דברו איתנו
אנחנו כאן לכל נושא, שאלות, הצעות, תיקונים ושיתופי פעולה
03/10/2013
שמעתי אותו זז בשקט בחדר השינה שלנו. ארון נפתח ונסגר בעדינות, מכנסיים עלו במעלה רגליו. צעדים שקטים כשצעד לכיוון המראה בקצה החדר.
שכבתי על הבטן, מרגיש את קרני השמש חודרות דרך החלון ומלטפות את גבי החשוף. רציתי לחזור לישון, אבל הבטחתי לאנדרס שאגיע מוקדם לעבודה, והבחור לקח את המילה שאנשים נתנו לו ברצינות. מהכרותיי אותם בחודשים האחרונים רוב היוונים היו כאלה.
הצעדים התקרבו בשקט לכיוון המיטה. הקפיצים חרקו ורגע קצר לאחר מכן השפתיים של אלעד נגעו בגבי התחתון. משם הן עלו בעדינות במעלה הגב, עד שהגיעו אל עורפי.
"אני יודע שאתה ער." אמר בשקט.
חייכתי מעט ובעיניים עצומות עדיין שאלתי, "איך אתה יודע?"
"אני מעדיף לשמור את המידע הזה לעצמי."
הסתובבתי על הגב והתמתחתי. "ערמומי."
"רוצה טרמפ? אם תמהר…"
"אני לא אספיק. גם ככה אוספים אותי עוד מעט."
אלעד לבש בגדים נקיים ומגוהצים, בזמן שלי חיכו ג'ינס ישן וגופייה פשוטה.
"אני אחזור אחריך הביתה," הוא אמר. "הם רוצים לארגן ישיבה אחרי שנסגור את המרפאה, לדבר על כמה דברים מנהלתיים."
הנהנתי ושפשפתי את פניי. "בסדר. אני אחכה לך עם ארוחת הערב."
הוא טיפס על המיטה כך שעמד על ארבע מעליי. הרמתי מעט את ידי ונגעתי בשפתיים שלו. שפתיים רכות ועבות שהכרתי כל כך טוב. ראיתי את האצבע שלי נכנסת באיטיות לתוך הפה שלו, הרגשתי את הלשון מטיילת באיטיות על העור ותחושה חמימה הופיעה, מרחיקה את העייפות ומחדדת את חושיי.
"עדיף שתלך," אמרתי בשקט.
אלעד הכניס את ידו מתחת לשמיכה שלי ולחץ על זקפתי. "או שאולי כדאי שאשאר. לראות אותך גומר נראה לי כמו דרך טובה להתחיל את היום."
"אתה שונא לאחר, ואותי אנדרס יהרוג."
"אני בטוח שסופיה תשמור עליך."
הוא נשמע קליל, אבל ידעתי מה מסתתר מאחורי הקלילות. "בוא לא נדבר עליה שוב, בסדר? היא כלום."
הוא נאנח, הנהן, וניסה לזייף חיוך. "בסדר. צודק. אני חייב לזוז." נשיקה מהירה על השפתיים. "נתראה מאוחר יותר. אל תעבוד קשה מדי."
ראיתי אותו יוצא מחדר השינה וכמה שניות לאחר מכן דלת הכניסה נפתחה ואז נסגרה. הוא תמיד היה מתרגז כשהשם של סופיה היה עולה, אבל זה לא מנע ממנו להיות היחיד שבאמת העלה את השם שלה. הורדתי ממני את השמיכה ונעמדתי. מחוץ לחלון התפרס נוף של מדשאות ירוקות עם יער בקצה. המקומיים אמרו שהיער הזה רדוף, אבל לא התרגשתי מסיפורים כאלה. טוב, גם לא בדיוק יצאתי לטייל שם באמצע הלילה.
לבשתי תחתונים ומכנסים קצרים ופתחתי את המחשב שבצד החדר, על שולחן העבודה הקטן שלי. עברתי על מיילים שנשלחו מאז אתמול בערב. היו שניים כאלה, אחד של לקוח ואחד פרסומת להלבשה תחתונה. המייל מהלקוח היה בעיקר מכתב תודה לעבודה שעשיתי על אתר הבית שלו לפני חודש. הוא כתב שמאז שסיימתי יש תנועה גדולה יותר באתר, ומספר ההזמנות זינק. בסוף הוא כתב, "העברתי את השם שלך לכמה חברים שכנראה ייצרו אתך קשר בקרוב לעבודות דומות."
מצוין. לא הרווחתי כמעט כלום מכל העבודות על אתרי בית של אנשים, כנראה בגלל התחרות הגדולה שהייתה בתחום הזה, שלא לדבר על העובדה שלא באמת יכולתי להיפגש עם לקוחות מישראל כשחייתי ביוון. אלעד הציע מדי פעם שאקפוץ לישראל לזמן קצר, אפגש עם לקוחות פוטנציאליים ואנסה לשכנע אותם פנים מול פנים לעבוד איתי. אבל העדפתי לעבוד מהבוקר עד הערב בשדות של אנדרס מאשר לחזור שוב לישראל. יותר מדי זיכרונות שלא רציתי להתמודד איתם, יותר מדי עבר שהשארתי מאחור.
במטבח חיכתה לי חביתה שהייתה מעט קרה וסלט שאלעד השאיר. אכלתי את הכול במהירות לאחר שבדקתי מה השעה, ונכנסתי למקלחת מהירה לפני העבודה. המים היו קרים, אבל כבר הובהר לי בהתחלה שבבתים הישנים האלה כמעט ובלתי אפשרי להשיג מים חמים בשעות הבוקר. קיבלתי את מנת מי הקרח שלי בהבנה ויצאתי רועד אל מגבת חמה.
בדיוק כשסיימתי להתלבש בבגדי העבודה שמעתי את הטנדר נכנס לדרך העפר שהובילה אל הבית. יצאתי החוצה במהירות וסגרתי מאחורי את הדלת. לא היה צורך לנעול.
"זה רקוב." אנדרס החזיק את הפרי הקטן – שמסתבר היה רקוב – מול פניי, וניער את ראשו בעייפות.
לקחתי את הפרי "תולעים?" שאלתי.
"לא. חומר ריסוס דפוק שה…" קללה ביוונית שלא הבנתי, "מכר לי במבצע."
"צריך להיזהר ממבצעים," אמרתי וניגבתי זיעה ממצחי. תמיד היינו מדברים אנגלית, שלי טובה יחסית, ושלו נעשתה מובנת רק לאחרונה. כנראה שלא היינו מדברים כל כך הרבה אם לא היה רואה בי אמצעי להתאמן על השפה.
עמדנו באמצע השדה שלו. מסביבנו היו בערך עשרים עובדים נוספים, פזורים על פני מאות דונמים של שדות שהיו במשפחתו של אנדרס כבר יותר ממאתיים שנה. הוא היה גבר בן חמישים שנראה בן פחות מארבעים, כולו שרירים, עור שזוף ומזג מחורבן. בכל זאת, הוא נתן לי עבודה בשעות נוחות, ולמרות שהיה יכול למצוא כוח עבודה זול בטירוף, הוא הסכים לשלם לי משכורת טובה ואפילו נתן לי סמכויות שבדרך כלל שמר לעצמו.
לעבוד בשדות לא היה הדבר שדמיינתי את עצמי עושה בשלב זה בחיי, אבל העבודה עם הידיים הרגיעה אותי, גרמה לי לא לחשוב על כלום חוץ מהעבודה עצמה. לפעמים הייתי מאבד תחושה של זמן וחוזר למציאות רק כשקראו לי לאכול או ללכת הביתה.
השמש לא הייתה בשיאה היום, ומדי פעם עננים הופיעו ויצרו צל נעים ומפנק. אחרי שאנדרס עזב, עדיין מקלל ביוונית, נשארתי לעבוד לבד על הצמחים. זו הייתה עבודה לטיפשים, מעין פס ייצור, אבל החלטתי שבזמן העבודה במחשב אני מאמן מספיק את המוח, ונחמד לאמן גם את השרירים כשאין חדר כושר זמין בטווח של מאה קילומטרים.
