בובת סמרטוטים – פרק ד'

18/11/2013

בלעתי רוק ופתחתי את פי. תשקר, אמרתי לעצמי, תשקר כאילו אין מחר והכול תלוי בזה. תשקר.

"עיניים אליי. אני רוצה לראות אותך כשאתה… איי, בלי שיניים!"
ידעתי לרדת בלי שיניים, אבל להכאיב לו היה ניצחון קטן שממש רציתי ברגעים האלה. הייתי על ברכי, בחדרי, עדיין מזיע מהריצה. נדב עמד מולי, מזיע לא פחות. הוא אחז בראשי והצמיד אותי למפשעה שלו, דחף את הזין עמוק ככל שהצליח. לרגע הרגשתי שאני נחנק, אבל ברגע הבא הצלחתי לנשום דרך האף.
"הגרון הזה כל כך עמוק," הוא סינן.
ירון לא ידע מה אנחנו עושים, לפחות כך חשבתי וקיוויתי. אם הוא יידע יהיה קשה להסביר למה אני מוכן שנדב ישתמש בי ולא הוא. הנחתי שגם נדב יעדיף לא לספר לו על המידע שהעביר לי.
"אני קרוב." האצבעות שלו התחפרו בתוך השיער שלי, אחזו בו בחוזקה ושלחו גלי כאב לאורך כל קרקפתי. הרגשתי את הנוזל החם ממלא את פי והטעם היה דוחה כמו שחשבתי שיהיה, אבל בכל זאת בלעתי הכול.
כשנדב החליק את הזין מהפה שלי הוא כבר בקושי עמד. ניגבתי את השפתיים ולפי הסחרחורת שחשתי ידעתי שאני חייב לשתות, דחוף. הוא נשען על הקיר והתנשף. חייך חיוך קטן בזמן שעיניו היו עדיין עצומות. "זה היה כל כך טוב. תודה. לך להתקלח. שלמה יגיע עוד מעט. אני אכין לנו משהו לאכול."
קמתי על רגליי והתעלמתי מהכאב החד בברכיים. נכנסתי למקלחת ותחת זרם המים מיהרתי לשטוף את הגועל מהפה.
כשיצאתי לסלון שלמה כבר היה שם. הוא עיין במסמכים והרים את מבטו לרגע כשהתקרבתי. "שב. מה המצב עם העדות שלך, זו שהבאתי לך לקרוא?"
"כמעט סיימתי. לא היה לי הרבה…"
"הנה העדות החדשה שלך. היא לא גמורה עדיין, אבל זה הרעיון הכללי, וחשוב שתכניס אותו לראש. עוד יומיים אנחנו נפגשים עם חוקרים במשטרה, והם אלה שצריכים לאשר את העדות שלך ולהעביר אותה לפרקליטות. אם הם לא יאמינו לך זה יסבך מאוד את הכול, אז בוא נדאג שלא יהיו בעיות."
לקחתי את המסמכים ממנו. "בסדר."
"חוץ מזה אתה בסדר, מתאקלם?"
נדב היה במטבח, ללא ספק מאזין. ירון ישב בצד השני של הסלון, מסתכל עלינו.
"אני בסדר."
שלמה פנה אל ירון. "הוא צריך זמן ללמוד את זה."
"יהיה לו מספיק זמן. בערב הוא נפגש עם לקוחה, אבל זה לא ייקח יותר מדי זמן, ומחר הוא די פנוי."
"בסדר. אני סומך עליך לוודא שהוא לומד."
"אל תדאג. אני לא מוריד ממנו את העיניים."
שלמה נעמד. "בסדר גמור. שיהיה יום טוב. אודי, לווה אותי החוצה."
קמתי והלכתי אחריו. ליד דלת הכניסה הוא אחז לפתע בחולצתי ומשך אותי אליו. "תקשיב לי טוב. אתה מקשיב?"
הנהנתי, לא מבין מה הבעיה שלו. "יש עליי המון לחצים לסיים עם החרא הזה כמה שיותר מהר. דברים הולכים טוב, אבל יש סיכוי שהעיתונות תתחיל לדבר על זה עוד מעט, ואז הניסיון להוציא את תום יתקבל כבעייתי. אני רוצה להקדים את העיתונות ולקבוע עובדות בשטח לפני שיהיה מאוחר מדי. בגלל זה אנחנו רצים עם העדות שלך. יש לי מספיק אנשים בפרקליטות ובמשטרה שמגבים אותנו, אבל זה בכל זאת לא מספיק. העדות שלך היא המפתח כאן, וכדאי מאוד שתהיה משכנע. תסתכל עליי, אודי. אם לא תהיה משכנע אני אדאג אישית שהבחור שלך ביוון ישלם את המחיר."
"אל תאיים עליי."
הוא חייך. חיוך מתנשא. "אנחנו מעבר לשלב האיומים. אין לי שום דבר נגדך. אתה נראה בחור טוב. אבל יש לי הרבה מה להפסיד אם הכול ייכשל, וחשוב שתבין שגם לך יש."
"אני יודע. לא צריך את האיומים שלך."
הוא נשם עמוק ועזב את החולצה שלי. "יהיה בסדר. פשוט תעשה את התפקיד שלך והכול יסתדר." הוא טפח על הכתף שלי. "להתראות בינתיים."

את השעות הבאות העברתי בחדר. קראתי את העדות שלי עד הסוף, ואז עברתי לקרוא את העדות החדשה. היה שם קטע שלם על טיפול פסיכולוגי שעברתי, על הגילויים שהופיעו דרך היפנוזה. שיחות שלמות שלא באמת התרחשו ביני לבין תום הופיעו לפתע. קטעים שהוא הבטיח לנסות לחלץ אותי, ואפילו נשבר בפניי בגלל מה שעשה גם צצו מדי פעם.
זה היה מגוחך עד שלא ידעתי אם לצחוק או לצרוח.
איך אני אמור למכור דבר כזה? איך מישהו יאמין שפתאום נזכרתי בשיחות האלה, שתום ניסה לעזור לי וכל הזמן התנצל? סיפרתי להם שהוא אחז בי בזמן שיוסי אנס אותי בפעם הראשונה, שהוא ארגן את כל סדר היום שלי, החל מצילומי הסקס ועד שיעורי הכאב. הם באמת ציפו שמישהו יאמין שהוא לא עמד מאחורי הכול?
בשלב מסוים הנחתי את המסמכים בצד וכיסיתי את עצמי עם השמיכה עד מעל הראש. הרגשתי תשוש, יותר נפשית מפיזית. לזכור את כל השינויים האלה יהיה סיוט, אבל לומר אותם בצורה אמינה… לא האמנתי שאצליח.
טוב, הם לא בדיוק השאירו לי הרבה ברירה בעניין.
הדפיקה בדלת העירה אותי. אפילו לא שמתי לב שנמנמתי. הורדתי את השמיכה ממני והתיישבתי. "כן?"
הדלת נפתחה. ירון נכנס והסתכל עליי. לפחות הוא דפק.
"עברת על העדות?"
"לא על הכול. זה דפוק מדי בשביל לעכל הכול בבת אחת."
"תשאיר לי את זה כאן בזמן שנדב ייקח אותך ללקוחה. מעניין אותי איזה שינויים יש בעדות הזו."
"תבלה."
"לך תעשה מקלחת מהירה ותסתרק. כבר סידרת את הבגדים שלך בארון?"
"עדיין לא."
"אני אבחר לך בינתיים מה ללבוש. כשאתה חוזר תכניס את כל הבגדים לארון. אתה לא תהיה פה רק יום או יומיים, אז כדאי שתתחיל להתנהג כאילו זה לא סידור זמני."
התאפקתי לא לגלגל את עיניי. נעמדתי והתחלתי ללכת לכיוון המקלחת. ירון אחז בזרועי כשחלפתי על פניו. "אתה כבר מוכן להתחנן שאני אזיין אותך?"
"להתחנן ש… מה?"
"כן או לא?"
"לא. ממש לא."
הוא עזב את הזרוע שלי ונראה מרוצה מהתשובה. "רק בדקתי. תתקלח טוב."

הלקוחה הזו גרה בהרצליה. יצאנו בסביבות עשר בערב וכמעט ולא היו פקקים. המכונית שנדב נהג בה נראתה יקרה, וזה די חבל כי נדב היה חרא של נהג. כשביקשתי שייתן לי לנהוג קצת הוא צעק, "שב בשקט!" ושוב כמעט עבר באדום.
הבטתי מהחלון על נופים מוכרים והתפלאתי שאני לא מתרגש או עצבני לקראת מה שאמור היה לקרות. ברחתי וכמעט נהרגתי כי לא רציתי להיות זונה, והנה אני – יוצא לעבוד כאילו כלום לא קרה.
הייתי אמור להילחם, להיאבק כל הדרך. אבל כל מה שעשיתי היה לשבת בשקט כמו ילד טוב. החלטתי בכניסה להרצליה שכל מה שיקרה הערב זה סקס עם בחורה, ואת זה ידעתי לעשות. העובדה שכסף עמד להחליף ידיים לא עניינה אותי, לפחות בכך החלטתי להאמין.
נדב החנה ליד בניין דירות שנראה יוקרתי וכיבה את המנוע.
"היא בפנים. קומה עשירית. תגיד לשומר בכניסה שבאת לשרון."
"בסדר. כמה זמן אני אמור להיות שם?"
"בין שעה לשעתיים. אם היא רוצה יותר אז תזרום. גם ככה היא משלמת חמשת אלפים שקל על המפגש הזה."
"כמה?"
"כן, מטורף. אתה תקבל חצי מזה אחר כך."
גם חצי היה הרבה מאוד כסף. לרגע חשבתי שהחרא של הזנות יכול להיות עבודה מאוד רווחית, למי שעושה את זה מרצון.
"אתה מחכה לי פה?"
"אני אלך להסתובב קצת, אראה איך העשירים חיים. לחוץ?"
"לא ממש."
"היא תעביר אחר כך דיווח לירון, ואתה יודע שהוא יתחקר אותה בכוונה למצוא לכלוך."
"כן, זה כנראה מה שהוא יעשה."
"רוצה לעשות לעצמך טובה?"
ידעתי שלא אוהב לשמוע את מה שיש לו לומר, אבל בכל זאת הנהנתי.
"אם אתה מפשל במשהו, וירון ירצה להעניש אותך אחר כך, פשוט תיתן לו. אפילו אם זה על שטות. תן לו להוציא עליך קצת תסכול ותמשיך הלאה."
נשפתי אוויר. "נראה כבר." הבנתי את ההיגיון במה שאמר, אבל העדפתי לא לחשוב עכשיו על עונשים, אחרת יצטמק לי הזין, והלילה הזה הייתי צריך אותו.
נדב הניח את ידו על המפשעה שלי ולחץ. "אני מקנא בשרון הזו. אבל לפחות אני לא צריך לשלם בשבילך. יאללה, עוף. תיכנס בה חזק, כן?"

