בובה על חוטים – פרק ז'

27/02/2011

מוזיקה. שיר באנגלית שלא הכרתי. נשמע כמו שיר מועדונים מטופש. אבל השיר הזה גרם לי להתעורר בזמן שעדיין היינו במכונית. הרגשתי מטושטש, אבל בכל זאת לקח לי בדיוק שנייה להיזכר איפה אני ומה אמור לקרות. נשארתי עם עיניים עצומות. הבנתי שאני שוכב על המושב האחורי, ושאין אף אחד לידי. הנעתי מעט את ידיי ורגליי וחשתי הקלה כשגיליתי שהן לא קשורות. תחושה נוספת הרגישה מוזר – הקולר שעל צווארי, זה שמנע ממני לצאת משטח הבית, כבר לא היה עליי. אחרי כל הזמן הזה התחושה הייתה קשה לעיכול.
היה לי קר, למרות שהרגשתי חימום באוטו. המושב האחורי היה מרווח, אבל הרגליים שלי בכל זאת היו מקופלות בצורה לא נוחה. הרגשתי שאני עדיין מטושטש, אבל פחדתי שאם אחכה עד שאחזור לעצמי לגמרי הם יספיקו להגיע לבית שלהם, ואז לא יהיה טעם שאנסה לברוח.
הראש שלי כאב. זה היה ככה גם בפעם הקודמת שהתעוררתי מהשפעת הסם. לא הצלחתי להיזכר כמה זמן לקח לכאב לעבור. שמעתי לפתע את נדב אומר, "בוא נעצור רגע לקנות פלאפל."
ירון אמר, "נראה לך? כשהוא ברכב? עוד מעט נגיע ואז תזמין מה שבא לך."
עוד מעט? לעזאזל. העמדתי פנים שאני נע מתוך שינה והתמקמתי כך שידיי היו קרובות יותר לידית של הדלת. הם נסעו מהר ולא הצלחתי לשמוע שום מכוניות מסביב.
"תום אמר שצריך להיזהר עליו," אמר נדב.
"וואלה? שמעת אותו אומר את זה?"
"נו, כן. אתה לא שמעת?"
"אני רק יודע שזו לא הפעם הראשונה שאני מחנך אחד מהבחורים האלה, ואף אחד לא יגיד לי איך להתנהג."
"האודי הזה עדיין שייך לו."
"האודי הזה… טוב, בוא נגיד שאם הכול יעבוד לפי התוכנית דברים הולכים להשתנות קצת."
"מה זאת אומרת?"
"חכה ותראה."
נשכתי את שפתי התחתונה. הייתה לי הרגשה שהירון הזה מתכנן משהו, ועכשיו הייתי בטוח בזה. כאן זה נגמר, אמרתי לעצמי. אומנם אני עדיין מטושטש מהסם, אבל לא התכוונתי לקחת סיכון שנגיע לפני שאנסה להימלט.
התיישרתי עוד יותר, עיניי עדיין עצומות. חלפו עוד שתי דקות בערך עד שנראה הגענו לרמזור אדום. המכונית נעצרה לגמרי וידעתי שעכשיו הרגע שלי לקחת מזה שבועות שליטה על חיי. הסתובבתי במהירות, שחררתי את הנעילה של הדלת ופתחתי אותה לרווחה. התחלתי לצאת החוצה כשירון צעק לפתע ותפס את גב החולצה שלי. הוא משך אותי לאחור וגרם לי לדפוק את הראש בגג המכונית. צעקתי ומשכתי את עצמי לפנים בכל הכוח. שמעתי את החולצה נקרעת מאחורה והדבר הבא שהרגשתי זה את ידו של ירון עוזבת אותי.
התחלתי לרוץ. הסם עדיין שחה בגוף שלי, חזק יותר משציפיתי. אורות הפנסים נראו כמו מריחות של צבעים. הייתי מודע לקור של הלילה ולעובדה שהכביש שנסענו עליו היה שומם לגמרי. רצתי מהר יותר ומאחוריי שמעתי את דלתות הרכב נפתחות. שנייה לאחר מכן שמעתי צעדים בעקבותיי.