לא רחוק ממני שמעתי כמה מהעובדים האחרים צוחקים על משהו. הקשר שלי איתם התבסס על ברכות כשנפגשנו או נפרדנו, בלי יותר מדי מלל בין לבין. הם לא ידעו בכלל אנגלית, והיוונית שלי הייתה חלודה עכשיו כמו שהייתה לפני חצי שנה, כשאני ואלעד נחתנו במדינה הזו. הוא היה בטוח בעצמו, ידע איפה הדודים שלו גרים, ובאיזו עיירה נמצא הבית שהוכן בשבילו. אני מצידי רעדתי כמו ילד קטן, לא מאמין שתוך כמה ימים עברתי ממתבודד שחי בדירה קטנה בתל אביב, למישהו שעבר ליוון עם בחור שלא ראיתי חצי שנה, והיה לו חלק משמעותי בהרס החיים שלי.
ניערתי את ראשי והמשכתי לעבוד. מדי פעם הייתי נזכר בימים הראשונים האלה, בתחושה שהכול חלום ושבכל רגע אלעד יכול לומר לי שעשה טעות, שאין לנו מה לחפש ביחד ושגם ככה שנינו בקטע של בנות, אז למה לעזאזל אנחנו ישנים ביחד מחובקים?
אבל זה לא קרה. הימים עברו וחוסר הנוחות שהרגשתי הלך ונעלם. להיות קרוב אליו הרגיש כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם, לגעת בו ולדעת שהוא שם. לפני שהבנתי מה קורה ומה בדיוק השתנה, שקעתי בשגרה הזו אתו, והחיים האלה היו הרבה יותר ממה שהעזתי לדמיין לעצמי כמה חודשים קודם לכן, לאחר עוד לילה של סיוטים ופיפי שברח לי במיטה.
הפסקת הצהריים עברה במהירות. אכלתי בשקט את הירקות, הפשטידה הדביקה והלחם המעט קשה. מסביבי היו דיבורים ביוונית והרבה בחורים צעירים שנראו מרוצים מהחיים. בשלב הזה הם כבר התרגלו לנוכחות שלי, לאדם הזר שלא מבין את השפה ומשום מה בחר לעבור למדינה שהייתה על סף פשיטת רגל בשביל לעבוד בשדות. הם לא ידעו על העבודה השנייה שלי על אתרי אינטרנט ועבודות עיצוב גרפי קטנות, אבל הנחתי שלרובם גם ככה אין מושג איך גולשים באינטרנט, אז לא היה טעם לנסות להסביר.
אחרי ההפסקה אנדרס ביקש שאבוא אתו לאחוזה, לדבר עם מישהו שרצה למכור לו חומר הדברה חדש, גם הפעם במבצע. שאלתי אם הבחור השני יודע אנגלית, אחרת הנוכחות שלי שם הייתה די מיותרת. הוא הבטיח לי שכן ושנינו יצאנו בג'יפ לכיוון האחוזה. הרוח עזרה לייבש את הזיעה מעורי, אבל הבגדים שלבשתי עדיין היו מטונפים. לא שאלתי אם סופיה הייתה בבית באותו הזמן. הקטע אתה הסתיים לפני שלושה חודשים, וגם כשנמשך הוא היה בערך שבוע. היא אומנם הייתה הבת היחידה של אנדרס, אבל לא האמנתי שהיא תלך ותספר לו ששכבנו כמה פעמים באחד המחסנים המבודדים שלו, ולאחר מכן אמרתי לה שזה לא יכול להימשך. היא ידעה על אלעד, וגם אלעד ידע עליה, אבל מה שהתחיל כסקס מזדמן וחסר מחויבות, מהר מאוד הכניס את אלעד לסרטים וגם את סופיה. הכול היה טעות, ושמחתי שהטעות הזו נשארה מאחוריי.
הגענו לאחוזה ונכנסנו במהירות פנימה. אחד מהעובדים אמר לאנדרס שהבחור מחכה במשרד, ושהוצע לו לשתות ולאכול. נכנסנו למשרד. הבחור היה שמן ומעט חיוור, נראה כמו טיפוס עירוני שנהג להגיע לעיירות הקטנות רק בשביל עסקים. הוא הציג אותי בפניו ואמר שהפגישה תיערך באנגלית, כדי שהיועץ שלו – שכנראה היה אני – צריך להבין גם ולעזור לו להחליט.
התיישבנו והבחור – אגוסטו קראו לו – התחיל להראות לנו מסמכים ושקיות קטנות שבתוכן היו חומרי הדברה שונים. האנגלית שלו הייתה טובה, ועם המבטא היווני החזק היה קשה שלא לצחוק. עברתי על המסמכים, שהיו כתובים גם ביוונית וגם באנגלית. הכרתי חלק גדול מהחומרים האלה, אחרי שאנדרס ביקש ממני לברר עליהם דברים באינטרנט. זה היה מעין פרויקט שלקחתי על עצמי, גם כטובה בשבילו וגם כי עניין אותי לדעת באיזה חומרים אני מוקף חמישה ימים בשבוע. היה נחמד לשבת במשרד הגדול הזה ולדבר על חומרי ההדברה כאילו הכרתי אותם שנים. ידעתי לפסול מיד שתיים מההצעות של אגוסטו, אחרי שקראתי לאחרונה כמה מאמרים שליליים על החומרים האלה. הוא הביט עליי במבט שנע בין מתרשם למרוגז, ונראה לי שברגע הזה הוא קלט שיש לו עסק עם מישהו שמבין מעט עניין, אז אין טעם לנסות למכור זבל במחיר מבצע.
הפגישה הסתיימה לאחר כמעט שעה. אנדרס ידע להתמקח על מחיר, ואחרי שנתתי לו אור ירוק בנוגע לחומר הדברה ששמעתי עליו דבירם טובים, הוא הצליח להוריד את המחיר שהוצע לו בשליש. נפרדנו בלחיצות ידיים ואנדרס הזמין אותי לשתות מעט יין לפני שיקפיץ אותי בחזרה לשדה.
שתינו בדממה, עד שאנדרס כחכח בגרונו ושאל, "מה אתה עושה כאן? בשדות? למה לא ללמוד משהו של אנשים חכמים?"
"מי אמר שאני חכם?"
"בלי בלבולי ביצים."
משכתי בכתפיי ולגמתי מהיין. הוא היה טוב, מתקתק. לא אכלתי הרבה בצהריים, לכן הרגשתי את האלכוהול משפיע יחסית במהירות. אמרתי, "זה המקום שאני רוצה להיות בו. אני עושה גם דברים אחרים, אבל נכון לעכשיו זה מה שמתאים לי."
"והבחור הזה? המנהל?"
חייכתי לעצמי. הוא ראה את אלעד בערך פעמיים, ובפעמיים האלה הוא היה לבוש בבגדים מחויטים ונקיים. מאז הכינוי שלו היה "המנהל."
"הכול טוב עם המנהל. הוא עובד במרפאה ומסיים בקרוב את התואר שלו."
"בחור עסוק."
"כן. עסוק."
היה מוזר לגלות שדווקא במקום הזה אף אחד לא התרגש מזה שחייתי עם גבר אחר. אנדרס נהג לצחוק על זה בהתחלה, בקטע ידידותי, אבל מהר מאוד הוא מיצה את זה והמשיך הלאה.
המשכנו לדבר עוד כמה דקות על העבודה ועל דברים טכניים, ולאחר מכן הוא הקפיץ אותי בחזרה לשדה. נשארה עוד שעת עבודה אחת בערך עד שהשמש החלה לשקוע והטנדר הגיע להקפיץ אותי בחזרה הביתה.
כשאלעד חזר ישבתי בסלון הקטן עם המחשב על הברכיים. "שני לקוחות חדשים," אמרתי מיד.
הוא סגר את הדלת. "שניים? רציני?"
הנהנתי. "ציון שלח לי הודעה בבוקר שהוא מעביר את הפרטים שלי הלאה לכמה חברים שלו, וכשחזרתי ראיתי שהם יצרו איתי קשר. עם אחד סגרתי את כל הפרטים והשני יחזיר לי תשובה מחר בבוקר בקשר למשהו, ואז נסגור."