הבית שלה נראה כמו מתוך קטלוג, הכול במקום, הכול יקר. פחדתי לנשום חזק מדי כדי לא להפריע לרהיטים.
היא נראתה כבת ארבעים בערך, מטופחת מאוד. השמלה שלבשה הייתה שחורה ולא נראתה נוחה במיוחד. שיערה היה שחור, צמוד לראש בקוקו גבוה. היא נתנה לי כוס יין וחייכה. לפי הביטחון שהפגינה היה לי די ברור שזו לא הפעם הראשונה שבחור מגיע לכאן בהזמנה אישית.
החזרתי חיוך קטן ושתיתי את כל היין בכוס. הוא עלה במהירות לראש שלי, גם כי לא אכלתי לפני וגם בגלל שהיה חזק במיוחד. היא לגמה מעט מהיין שלה ואמרה, "אני אוהבת את השיער שלך. טבעי?"
"כן. טבעי."
"גם בשאר הגוף השיער שלך בהיר?"
"אני… להראות לך?"
"קודם תספר לי, ואחר כך תראה."
לספר לה על צבע השיער בגוף שלי. נשמע שפוי לגמרי. כחכחתי בגרוני. "ברגליים זה די שחור, ממה שיש לי שם. ב… בזין יותר חום. בבית שחי גם יחסית בהיר, בערך כמו בזין. בחזה אותו הדבר."
היא סקרה אותי במבטה וחייכה. עדיין הייתי לבוש. "לא נראה שיש לך שיערות בחזה."
"אני…" הבנתי את הרמז. פתחתי את הכפתורים בחולצה עד האמצע והראיתי לה את החזה שלי.
היא צחקה לרגע. "לא יודעת אם הייתי קוראת לזה שיער. לנערים יש יותר."
משכתפי בכתפיי. היא אמרה, "מסביב לפטמות?"
משכתי הצידה עוד יותר את החולצה כך שהראיתי גם פטמות, שהיו חלקות משיער.
עיניה התרחבו והיא התקרבה, הניחה את הכוס על השיש וצמצמה את עיניה. "איזה יופי של עגיל. חדש?"
"בערך."
היא צבטה אותי. הידיים שלה היו קפואות ולרגע קפצתי. היא התעלמה והמשיכה לצבוט את הפטמה. רגע לאחר מכן היא נצמדה אליי והחלה לינוק בקולי קולות.
כמה דקות לאחר מכן כבר היינו בלי בגדים. היא ביקשה שארד לה, ולפי הקולות שהשמיעה אני מניח שהתוצאה מצאה חן בעיניה. אחרי הדברים שנאלצתי להכניס לפה, לרדת לבחורה היה משחק ילדים. היא ביקשה ממני לעמוד עם הגב צמוד לקיר ולגעת בעצמי, לא להסיר ממנה לרגע את העיניים. ליטפתי את עצמי והבטתי בה כאילו הייתה הדבר היפה ביותר בעולם, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא יספיק, אז עברתי לדמיין שאני נוגע בעצמי לפני אלעד, מנסה לגרות אותו. כנראה שהשינוי הזה עבד, כי דקה לאחר מכן היא זינקה עליי ודחפה אותי על המיטה. כשנכנסתי לתוכה היא כבר הייתה רטובה לגמרי. בשעתיים הבאות גמרתי בתוכה פעמיים, כשבאמצע התקלחנו ביחד באמבטיה ענקית. שכבתי בין הרגליים שלה בזמן שסיבנה את החזה שלי ואמרה דברים מלוכלכים באוזן שלי, עד שגרמה לזקפה לחזור.
אחרי הפעם השנייה ידעתי שסיימנו. הרגשתי תשוש, אבל גם מרוצה מעצמי. לא האמנתי שתהיה לה סיבה להתלונן בפני ירון. היא ליטפה את החזה שלי ושאלה, "צריך להשתין?"
"האמת שכן."
"מעולה." היא קמה מהמיטה ומשכה אותי ביד אחריה. נכנסנו לשירותים ביחד וכשעמדתי להתקדם לכיוון האסלה היא משכה אותי בחוזקה לאחור. לפני שהבנתי מה קורה היא נכנסה לאמבטיה הריקה ואמרה, "תשתין עליי."
"מה?"
"תשתין עליי."
"את… רצינית?"
"מלוכלך מדי בשבילך, זונה?"
הקול שלה השתנה לגמרי, והעיניים נראו צרות ומרוגזות. התכוונתי לומר לה שזה דפוק, אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. זה היה הכסף שלה, ואם בא להוציא אותו על שתן, זו בעיה שלה. אני בכל מקרה הייתי צריך להשתין.
התקרבתי לאמבטיה ורק לאחר כמה שניות הצלחתי לגרום לשלפוחית שלי להתחיל להוציא משהו. השתנתי על החזה שלה, והיא התנהגה כאילו מדובר בחוויה הטובה ביותר בעולם. לא נהניתי מזה. תחושת הגועל הייתה חזקה מדי. לא התביישתי בשביל עצמי, אלא בשבילה. לאחר שסיימתי היא העבירה את ידיה על הגוף הרטוב ואמרה, "נהדר. עכשיו תורך." היא נעמדה. "כנס."
"להיכנס… לאמבטיה?"
היא אחזה בפטמה עם העגיל, חזק. "כן, לאמבטיה. עכשיו גם לי בא להשתין."
"עליי?"
צביטה חזקה יותר. חרקתי שיניים. "למה אתה מתנהג כמו טיפש, זונה?"
"את יודעת שהשם שלי זה אודי."
היא סטרה לי. לעזאזל, אבל הכלבה הזו ידעה איך לתת סטירות. היה קשה לא להחזיר לה, אבל הצלחתי.
"כנס עכשיו לתוך האמבטיה, זונה, וחכה לפיפי שלי, זונה. כדאי מאוד, זונה, שתתנהג כאילו הפיפי שלי מרגיש נהדר על העור הזנותי שלך. קדימה!"
הצעקה האחרונה הדהדה בין הקירות. לא האמנתי שאני באמת נכנס עכשיו לאמבטיה הזו, אבל זה מה שקרה. נשכבתי על הגב ונשמתי עמוק. שרון נכנסה גם כן ורכנה מעל החזה שלי.
"לא עדיף לעשות משהו אחר?" שאלתי ברגע האחרון. "הסקס היה טוב, לא? אני יכול שוב." האמת שלא יכולתי, אבל זה לא הדאיג אותי בנקודה הזו.
מבלי לענות היא התחילה להשתין. עצמתי את עיניי והפסקתי לנשום. לפעמים בנאדם מרגיש כמו סמרטוט, ולא האמנתי שהלילה הזה הרבה אנשים יכולים להתחרות אתי בתחושה הזו.