ניערתי את ראשי בניסיון לצאת מערפול החושים שחשתי. בדרך כלל ידעתי לרוץ מהר, אבל הפעם הצעדים שלי הרגישו מגושמים וכבדים.
"אודי! אם תעצור עכשיו אנחנו נשכח שזה קרה!"
אפילו לא ידעתי מי מהם צועק. המשכתי לרוץ.
מצמצתי כמה פעמים כדי לייצב את הראייה שלי. היה נדמה לי שראיתי… כן, אלוהים, כן. זו הייתה מכונית, מתקדמת לכיווני. נוסעת מהר.
מאחוריי שמעתי את הצעדים שלהם מתקרבים.
"מכונית!" צעק נדב.
"רוץ מהר יותר!"
המכונית התקרבה. התחלתי להזיע ולהשתעל, אבל בכל זאת ידעתי שאם אאט את הקצב זה הסוף שלי.
שמעתי מישהו מהם מפסיק לרוץ אחריי. לרגע חשבתי שאולי הם החליטו לוותר, לא להסתכן. אם יחזרו עכשיו למכונית ויברחו מהאזור הם יספיקו להתחמק מהמשטרה. באותו הרגע לא היה אכפת לי אם הם ישלמו על מה שעשו לי ולאחרים, רק היה אכפת לי לברוח מכל הגיהינום הזה.
כמה שניות לאחר מכן הרגשתי משהו קשה פוגע ברגליים שלי. התרסקתי על הקרקע. כאב התפוצץ בברכיים שלי ובכפות הידיים. רק במזל לא דפקתי את הראש על הכביש. הסתכלתי לאחור. ירון היה בערך מאה מטרים ממני, מתקרב במהירות. נדב היה מאחוריו, לאחר שכנראה זרק עליי אבן. מיהרתי להתרומם, אבל כאב ראש מטורף שהופיע הקשה עליי לזוז. כשהרמתי את ידיי ראיתי כתמים של דם שנשארו על הכביש.
בהמשך הדרך המכונית נעצרה ברמזור שלא שמתי לב אליו לפני כן. היא הייתה כמה מאות מטרים ממני, ואם הייתה נוסעת עוד כמה שניות הנהג היה ללא ספק רואה אותי.
התחלתי שוב לרוץ, אבל איכשהו ידעתי שאין טעם. דם זלג גם מחתכים בברכיי ולא הצלחתי לצבור מספיק מהירות. שמעתי את הצעדים של ירון מתקרבים מאחוריי, אבל לא הפסקתי לנסות לברוח ממנו עד שהתנגש בי וגרם לי ליפול שוב. הוא טיפס עליי, הפך אותי על הגב והכניס לי אגרוף בלסת כשניסיתי להעיף אותו ממני.
"המכונית מתקרבת!" צעק נדב בזמן שהמשיך לרוץ לכיווננו.
"די!" צעקתי. "אני לא אספר, רק – "
הוא הטיח את הראש שלי בכביש. אם הייתה יותר תנופה למכה שלו כנראה שהייתי סודק את הגולגולת.
נדב הגיע אלינו, מתנשף.
"תפוס את הרגליים שלו," אמר ירון וקם ממני. הוא אחז בידיי בזמן שנדב תפס את רגליי. "זרוק אותו מעבר למעקה."
"מה?"
"מהר! זרוק אותו ועבור גם לצד השני. אולי הם לא ישימו לב אלינו."
"עזבו!" התחלתי להיאבק, הכול כדי למשוך כמה שיותר זמן. אבל הם תפסו אותי באחיזת ברזל. "לא!"
הרגשתי את הגוף שלי נע באוויר מצד לצד, עד שהם שיחררו אותי בבת אחת מעבר למעקה. נחתי על השיחים והתחלתי להתגלגל. פגעתי לבסוף בקרקע חולית קשה ומרחוק שמעתי צעדים מתקרבים. ענן של אבק התרומם מסביבי. קול בראשי אמר שעדיין יש לי הזדמנות לברוח. הכול היה חשוך מסביב ואם הייתי קם ומתחיל לרוץ שוב… אבל לא היה טעם. כאבה לי כל עצם בגוף, הייתי מכוסה בזיעה ובקושי הצלחתי לנשום.