אלעד הניח את תיק המסמכים שלו ליד שולחן האוכל. הוא נראה עייף. "מעולה. אולי תגיד לאנדרס שתעבוד בקרוב פחות ימים?"
"בשביל מה? אני יכול לעבור בערבים. גם ככה אתה תמיד חוזר מאוחר."
"בכל זאת, העבודה אצלו אמורה להיות צדדית, לא?"
הנחתי את המחשב על השולחן לידי. "שני לקוחות זה נחמד, אבל לא מספיק בשביל להפוך לעבודה במשרה מלאה." ידעתי שהוא לא אוהב את העבודה שלי בשדות, גם בגלל סופיה, וגם בגלל שלדעתו זה לא היה לרמה שלי. לעבוד עם בחורים בלי השכלה, שלא תכננו כלל את עתידם, נראה לו כמו בזבוז זמן ואפילו די משפיל. היו לנו לא מעט ויכוחים על זה, אבל עבר עליי יום טוב ולא רציתי לסיים אותו במריבה נוספת.
"הכנתי פסטה."
אלעד פתח את פיו, כנראה רצה להמשיך לדבר על בזבוז הזמן שלי בשדות, אבל החליט ברגע האחרון שגם לו אין כוח לריב. הוא הנהן. "מעולה. אני מורעב."
"וואלה, כי השמנת לאחרונה."
הוא צחק. שנינו ידענו שלא משנה כמה הוא יאכל, הוא תמיד יראה רזה מדי. התרגלתי להרגיש את הצלעות שלו בכל פעם שנגעתי בגוף שלו, או ברגליים הארוכות והדקות שלו.
הוא הוריד את משקפיו והניח אותם על השולחן. "שני בחורים שריריים בבית אחד זה יותר מדי. עלול לעלות לנו בסוף לראש."
"צודק." התחלתי ללכת לכיוון המטבח, לסדר את הצלחות, כשאלעד נעמד לפתע מולי והניח את ידו על כתפי. "בוא ניסע בסוף שבוע."
"לאן?"
"לא משנה, רחוק מכאן. אני מותש. הלחץ במרפאה הולך לגדול בזמן הקרוב. אין לי מושג איך הם עבדו שם לפני שהגעתי, אבל עכשיו הם מתנהגים כאילו כל דבר קטן צריך לעבור דרכי."
יכולתי להציע לו לומר להם להסתדר לבד, לא להסכים לכל בקשה שלהם. אבל הכרתי אותו מספיק טוב בשביל לדעת שבסופו של עניין הוא הביא את כל העבודה הזו על עצמו, ובעצם אהב אותה יותר משהסכים להודות.
"תבחר מקום ונסע, אין לי בעיה."
"מעולה." הוא חיבק אותי. "סוף שבוע שקט, רק אני ואתה. אולי נוכל… אתה יודע."
הרגשתי את שריריי נדרכים. "נראה, בסדר?"
"אני אכנס לאט. הכי לאט בעולם." הוא נישק את צווארי ועלה עם השפתיים עד לאוזן. "רק אני ואתה, אודי. אם יכאב אני אפסיק. כל כך מתחשק לי להיות בפנים, להרגיש את החום שלך."
"זה לא קשור לכאב," אמרתי בשקט. עם הכאב ידעתי להתמודד, הייתה תקופה שלמדתי לחיות עם הכאב כמו עם שכבת עור נוספת. אבל התחושה של מישהו אחר בתוכי הביאה יותר מדי זיכרונות, בקצב מטורף שהשאיר אותי חסר נשימה ומסוחרר. מאז שנפגשנו שוב נתתי לאלעד להיכנס אליי פעמיים. הפעם הראשונה הייתה אסון. צרחתי עליו שייצא והתחלתי לבכות ולרעוד. בפעם השנייה, לפני חודשיים, החלטתי לנסות שוב בגלל יום ההולדת שלו. זה עבד, בערך. הוא היה עדין ואני דאגתי לשתות המון אלכוהול לפני, כדי להיות כמה שפחות מרוכז ומודע למה שנעשה לי.
בפעם הזו הרעידות הופיעו אחרי עשר דקות בערך, ואז אלעד מיהר לצאת. אבל הוא נהנה מספיק בדקות הבודדות האלה בשביל לרצות לעשות את זה שוב.
"נראה כבר," אמרתי לבסוף והדפתי אותו ממני בעדינות. חייכתי מעט כדי שיראה שאני בסדר והלכתי להכין את הצלחות והסכו"ם. הוא בינתיים הלך להחליף לבגדים פשוטים יותר, לא כאלה של "מנהל."
לא הייתי שף גדול, אבל בעניינים כמו פסטה ידעתי להסתדר. אלעד גם ככה לא היה אחד שנהנה מאוכל. הוא אכל את מה שהיה בבית באותו הזמן, מבלי לגלות עניין במאכל מסוים. לא דיברנו הרבה בזמן שאכלנו. חשבתי כל הזמן על מה שאמר מקודם, על הבקשה שלו לזיין אותי. הוא לא אהב שקראתי לזה "זיון", אבל בראש שלי זה מה שעשינו. בכל פעם שחדרו אליי זה היה כנגד רצוני, והמחשבה שיכולה להיות גם דרך אחרת נראתה לי הזויה. הראש הבין שהדבר אפשרי, אבל הגוף שלי התפרק לגמרי בכל פעם שהרגשתי את התחושה של משהו זר בגוף שלי.
"חושב שיש מים חמים?" שאל אלעד אחרי שסיימנו לאכול.
"אולי קצת, מספיק למקלחת אחת. אתה יודע שאין לי בעיה להתקלח במים קרים."
"כן, עד שתתחיל הדלקת ריאות."
"היא לא התחילה עד עכשיו."
"יש לך מזל."
נחרתי. מזל ואני מעולם לא הלכנו יד ביד.
"נתקלח ביחד," הוא אמר וחייך מזווית הפה. הכרתי את החיוך הזה, ולמרות שבדרך כלל אהבתי לראות אותו על הפנים הרציניות של אלעד, הפעם זה גרם לי להרגיש עייף. בכל זאת, מקלחת חמה נשמעה נהדר לפני השינה.
התפשטנו ונכנסנו לתא הקטן. הדרך היחידה להתקלח ביחד הייתה לעמוד צמוד אחד לשני, וזו לא בדיוק הייתה בעיה בשבילנו. עמד לאלעד ברגע שהמים התחילו לזרום. הוא נצמד אליי והצמיד את שפתיו לשפתיי. להתנשק אתו תחת הזרם החם הרגיש נהדר. לא חשבתי על כלום, פשוט התרכזתי בגוף שנצמד אליי, בעור החם והחלק ובלשון שטיילה בתוך הפה שלי. הוא טייל עם ידו על גבי ומישש לי את הישבן, ובכל הזמן הזה הזקפה שלו נצמדה לבטן שלי.
"תן לי לסבן אותך," הוא אמר וסובב אותי עם הגב אליו. הייתי נמוך ממנו בחצי ראש בערך, ועוד יחסית לאנשים אחרים אני נחשבתי גבוה. הידיים שלו העבירו את הסבון בעדינות על החזה שלי. הוא התרכז באזור הפטמות וצבט אותן בעדינות. השענתי את ראשי לאחור ונאנחתי. זרם המים פגע לי בחזה, מפזר את החום הרטוב במורד הגוף שלי.
הידיים ירדו והגיעו למפשעה שלי. כמה שניות לאחר מכן אלעד התחיל להביא לי ביד. הנעתי את מותניי בקצב התנועות שלו, עיניי עצומות והמוח ריק ממחשבות. הוא העביר את אחת מידיו אחורנית, שוב מישש לי את הישבן. ברגע שהרגשתי אותו מלטף ליד החור פקחתי את עיניי. הוא המשיך להביא לי ביד בזמן שידו השנייה נצמדה לחור שלי והחלה ללטף את האזור. עמדתי להפסיק אותו, אבל התחושה הייתה טובה וידעתי שהוא לא יכנס מבלי לבקש, בטח לא אחרי השיחה מקודם.