נדב חיכה לי באותו המקום שהוריד אותי. נכנסתי במהירות למכונית וסגרתי בעוצמה את הדלת.
"עצבני?"
"בוא נעוף מכאן."
"פישלת אתה?"
"לא. אני רוצה לעוף מכאן. עכשיו."
נדב הפעיל את המנוע. "ספר מה קרה."
"עזוב, היא פסיכית."
"כן, ברור שהיא פסיכית, בגלל זה היא הסכימה לשלם כל כך הרבה עליך. אני מקווה שלא עצבנת אותה."
לא ידעתי איך היא הרגישה אחרי כל הערב הזה. התקלחתי בסוף, מקלחת ארוכה ויסודית, וכשסיימתי היא כבר הייתה עם חלוק ואמרה לי להתלבש. לא דיברנו עד שליוותה אותי לדלת ואמרה, "אתה מזיין טוב." לפני שהספקתי למלמל תודה היא סטרה לי שוב. בהיתי בה, לא מבין מאיפה זה בא. מבלי להוסיף מילה היא דחפה אותי החוצה מהדירה וטרקה את הדלת בפרצוף שלי.
הגענו בחזרה לדירה אחרי שנדב בילה רבע שעה בחיפוש חנייה. כבר היה מאוחר ולפי מה שהבנתי הייתי אמור להיפגש מחר לקראת הצהריים עם שלמה, כדי שנעבור ביחד על העדות החדשה שהמציא בשבילי. לא ידעתי אם יהיה לי כוח לעבור על העדות לפני שאירדם, אבל התכוונתי לנסות.
בתוך הדירה ירון ישב על הספה. הוא הרים את מבטו מספר שקרא וסימן לי להתקרב.
"איך אתה חושב שהלך לך?" הוא שאל אחרי שנעמדתי מולו.
"היה בסדר."
"תרחיב."
"זיינתי אותה פעמיים."
"כן, הבנתי שהסקס היה בסדר."
ואני הבנתי שהיא כבר הספיקה לדבר אתו. לא הצלחתי לקרוא על הבעת פניו אם הוא מרוצה או לא.
הוא אמר, "וחוץ מהסקס?"
"היא פסיכית."
"אמרת לה שהיא פסיכית?"
"ברור שלא."
"גרמת לה להרגיש שהיא פסיכית?"
"אני…" איך עונים על זה? "זה נראה לי מוזר הקטע עם השתן, אבל בסוף זרמתי עם זה. אף אחד לא הזהיר אותי שזה יגיע."
"שאלתי אם גרמת לה להרגיש שהיא פסיכית."
"לא יודע. לא. לא נראה לי. זה שהיא פסיכית לא אמור להיות לה חדש. היא קיבלה את מה שהיא רוצה, לא? עשיתי את שלי."
"גרמת ללקוחה, ששילמה עליך הרבה מאוד כסף, להרגיש רע בנוגע לפנטזיות שלה. זה חוק בסיסי שלא עוברים עליו."
"כנראה שפספסתי את החוק הזה בספר החוקים."
"אל תתחכם אתי, אודי. תתפשט."
"מה?"
"להוריד ממך את הבגדים בכוח?"
עמדתי לומר שהוא יכול לנסות, ומה שיקרה לפרצוף שלו זו כבר לא בעיה שלי. אבל ברגע האחרון נזכרתי במה שאמר לי מקודם נדב. ירון פשוט רוצה להעניש, להרגיש גבר. אם אתן לו קצת עכשיו הוא אולי ירד ממני בהמשך. הנחתי שלהכאיב היה כמו סם בשבילו, ואם לא יקבל אפילו מנה קטנה זה עלול להסתיים רע.
הורדתי את הבגדים במהירות עד שנשארתי ערום לפניו. מזווית העין ראיתי את נדב מתקרב.
"אתה לא גורם ללקוחה להרגיש שמשהו לא בסדר בה. אתה משתף פעולה עם כל בקשה שלה, ומתנהג כאילו מדובר בבקשה השפויה ביותר בעולם. אני מובן?"
"כן."
"נדב, תביא את החשמל."
מצמצתי. "מה?"
ירון לא ענה. שמעתי את נדב הולך לאחד החדרים וכמה שניות לאחר מכן חזר ונתן לירון את מקל החשמל שזכרתי יותר מדי טוב. יוסי אהב במיוחד להשתמש בו. המחשבה על הכאב המטורף כשהמקל הזה נכנס לתוך הגוף שלי ופלט שם חשמל גרמה לרגליים שלי להרגיש חלשות. אבל ידעתי שיש לחשמל הזה עוצמות, ולא תמיד הכאב משמעותי במיוחד.
"עשיתי עבודה טובה," אמרתי. "היא הייתה מרוצה בסוף. אתה שוכח שאני לא מנוסה בזה."
"אני זוכר שאתה לא מנוסה בזה, וזו הסיבה היחידה שאני בוחר להיות אתך עדין. תרים את הידיים מאחורי הראש."
נאנחתי ועשיתי את מה שאמר. הוא התקרב עד שעמד ממש מולי, מביט עליי מלמעלה ונראה גבוה במיוחד בגלל שנעל נעליים ואני הייתי יחף. הוא הניח את קצה המקל על החזה שלי. נשמתי עמוק והכנתי את עצמי לכאב. במשך נצח הוא טייל עם קצה המקל על העור שלי, על החזה, מסביב לפטמה עם העגיל, על הצוואר. לא נתתי לו לראות שאני סובל, אבל לעמוד ככה בציפייה לכאב הייתה דרך מצוינת לרוקן בנאדם מאנרגיה.
המקל המשיך לטפס עד שהגיע לבית השחי שלי. הכאב היה פתאומי וחד. צווחתי אבל הצלחתי להישאר עם הידיים מעל הראש. מכה נוספת במעלה הזרוע. העור שם היה רך והכאב נשאר גם אחרי המכה. ידעתי שאם אנשך את שיניי אני עלול לגרום לעצמי לדמם, לכן שמרתי את הפה רפוי.
מכה נוספת בחזה, מתחת לפטמה. קפצתי לרגע, אבל לא זזתי. נדב התקרב ועמד ליד ירון, מביט על המקל נע על הגוף שלי. מכה נוספת בבטן. התחלתי לדאוג. עד עכשיו עמדתי בכאב, אבל הוא התקרב יותר מדי לכיוון המפשעה. מכה נוספת מתחת לטבור. אמרתי, "הבנתי את המסר. זה לא יקרה שוב."
"נדב, תביא את האזיקים."
"הוא לא צריך להביא כלום. אני לא עושה לך בעיות."
"נדב, זוז."
הוא הלך מבלי לומר כלום. נשארתי במקום, לא יודע אם לנסות להתנגד פיזית, או אולי פשוט לנסות לדבר אתו עד שישתכנע. אבל זה היה ירון, ומילים לא עבדו עליו.
מכה נוספת מעל שיער הערווה. התרחקתי לרגע אחורנית, אבל לפני שירון הספיק לאחוז בי חזרתי לעמוד לפניו עם ידיים מעל הראש. שמעתי את נדב חוזר. "מאחורי הגב?" הוא שאל.
"כן. הדוק."
הוא הוריד את ידיי ואזק אותן מאחורי הגב. חרקתי שיניים כשהברזל לחץ על העור.
עם קצה המקל מתחת לסנטר שלי, ירון אילץ אותי להרים את הראש ולהביט בעיניו. "בוא תגיד משהו מתחכם, כמו שאתה כל כך אוהב. קדימה, אני מת לשמוע משהו כזה."
רציתי לומר, קל לך לדבר כשאני עם אזיקים ואתם שניים עם חשמל, אבל עצרתי את עצמי. ירון חייך. "ילד טוב. בסוף גם אותך אני אחנך."
הוא הרחיק מעט את המקל ואחז לפתע בביצים שלי בחוזקה. ניסיתי לנוע לאחור. נדב הניח את ידו מסביב לחזה שלי ואמר, "בביצים ממש יכאב לו. אולי לא כדאי."
"אחרת איך הוא ילמד?"
"בתכלס הוא כבר הבין, לא?"
"בתכלס לא שאלתי מה אתה חושב. אם לא מתאים לך אתה יכול ללכת."
"נו, מתאים לי. סתם אמרתי."
"ירון, אני מצטער על מה שקרה, זה לא יקרה שוב. מספיק עם זה."
"מתי תבין שלשמוע אותך מתחנן הופך את זה לכל כך הרבה יותר כיף?"
כשהחשמל פגע בי במרכז הביצים צעקתי בכל הכוח. נדב מיהר לסתום את הפה שלי בזמן שירון אמר, "תן לו לצעוק. גם ככה אף אחד לא ישמע."
התנשפתי והתקשיתי לעמוד ישר. רגליי החלו לרעוד. "מספיק," אמרתי.
"אתה לא קובע מה מספיק. נדב, גרור אותו לשירותים."
הלכתי מכופף עם נדב, אחרי ירון. הוא הוביל אותנו לשירותים שהיו בקצה המסדרון. הם נראו גדולים ונקיים, עם אמבטיה ענקית בצד.
"כנס."
הבטתי על ירון לאחר שהצלחתי להזדקף. "למה?"
הוא סטר לי.
"כנס."
"תגיד לי…" סטירה נוספת.
"בוא תעשה את זה כשאני בלי אזיקים!"
"נדב."
הם דחפו אותי בכוח לתוך האמבטיה. קיבלתי מכות בברכיים ובאגן, והכאב השאיר אותי קצר נשימה.
"מניאקים!" צעקתי, אבל זה היה מטופש לצעוק כששכבתי ערום באמבטיה ושניהם עמדו מעליי.
"מה יקרה בפעם הבאה שלקוח ירצה להשתין עליך?"
ליחכתי את שפתיי. "אני אתן לו."
"גם הפעם נתת."
"נו, אני אתן ולא אומר כלום. בסדר?"
"מה יקרה אם לקוח ירצה לחרבן עליך?"
"מה?"
"שמעת את השאלה."
לעזאזל. זה נעשה מטורף מדי. "אני…"
"יש תשובה אחת נכונה ואחת לא נכונה. תבחר."
פשוט תאמר להם את מה שהם רוצים לשמוע. זו לא חייבת להיות האמת. "אני אתן לו לחרבן עליי."
"אם הוא רוצה להקיא לתוך הפה שלך?"
אלוהים. הרגשתי חלש ועל סף בחילה. "די עם זה. בבקשה."
"תענה!"
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. "אני אתן לו." לא לפני שאנסה לשבור לו את הפרצוף.
"יפה. זו התקדמות." הוא הניח את ידיו על קדמת המכנס והתחיל לפתוח את החגורה. "עכשיו נסיים את הלקח היומי שלנו. נדב, קדימה. גם אתה."
"עדיף שלא."
"אז צא החוצה."
"נו, ירון."
"אם אתה נשאר אתה משתין."
ניסיתי לקום על רגליי. "אף אחד לא – "
הוא סטר לי שוב עם גב כף היד. נפלתי הצידה, מרגיש את הלחי שורפת.
"תיזהר על הפנים שלו!" שמעתי את נדב צועק.
"צודק. בפעם הבאה אני אבעט בו. קדימה, תוריד ותשתין."
שכבתי על הצד, יודע שאני חייב לעצמי לנסות שוב לקום ולצאת מכל הסיוט הזה. אבל כאב לי והרגשתי תשוש. כאב הראש שתקף אותי בבוקר התחיל לפתע שוב, גם הפעם משאיר אותי כמעט משותק.
זרם חם פגע בי באזור המותניים, במפשעה. זרם נוסף על הכתף והחזה. שכבתי עם עיניי עצומות בחוזקה וניסיתי לא לשדר עד כמה אני נגעל, כמה אני קרוב להקאה ואפילו לבכי.
זה סתם שתן, אמרתי לעצמי שוב ושוב. עוד מעט תשטוף את זה והכול יעלם. הכול יעלם.
הם השתינו במשך זמן רב, או לפחות ככה זה הרגיש. לאחר שסיימו ירון אמר, "אני משאיר אותך כאן קצת כדי לחשוב על הלקח שלמדת היום."
שמעתי אותם יוצאים החוצה ולפני שנסגרה הדלת האור נכבה. נשארתי לשכב בחשכה, עדיין רטוב משתן. ידעתי שלא אצליח לפתוח את המים עם האזיקים ועם כאב הראש הזה, אז פשוט נשארתי לשכב ודמיינתי שאני גויה שכבר איבדה את היכולת להרגיש כאב.