ירון ונדב הגיעו אליי ורכנו על ברכיהם לידי. נשארנו בדממה בזמן שהמכונית חלפה על פנינו.
"רק שלא יעצרו ליד המכונית שלנו," אמר נדב. אבל המכונית המשיכה לנסוע, עד שרעש המנוע שלה נעלם.
"יש עליך אזיקים?" שאל ירון.
"כן. ידעתי שהיינו צריכים לקשור אותו מקודם."
"תן לי אותם כבר."
נדב אחז את ידיי מאחורי הגב בזמן שירון סגר עליי את האזיקים. הרגשתי דם נוטף מפניי דרך חתכים קטנים. לא ידעתי אם שברתי או סדקתי משהו, אבל זה נראה הגיוני שכן.
"לך ותביא את המכונית. אני אעלה אותו למעלה ונכניס אותו פנימה."
שמעתי את נדב נעמד. "אני לא מבין איך הוא התעורר. הסם הזה היה אמור לשתק אותו לכמה שעות."
"אין לי מושג מה קרה, אבל אני כן יודע שיהיה אפשר להשתמש בזה עכשיו."
"להשתמש בזה? איך?"
"עזוב את זה. לך תביא כבר את המכונית המזוינת."
נדב התחיל להתרחק.
הקול היחיד שנשמע היו הנשימות המהירות שלי ושל ירון. החזה שלי כאב והרגיש שאוויר בקושי נכנס פנימה.
"חתיכת אימון סידרת לי."
לא הסתכלתי עליו. הייתי עם ראשי אל הצד השני, מביט דרך הטשטוש בעיניי על שיחים ואדמה. האור היחיד הגיע דרך הירח והכוכבים.
"יש לך חתיכת זוג ביצים. צריך הרבה אומץ בשביל מה שעשית. רק תזכור שמביצים אפשר לעשות חביתה."
הרגשתי את ידו של ירון על ראשי, רגע לפני שמשך בשערי והכריח אותי להביט עליו. "אוי, מסכן שלי. כמה דם. מעניין אם גם אחר כך תהיה כל כך יפה."
ירקתי עליו.
הוא ניגב את הרוק שלי מהחולצה שלו ונאנח. "יש אנשים שפשוט לא יודעים מתי הם מפסידים." הוא הוציא סיגריה מתוך כיס מכנסיו והדליק אותה. לאחר שראה את המבט על פניי הוא אמר, "אני קולט ממך שאתה מעשן. הרגל מסוכן החרא הזה. אבל אני בכל זאת אהיה מנומס." הוא הכניס את הסיגריה לפיו והוציא אחת נוספת. לאחר שהדליק אותה הוא רכן לכיווני, אבל לא התקרב לפניי.
הרגשתי אותו מזיז את שרוול החולצה שלי למעלה, והדבר הבא שהרגשתי היה צריבה מטורפת שגרמה לי לצרוח.
"תצרח כמה שאתה רוצה," הוא אמר והדליק את הסיגריה פעם נוספת. "זו רק ההתחלה." הפעם הוא כיבה את הסיגריה על היד השנייה. לא צעקתי. נשכתי את שפתיי כל כך חזק עד שהן דיממו.
הוא חזר לשבת לידי בדיוק כששמעתי מכונית חונה מעלינו.
"זמן ללכת." הוא משך אותי לעמידה וכשניסיתי להשתחרר ממנו הוא אחז בצווארי וסינן, "אתה הולך להיכנס למכונית הזו, זונה, ואם זה לא יהיה בטוב אז זה יהיה מאוד-מאוד ברע. יש לי עוד הרבה סיגריות בחפיסה, ולך יש עוד הרבה אזורים שיכולים לשמש כמאפרה. רוצה לנסות אותי?"