עצמתי שוב את עיניי והכרחתי את עצמי להירגע, לא לתת לתחושה שלו על החור שלי להוציא אותי מריכוז, לפגוע בהנאה המטורפת שהידיים שלו גרמו לי.
הרגשתי אותו מצמיד את שפתיו לאוזן שלי, ודרך רעש זרימת המים הוא לחש, "בחיים לא ימאס לי מזה. אני מכור אליך."
מכור אליי. זה כנראה הדבר הרחוק ביותר שהגענו אליו. לא אמרתי לו מעולם שאני אוהב אותו, למרות שהיה לי ברור שזה המצב. הוא מצדו גם לא אמר כלום, ואיכשהו יצא שמדי פעם אמרנו דברים כמו, "אני צריך אותך", או, "מה הייתי עושה בלעדיך?" ואני מניח שזה הספיק לנו.
לפני שהספקתי להגיב הרגשתי את הלחץ מתעצם באזור החור שלי. רגע לאחר מכן אחת מאצבעותיו החליקה פנימה. השתנקתי וזזתי לפנים, גורם לו להוציא את האצבע החוצה. הסתובבתי במהירות וכמעט החלקתי. עם ידי על הקיר אמרתי, "אתה רציני איתי עכשיו?"
הוא מצמץ. "מה הבעיה?"
"מה הבעיה? ממתי אתה פשוט מכניס פנימה אצבע?"
הוא הפסיק את זרם המים. "ממתי? אנחנו ביחד כבר יותר מחצי שנה, אודי. להכניס פנימה אצבע לא אמור להיות עניין גדול. זה לא כאילו שהכנסתי פנימה את הזין."
רציתי לצרוח עליו שזה אותו הדבר, איך הוא לא מבין שזה אותו הדבר? עצמתי את עיניי וניסיתי ממש חזק לשלוט בעצמי, לא להתפוצץ למרות שכל כך רציתי. בסוף אמרתי, "אני זז לישון," ויצאתי החוצה מהמקלחת.
"מאוד בוגר," הוא אמר מאחוריי.
נעצרתי לרגע כדי לומר לו ללכת להזדיין, אבל הוא היה עלול לומר – אז בוא תיתן לי – וזה כבר היה יותר מדי.
לא ידעתי מה השעה. כן ידעתי שמאוחר, או מוקדם, ושהשינה הייתה רחוקה ממני שעות אור. לא דיברנו אחרי מה שקרה במקלחת. נכנסתי למיטה והוא נכנס זמן קצר אחריי, הסתובב לצד השני וכיבה את האור. ניסיתי לעשות הכול כדי להירדם, אפילו לספור כבשים מעצבנות. אבל כלום לא עבד. מחוץ לחלון השמים נראו מלאים בכוכבים. בישראל מעולם לא ראיתי שמים כאלה.
היה בי עדיין חלק קטן שרצה לחזור, חלק שאמר שהמקום שלי הוא לא ביוון, בעיירה חקלאית קטנה. איך לעזאזל הגעתי לכאן? אבל בכל פעם שחשבתי על האפשרות לחזור, הזכרתי לעצמי שאין לי מה לחפש שם. המקום בו הייתי עכשיו היה ביתי, למרות שבלילה הזה הרגשתי שאין לי באמת מקום שאוכל לקרוא לו "בית." היום זה יוון ומחר זו יכולה להיות מדינה אחרת. הדבר היחיד שבאמת יכולתי לקרוא לו בית היה אלעד, ועכשיו הבית הזה הרגיש כאילו עמד לקרוס מסביבי.
"אודי?"
הקול שלו היה שקט, מהסס.
"כן."
שמעתי אותו מתהפך לכיווני. שכבתי עם הגב אליו ולא היה לי כוח או רצון להסתובב לכיוונו.
"אני אידיוט."
נאנחתי. "נכון."
"ממש אידיוט."
"שוב נכון."
"אתה שונא אותי?"
"מאוד."
"נו, אודי."
הסתובבתי לכיוונו. "אל תשאל שאלות מפגרות."
"אני לא מאמין שעשיתי את זה מקודם. כל כך… לא יודע, נסחפתי."
"אתה לא ילד קטן."
"אני יודע." הוא התקרב אליי מעט, הפנים שלו מולי. "אין לי תירוץ. פשוט… סליחה. ממש סליחה. סולח לי?"
"תגיד שוב שאתה אידיוט."
הוא חייך. "אני האידיוט הכי גדול ביוון."
"אני מכיר לפחות אחד שיכול להתחרות בך."
"באמת?"
"כן. הוא עובד איתי בשדה. הוריד לעצמו שתי אצבעות עם מזמרה לפני יומיים."
אלעד צחק. "אוי, זה נורא. אני לא מאמין שאני צוחק מזה. טיפלתי בו במרפאה!"
"הוא בסדר?"
"כן, היום שחררנו אותו. אם היה לו שכל הוא היה תובע את אנדרס."
"אם היה לו שכל היו לו עוד שתי אצבעות."
"כן, יש בזה משהו." הוא הניח את ידו על הכתף שלי, התקרב עוד יותר עד שממש יכולתי לראות מקרוב את הנימים בעיניו, למרות שהאור היחיד הגיע מהירח והכוכבים.
"בבקשה תגיד שאתה סולח לי."
"סולח. רק אל תעשה את זה שוב. אתה יודע שאני מנסה."
"אני יודע." הוא נישק אותי על המצח. "בקצב שלך. מתי שתרצה."
"בסדר. תודה."
הוא ליטף את הלחי שלי, את שכבת הזיפים הקטנה מכמה ימים ללא גילוח. "תן לי לפצות אותך במציצה לפני השינה?"
התמקמתי על הגב והנחתי את ידיי מאחורי הראש. "תתחיל לפצות."
למחרת עבדתי באחת החממות של אנדרס. זו הייתה עבודה משעממת במיוחד, כללה בעיקר בדיקה של מערכת ההשקיה ומצב הצמחים. היתרון היחיד היה ההימנעות מהשמש, אבל זה היה יתרון שהייתי שמח לוותר עליו בגלל הלחות המטורפת שהייתה בתוך החממה. מבלי בכלל להתאמץ הזעתי בכמויות.
עבדו איתי עוד שתי בחורות, שמדי פעם חייכו לעברי וצחקקו. החזרתי חיוך פעם או פעמיים, אבל זה מיצה את עצמו די מהר לכן התעלמתי מהן והתרכזתי בעבודה. לקראת שעות הצהריים קלטתי מזווית העין את שתי הבחורות יוצאות במהירות מהחממה. כנראה הלכו לאכול או לשירותים.
יד על הכתף הקפיצה אותי. הסתובבתי לאחור במהירות.
"הפחדת אותי."
היא חייכה, שיניים לבנות ושפתיים דקות ואדומות.
"קל להפחיד אותך."
עמדנו והבטנו אחד על השנייה. סופיה הייתה צריכה רק מבט אחד בשתי העובדות כדי לגרום להן להסתלק. כל חלק בה שידר שהיא אוהבת שדברים מתבצעים בדרך שלה, או לא מתבצעים בכלל. אולי בגלל זה היא לא ממש הסכימה לוותר אחרי שאמרתי לה שלא נוכל להמשיך יותר לשכב. גם ככה זה לא היה רעיון שלי. אלעד החליט שאם אנחנו לא עושים סקס מלא – כלומר אם הוא לא יכול להיכנס אליי – אז אולי כדאי שננסה לשכב מהצד עם בחורות. הוא לא אמר את זה במפורש, אבל קראתי בין השורות ששנינו אמורים להיות סטרייטים, לכן אין סיבה להימנע לגמרי מסקס עם נשים.
אני זוכר שחשבתי – שנינו סטרייטים ועדיין ביחד. כמה דפוקים אנחנו? התשובה הייתה ברורה לי – דפוקים מאוד. אמרתי לו שאם הוא רוצה לעזוב זו זכותו, למרות שרעדתי כולי בזמן שאמרתי את הדברים. הוא מיהר לומר שאין לזה קשר לקשר בינינו, שהדבר האחרון שהתכוון אליו היה לעזוב אותי. אבל בכל זאת, אולי לשכב מהצד יוריד מעט מהמתח, ובטווח הארוך יעזור לנו.