הדלת נפתחה שוב לאחר חצי שעה בערך. שמעתי צעדים מתקרבים בזמן שהמשכתי לשכב עם עיניים עצומות.
"אני הולך להוריד את האזיקים ולשטוף אותך, טוב?"
לא עניתי. כאב לי מדי הראש בשביל לנסח מילים מובנות.
"אודי? שנייה." הוא הדליק את האור, וזה כאב כאילו האיר לי ישר לתוך העיניים. "מה קורה?"
"הראש."
"מה אתו?"
"כואב."
"כמו בבוקר?"
"כן."
"תן לי שנייה להוריד את זה." הוא הכניס מפתח לאזיקים ושחרר את ידיי. הכאב בזרועות הופיע מיד, כמו שידעתי שיופיע. "רוצה לשבת?"
"לא יכול."
"עד כדי כך."
"כן!"
השאלות המפגרות האלה רק החמירו את המצב.
"בסדר, לא צריך לצעוק. חכה פה." הוא יצא וכעבור כמה שניות שמעתי אותו אומר, "מתפוצץ לו הראש כמו בבוקר. הוא נראה רע."
"תן לו כדור כחול," אמר ירון.
"זה יעזור?"
"פשוט תיתן לו את זה."
"זה בחדר שלך?"
"כן, אתה יודע איפה."
דקה לאחר מכן נדב חזר פנימה. "אני נותן לך כדור עם כוס מים. תסתובב על הגב אם אתה לא יכול לשבת."
"מה – מה זה הכדור הזה?"
"לא יודע, אבל זה מה שאתה הולך לקחת. אין לי משהו אחר."
כאב לי מדי בשביל לחשוב על כל המצב הזה, על הכדור הכחול ומה שהוא גרם לי. הסתובבתי על הגב ונדב הכניס את הכדור לתוך הפה שלי. עם ידו מתחת לראשי התרוממתי מעט כדי לשתות מהמים.
"אני שוטף אותך, טוב?"
הנהנתי. רציתי לשטוף את עצמי, אבל לא הייתי במצב לעשות את זה לבד.
הוא הפעיל את המים והזרם היה בהתחלה קפוא, אבל מהר מאוד נעשה חמים. שכבתי בדממה עם עיניי עצומות והרגשתי את המים מכסים את כל גופי. הוא הפסיק לאחר כדקה והתחיל לסבן אותי עם כמות גדולה של סבון. הידיים שלו עבדו לאט, עיסו את הסבון על העור ביסודיות כאילו הייתי משותק בבית חולים שצריך לדאוג שהדם לא יפסיק לזרום לו בגוף.
הוא הרים את ידיי מעל הראש וסיבן את בית השחי שלי, כנראה הרבה יותר ממה שהיה צריך. כשהוא סיבן את המפשעה שלי לא לקח לו הרבה זמן להתחיל להביא לי ביד עם הסבון. סיננתי, "לא עכשיו."
"נעים לך. מתחיל לעמוד."
"בבקשה לא עכשיו."
"איך הראש?"
"יותר טוב."
"תרים מעט את הרגליים."
"לא."
"אנחנו רוצים שתהיה נקי, לא? גם החור שלך צריך סבון. אני לא אכנס."
"בבקשה תיתן לי לחזור לחדר שלי."
"אחר כך. אתה מרים בטוב או ברע?"
שוב התחיל להיות לי קר, וכל הסבון הזה כבר לא היה נעים על העור. הרמתי מעט את רגליי ונדב מיד החל לסבן את החור שלי עם כמות גדולה של סבון. זה הרגיש קר והייתי בטוח שבעוד רגע הוא ידחוף פנימה אצבעות, אבל הוא לא עשה את זה בסוף.
המים שטפו אותי שוב והפעם הצלחתי לשבת בכוחות עצמי. נדב אמר, "אני שוטף לך את הפנים. תפסיק לנשום לרגע."
הרגשתי כמו נכה, אבל רק רציתי שיסיים כבר כדי שאוכל להסתגר בחדר שלי ולשכוח מההשפלה הזו. הם הבטיחו לתת לי להשתמש במחשב, אבל לא ראיתי את עצמי עובד עכשיו. רק רציתי לעצום עיניים ולישון.
"יכול לעמוד לבד?"
נעזרתי בשולי האמבטיה והצלחתי להתרומם על רגליי. החדר הסתובב לרגע ונאלצתי להישען על נדב.
"בוא בזהירות."
הלכתי כשאני נשען עליו מעט עד לחדר שלי. קפאתי מקור. בתוך החדר מיד הלכתי למזוודה שלי והוצאתי משם בגדים חמים. כשסיימתי להתלבש נדב עוד היה בחדר. לא היה לי כוח לסלק אותו, אז פשוט התעלמתי מקיומו. נכנסתי מתחת לשמיכה והתכסיתי עד מעל הראש.
הוא התקרב למיטה וישב לידי. "סליחה על השתן."
לא עניתי.
"ראיתי שאתה משתף פעולה בהתחלה, אבל היית צריך להחזיק מעמד עד הסוף."
"אני רוצה לישון."
הרגשתי את היד שלו נכנסת מתחת לשמיכה. הוא הגיע אל החזה שלי מעל החולצה וצבט את הפטמה בלי העגיל. "תישן טוב, אודי. מחר על הבוקר תחזור שוב על העדות החדשה שלך, כי בצהריים שלמה כאן ואתה חייב לזכור מספיק בשביל לגרום לחוקרים להאמין."
"אני צריך עוד זמן."
"אין עוד זמן. פשוט תלמד את החומר." הוא עזב את הפטמה שלי. "מחר בבוקר אני אעיר אותך. אני רוצה מציצה טובה, טוב? אודי, שאלתי שאלה."
"בסדר."
"מעולה. ידעתי שבסוף יהיה לנו טוב ביחד." הוא נישק את הראש שלי דרך השמיכה ויצא החוצה.
הדממה והחשכה נשארו אתי עד ששקעתי בשינה עמוקה.

בבוקר התעוררתי עם יד על הפנים, ליטוף עדיין של הלחי. פקחתי את עיניי וראיתי את נדב עומד מעליי, עם הזין בחוץ. לקח לי רגע להבין שהזין הוא זה שליטף את הלחי שלי. עצמתי את עיניי.
"בוקר, אודי. ישנת טוב?"
מלמלתי, "כן."
"מעולה. הכנתי לך ארוחת בוקר. אחרי שנסיים פה תאכל ואז תעבור כמו שצריך על העדות שלך. שלמה יגיע וישמח לראות שאתה יודע את החומר."
שפשפתי את עיניי.
"מה השעה?"
"שבע."
"מוקדם."
"יש לך הרבה להספיק." שוב קצה הזין שלו על הלחי שלי. "תן לו נשיקה."
נאנחתי. "מתי אני מדבר שוב עם אלעד?"
"אלעד לא קשור עכשיו."
"אני רוצה לדעת מתי."
"אם תהיה היום בסדר אז בערב. גם תקבל קצת את המחשב. אבל אם תרד לי עכשיו חרא אני אדאג שלא תקבל כלום."
"הכדורים הכחולים האלה, אני – "
הוא אחז בשיער שלי בחוזקה. "למה אתה עושה את זה? למה אתה מעצבן סתם? מה כבר ביקשתי ממך, אה?"
"בסדר. עזוב."
הוא שחרר את השיער שלי וטיפס על המיטה, מעליי. הרגליים שלו היו משני צדי הראש שלי והזין בדיוק מול פי. פתחתי את הפה ומיד הזין שלו החליק פנימה. בגלל ששכבתי הוא הצליח להיכנס בקלות, והרגשתי את הכיפה שלו עמוק בתוך הגרון. לרגע נלחצתי מהעומק והתקשיתי לנשום, אבל הוא לא הראה סימנים של יציאה, לכן נאלצתי להירגע ולנשום דרך האף.
"איזה פה עמוק, אין דברים כאלה. תנשום לאט. עיניים אליי, אני רוצה לראות אותך. איזה יפה." הוא ליטף את המצח שלי. "תנסה ללקק."
בקושי הצלחתי להזיז את הלשון עם הפה שלי מלא בזין שלו, אבל הצלחתי מעט ונדב נאנח בהנאה.
הוא נע באיטיות פנימה והחוצה, ובכל פעם שקצה הזין הגיע לעומק הגרון שלי הייתי בטוח שבעוד רגע אני אתחיל להקיא. אבל תום העמיד אותי במצבים דומים בעבר, ולמדתי לשלוט במיצי הקיבה שכל כך רצו לצאת החוצה במקרים האלה.
נדב רעד מעליי וריח המפשעה שלו הגיע בעוצמה לנחיריי. כל מה שחשבתי עליו בדקות שלקח לו לגמור היה לא להיחנק ולא לנסות לבלוע רוק, כי זה ללא ספק היה מכניס אותי להתקף שיעולים. כשהוא גמר אחזתי בעוצמה בסדין כי הזין שלו השתולל בתוך הגרון שלי. הדבר היחיד שהיה טוב במצב הזה היה שהזרע החם שלו החליק במהירות במורד הגרון שלי, מבלי לעבור בדרך על בלוטות הטעם. באותה המידה יכולתי לבלוע תרופה.
הוא יצא ונשכב לידי, מתנשף ומצחקק. הגרון כאב לי בטירוף אבל בכל זאת התענגתי על אוויר שנכנס במהירות לריאות שלי.
"אין מילים," הוא מלמל והתרומם מעט כדי לנשק אותי בלחי. "מבטיח שתדבר היום עם אלעד, רק תנסה לא לעשות בעיות."
הנהנתי מבלי לענות. לא הרגשתי עייף, פשוט תשוש. נדב התרומם ואמר, "צריך קצת אימון בוקר. אין לנו זמן לרוץ, אז נעשה את זה פה. גם אין לי פה גינה שתוכל לסחוב בה סלעים כמו בפעם הקודמת, לצערנו."
כן, לצערנו.
"קום. תתחיל עם קצת שכיבות סמיכה."
"חשבתי שאני צריך לעבור על העדות."
"זה לא ייקח הרבה זמן. תעשה את זה בתחתונים, כן?"
קמתי מהמיטה והורדתי בגדים עד שנשארתי בתחתונים. התחלתי לעשות שכיבות סמיכה וזה עזר להעיף את השאריות האחרונות של השינה. נדב עמד לידי ואמר, "יש לך יופי של שרירי גב וכתפיים. טוב, מספיק. עכשיו כפיפות בטן. אני אחזיק לך את הרגליים."
האימון לקח בערך רבע שעה. הוא לא היה קשה במיוחד ואחריו הלכתי להתקלח ולצחצח שיניים. כשסיימתי התלבשתי ויצאתי החוצה. ירון ישב בסלון וקרא עיתון. ברגע שהרים את פניו הסטתי את מבטי לכיוון אחר והלכתי למטבח. הרגשתי את לבי פועם במהירות וכל כך רציתי לזנק עליו בגלל אתמול, אבל ידעתי ששום דבר טוב לא ייצא מזה, והייתה לי עוד עדות לעבור עליה.
נדב הכין פנקייק, ובזמן שאכלתי הוא אכל גם והביט עליי בלי הפסקה. הרגשתי את הרגל שלו בשלב מסוים מטיילת על הרגל שלי, אבל התעלמתי ואכלתי מהר יותר. לאחר שסיימתי לשטוף את הכלים חזרתי לחדר והתחלתי לקרוא את העדות. גם הפעם היא נראתה לי מגוחכת, אבל הצלחתי לראות מעט היגיון בחלק מהדברים. היה לי ברור שיהיה סיוט לנסות לשכנע מישהו ברוב הדברים ששלמה כתב, אבל היה עדיין סיכוי קטן שאצליח.
השעות עברו במהירות. חלק מהזמן קראתי ובחלק אחר עצמתי את עיניי והעמדתי פנים שאני מדבר עם החוקרים, מסביר להם איפה התבלבלתי, מה קרה "באמת" ולמה החלטתי לשנות גרסה אחרי שנה. דפיקה על הדלת החזירה אותי למציאות.
"אודי, שלמה פה."
יצאתי החוצה והלכתי אחרי נדב אל הסלון. שלמה נראה מעט לחוץ, אבל חייך כשראה אותי ולחץ לי את היד.
"אני מניח שעברת על העדות החדשה."
ירון לא היה בסלון, רק נדב, שהתיישב קרוב אליי.
"כן. מתי צריך ללכת למשטרה?"
"עוד שעה בערך. נעשה חזרה. מוכן?"
נשמתי עמוק והנהנתי.
בשעה הבאה הוא שאל אותי ים של שאלות, ומדי פעם דיבר אליי כאילו הייתי שקרן ופסיכי שסתם החליט יום אחד לשנות את העדות שלו מתוך שעמום, או טירוף. הצלחתי לשמור על שלווה יחסית כי ידעתי שזו הכנה טובה למה שיקרה מאוחר יותר, ולמרות שמדי פעם מעדתי וגמגמתי, הצלחתי לשמור רוב הזמן על קו תשובות אחיד ויחסית אמין.
"בסדר," אמר שלמה בסוף ונאנח. "זה מה יש. תזכור את הקטעים שתיקנתי אותך. לך ללבוש משהו נחמד, פשוט אבל אלגנטי. תסתרק גם."
"לבוא גם למשטרה?" שאל נדב.
שלמה גלגל את עיניו. "אתה עדיין מבוקש, במקרה ששכחת."
"אה. באסה."
הלכתי להתארגן ובזמן שהחלפתי בגדים נדב נכנס לחדר שלי ואמר, "היית בסדר גמור מקודם. כל הכבוד."
הנהנתי פעם אחת וסיימתי ללבוש את המכנסיים. לפני שעמדתי ללבוש חולצה מכופתרת נדב נעמד מולי. "לחוץ?"
"כן."
"אתה נראה רגוע."
"אני יודע להעמיד פנים."
"הבנתי." הוא הזיז את ידיי כשעמדתי לכפתר את החולצה ועשה זאת במקומי. לאחר שסיים הוא נישק את הצוואר שלי. "כשתחזור אני ארד לך עד שתגמור. אין לך לקוח היום."
"אני צריך לעבוד על המחשב."
"בסדר. תעבוד על המחשב. אני אדבר עם ירון."
"תודה. צריך לזוז." התרחקתי ממנו והלכתי בחזרה לסלון. ירון היה שם גם וכשראה אותי התקרב והחזיק מולי את הכדור הכחול. עמדתי לומר לו שהגיע הזמן שיבהיר לי מה הקטע עם הכדור הזה, אבל שלמה כחכח בגרונו והצביע על השעון. נאנחתי ולקחתי את הכדור.

