך טוב. איזה פה. אח… השפתיים שלך, אודי. תלקק את הכיפה, קדימה." כשהוא אמר, "אני עומד לגמור. תבלע את הכול," קפאתי. לבלוע לא היה כמו לרדת לו. לבלוע היה להכניס לתוך הקיבה שלי את הזרע המסריח שיצא לו מהביצים. המחשבה הזו גרמה להמבורגר שאכלתי מקודם להתהפך בתוכי.
ניסיתי להרים את הראש, אבל הידיים שלו מנעו ממני לזוז. לפי האנחות שלו הבנתי שבכל רגע הוא עומד לגמור. 'פשוט תבלע את זה,' אמרתי לעצמי. 'כולה שפיך. תשטוף אחר כך את הפה, תירק או משהו. רק אל תעצבן אותו.' אבל ככל שהרגע התקרב הבנתי שאני לא מסוגל, עדיין לא. אולי אם זה היה תום… אבל לא עם האלי הזה.
הרמתי את ראשי בחוזקה, מתנגד ללחץ שהפעילו ידיו על ראשי. הוא בהה בי בתדהמה וגמר לפתע על כל החולצה שלו.
"זין!" הוא קם וניסה לנגב את השפיך מהבגדים. "אתה תשלם על זה! זו חולצה חדשה!"
היא לא נראתה חדשה, או שווה את הכעס. אבל ידעתי שלא בגלל זה הוא באמת כועס. הסתכלתי על כפות ידיי ורק רציתי לעוף משם, להתרחק ממנו.
הרגליים שלו הופיעו לפתע מולי והיד שלו אחזה בשערי והכריחה אותי להביט למעלה. "אתה תשלם על זה, אפס."
התכוונתי להגיד לו שילך להזדיין, שלמרות שהזין שלו בגודל הזרת שלי, לא התכוונתי להכניס את השפיך הדוחה שלו לתוך הגרון שלי. אבל זה רק היה מסבך יותר את המצב, ואם התכוונתי לברוח בקרוב מהסיוט הזה, להרגיז את החבר'ה האלה יותר לא יעזור לי.
"מצטער," אמרתי. "פחדתי לבלוע."
הוא סטר לי. זה כאב, אבל לא כאב שיכול לגרום לי לאבד את השליטה על עצמי. כבר קיבלתי סטירות כואבות יותר בחיי.
"לא אכפת לי שפחדת. על הפאשלה הזו אתה תשלם." סטירה נוספת. הוא הרים את פניי שוב וירק עליי, כמעט פוגע בעין. ישבתי מולו עם אגרופי בחיקי, יודע שאני יכול להרוג אותו במכות, יודע שאם לא הייתי נמצא בידיים שלו ושל האחרים הייתי הורג אותו מזמן. אבל שנינו ידענו מי נמצא למעלה ומי לא, לכן לא עשיתי כלום כשהמשיך לקלל אותי, לסטור לי ולמשוך בשיער. כל הזמן אמרתי לעצמי, 'עוד מעט זה נגמר. עוד מעט ימאס לו.' שוב הייתי תלמיד מפוחד שניסה לעבור כל יום מבלי לקבל מכות. לא האמנתי שאחרי כל השנים האלה מישהו יגרום לי שוב להרגיש כל כך קטן. בשלב מסוים הוא הפסיק להרביץ ולקלל, אבל במקום לתת לי לחזור לחדר הוא דחף אותי אחורנית על הספה והצמיד את שפתיו לפטמה שלי. הוא נשך חזק, יותר חזק משתום נשך אותי כשהייתי קשור במרפאה. הוא עבר מפטמה לפטמה, מכאיב ואולי אפילו קורע את העור – זה בהחלט הרגיש ככה. ניערתי את ראשי וניסיתי להילחם בכאב. נאנחתי מכאבים וזה כנראה רק חרמן אותו עוד יותר ועודד אותו להמשיך.
"אלי… לעזאזל, אתה קורע לי את העור."
הוא הפסיק רק בשביל לסנן, "תשתוק ותתמודד, מושתן אחד."
השיניים שלו חזרו, הפעם נאחזות בקצה הפטמה ומושכות חזק. ממש התחלתי לצעוק מכאבים, ונאלצתי לאחוז במשענת הספה באגרופיי כדי לא לדחוף אותו ממני. הפטמות שלי הגיעו למצב שבו רק נשיפה עליהן הייתה גורמת לכאב.
"איפה החלב שלך?" הוא צחק ונגס בפטמה השמאלית שלי במהירות. זה הרגיש כמו דקירה.
"בבקשה," סיננתי. "אתה יודע שתום יהרוג אותך אם תחתוך אותי."
כנראה שהוא הבין גם שעוד נשיכה אחת והעור שלי יקרע לגמרי, אז הוא הפסיק, ניגב את שפתיו והזדקף. הכאב פמפם בחזה שלי בעוצמה ופחדתי להסתכל למטה על הנזק שגרם.
"רק תזכור מה אני מסוגל לעשות לך," הוא סינן. "עכשיו בוא אחריי, נמאס לי לראות אותך."
חזרנו לתוך הבית והלכתי אחריו עד לכניסה לחדר שלי. היה מוזר לחשוב על החלל הריק והקר הזה כאל 'החדר שלי', אבל במקום המקולל הזה זה כל מה שהיה לי.
הוא פתח את הדלת עם מפתח ודחף אותי פנימה. "בפעם הבאה," סינן, "הסרט שלנו יכיל כמה אביזרים נחמדים. אחרי זה אתה תתחנן לבלוע לי."
'לא סביר,' חשבתי.
הוא הושיט לפתע את ידו קדימה ואחז בפטמה הימנית שלי. הצלחתי לא לצעוק, אבל בכל זאת שחררתי צווחה. זה הרגיש כמו נשיכה. "מעולה," הוא אמר בחיוך, האצבעות שלו עדיין לוחצות על הפטמה שלי, מעקמות אותה מעט. "עכשיו אני יודע מה האזור שלך שאני הכי אוהב לשחק איתו. פשוט מעולה."
הוא עזב אותי, ירק על החזה שלי וסגר את הדלת בחוזקה. שמעתי את המפתח במנעול. האור בחדר היה מועט, בקושי מספיק בשביל לראות את המיטה. אבל מכיוון שהמיטה הייתה הדבר היחיד בחדר חוץ מהאסלה, לא היה חשש שאתקל במשהו. אם היו מים באסלה כנראה שהייתי שותה אותם עכשיו, אבל זו הייתה אסלה כמו של מטוסים.
הפה שלי היה יבש ומלא בטעם של זרע וזין. רציתי לירוק עד שהטעם יעבור, אבל זה רק היה משאיר אותי צמא יותר. טיפסתי על המיטה ונשכבתי על הבטן, פניי לכיוון הנוף המדברי שמחוץ לחלון.
עצמתי את עיניי ונתתי לעייפות להשתלט עליי, כי הדבר האחרון שרציתי לעשות היה להישאר ער ולחשוב.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il