החלטתי לזרום עם ההצעה שלו, לא להיות עקשן ולומר את מה שבאמת חשבתי – שוב דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
הפעם הראשונה עם סופיה הייתה באחד המחסנים בקצה השטח של אנדרס. פלרטטנו אחד עם השני יומיים לפני, עד שהיא שאלה אותי במפורש, "אתה לא עם הבחור הזה? החנון?"
"הוא לא חנון, וכן, אני אתו. אבל החלטנו… לגוון מעט."
זמן קצר לאחר מכן הייתי בתוכה, וזה היה הסקס הטוב ביותר שהיה לי בחיים. היא הייתה כמו חיה, שכבה עם כל הגוף, רצתה להרגיש הכול בלי הפסקה. אחרי חודשים שלא שכבתי עם בחורה, ועוד הפעם האחרונה הייתה עם בחורה שהכריחה אותי לשכב אתה והייתה דוחה, לא הצלחתי לעצור את עצמי. בימים שלאחר מכן שכבנו בכל הזדמנות, עד שאלעד החליט שזה היה רעיון גרוע ושהוא מצטער שבכלל חשב על זה. סופיה ידעה שמדובר בניסוי שאני והוא עושים, שאין לזה עתיד, אבל היא בכל זאת לא שמחה לשמוע שאני נאלץ להפסיק את מה שעשינו.
"מה את עושה פה?" שאלתי. אבא שלה אומנם היה הבעלים של כל המקום הזה, אבל היא לא נהגה להתרחק משטח האחוזה. היה לה תואר ראשון באומנות ואת רוב הזמן היא העבירה בערים הגדולות של יוון.
"אסור לומר שלום?"
כחכחתי בגרוני. "שלום."
היא לבשה בגדים קצרים, גופייה לבנה שהבליטה את החזה. השיער שלה היה שחור מאוד וארוך, עיניים חומות ענקיות.
"מה שלום החנון?"
"ביקשתי ממך לא לקרוא לו ככה."
"ואני ביקשתי ממך לזיין אותי כמו פעם."
עצמתי לרגע את עיניי. "בואי לא נחזור לזה, בסדר?"
היא הניחה יד חמה על הלחי שלי. התגלחתי הבוקר כך שעורה הרגיש חי ולח על עורי. "אתה אדם מסתורי, אודי."
"אני אדם שמנסה לעבוד."
"אדם עם עבר."
"לכולם יש עבר."
"תספר לי על העבר שלך."
פתחתי וסגרתי את פי. מאיפה זה בא פתאום? "נולדתי, גדלתי, אני פה. סוף הסיפור."
היא צחקה, אבל לא היה הומור בצחוק הזה. "הבנתי. אדם מסתורי, בלי עבר ועם הרבה מאוד סודות." האנגלית שלה הייתה מושלמת, עם מבטא קל שבקושי הורגש.
"זה באמת לא עניינך." לא רציתי להיות בוטה אתה, בעיקר בגלל החשש שאבא שלה ישמע על הכול ויעיף אותי לכל הרוחות.
היד שלה ירדה במורד הפנים שלי, אל הצוואר ומשם אל הכתף. היא משכה הצידה את הכתפייה של הגופייה שלי.
"אתה רוצה לשכב איתי, אודי. הוא לא יידע."
"אנחנו לא בקטע של שקרים."
עם ידה השנייה היא משכה את הכתפייה השנייה. רציתי להעיף אותה, אבל העיניים הגדולות שלה הקשו עליי לזוז. עמד לי כל כך חזק עד שזה כאב.
היא טיילה על החזה שלי, על השערות הקצרות בדיוק במרכז. "זה לא יהיה שקר אם הוא לא ישמע על זה. כל זוג מסתיר מדי פעם דברים אחד מהשני, לא?" היא נשפה אוויר על החזה שלי, ובגלל הזיעה הרגשתי קרירות נעימה.
"מספיק."
"אני רוצה אותך בפנים." השפתיים שלה נישקו בעדינות במעלה החזה שלי, משם עלו לסנטר. הזזתי הצידה את הראש, אבל היה קשה לעשות יותר מזה. הרגשתי כמו אחרי כמה כוסות יין.
"הבליטה בג'ינס שלך היא הוכחה, אודי. תוריד את המכנסיים. אף אחד לא יפריע לנו כאן. נעשה את זה על הרצפה."
ברגע שהרגשתי שהיא מתחילה לצבוט את פטמתי התרחקתי במהירות וסידרתי את הגופייה.
"את בחורה חכמה," אמרתי והעברתי יד על פניי, "את אמורה לקלוט מתי מישהו לא בקטע."
עיניה נעשו צרות. "זו בדיוק הבעיה, אתה כן בקטע. בגלל החנון הזה אתה עקשן."
"טוב, החנון הזה חשוב לי, מאוד."
"אז הוא צריך לשמוח בשבילך, ולא להכריח אותך להיות רק אתו. אתה אוהב נשים, ראיתי איך אתה מזיין."
נשפתי אוויר. "זה מסובך."
"זה קשור לסודות שלך? לעבר שלא קיים?"
"כן. קשור לזה. את מוכנה ללכת ולתת לי לחזור לעבוד?"
"אני לא אדם שכדאי להרגיז, אודי."
מצמצתי. היא אמתית? "את מאיימת עליי?"
"ואם כן?"
"אז כדאי מאוד שתתבגרי."
היא נחרה והסתובבה. רגע לפני שיצאה החוצה שמעתי אותה ממלמלת ביוונית, "הומו מסכן." כן, קללות ביוונית הבנתי לא רע.
בערב התחיל לרדת גשם. הייתי בבית, עובר פעם נוספת על החוזה עם שני הלקוחות החדשים, כשלפתע נשמע רעם והגשם התחיל ליפול בעוצמה. ידעתי שלעבוד מחר יהיה סיוט עם כל הבוץ.
אלעד נכנס בשעה יחסית מאוחרת וסגר את הדלת במהירות. הוא היה ספוג במים והתנשף. "לעזאזל עם הגשם הזה. היה היום כל כך חם."
קמתי מהספה והלכתי להביא לו מגבת. "אומרים שבסוף שבוע יהיה שוב חם." לא רציתי שמזג האוויר המחורבן יהרוס לנו את התכנית לנסוע כדי להתנתק ולהירגע. אם עד אתמול הייתי אדיש לרעיון, אחרי המפגש היום עם סופיה הרגשתי צורך להתרחק מהכול לכמה ימים.
אלעד פשט את החולצה ונתן לי לנגב אותו. הוא רעד מקור למרות שבבית החימום עבד והיה נעים. חיבקתי אותו מאחור. "עדיין קר?"
הוא הניח את ראשו הרטוב על הכתף שלי. "אני אשרוד. הזמנתי לנו מקום באחד האיים. אכסניה נחמדה. נגיע לשם במעבורת."
"מעולה."
ליטפתי את החזה שלו, שהיה קר ועדיין מעט רטוב. "אני ממש צריך את הסוף שבוע הזה."
"באמת? לא הרגיש שאתה ממש מתלהב מהרעיון."
"אני כן, עכשיו כן. כשנהיה שם… אני חושב שזה יהיה בסדר, אתה יודע."
מבלי להסתובב הוא אמר, "באמת? אתה בטוח?"
"כן. נראה לי."
"אתה לא חייב."
"אני יודע. אולי הגיע הזמן לנסות שוב."
"אני מבטיח להיות עדין."
"זה לא קשור לזה. אני הבעיה, לא הכאב בהתחלה. פשוט תדבר אתי תוך כדי, בסדר? אני צריך לשמוע את הקול שלך." היה לי חשוב לי לדעת שזה הוא בתוכי, לא לשכוח לרגע שזה רק אני והוא.
"אתה תשמע אותי, מדבר ונאנח. ברגע שתגיד אני אפסיק."
"בסדר. סומך עליך."