בזמן הנסיעה למשטרה לא דיברנו, ואני הבטתי מהחלון וניסיתי לא לתת לפאניקה להשתלט עליי. זו רק עדות, אמרתי לעצמי. כבר הייתי במצב הזה יותר מפעם אחת, וזכרתי את התהליך יתר מדי טוב.
בחקירה הראשונה שלי רעדתי וקפצתי מכל רעש קטן. התחושה הייתה שתפסו אותי על ביצוע פשע. הבאתי להם את הדיסקים שנתן לי אלעד, אלה שהיו בהם חומרים מרשיעים לגבי החטיפה שלי והחטיפה של אחרים. אבל בשלב הראשוני הם לא הספיקו לעבור על הכול, ובינתיים מצאו שתי גופות בבית ממנו ברחתי, ותום אחד שהיה עדיין מחוסר הכרה.
הם גרמו לי להרגיש כמו פושע, ומה שסיפרתי להם גרם להרמות גבה וניעור ראשים. התחלתי לפקפק לרגע בשפיות שלי, כאילו שהכול היה הזיה ורק אני לא מצליח להבין את זה. הם התנהגו בטיפה יותר אנושיות כשנשברתי לגמרי והתחלתי לבכות. זה היה אחד הרגעים המביכים בחיי, אבל הרגשתי שהם לא מבינים את מה שאני אומר, ולומר את אותם הדברים שוב ושוב השאיר אותי מתוסכל בטירוף.
חוקרת אחת הצטרפה באמצע. היא ראתה את המצב שלי והפסיקה את העדות. דיברנו לבד בדקות הבאות. היה לה קול שקט ולא משנה מה אמרתי, נראה שהיא מאמינה לי. לא ידעתי אם מדובר בהצגה או לא, אבל מאוחר יותר הבנתי שבזמן שהתחלתי לתת את העדות, היא הייתה בחדר השני ועברה על הדיסקים. בשלב שנכנסה לחדר והתחילה לדבר אתי, היא כבר ראתה קטעים בהם הייתי עם הקולר, מבצע פקודות שניתנו לי ומקבל מכות מתי שהתחשק להם להרביץ. המילים שאמרתי לה רק חיזקו את הרושם שנוצר אצלה מצפייה בסרטים.
מהשלב הזה דברים התחילו לזוז אחרת. נשארתי לבד כמה דקות, מנסה להחזיר לעצמי מעט שליטה עצמית. כשהם חזרו לחדר החוקרים התנהגו אחרת הפעם, כאילו שבזמן שלא היו בחדר הם הבינו שאני לא סתם סוטה שמספר להם מעשיות. הפעמים שלאחר מכן, בהן נאלצתי לחזור על העדות שלי שוב ושוב, היו קלות יותר מהפעם הראשונה, אבל זו בכל זאת הייתה העדות היחידה שחשבתי עליה בזמן שנסענו לכיוון תחנת המשטרה.
החנינו מעבר לכביש, במגרש חנייה גדול שנראה מוזנח. המשטרה הייתה בבניין חדש שנראה לא מתאים לשכונה המתפרקת מסביב. התחלנו ללכת ולפני שעמדנו לחצות את הכביש שלמה סקר אותי במבטו ועיניו התרחבו. "חרא. אתם חבורה של סתומים."
"מה קרה?"
"בוא הנה."
הוא אחז בידי והוביל אותי הצידה, לא לכיוון של המשטרה. הלכתי אחריו עד שנכנסנו לתוך סמטה קטנה ומבודדת.
"תפתח את הכפתורים בחולצה," אמר שלמה ברגע שווידא שאנחנו באמת לבד.
מצמצתי. "מה?"
"תפתח את הכפתורים. שכחתם להוריד את העגיל בפטמה שלך. אפשר לראות אותו בקלות דרך החולצה."
נאנחתי. נהדר. "זה באמת משנה?"
"אמרת להם שהכריחו אותך לשים את העגיל. אם הם יקלטו שהוא שוב עליך הם עלולים להבין שמישהו מכריח אותך לספק את העדות הזו."
כן, אולי זה יהיה דבר טוב אם יבינו את זה. פתחתי את הכפתורים עד האמצע ושלמה מיהר להזיז הצידה את החולצה. "יש לך מושג איך מורידים את זה?"
"נראה לי. זה שונה מהישן שהיה לי." חיפשתי את הנקודה הקטנה בעגיל שאפשר להפעיל עליה לחץ כדי להפריד בין שני החלקים. כעבור כמה שניות מצאתי את האזור והצלחתי לשחרר את העגיל. הוצאתי אותו החוצה בזהירות עד שהפטמה שלי חזרה להיות שוב נורמלית, רק עם חור בתוכה. את העגיל הכנסתי לכיס ומיהרתי לכפתר שוב את החולצה.
יצאנו מהסמטה והמשכנו ללכת לתחנת המשטרה, כשלידי שלמה לא הפסיק למלמל, "נותנים לו לצאת עם עגיל בפטמה מהבית. חבורת דפוקים."

הדבר היחיד שהשתנה בשנה האחרונה הייתה מכונת הקפה החדשה. בזמן ששלמה הלך לבדוק מתי מתחילה הפגישה שלנו, הלכתי לשתות קפה חם. נעמדתי בצד עם הכוס וחיכיתי שדברים יתחילו להתקדם. הרגשתי מתוח ודרוך, כאילו בכל רגע מישהו יצעק "פצצה!" ואם לא אתחיל לרוץ מיד זה הסוף שלי.
לא יצרתי קשר עם עין עם אף אחד ולא נראה שלמישהו אכפת שאני שם. בסדר מבחינתי.
"אודי."
הרמתי את מבטי. שלמה סימן לי לבוא אחריו. הנחתי את הקפה בצד והתחלתי ללכת. המסדרונות שהובילו לאזור החקירות היו מוכרים גם כן, עד שהגענו לאותו המשרד שבו העברתי את הלילה הראשון שלי אחרי הבריחה.
בפנים חיכו לי שני פרצופים מוכרים. אחד היה החוקר הבכיר, ארז משהו, והשנייה הייתה לינה, זו שהייתה הראשונה להבין שאני לא משקר. כמעט חייכתי שראיתי אותה, כי מכל הצוות שטיפל במקרה שלי אתה הסתדרתי הכי טוב. לרגע חשבתי על זה שדווקא היא תתקשה לקנות את הגרסה החדשה של העדות, לאחר שכל כך האמינה לגרסה הקודמת.
אומנם לא חייכתי אליה, אבל היא כן חייכה כשראתה אותי, ואפילו התקרבה ללחוץ לי את היד. "מה שלומך?"
היא הייתה נמוכה יחסית, מעט מלאה, אבל עם שיער אדמוני חלק ופנים עגולות ונאות. זכרתי את היכולת שהייתה לקול שלה להרגיע אותי בקטעים שהייתי פקעת עצבים.
"אני בסדר. תודה. מה… מה אתך?"
"קידמו אותי לפני כמה חודשים, אז יש הרבה עבודה. לא הייתי אמורה להיות בעדות שלך היום, אבל ביקשתי רשות להשתתף." היא נראתה כאילו ציפתה שהודה לה, אבל האמת הייתה שלדבר לפניה פשוט יהיה קשר יותר. זייפתי חיוך והנהנתי.
ארז לחץ לי גם את היד. הוא היה כבן ארבעים, גבוה עם שיער שחור דליל. קרס קטנה וכתפיים רחבות. "אודי, שב. רוצה לשתות משהו?" היה לו קול של אחד שאהב לעשן.
"לא. אני מסודר."
לאחר שכולנו התיישבנו שלמה כחכח בגרונו ואמר, "טוב, כולנו יודעים למה אנחנו כאן. אודי החליט שהיו דברים בעדות הקודמת שלו שיצאו מעט מפרופורציה, וחשוב לו לתקן את הרושם שנוצר."
"אתה נשמע כאילו הוא פשוט התבלבל בקשר למה שקרה שם," אמרה לינה.
"כמובן שלא, הוא פשוט היה נתון בלחץ עצום, ורק אחרי כמה חודשים, וטיפול פסיכולוגי צמוד, הוא הצליח לעשות סדר בקשר לכל מה שבאמת קרה שם."
"אתה מתכוון לתפקיד של תום בכל הפרשה," אמר ארז ונשען לאחור בכיסא שלו.
"בדיוק. אני מציע שניתן לאודי לספר את הצד שלו, ומשם נמשיך."
ארז הנהן וסימן לי להתחיל.
בלעתי רוק ופתחתי את פי. תשקר, אמרתי לעצמי, תשקר כאילו אין מחר והכול תלוי בזה. תשקר.