לא אמרתי כלום. כעבור כמה שניות הוא שיחרר את הצוואר שלי ודחף אותי במעלה המדרון שמקודם התגלגלתי ממנו. כל צעד שעשיתי לווה בכאב, אבל כשנעצרתי לנשום אוויר הוא פשוט דחף אותי קדימה ונתן לי מכה בעורף. כשהגענו לבסוף למכונית הוא הכניס אותי לתוך המושב האחורי והתיישב לידי. "שכב עליי," הוא דחף את הראש שלי על הרגליים שלו. נדב התחיל מיד לנסוע. הכוויות בידיי עדיין שרפו, אבל הן היו בסך הכול עוד כאב שהתחבר לכל שאר הכאבים שחשתי.
"יש פה ריח של בשר שרוף," אמר נדב.
"כן, אני ואודי עשינו קצת ברביקיו."
"המניאק הזה," סינן נדב בזמן שנהג. "אף פעם לא קרה לנו דבר כזה."
"לומדים מטעויות," אמר ירון. הוא נשמע רגוע והחל ללטף את שיערי. "בסופו של דבר הכול לטובה."
"באמת?"
"אתה תראה." הוא טפח על המותניים שלי. "גם אתה תראה, אודי. גם אתה תראה."

*
הגענו אחרי חצי שעה בערך. המכונית נכנסה לתוך חניה סגורה ונדב כיבה את המנוע.
"אנחנו בבית," אמר ירון ודחף אותי לישיבה.
הרגשתי כמו סמרטוט ספוג בכאב. החתכים בפניי שרפו והאגרוף שקיבלתי מקודם בלסת גרם לכל האזור להתנפח.
הם משכו אותי החוצה מהמכונית וגררו אותי דרך דלת לתוך הבית. הסתכלתי על הרצפה וניסיתי להישאר בהכרה. כל צעד כאב.
ירון הוריד ממני את האזיקים ונדב הניח מסביב לצווארי קולר כמו הקודם ששמו עליי.
"אתה יודע מה זה עושה?" שאל ירון.
לא עניתי. לא היה לי כוח לפתוח את הפה.
האגרוף של ירון פגע בי ישירות בבטן. לא מהחזקים שקיבלתי, אבל בכל זאת מספיק בשביל להכאיב.
"יודע!"
"תענה כשמדברים איתך. אני לא אוהב לחזור על עצמי. תתפשט."
הורדתי את הבגדים הקרועים והמטונפים והנחתי אותם על שידה קטנה מעץ. אחרי זה הלכנו דרך מסדרון קצר לתוך המקלחת.
"תנקה אותו," אמר ירון לנדב. "אבל קודם תן לו להביט על עצמו במראה, שיראה מה החוצפה שלו גרמה לו."
הוא יצא וסגר את הדלת מאחוריו. חדר המקלחת היה גדול יותר מזה שאצל תום, אבל גם נראה יותר מטונף. נדב דחף אותי מול המראה הגדולה.
בלעתי רוק. דם זלג מכמה חתכים בפניי. שום חתך לא נראה עמוק במיוחד, אבל זה בכל זאת לא היה מחזה יפה. הלסת שלי הייתה נפוחה ועל כל הגוף שלי היו חבלות כהות.
"אתה עדיין יפה, אם זה מנחם אותך," אמר נדב וסטר לי על הישבן. הסתכלתי על ההשתקפות שלו. השן העקומה שלו בלטה, בעיקר כי היה שחום. הוא קלט אותי מסתכל עליו וחייך. "חרמן עליי?"
אלוהים לא.
העדפתי לשתוק. נדב הזעיף פנים ולקח את היד שלי. הוא הסתכל על המקום בו ירון כיבה עליי סיגריה. העור שם נראה כמו מוגלה שהתפוצצה.
"כואב?"
"תנחש," מלמלתי.
הוא גיחך והניח אצבע ישר על הכוויה.
צרחתי ומשכתי את היד. הוא דחף אותי וברגע האחרון הצלחתי לשמור על שיווי משקל. "אם תעשה את זה עוד פעם אני אכבה לך סיגריה ישר על הביצים, הבנת?"
חיבקתי את עצמי וניסיתי להפסיק לרעוד. "הבנתי."