הוא התרחק ממני מעט והוריד את המגבת. צבטתי את הפטמה שלו והוא נאנק. "אל תחרמן אותי עוד יותר ממה שהרגע חרמנת, אחרת אני אשפריץ עליך עוד רגע."
סובבתי את הפטמה שלו. "מאיים?"
"רוצה לבחון אותי?"
אחזתי גם בפטמה השנייה שלו וסובבתי אותה בעדינות. משכתי אותו לכיווני בזמן שהלכתי באיטיות לאחור, מאלץ אותו לעקוב אחריי. הוא הביט בעיניי והרעב שראיתי שם היה כמעט מוחשי.
"עומד לך?" שאלתי.
"כן. ברור שכן."
"חזק?"
"מאוד. בוא תרגיש."
עצרתי במקום וכשהוא ניסה להתקרב אליי הדפתי אותו מעט לאחור. "לא כל כך מהר." עדיין אחזתי בפטמות שלו, רכות בין אצבעותיי. "מה אתה רוצה לעשות עכשיו?"
"לעשות לך?"
"לעשות לי."
הוא חייך. נראה מעט נבוך, אבל לא באמת. "לזנק עליך."
"ו…?"
"לנשק אותך, עד שיכאבו לי השפתיים. לינוק את הפטמות שלך עד שהן יתנפחו. ללקק את בית השחי שלך, עד ש…"
"בסדר!" עזבתי את הפטמות שלו. "אפשר לחשוב שלא גמרת כבר…"
הוא אחז בראשי ונישק אותי בחוזקה. דחפתי את הלשון לתוך הפה שלו, לא הפריע לי שבקושי הצלחתי לנשום. הידיים שלו נכנסו מתחת לחולצה שלי, ממהרות לחזה וממששות אותו בחוזקה. לפעמים הוא היה אגרסיבי, גם מדי פעם הכאיב. ידעתי להתמודד עם המצבים האלה, ולמרות שלא היה לי נוח אתם, נתתי לו להיות מעט קשוח לפעמים. הוא גרם לי ללכת לאחור עד שנתקעתי עם הגב בקיר. את החולצה הוא משך ממני והעיף הצדה. רגע לאחר מכן יד אחת שלו אחזה בשתי ידיי מעל ראשי, בזמן שהיד השנייה נדחפה לתוך המכנס שלי. כשהוא סגר את היד על הזקפה נאנקתי בקול. שוב הלשון שלו בפה שלי, בכל מקום שהצליח להגיע אליו.
הוא הביא לי ביד במהירות והרגליים התחילו לרעוד. כשעינינו נפגשו הוא לחש, "הלילה הזה אני הולך ללקק כל חלק בך. אתה מוכן?"
היד שלו לא הפסיקה להביא לי ביד. "כ… כן."
"אני הולך לגרום לך לרעוד בכל הגוף לגמור פעם אחר פעם. גם כשלא יהיה לך עוד כוח, אני רוצה לראות אותך גומר. אתה מוכן גם לזה?"
הנהנתי, מרגיש מסוחרר. הלשון שלו עברה במהירות על בית השחי שלי עד שהצמיד את שפתיו לאוזן שלי.
"ואם אני ארצה לשים לך אטבים על הפטמות?"
"אטבים?"
"כן. בזמן שהשיניים שלי לא יהיו עליהן, אני רוצה שהאטבים ישמרו אותן מחוצות."
"ב… בסדר."
"יופי." הוא הוציא את ידו ממכנסי והחזיק אותה מול פניי. "קצת פריקאם. מישהו חרמן." מול עיניי הוא ליקק את האצבעות הרטובות שלו, ובכל הזמן הזה לא ניתק את מבטו מפניי.
האצבעות שלו טיילו על הצלעות שלי, מגע עדין שהזרים עוד דם לכיוון המפשעה שלי. הוא טיפס למעלה ונעצר בבית השחי שלי, אחז בשערות ומשך מספיק חזק בשביל שארגיש, אבל לא בשביל לתלוש.
הטיתי את ראשי לאחור ונאנחתי בהנאה. לפעמים חשבתי שהוא מכיר אותי יותר מדי טוב, יודע בדיוק איפה לגעת ומה לעשות בשביל לגרום לי להפוך לרכיכה רעבה למגע.
"תוציא את הלשון," הוא אמר. רגע לאחר מכן הלשון שלי הייתה בחוץ. הוא ינק את הקצה שלה, העביר את הלשון שלו מסביב עד שהחליט לדחוף את הלשון שלו בעוצמה לתוך הפה שלי.
המשכנו להתנשק, ובכל הזמן הזה הידיים שלי היו אחוזות מעל ראשי. בהתחלה היה קשה לתת לו שליטה עליי, כי זה בעצם אמר שאני איבדתי שליטה. אבל עם הזמן הבנתי שלפעמים נחמד לתת קצת כוח למי שיעדיף לפגוע בעצמו לפני שינסה לפגוע בך.
לאחר כדקה אלעד ניתק את הנשיקה ואמר, "אני רוצה לבדוק משהו לפני שניקח את זה לחדר השינה." הוא הלך אל החלון. לאחר שהביט החוצה במשך כמה שניות שאלתי, "אתה מחכה למישהו?"
מבלי לנתק את מבטו הוא אמר, "סתם משהו מוזר. הייתה איזו מכונית שחורה שיצא לי לראות יותר מפעם אחת היום."
משהו בבטן שלי התהפך, השאיר אותי לרגע מסוחרר. "מכונית שחורה?"
"כן. אני בכלל לא בטוח שזו אותה מכונית."
"רוב המכוניות פה הן ג'יפים וטנדרים."
"כן, זה גם מה שאני חשבתי. טוב, כנראה סתם צירוף מקרים." הוא הרים את ראשו וחייך אליי, אבל כשראה את הבעת פניי החיוך נעלם. "אודי, זה כלום."
"אנחנו לא יודעים שזה כלום."
הוא התקרב אליי. "אף אחד לא מחפש אותנו. גרת לבד במשך חצי שנה ואף אחד לא בא לדבר אתך, אז למה שמישהו ייזכר בך או בי אחרי שנה?"
"למה שמישהו יחטוף בנאדם בשביל להפוך אותו לזונה?"
אלעד פתח וסגר את פיו, עיניו מתחמקות ממני. לא רציתי שזה ישמע כהאשמה. הוא היה מעורב בחרא הזה במשך הרבה זמן, ולפעמים שאלתי את עצמי איך הסכמתי לסלוח לו אחרי שלקח חלק בחטיפה שלי. כן, הוא הציל לי את החיים בסוף, אבל היו אחרים לפני שמי יודע איפה הם נמצאים היום.
"אף אחד לא מחפש אותנו," הוא אמר בשקט. "זו הייתה סתם מכונית שחורה שיצא לי לראות פעמיים. זו עיירה קטנה, דברים כאלה קורים כאן."
נשמתי עמוק ולבסוף הנהנתי. "בסדר. סתם… סתם נלחצתי."
הוא התקרב והניח את ידיו על הלחיים שלי. "אתה יודע שזה מאחורינו. רחוק מאחורינו. תום בכלא והשאר מתים."
"לא," אמרתי. "ג'ורג' עדיין בחיים, והיו אחרים שעבדו אתו. מה עם ירון ונדב? הם נעלמו ברגע שהמשטרה התחילה לחפש אותם."
"ואם יש להם שכל הם יתרחקו ממך כמה שאפשר. הם יעשו הכול כדי להתחבא ולא להתקרב למישהו שעלול לזהות אותם. זה היה עסק, אודי, בלי קשר ספציפי אליך. באותה המידה זה היה יכול להיות בחור יפה אחר. הם לא אובססיביים לגביך. הם בטח נמצאים עכשיו באיזה חור, מסתכלים כל הזמן מעבר לכתף."
כן, חשבתי. כמוני.
אמרתי, "איכשהו קשה לי להאמין שמשטרת ישראל עושה יותר מדי מאמצים בשביל לתפוס אותם. הם הצליחו להכניס את תום לכלא ונראה לי שזה מספיק להם."
"טוב, אולי. אבל אם היית במקום ירון או נדב היית לוקח את הסיכון הזה?"