נעמדתי מול המראה בשירותים ונשמתי עמוק. כפות ידיי רעדו ולבי פעם במהירות. שטפתי את הפנים וזה עזר מעט.
לעזאזל אתם.
לעזאזל.
העדות לא עברה טוב. מהרגע הראשון הם לא הבינו איך דברים כל כך משמעותיים השתנו בין העדות הראשונה שלי לבין החדשה. הייתי כל כך ברור בעבר בקשר לתפקיד של תום, חזרתי על אותו הסיפור פעם אחר פעם מבלי להתבלבל, עד שלא היה אחד שלא האמין לי. והנה, עברה שנה ופתאום "ראיתי את האור". לעזאזל עם זה. הכול היה טעות. המבטים של לינה הבהירו לי שהיא לא קונה את זה, וכל הניסיונות שלה לקבל עוד ועוד הבהרות השאירו אותי מותש. ארז, לעומת זאת, הפריע לי פחות בזמן העדות, או כי פחות או יותר האמין לי, או כי לא ממש היה לו אכפת מתיק שנפתח ונסגר לפני שנה.
אלה היו השעתיים הארוכות ביותר בחיי.
יצאתי מהשירותים ולא ראיתי את שלמה. הוא כנראה עדיין היה שם ודיבר, אולי ניסה למכור להם שקר נוסף.
רציתי לעוף משם, לא משנה לאן. התחלתי ללכת כשלפתע יד הושטה מאחד המשרדים ומשכה אותי פנימה. כמעט נפלתי, אבל ברגע האחרון הצלחתי להתייצב.
"מה?"
"תהיה בשקט. סגור את הדלת מאחוריך."
מיהרתי לסגור את הדלת. לינה נראתה מעט סמוקה. "מה הסיפור?"
"הסיפור?"
"למה שיקרת שם?"
"אני…"
"אודי, אני מכירה אותך. העדות הקודמת שלך הייתה הנכונה, זו שסיפרת עכשיו… שטויות."
העברתי יד על פניי. הרגשתי סחרחורת מתחילה להופיע. "זו האמת."
"גם עכשיו נשמע שאתה משקר. שב, אתה חיוור."
התיישבתי על אחד הכיסאות במשרד הקטן בלי החלונות. היא התיישבה לידי והניחה את ידה על הכתף שלי. "למה אתה כאן? רק שנינו פה, אתה יכול להיות כנה."
"לא, אני לא. פשוט… פשוט תקבלי את העדות שלי והכול יהיה בסדר."
"אנחנו בכל מקרה נעביר את זה הלאה לפרקליטות, אבל גם להם יהיו שאלות."
לא, רציתי לומר לה. בפרקליטות מקבלים כסף מג'ורג', ושם דברים יעברו חלק יותר.
"אמרתי את האמת."
"נכון, לפני שנה. אבל לא עכשיו. תסתכל עליי. אודי."
הפניתי אליה את מבטי.
"מי מכריח אותך לשנות את העדות?"
"אף אחד."
"אני יכולה לעזור לך."
"אני היחיד שיכול לעזור לעצמי."
"האנשים שמכריחים אותך, הם לא יפסיקו אחרי שתסיים את התפקיד שלך. אתה יודע יותר מדי."
"את לא יודעת את זה." לקח לי רגע להבין שבעצם חשפתי בפניה שהיא צודקת, שבאמת מכריחים אותי לשנות את העדות. נהדר.
"הנה המספר שלי." היא נתנה לי כרטיס קטן. "תחשוב טוב על מה שאתה עושה. כל מה שתגיד לי יישאר בינינו. אני לא אסכן אותך. אפילו אם יאמינו לעדות החדשה שלך, מתישהו הם יבואו לסגור אתך חשבונות. ככה אנשים כאלה עובדים."
"אודי." קולו של שלמה נשמע מהצד השני של הדלת. הרגשתי לחץ בחזה ומיהרתי לדחוף את הכרטיס לכיס במכנסיים.
לינה אחזה ביד שלי ולחשה, "תתקשר אליי."
נעמדתי במהירות כשהדלת נפתחה. שלמה נראה מבולבל. "הנה אתה."
"כן." כחכחתי בגרוני. "אפשר לזוז?"
הוא הנהן והעביר את מבטו בין לינה לביני. "אפשר. בוא."
מבלי לומר כלום יצאתי החוצה.