"כנס למקלחת."
המים היו קרים, אבל לא קפואים. נדב נתן לי להתקלח לבד בהתחלה, עד שסגר את הזרם וסיבן את כולי. הוא לא היה עדין ובכל פעם שנגע בנקודה כואבת התאמצתי שלא לצעוק או להתרחק ממנו.
"אני חושב שירון יגלח אותך," הוא אמר בזמן שהעביר את ידיו על הרגליים שלי. "תום צדק בזה שאתה די חלק, אבל ירון אוהב את הזונות שלנו ממש חלקות. גילחת פעם את הבית שחי?"
"לא."
"טוב, תמיד יש פעם ראשונה. אנחנו נעשה ממך אישה אמיתית."
הקול שלו עצבן אותי, היה דק ונשמע מעט נשי. סבון התחיל לחדור לי לעיניים, לכן עצמתי אותן וחיכיתי שהמים יחזרו לזרום. נדב אחז לפתע בשיער הערווה שלי ותלש כמה שערות.
"איי!"
"תיזהר, אודי, אתה תחליק."
הוא שוב תלש כמה שערות.
"למה זה טוב?"
"אני לא באמת צריך סיבה. חוץ מזה, לאישה אין שיערות בזין."
"כן, גם זין בדרך כלל אין לה, אז בוא תוריד לי אותו ונסיים עם זה, אה?"
"אתה מתחצף?"
נשכתי את העור בצד פי. יכולתי לשבור את הנדב הזה. הוא היה קטן ורזה, בטח לא הלך מכות פעם אחת בחייו. אבל אחרי שאתמודד איתו אאלץ להתמודד עם ירון, שנראה כמו אחד שידע להפעיל כוח. זין, כבר ראיתי מקודם איזה ימנית יש לו. גם בכלל לא ידעתי אם ירון ונדב היו היחידים במקום הזה. כחכחתי בגרוני. "לא מתחצף. סליחה."
"אני מקווה מאוד." הוא שיחרר את הזין שלו מהמכנס ואמר, "אני מת להשתין כבר שעתיים."
נצמדתי לקיר כשהוא התחיל להשתין על הרגליים שלי. "תפסיק!"
"למה?"
"אני לא האסלה המזוינת שלך."
הוא הפסיק להשתין, אבל הזין שלו עדיין היה בחוץ. "אתה אומר לי עכשיו שתום והאחרים אף פעם לא השתינו עליך?"
"היה לנו את הדבר הזה… נו, איך הוא נקרא? אה, כן, אסלה. הנה, כמו זה." הצבעתי על האסלה שהייתה פחות ממטר מנדב.
"בחיי שאתה חוצפן. אם רועי היה מדבר אליי ככה הייתי מוציא לו את הלשון."
נשפתי אוויר ודיברתי בשקט. "תקשיב, אני לא מנסה לעשות בעיות. כואב לי כל הגוף ואני בקושי עומד על הרגליים. בוא פשוט… תנסה להתחשב טיפה, בסדר?"
"קודם אני אשתין עליך, ואז אני אתחשב. או שלא. כנראה שלא. אם תמשיך לעשות בעיות אני גם אתחיל לחשוב שאולי בכלל מתחשק לי לחרבן."
לא אכלתי כל היום, ורק בדקות האחרונות נעשיתי מודע לרעב. אבל למרות הריק בקיבה שלי הייתי קרוב להקיא. עצמתי את עיניי. "תעשה מה שאתה רוצה." סוטה.
הזרם היה חם, ואם לא הייתי יודע שמדובר בשתן, אולי הייתי נהנה מהנוזל החם שהדף מעט את הקור שחשתי. הוא השתין במשך זמן רב, על הרגליים שלי ועל הירכיים. מדי פעם הוא הצליח להגיע לבטן שלי ולמפשעה.
"מעולה," אמר לאחר שסיים. "תסיים להתקלח."
מיהרתי להפעיל את המים ושטפתי את עצמי כאילו עליתי באש.
"אתה מספיק נקי," אמר נדב וסגר לי את המים. התנגבתי במהירות, ידיי רועדות והכאבים עדיין מורגשים.