היה בזה היגיון. "בסדר. צודק. בוא… בוא לא נדבר על זה יותר."
"אולי אנחנו צריכים לדבר על זה. אנחנו מתנהגים כאילו הדברים האלה אף פעם לא קרו. לא זוכר את הפעם האחרונה שממש אמרנו את השמות שלהם בקול רם."
"אתה באמת מצפה ממני לשבת אתך על כוס קפה ולדבר על התקופה הזו? רציני?"
"זה חלק מאתנו, ולא משנה כמה ננסה להתנהג כאילו שזה לא קרה. אני יודע שעדיין יש לך סיוטים, ואני רואה איך לפעמים רעש פתאומי מקפיץ אותך לגמרי. אתה יכול לשתף אותי בדברים האלה."
"אני מעדיף שלא."
אם הוא ציפה ממני להעיר אותו באמצע הלילה ולספר לו ששוב היה לי סיוט, ששוב חלמתי שיוסי יוצא מהקבר שלו, פורץ לבית הזה ומכסח לי את הצורה, ובכל הזמן הזה אלעד ישן בשקט ולא מגיב, הוא יכול להמשיך לחכות. הסיוטים לא נעלמו ככל שחלף הזמן, וחלק מהם אפילו נעשו יותר מציאותיים משהיו בהתחלה. לפעמים התעוררתי כל כך מפוחד עד שלא האמנתי שהכול באמת היה סיוט. לפעמים זה הרגיש יותר כמו נבואה.
"אם תרצה לדבר אז נדבר," אלעד אמר לבסוף. "רק תזכור… לא משנה."
"נו, מה?"
הוא בלע רוק והביט ישר בעיניי. "רק תזכור שאם מישהו ינסה לפגוע בך אני אהרוג אותו."
זה היה יכול להיות סתם איום, דרך להרגיע אותי. אבל אלעד ואני רצחנו בני אדם. שנינו הרגשנו דם על הידיים וידענו מה התחושה של אדם שנושם את נשימתו האחרונה בגללנו. כשאמר שהוא מוכן להרוג בשבילי ידעתי שזו האמת.
"בוא נקווה שזה לא יגיע למצב הזה."
הוא הנהן.
העברתי יד על פניי. "למיטה?"
"כן. חכה לי שם. אני אביא אטבים."
הגשם נפסק בשעות הלילה והשמש חזרה לשיא עוצמתה בבוקר. עבדתי בשדה על אדמה מעט בוצית שהתייבשה במהירות. הייתה לי תחושה שעד שעות הצהריים כל זכר לגשם ייעלם. החלטתי ללכת למרוח עוד קרם הגנה. אלעד תמיד הכריח אותי להסתובב עם אחד כזה, בעיקר כי עבדתי עם בגדים קצרים. לא הייתה לי כוונה להישרף או לתפוס סרטן עור בקרוב, אז דאגתי להימרח כל כמה שעות. העובדים האחרים היו צוחקים לפעמים כשחזרתי לעבוד עם כתמים לבנים על העור, אבל עם הזמן למדתי למרוח את הקרם כמו שצריך, והם מצדם התרגלו.
לפני שעמדתי להגיע לתחנת המנוחה הקרובה, שם היינו שומרים את התיקים בזמן המשמרת והולכים כדי לאכול בצהריים, אחד מהעובדים הצעירים יותר רץ לכיווני וקרא בשמי. באנגלית כמעט לא מובנת הוא אמר, "צריך אותך במחסן שמונה."
מחסן שמונה היה בקצה השטח של אנדרס. אף אחד כמעט לא עבד שם, פשוט היו לוקחים משם מדי פעם כלים לעבודה.
"מי צריך אותי שם?"
הוא משך בכתפיו. "אמרו לי שאתה שם. לקחת כמה כלים. אתה צריך ללכת."
הסתכלתי סביב. אם אנדרס היה באזור הוא כנראה היה בא לומר לי ישירות. טוב, היו לו עוד שלושה סגנים שמדי פעם היו באים לפקח על העבודה. הכרתי את שלושתם, אבל יכול להיות שהבחור הזה לא.
"איזה כלים צריך לקחת?"
"יגידו לך שם."
"בטוח שדיברו עליי?"
הוא גירד את ראשו. "אתה הזר היחיד, לא?"
כן, די בלטתי בקהל המקומי. אפילו כשצבע העור שלי נעשה דומה יחסית לשאר העובדים, השיער השטני שלי – שהפך בשמש לכמעט זהוב – דאג להבליט אותי.
"איך אני אמור להגיע לשם?"
הוא משך בכתפיו.
נהדר. "טוב, תודה." הלכתי להימרח בקרם הגנה, שתיתי מעט מים והתחלתי ללכת לכיוון המחסן. הוא באמת היה מרוחק יחסית מהשדות, לכן לקח לי עשרים דקות של הליכה מהירה עד שראיתי אותו בקצה גבעה קטנה. קיוויתי שהבחור לא התבלבל במספר המחסן, כי מחסן שבע היה מרחק רבע שעה משם, ומחסן תשע היה בכלל בצד השני, קרוב לאחוזה.
כשהגעתי לכניסה למחסן ראיתי שאין שם אף אחד. קראתי, "הלו!" ואף אחד לא ענה. נהדר. ניגבתי זיעה ממצחי ונכנסתי פנימה. כלי עבודה היו מסודרים על הקירות וטרקטור ישן היה במרכז המחסן, נראה שיצא משימוש לפני שנה לפחות. האוויר הרגיש כבד ומחניק, כנראה בגלל החלונות הסגורים.
הסתובבתי סביב כדי לחפש פתק כלשהו עם הוראות. יכול להיות שמי שחיכה לי כבר הספיק ללכת, אבל הם היו צריכים לדעת שהדרך היחידה שלי להגיע הייתה ברגל, וזה לא כאילו שלקחתי את הזמן וטיילתי להנאתי לכאן.
החלטתי שהבחור כנראה התבלבל במחסן, אבל מכיוון שזו לא הייתה אשמתי, לא באמת היה לי אכפת למה הוא כן התכוון. הסתובבתי לאחור כדי לחזור לשדה, כשלפתע שמעתי צעדים מתקרבים לכיוון הכניסה. הצללית הגדולה הופיעה כמעט מיד. בגלל השמש המסנוורת לא הצלחתי לראות פנים, רק גוף רחב וגבוה. כשהתקרב ממש לפתח המחסן הצל של המחסן עזר לי לראות שמדובר בגבר מערבי, קירח. בערך בגיל שלושים. הוא היה לבוש בבגדים מחויטים. כשראה אותי הוא חייך והוריד את משקפי השמש.
"אודי, נכון?" האנגלית שלו הייתה טובה, אבל לא הרגישה טבעית.
"כן. זה אני. אמרו לי להגיע לפה לקחת משהו."
הוא התקרב צעד לפנים. הראש שלו היה מכוסה זיעה, וגם על החולצה היו כתמים כהים. גם דרך הבגדים היה ברור שהוא שרירי מאוד. "כן, לא הייתי בטוח שהבחור הזה הבין את מה שאמרתי." הוא נעצר מולי והושיט קדימה את ידו, ללחיצה.
ניסיתי להיזכר אם ראיתי אותו כאן מתישהו, אבל היו כל כך מעט אנשים לא יווניים במקום הזה, עד שללא ספק הייתי זוכר. אבל אם הוא היה שותף עסקי של אנדרס, הגיוני שירצה שאדבר אתו בגלל הקטע של האנגלית. בכל זאת, למה להיפגש במחסן הזה?
לאחר רגע נוסף של היסוס הנחתי את ידי בידו. החיוך שלו גדל עוד יותר. שיניים מאוד לבנות ועיניים שחורות שהביטו ישר בעיניי. לפתע הוא אמר בעברית, "לא היה קל למצוא אותך."
ניסיתי להזיז את ידי, אבל הוא חיזק את אחיזתו, שולח זרמי כאב במעלה הזרוע שלי. "תירגע," הוא אמר בשקט. "אנחנו רק מדברים. שיחה נחמדה של שני ישראלים."
"עזוב אותי."
"אתה תנסה לברוח?"