הנסיעה עברה בדממה, חוץ מהרדיו שהשמיע שירים מעצבנים. הרגשתי לחוץ ורק רציתי להסתגר בחדר שלי ולהירגע, אולי לעשות מקלחת חמה. כשהמכונית נעצרה הבנתי שאנחנו לא באזור דרום תל אביב. היינו ליד הירקון, מולנו המים המלוכלכים ומשפחות שטיילו באמצע היום.
"מה אנחנו עושים כאן?"
שלמה כיבה את המנוע. "מדברים. איך נראה לך שהלך היום?"
"אתה יודע שלא הלך טוב, אבל עשיתי את מה שיכולתי."
"נכון. ראיתי שהתאמצת. אבל הם כנראה יזמנו אותך לעדות נוספת, ובפעם הזו שנינו נצטרך להיות מוכנים יותר."
"מתי נראה לך שזה יקרה?"
"כמה ימים. בינתיים תגיד לי על מה דיברת עם השוטרת הזו."
"עם לינה?" ניסיתי להראות מבולבל מהשאלה. "היא טיפלה בתיק שלי בפעם הקודמת. אני מכיר אותה."
"מה היא שאלה אותך?"
"מה שלומי וכל זה. בקטנה."
"דיברה אתך על העדות?"
"לא. בקושי דיברנו דקה עד שנכנסת. אולי אם היה יותר זמן היא הייתה אומרת על זה משהו."
שלמה נשף אוויר והנהן. "בסדר. תזכור להגיד לי אם היא שואלת אותך לגבי העדות. הסתכלתי עליה בזמן שדיברת ולא נראה שהיא קונה את זה."
כן, כי יש לה שכל בראש.
המשכנו בנסיעה ושלמה הוריד אותי בכניסה לבניין. ראיתי את המכונית נוסעת והבנתי שבפעם הראשונה מזה כמה ימים הייתי לגמרי לבד. יכולתי ללכת לאן שאני רוצה מבלי שנדב וירון ידעו על כך. היה עליי ארנק עם מספיק כסף. המחשבה על להיות רחוק משני המטורפים האלה גרמה לראש שלי להסתחרר. התחלתי ללכת עד שהגעתי לבית קפה קטן בפינת הרחוב. הוא היה שקט בשעה הזו. התיישבתי בצד והזמנתי קפה חזק וטוסט.
אף פעם לא הייתי מאלה שיושבים לבד בבתי קפה, ואפילו בחודשים אחרי שברחתי, והתנתקתי מכל מי שהכרתי, העדפתי פשוט להימנע ממקומות שבדרך כלל יושבים בהם אנשים עם אנשים אחרים.
הקפה היה טוב, וגם הטוסט לא רע. שתיתי ואכלתי בשקט, חושב לעצמי על מה שאלעד כנראה עושה בשעה הזו. קיוויתי שהוא ודולב מסתדרים, לפחות ברמה שבה אלעד לא ישתגע לגמרי. היה לי ברור שהוא לא יצליח להתמודד כמוני עם התחושה שמישהו נמצא תמיד מעבר לכתף שלך, בודק כל צעד ומוכן להעניש כשאתה מפשל. לפעמים לא הייתה לו סבלנות לכלום, וכשהוא היה מתעצבן זה היה מצחיק. טוב, לפחות אני חשבתי שזה מצחיק.
הכנסתי את היד לכיס והרגשתי את הכרטיס של לינה. מה היא ציפתה שאעשה אתו, אתקשר ואספר לה הכול? ומה יקרה אחר כך? אפילו אם בדרך כלשהי היא תצליח לעזור לי, ברגע שג'ורג' או דולב ישמעו שבגדתי בהם, זה הסוף של אלעד. נאנחתי. לא, לא תהיה שיחה ללינה בקרוב, לפחות לא כל עוד דברים ימשיכו להתקדם לפי התוכנית.
"אפשר להצטרף?"
הרמתי את מבטי. "אני סתם יושב פה."
נדב התיישב בכיסא מולי. "לא צריך תירוצים. סתם הלכתי לקנות משהו וראיתי אותך פה." הוא לקח את מה שנשאר מהטוסט שלי והתחיל לאכול. "איך הלך?"
"לא משהו."
"אוי. ספר מה היה."
למרות שהעדפתי לצמצם את זמן השיחה שלנו לפחות או יותר כלום, מצאתי את עצמי יושב אתו בבית קפה ומספר לו בשקט על השעתיים במשטרה, בלי הקטע עם לינה, כמובן. כשסיימתי הוא עיקם את פיו ואמר, "טוב, נשמע בעייתי, אבל זה לא כאילו שקראו לך שקרן או משהו."
"לא, לא במפורש."
"סיימת פה?"
"כן."
"אז תשלם ונלך. רצית לעבוד על המחשב ולדבר עם אלעד, אם אני זוכר נכון."
"רציני?"
"נו, ברור שרציני. זה היה חלק מההסכם, לא? בוא."
שילמתי והלכנו בחזרה לכיוון הבניין. כשנכנסנו פנימה ראיתי שירון לא בסלון, וזו הייתה הקלה. לא היה לי כוח לספר גם לו מה היה במשטרה, והנחתי שגם ככה שלמה ידאג לעדכן אותו.
"אני אביא לך את המחשב, או שאתה מעדיף לדבר קודם עם אלעד?"
"אלעד קודם."
"בסדר. חכה פה. תוריד חולצה, חם."
הוא הלך ואני פשטתי את החולצה. לא היה חם, אבל תמורת שיחה עם אלעד ועבודה על המחשב היה לי ברור שיהיו שטויות בדרך. נדב חזר ולפני שנתן לי את הטלפון הוא נעצר וסקר את החזה שלי. "איפה העגיל?"
"מה? אה, שלמה אמר לי להוריד." הכנסתי את היד לכיס והוצאתי משם את החישוק הזהוב. נדב לקח אותו ממני במהירות. "אני רוצה לשים אותו."
"אולי עדיף ש – "
"אני רוצה. שב ותן לי לעשות את זה."
היססתי לפני שהתיישבתי. לא רציתי שידחוף דבר כזה דרך העור שלי, אבל אמרתי לעצמי שגם ככה החור כבר קיים שם. נשמתי עמוק בזמן שנדב התיישב לידי ואחז בקצה הפטמה. "זה כל כך מגניב."
"רק תיזהר."
"ברור." הוא קירב את קצה העגיל לפטמה שלי, וכשהכניס את הקצה פנימה הרגשתי לרגע כאב מהיר, אבל לא הוצאתי הגה. כעבור כמה שניות העגיל יצא מהצד השני ונדב סגר את הקצוות. הוא משך מעט בעגיל ואמר, "עכשיו אתה שוב אתה."
הייתי אני גם בלי העגיל, כנראה אפילו יותר אני. "אפשר את השיחה עכשיו?"
"בטח."
"יש מצב לדבר לבד?"
הוא משך בכתפיו. "אם לא אכפת לך להתעסק קצת אחרי זה, אז בסדר."
"שיהיה."
הוא נעמד ונתן לי את הטלפון. "תהנה."
נשענתי לאחור על הספה ונשמתי עמוק. לא ידעתי מה אני רוצה שאלעד יידע, עד כמה להכניס אותו לחיים במקום הזה. ידעתי שאין סיכוי שאספר לו על אתמול בלילה, על הקטע עם השתן בזמן שהייתי כבול באמבטיה. שום דבר טוב לא ייצא מזה שיידע על זה, ובאמת שהעדפתי להשאיר את זה מאחוריי. אבל דברים אחרים הייתי מוכן לספר, אפילו אם יהיה לו קשה לשמוע. היה לי חשוב להרגיש שיש מישהו שיודע מה קורה לי ושם זין.
חייגתי את המספר שלו וחיכיתי. הוא ענה לאחר חמישה צלצולים, שהרגישו יותר כמו עשרה.
"הלו."
"היי."
"אודי? זה אתה?"
"כן. מה?"
"חכה רגע. אל תנתק!" הוא אמר כמה דברים ביוונית, על זה שהוא יוצא לדבר בחוץ. שמעתי אותו מזיז כיסא ואז רץ. הדבר הבא ששמעתי היה דלת נפתחת ונסגרת. "אני בגינה עכשיו, אף אחד לא שומע."
"דולב לא אתך?"
"לא. לא כשאני בעבודה. כשאני בבית הוא כל הזמן שם."
"איך אתה מסתדר אתו?"
"הוא מרגיז, אבל אנחנו בסדר. הבנתי שהוא רכש חדש של ג'ורג', לא ממש מעורב במעגל הפנימי שלו. אין לי כמעט מידע לשאוב ממנו, אז זה מרגיז."
"לפעמים עדיף לדעת כמה שפחות."
"לא כשזה נוגע אליך." הוא נשם עמוק. "מה שלומך, אודי?"
"הימים מרגישים מאוד ארוכים."
"ספר לי מה קורה שם. תזכור שאני באמת רוצה לדעת."
כן, זה היה לי ברור. "אתמול בלילה הייתי אצל לקוחה."
"לקוחה? כמו…?"
"לקוחה ששילמה כסף בשביל להזדיין אתי." ואחר כך להשתין עליי.
"אלוהים. לא."
"זה לא כזה דרמטי. היה לי ברור שזה הכיוון."
"למה הם עושים את זה? איך זה קשור לתום?"
"מבחינתם הכול הולך ביחד. נמאס לי לנסות לחשוב למה דברים קורים כמו שהם קורים. אני פה, באמצע החרא הזה, וחלק מהחרא הזה מחייב אותי להיות זונה. זה מה שיש."
"אל תגיד את זה. בבקשה."
שמעתי מהקול שלו שהמילים שלי פגעו בו, ומשום מה זה הרגיז אותי. רציתי לשמוע ממנו שהוא מבין שאין לי ברירה, שאלה החיים ועושים את מה שחייבים לעשות. במקום זאת קיבלתי זעזוע ורחמים.
"היום היינו במשטרה. מסרתי עדות."
"כבר? מעולה. איך היה?"
"לא משהו. הם כנראה לא קנו את הכול, מקווה שלפחות חלק כן. כנראה שיזמינו אותי שוב, ואז אני אהיה צריך להיות מוכן יותר."
"טוב, אתה בטוח תהיה. לא היה לך הרבה זמן ללמוד את החומר."
"כן, וגם החומר די מגוחך, אז זו בעיה."
הוא צחק לרגע. "כל כך טוב לשמוע את הקול שלך. איך אתה מסתדר עם שני האפסים האלה?"
"בסדר. אל תדאג בקשר לזה. אני יודע להסתדר."
"זה ברור לי. אתה מהשורדים. יוצא לך לעבוד קצת משם?"
"לא ממש. אני אעשה את זה עכשיו, אחרי שנסיים."
"אתה עם אחד מהם עכשיו?"
"לא. לבד בסלון."
"אוקיי…" ממש הצלחתי לשמוע את הגלגלים נעים בראש שלו. "אני רוצה שתעצום את העיניים, אודי. אל תדבר, פשוט תקשיב."
עצמתי את עיניי. "בסדר."
"תדמיין שאני נמצא אתך בחדר, הולך אליך ונעצר מולך. אני מושך ממך את כל הבגדים ואחרי ששנינו ערומים אני מושך אותך אליי ואנחנו מתנשקים בעמידה. הלשון שלי עמוק בתוך הפה שלך, היד שלי אוחזת בשיער שלך. אני נוגע בפטמות שלך, צובת אותן בעדינות, מושך קצת וגורם לך להיאנח."
עם עיניי עדיין עצומות ודם שזרם במהירות לכיוון המפשעה שלי, נאנחתי בקול.
"אחר כך אני ארים את הידיים שלך מעל הראש ואלקק את בתי השחי שלך, ארטיב אותם לגמרי. אני אקח אותך לחדר השינה ואשכיב אותך על המיטה. הזין שלך יעמוד חזק ואת כולו אני אכניס לעומק הגרון. את הלשון אני אעביר מסביב לכיפה שלך, אטעם מעט מהזרע שלך ואיהנה מכל טיפה שתצא החוצה. אתה תיאנח מתחתיי ותניח יד על הראש שלי, כדי שאכניס יותר ממך. בינתיים הידיים שלי ילטפו לך את הביצים, ימששו אותן בזמן שהשפתיים לא יפסיקו לרגע לרדת לך."
בשלב הזה כבר הייתי עם היד בתוך המכנס, הבאתי לעצמי ביד בעדינות והרגשתי את עורי מתחמם במהירות.
"אני רוצה שתזיין אותי," לחשתי.
לאחר רגע של שתיקה הוא לחש בחזרה, "באמת?"
למה לא? רציתי לומר. למה לעזאזל שלא תעשה את זה אם אחרים עושים את זה מבלי בכלל לשאול?
"כן. אני רוצה אותך בפנים. ספר לי איך היית עושה את זה."
"אני…" הוא כחכח בגרונו. "אני ארים את הרגליים שלך על הכתפיים שלי. החור היפה שלך יהיה בדיוק מול העיניים שלי. אני אלקק אותו ואתה תרעד ותחזיק חזק במיטה. אני ארים מעט את הראש ואשאל אותך אם אתה מוכן להיפתח בשבילי, ואחרי שנביט אחד לשני בעיניים במשך כמה שניות, אתה תגיד שכן, אתה מוכן. אני אכניס אצבע אחת פנימה, ארגיש כמה אתה חם ולח בפנים. אני אתמכר לתחושה וארגיש את הזין מתחיל לכאוב מכל הדם שממלא אותו. האצבע תנוע בתוך הגוף שלך. השרירים שלך יתנגדו לי רק בהתחלה, אבל אתה תדע שאני לא אפגע בך, וזה ירגיע את השרירים מהר. אצבע שנייה תכנס אחר כך. אתה כבר תתחיל להרגיש שאני מזיין אותך, למרות שיהיה לך ברור שזה עדיין רק דוגמית. אתה תניע את המותניים בקצב האצבעות שלי ותיאנח. הזין שלך יעמוד ואתה תתחיל להביא לעצמך ביד. שתי האצבעות שלי יכנסו הכי עמוק שאפשר, וברגע שזה יקרה אני אדע שאתה מוכן לקבל אותי."
"אני מוכן," לחשתי. הייתי מודע לכך שאני בוכה, למרות שהדמעות הרגישו לא שייכות, כאילו היו של מישהו אחר. בכיתי והבאתי לעצמי ביד.
אלעד המשיך לדבר, תיאר בשקט איך הוא נמצא בתוכי, נע ביחד אתי, מנשק אותי תוך כדי, מביא לי ביד כדי שנגמור באותו הזמן.
המשכתי לבכות בכל הזמן הזה, כי ככה בדיוק זה היה אמור להרגיש. סקס היה אמור להיות משהו שעשיתי עם אלעד, שנינו ביחד בלי מחסומים. לא כשאני עומד על ארבע וג'ורג' דוחף את עצמו לתוכי. לעזאזל, הייתי טיפש שמנעתי מעצמי את הרגעים האלה עם אלעד.
הוא הפסיק לדבר. אפילו לא שמתי לב למילים האחרונות שלו. מיהרתי לנגב את פניי לאחר שהוצאתי את היד מהמכנס. "תודה," אמרתי.
"כל מה שאמרתי לך יקרה בקרוב. זה רק עניין של זמן."
"אני יודע."
"מסמנים לי פה לחזור למרפאה. אני עומד עם הצד אליהם כדי שלא יראו שממש עומד לי."
צחקתי. "הרופא השובב."
"זה אני." הוא נאנח. "עד הפעם הבאה, אודי שלי."
"עד הפעם הבאה, אלעד."