"אחריי," אמר נדב. "רד על ארבע כשאתה הולך."
הלכתי על ארבע בעקבותיו. יצאנו מהשירותים והמשכנו במסדרון, עד שהגענו לסלון. החימום עבד ולפחות לא היה לי קר. היה סיוט ללכת על הברכיים, אבל נשכתי את שפתיי והצלחתי לא להוציא הגה.
"לא הצלחתי להשיג את ג'ורג'," אמר ירון. הייתי עם מבטי לרצפה, לכן לא ראיתי אותו, רק שמעתי את קולו במרחק מטרים בודדים ממני. "אני אנסה להשיג אותו שוב יותר מאוחר. אודי, תסתכל עליי."
הרמתי את מבטי. הוא חייך אליי. "מרגיש נקי?"
"כן," אמרתי. עם תום והאחרים היו פעמים שלא עניתי, כי עם הזמן למדתי מתי זה בסדר פשוט לשתוק. אבל עם שני אלה לא ידעתי עדיין איך להתנהג, לכן החלטתי לא לקחת סיכונים מיותרים.
"רעב?"
גוועתי ברעב. "כן."
"נדב, תביא לו לאכול קצת מהפשטידה שהכנתי. תשתמש בכלי של רועי."
נדב הלך למטבח, שהיה כנראה בחדר אחר. ירון התקרב אליי והניח את רגלו היחפה והשעירה לפניי. "תנקה אותה טוב."
בלעתי רוק ועם עיניים עצומות העברתי את לשוני על הרגל שלו.
"אנחנו עוד נהפוך אותך לממושמע. אצלי אף אחד לא בורח." הוא הרחיק את הרגל שלו ומשך בשערותיי. "תן לי להסתכל עליך." הוא סקר את פניי. "אני רוצה שתדע, כל מה שקורה פה זה לא אישי נגדך. אתה פשוט בחור מסכן במצב לא נעים, אבל לכל אחד מאיתנו יש את התפקיד שלו, והתפקיד שלי הוא פחות או יותר לעשות ממך זונה אומללה."
"זו ההגדרה המקצועית של מה שאתה עושה?"
הוא חייך. "לא בדיוק. אבל הרשתי לעצמי להרחיב את הגדרות התפקיד."
נדב חזר והניח כלי של כלב מול פניי. הייתה שם פשטידה שלא נראתה טרייה במיוחד, אבל הריחה לא רע.
"תאכל."
"ככה?"
"יש בעיה?"
'אני לא כלב,' רציתי לומר. אבל אם האלטרנטיבה הייתה להמשיך להיות רעב, הייתי מוכן לשכוח מהפרט הזה בינתיים. התחלתי לאכול. זה לא היה מסודר, אבל הפשטידה הייתה די טעימה ובאמת שהייתי מורעב. לאחר שסיימתי ירון התיישב על ספה גדולה ושחורה ונדב התיישב לידו. הם אמרו לי לעמוד מולם.
"תסתובב עם הידיים מעל הראש," אמר ירון. "תראה לנו עם מה הולכים לעבוד."
"יש לו תחת טוב," אמר נדב בזמן שהסתובבתי במקום.
"יוסי גם יודע איך לאמן אותם. יש לזה שרירים טובים בידיים, גם כמה ריבועים נחמדים בבטן. תקפוץ במקום."
קפצתי, מה שגרם לכל חבורה בגופי לכאוב עוד יותר.
"תזיז את המותניים," אמר ירון. "אני רוצה לראות את הזין שלך רוקד. יפה. עכשיו תעמוד עם הגב אלינו ותתכופף. תפסק עם הידיים את התחת… בדיוק. תראה לנו את הכוס שלך."
"הוא עדיין אדום ממקודם," אמר נדב.
"הוא יהיה עוד מעט עוד יותר אדום. תתיישר ותסתובב אלינו. עכשיו תנבח. קדימה! ילד טוב. הוא ממש נשמע כמו כלב זה."
"תזיז שוב את הזין מצד לצד… אוי, זה קורע. אבל מה נעשה עם הבית שחי שלו?" שאל נדב.