"יש לי סיבה לנסות?"
שוב החיוך הזה. "כמו שאמרתי, אנחנו רק מדברים." הוא עזב את היד שלי. לא רציתי להראות שכואב לי, אבל המניאק בטח ידע עד כמה חזקה הייתה האחיזה שלו.
"מה אתה רוצה?"
"ישר לעניין. מעולה."
"אני צריך לחזור לעבוד."
"מה, בשדות? עזוב, זה קטן עליך."
"וואלה. טוב לדעת."
"שנינו יודעים שנועדת לדברים גדולים יותר מזה."
ליחכתי את שפתיי. למרות ששתיתי מקודם התחלתי להרגיש מיובש. "שנינו לא יודעים כלום. אני צריך לזוז."
הוא נאנח. היו לו פנים צרות, אף מעט נשרי. "הבנתי, אתה ממהר. בסדר, זכותך. רוצה שאדבר לעניין?"
"זה יהיה מועיל, כן."
"אתה לא חוזר לשדות. אתה חוזר איתי עכשיו לבית שלך ומשם תקבל הוראות נוספות."
"אני… מה? הוראות נוספות? ממי נראה לך שאני אקבל הוראות נוספות?"
"זה לא רלוונטי עכשיו. אתה תגלה הכול ברגע שנגיע לבית שלך. נזוז?"
"נזוז? נראה לך?"
"אני באמת מציע לך לנשום עמוק ולבוא אתי."
"אין לי בעיה לנשום עמוק, אבל אתה ואני לא הולכים לשום מקום ביחד."
הוא שוב נאנח. "טוב, האמת שדי ציפיתי לזה." הוא סקר אותי במבטו במהירות. "אתה באמת בחור יפה. הוא ביקש ממני לא לדפוק לך את הפנים."
לעזאזל. התחלתי להתרחק צעד אחורנית כשלפתע האגרוף שלו פגע לי בבטן. מעדתי לאחור אבל לא נפלתי. כשהוא התקרב אליי זינקתי לפנים והתנגשתי בו. הוא נפל על הגב ואני עליו. הרמתי את אגרופי כדי לפגוע לו בפנים, אבל הוא הדף הצידה את היד שלי והכניס לי אגרוף במרכז החזה.
נפלתי הצידה, משתעל ולא מצליח להכניס אוויר לריאות. הוא קם במהירות ובעט לי בבטן. ניסיתי להתקפל לכדור, אבל הרגל שלו פגעה בי שוב, הפעם בצלעות.
הרמתי את מבטי ודרך הטשטוש של עיניי ראיתי שדלת הכניסה נמצאת קרוב, פחות מעשרה מטרים. התחלתי לזחול אליה, מתפלל שיהיה שם מישהו שיראה אותי ויבוא לעזור, או יקרא לעזרה. הרגל שהונחה על הגב שלי הצמידה אותי לרצפה.
"אני טוב בזה, אודי. אני טוב בלהפיל אנשים ולמנוע מהם לברוח ממני. בבקשה אל תגרום לי להראות לך עד כמה אני טוב."
השתעלתי וסיננתי, "מה אתה רוצה?"
הוא הוריד את הרגל מהגב שלי. "חשבתי שהייתי מספיק ברור מקודם. אני רוצה שתבוא איתי. המכונית שלי חונה לא רחוק מכאן. נגיע אל הבית שלך ומשם תבין לבד מה קורה."
"תסביר לי עכשיו." ככל שחלפו השניות נעשיתי מודע יותר לכאב. לא הרגשתי כאב כזה כבר שנה, הספקתי לשכוח את התחושה של עצמות פגועות.
"זה לא משא ומתן. אני אומר ואתה עושה."
צעדים. הצליל היפה ביותר ששמעתי בחיי. צעדים מתקרבים מכיוון הכניסה למחסן. הרמתי במהירות את ראשי. עמדתי לצעוק לעזרה כשראיתי את סופיה צועדת במהירות לכיווני. זיהיתי את השיער והגזרה שלה לפני שהצלחתי לראות את פנייה. היא נכנסה פנימה בביטחון וכשראתה אותי עיניה התרחבו.
"תקראי לעזרה!" צעקתי לה. "רוצי!"
היא העבירה את מבטה ביני לבין הבחור שעמד מעליי. שמעתי אותה מכחכחת בגרון לפני שאמרה באנגלית, "הבטחת שהוא לא יפגע."
"גם אמרתי שהוא כנראה לא יסכים לבוא מרצונו, אז יהיה צורך בשכנוע."
ניערתי את ראשי בגלל הטשטוש המעצבן. "מה קורה פה? את תכננת את כל זה?"
הבחור לידי צחק. "עם כמה אנשים הספקת להסתבך, בחור?"
"זה לא קשור אליי, אודי." סופיה התקרבה מעט לפנים. "אם היית מסכים לספר לי על העבר שלך, אולי הייתי יודעת במה הסתבכת והייתי יכולה לעזור. אבל אתה עקשן, ילד עקשן. וחוץ מזה, אמרתי לך שלא כדאי להרגיז אותי."
הצמדתי את מצחי לרצפה הקרה. "כלבה. חתיכת כלבה."
"עשי לי טובה," אמר הבחור. "קחי את המפתחות שלי ותביאי את הרכב לכאן. הוא נמצא…"
"אני יודעת איפה הוא נמצא. אתה זוכר את מה שהבטחת?"
"כן. נהיה אתך בקשר מאוחר יותר."
"חסר לכם שלא." היא לקחה את המפתח ויצאה החוצה.
שמעתי את הבחור שורק בזמן שהתכופף ליד ראשי. "פצצה זו. לא כדאי להתעסק עם בחורות כאלה."
כן, מסתבר.
הפניתי הצידה את מבטי. "אני לא מתכוון להיכנס אתך למכונית."
הוא זקר גבה. "באמת?"
"תצטרך יותר מכמה בעיטות בשביל זה."
צחוק, עמוק וזחוח. "אני חושב שאתה תיכנס למכונית הזו ולא תעשה לי שום בעיות, אפילו מבלי שאצטרך לגעת בך עם אצבע. איך זה נשמע לך?"
"נשמע שאתה דפוק לגמרי."
הוא הכניס את היד לתוך הכיס שלו. ציפיתי לראות סכין, אבל מה שיצא משם היה טלפון נייד. הוא לחץ על כמה כפתורים ואמר, "כמו שאמרתי, אתה לא תעשה לי שום בעיות." הוא מיקם את הנייד מול פניי. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. זה היה אלעד, אבל… חרא.
הפנים שלו היו חבולות והוא ישב על כיסא במקום שנראה כמו מחסן. התמונה התחלפה ועכשיו היה תקריב של הפנים שלו. חבלות. מבט מטושטש. בתמונה הבאה יכולתי לראות בבירור שהוא קשור לכיסא. הבגדים שלבש היו נקיים הבוקר, ועכשיו נראו קרועים ומטונפים.
"איפה הוא?" שאלתי, רוצה להפסיק להסתכל על התמונות אבל לא מצליח.
"הוא במקום שכולו טוב."
קשה לנשום. קשה להתרכז. "אם הרגת אותו…"
"היי, תירגע. אף אחד לא מת עדיין. הוא בסדר, שומרים עליו. אם הוא לא היה עקשן כמוך לא הייתי צריך לעצב לו מחדש את הפרצוף." הוא הכניס את הנייד לתוך הכיס שלו. "רואה שצדקתי? שום בעיות מצדך. תעמוד עכשיו על הרגליים ובוא נכנס למכונית. אני שומע אותה מתקרבת."
יש לך עוד סיכוי לברוח ממנו, אמרתי לעצמי. עכשיו, כשהוא בטוח שניצח, יש לך עוד סיכוי לברוח. אבל עדיין ראיתי את התמונות האלה לנגד עיניי, את אלעד החבול שנראה כל כך חסר אונים. היה לי ברור שחלון ההזדמנויות נסגר.
היה עינוי לעמוד על הרגליים מבלי לצעוק מכאב, אבל הצלחתי. המכונית הגיעה ונעצרה מול הכניסה. היא הייתה שחורה.
הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il