"תנחש. בוא הנה, אודי."
התקרבתי אליהם. הם הורידו אותי על הברכיים מולם והרימו את ידיי. ירון ליטף את השערות בבית השחי שלי ולפתע אחז בכמה מהן ותלש. זה לא כאב יחסית לדברים אחרים, אבל הרגשתי את פניי מתלהטות. נדב עשה את אותו הדבר בבית השחי השני שלי.
"גם בזין יש לו," אמר נדב וקרץ אליי.
ירון הוריד את ידו ותפס כמה שיערות ערווה. עצמתי את עיניי בחוזקה רגע לפני שירון תלש את השערות. הכאב היה שורף ומידי. לא הצלחתי שלא לצעוק. סטירה מצלצלת הבהירה לי שהייתי אמור לשתוק.
"הוא אפילו צועק כמו זונה," אמר נדב וצבט חזק את הפטמה שלי.
"הכול בו זנותי. הבחור הזה נולד לקבל בתחת, לחטוף מכות. נכון, אודי?"
ליחכתי את שפתיי. "נכון."
ירון ליטף את הלחי שלי. "כלב טוב. אתה יודע מה בא לי לעשות עכשיו? בא לי לזיין לך את הצורה. בא לי לבדוק כמה חם הכוס שלך."
כמעט ואמרתי, 'גם כן סטרייט.'
הוא ליטף את שפתיי. "נדב, קח אותו והפוך אותו ליותר ייצוגי. תדאג גם לנקות לו את הכוס כמו שצריך."
"לא רוצה לגלח אותו לפני?"
"בינתיים לא. עזוב אותו כמו שהוא. מחר כבר נהפוך אותו לאישה אמיתית, עכשיו זה רק דוגמית."
נדב אחז בידי ומשך אותי אחריו לחדר אחר. החדר היה קטן ומלא בשמלות ומראות. כיור ואסלה היו בצד.
"לפני שנגיע לאיפור ולבגדים נדאג שלא יהיו טעויות." הוא ניגש לכיור וחיבר אל הברז צינור קצר. "בוא הנה."
"בשביל מה זה?"
"מה זאת אומרת? חוקן."
"אה?"
הוא מצמץ. "תום אף פעם לא עשה לך את זה?"
"לא."
"טוב, אתה כנראה מאלה שיותר נקיים בפנים, אבל אצלנו לא לוקחים סיכונים. בוא הנה כבר."
התקדמתי צעד מהסס לפנים. "תקשיב, אם עד עכשיו לא – "
"אודי, שתוק. תסתובב ותפסק, כמו שאתה יודע. זה לא יכאב, סתם ירגיש מוזר."
"ואני אמור… פה?" הצבעתי על האסלה.
נדב גלגל את עיניו. "לא, תחרבן במרכז הרצפה. מה נראה לך? ברור שבאסלה. אתה מסתובב או שנעבור למכות?"
לעזאזל. הסתובבתי עם הגב אל נדב ופיסקתי מעט את רגליי. לעזאזל.
הוא החדיר לתוכי אצבע שנכנסה יחסית בקלות מפני שעדיין הייתי פתוח מהזיון עם רועי. רגע לאחר מכן האצבע יצאה והצינור החליף אותו. חרקתי את שיניי בזמן שהגומי הקשיח נדחף פנימה. הקצוות שלו היו מחוספסים וקרים.
"תרפה את השרירים," אמר נדב ודחף עמוק יותר את הצינור.
"איי.חכה רגע – אח."
"הנה, הגענו ליעד. עכשיו המים. זה ירגיש ממש מוזר, אבל תנסה להחזיק את החרא בפנים כמה שאתה יכול. האסלה פה ליד, תשב עליה ישר כשהצינור יוצא."
רציתי לבקש ממנו לא להסתכל, אבל זה לא באמת היה מזיז לו וגם ככה כבר עשיתי את זה בעבר מול יוסי.
המים זרמו לתוכי וגרמו לשריריי לקפוא. לרגע שכחתי לנשום. זה הרגיש ש

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il