ישבתי במשך כמה דקות בדממה, מביט על כלום, עד שנדב חזר לסלון עם המחשב הנייד שלי. "אתה בסדר?"
"כן."
"בכית?"
"לא. קצת. עזוב."
"בסדר. הנה המחשב." הוא התקרב והניח אותו על השולחן מלפניי. לא היה לי כוח לעבוד עכשיו, אבל גם ככה הייתי בפיגור מטורף. לפני שהספקתי לפתוח את המחשב נדב התיישב על הברכיים שלי, פניו מולי.
"אני צריך לעבוד," אמרתי.
"אני יודע. עוד רגע. איך היה עם אלעד?"
"בסדר."
"הוא מסתדר בלעדיך?"
הפנים שלו היו ממש קרובות לשלי. "הוא מסתדר."
"בטח מתגעגע."
לא עניתי. הוא הניח את היד על הלחי שלי. "תעצום את העיניים."
"למה?"
"נו, תעצום."
נאנחתי ועצמתי את עיניי, חושב שאולי הוא ראה אותי מקודם נוגע בעצמי בזמן השיחה עם אלעד. הרגשתי את הנשימה החמה שלו על האוזן שלי. הוא לחש, "תדמיין שאני אלעד."
נחרתי. "בטח."
"ששש. תירגע ותדמיין שאני אלעד. זה יכול לעבוד. אתה רוצה שהוא יהיה במקומי, לא? אתה רוצה שהוא יישב עליך עכשיו, שהוא זה שילחש לך באוזן." הוא דיבר כל כך בשקט עד שלרגע היה אפשר לדמיין שאלעד הוא זה שלוחש לי.
"תדמיין שאלעד הוא זה שמלטף לך עכשיו את הפטמה, שמרגיש שמתחיל לעמוד לך." השפתיים שלו טיילו על הלחי שלי. "תדמיין שהוא מרגיש את העור שלך ואת החזה."
אלוהים, הפסיכי הזה גרם לי לדמיין שאני באמת עם אלעד. זה לא עבד לגמרי, אבל איכשהו זה עבד מספיק בשביל לגרום לי לרצות לגעת בו. היה לי ברור מי באמת יושב עליי, אבל כל כך התגעגעתי אל אלעד עד שהרשיתי לעצמי לזרום עם האשליה. הנחתי את ידיי על מותניו של נדב והרגשתי עד כמה הוא רזה. רזה בדיוק כמו אלעד.
השפתיים נישקו מתחת לעין שלי, ולעזאזל – גם אלעד היה עושה את זה. נשארתי עם עיניי עצומות בחוזקה, כדי לא לראות לפתע את נדב מולי.
הלשון שלו עברה במעלה הצוואר שלי, בזמן שהידיים לא עזבו את החזה.
"איך אלעד מנשק אותך?" נדב שאל בשקט. "ספר לי."
ליחכתי את שפתיי. "הוא… מנשק עם השפתיים בהתחלה, ואז מכניס מעט את הלשון. יונק לי את השפתיים. בסוף הלשון שלו עמוק בתוך הפה שלי."
"עומד לך חזק. אתה מרגיש?"
"כן."
"תפתח את הפה. אלעד הולך לנשק אותך עכשיו."
וכמו מסומם שלא יודע מה קורה אתו, פתחתי את פי ונתתי לנדב להצמיד את שפתיו לשפתיי. בשניות הראשונות היה לי קשה לזרום, לתת לו לנשק אותי ולהחזיר נשיקה, אבל ככל שחלף הזמן היה קל יותר לדמיין שזה אלעד, עד שהגיע הרגע שהצלחתי לגרום לעצמי להשתכנע מספיק שהגוף הרזה שיושב עליי הוא באמת אלעד, ולא איזה זבל שקוראים לו נדב. ברגע שזה קרה הצמדתי את נדב אליי ונישקתי אותו בחוזקה. דחפתי את הלשון לתוך הפה שלו והכנסתי את היד מתחת לחולצה שלו. צבטתי את הפטמה שלו בחוזקה והוא נאנק בקול, כמו שאלעד היה עושה.
זו הייתה נשיקה רעבה, עם הרבה לשון ורוק. שנינו נאנחנו בקול ועמד לי כל כך חזק עד שבאמת דמיינתי את עצמי מוריד לו את המכנסיים ומתחיל לזיין אותו. כאילו קרא את מחשבותיי, שמעתי אותו לפתע לוחש, "אני רוצה שתזיין אותי, אודי." הוא שוב לחש, כך שהיה קל יותר לדמיין שאלעד מבקש ממני.
"אני… לא יכול. זה יותר מדי."
"ששש. זה לא. הנה." הוא פשט את החולצה, לפחות כך זה נשמע, והדבר הבא שהרגשתי היה את הבד מכסה את עיניי ונקשר מאחורי ראשי. נדב קם ממני ושחרר את המכנס שלי. "אתה הולך לזיין עכשיו את אלעד, רק את אלעד."
פתחתי את פי כדי לסרב, אבל לא באמת הייתה לי סיבה. לעזאזל עם זה, רציתי לזיין עכשיו, רציתי לדמיין שאני בתוך אלעד, בדיוק כמו שלפני רגע דמיינתי שאנחנו מתנשקים. הרגשתי רוק על הזין לאחר שנדב משך ממני את המכנס והתחתונים. "הזין היפה שלך הולך להיות עכשיו בתוכי. אתה רוצה את זה. נכון?"
"כ – כן."
הוא נגס בפטמה שלי ומלמל, "כזה סקסי."
שמעתי אותו מתפשט לגמרי ואז חוזר להתיישב עליי. הוא נישק אותי שוב במשך דקה בערך ואז התרומם מעט והניח את החור שלו בדיוק מעל קצה הזין.
השרירים שלו לא נפתחו מיד, אבל בתנוחה הזו היה קל יותר לחדור אליו. הנחתי את ידיי על המותניים שלו ודחפתי אותו למטה. הוא נאנק ואחז בחוזקה בכתפיי, אבל לא עצרתי עד שהרגשתי את הזין מחליק פנימה, עמוק. צבטתי בחוזקה את הפטמות שלו בזמן שהתחלתי לנוע בתוכו. הוא היה רזה מספיק בשביל שלא יהיה לי קשה, והיה לו כנראה מספיק ניסיון בשביל לשלוט בשריריו.
"חזק," הוא לחש לי וליקק את הצוואר שלי. "עמוק, אודי."
מחצתי אותו עליי, עד שהזין היה עמוק ככל שיכול היה להיות. החום שלו כיסה את הזין שלי, כמו פה רעב שרוצה לבלוע את כולי. הרגשתי רעידות בכל רגליי, בנוסף לדחף לאחוז בו בחוזקה, להרגיש את העור שלו, לטעום את העור שלו.
אלעד ישב עליי עכשיו, הייתי בתוכו. לא היה אף אחד אחר. משכתי אותו אליי עד ששוב טעמתי את הפה שלו. נסחפתי כל כך עד שמצאתי את עצמי מרים אותו ומשכיב על הספה. עם הכיסוי עדיין מסביב לעיניי זיינתי אותו כשהוא על הגב, רגליו מסביבי.
"אלוהים – כן. אודי, כן. זה טוב."
כיסיתי את הפה שלו עם כף ידי כדי שיפסיק לדבר. היה קשה לדמיין את אלעד מתחתיי כשהקול של נדב הופיע כל הזמן. אבל כשהגניחות שלו נחסמו דרך היד שלי, היה יותר קל לדמיין שנדב הוא מישהו אחר.
נכנסתי ויצאתי ממנו בלי הפסקה, ובכל הזמן הזה הפה שלי לא עזב את העור שלו. הוא היה חלק, העור רך והפטמות גדולות. הרגשתי כל פטמה מתקשה כשנגסתי בה וינקתי, בדיוק כמו שהיה קורה עם אלעד.
לרגע התחלתי להבין את תום והאחרים בזמן שזיינו אותי, את התחושה של השליטה, של הכוח, ששוטפת אותך כשאתה בתוך גבר אחר. התנועות שלי קבעו את רמת ההנאה והכאב של נדב, ותחושת הכוח הזו סחררה אותי.
הרגשתי שאני עומד לגמור. לחשתי לנדב באוזן, "אני קרוב," והרגשתי אותו מהנהן עם ידי עדיין על הפה שלו. גמרתי בתוכו וזה הרגיש מדהים. לא היה לי מושג כמה רציתי לגמור עד הרגע הזה. כשיצאתי ממנו עדיין נשארתי עם החולצה שלו מסביב לעיניי. שמעתי אותו מתנשף לידי וידעתי שאם לא אקום עכשיו ואלך להתנקות, הוא בטח יבקש שארד לו עד שיגמור. נעמדתי וכשהייתי עם הגב אליו הורדתי את החולצה מהעיניים.
"אני זז להתקלח."
"רגע. חכה. יו, היה מדהים. נכון?"
"כן. היה טוב."
"למה אתה ככה? בלי נקיפות מצפון וכל זה. לא בגדת בו או משהו."
"אני יודע."
שמעתי אותו מתיישב ולפתע הידיים שלו היו על הישבן שלי.
"נדב."
"שנייה. רק ליקוק מהיר ואז כל אחד ילך להתקלח." הוא פיסק אותי והעביר את הלשון על החור שלי, שהיה בטח מיוזע כמו שאר הגוף שלי. זה הרגיש נהדר, אבל לא השמעתי שום קול כי רציתי כבר לעוף למקלחת. כשסיים ללקק הוא נישק את הגב התחתון שלי ואמר, "נפגש פה עוד כמה דקות ואז תעבוד על המחשב. אני אכין לנו משהו לאכול."
מבלי לענות הלכתי לחדר ומיד למקלחת. לא בגדת באף אחד, אמרתי לעצמי. זה היה כמו סקס עם לקוח. טוב, יכולתי לנסות לשכנע את עצמי כל היום, אבל התחושה בכל זאת הייתה שאני חתיכת מניאק.

כשחזרתי לסלון נדב לא היה שם. לקחתי את המחשב ומיד התחלתי לעבוד. חשבתי לשלוח מייל לאלעד, אבל זה היה מסוכן מדי, וגם ככה דיברתי אתו מקודם. עברתי על מיילים משני הלקוחות החדשים שמצאתי. הם לא היו מרוצים מההיעלמות שלי. כתבתי להם שקרה משבר משפחתי ולכן נאלצתי לחזור לישראל. התנצלתי והבטחתי שמעכשיו אוכל להיות בקשר, ובמקרה הצורך גם להיפגש פנים מול פנים. כשסיימתי עם החלק הזה התחלתי לעבוד.
עברה יותר משעה עד שנדב יצא החוצה והתיישב לידי. התעלמתי ממנו. הוא הביט עליי עובד, אולי חיכה שאומר משהו, אבל היו לי יותר מדי דברים להספיק.
"זה היה סקס מדהים, אודי," הוא אמר פתאום.
"כן."
הוא הניח יד על המקלדת, מאלץ אותי להפסיק. "אתה מתבייש?"
"לא."
"טוב, כי אין לך סיבה. סקס זה סקס, לא?"
"סקס זה סקס."
"איך זה הרגיש, להיות בתוכי?"
"אני ממש חייב לסיים את זה."
"עוד רגע. תגיד לי איך זה הרגיש."
"זה הרגיש טוב. לא יודע, נעים. כמו שאמרת, סקס טוב."
"אמרתי סקס מדהים."
"נו, אז סקס מדהים."
"בסדר. טוב לשמוע אותך אומר את זה. כל הזמן רציתי לזיין אותך, ולא חשבתי על זה שאולי יהיה יותר כיף אם תזיין אותי. מה אתה מעדיף?"
הוא שאל את זה כאילו דובר בשאלה שגרתית לגמרי, אבל ידעתי לזהות הזדמנות כשנתקלתי בה. "אני מעדיף לזיין אותך."
"וואלה. מעולה. אז אנחנו באותו ראש." הוא נישק את הלחי שלי. "רעב?"
"כן."
"מה בא לך?"
"לא משנה לי. חייב להמשיך לעבוד."
"טוב, אני אכין משהו." הוא קם מהספה והלך למטבח. נשפתי אוויר בהקלה והמשכתי לעבוד.
לאחר חצי שעה נוספת נדב קרא לי לבוא לאכול, בדיוק כשסיימתי לעדכן משהו חשוב באחד האתרים שעבדתי עליהם. הורדתי ממני את המחשב ומתחתי את השרירים, שהספיקו להיתפס מאז שהתחלתי לעבוד. הרגשתי עייף בטירוף, אבל גם מורעב.
בארוחה בקושי דיברנו, ומבחינתי זה היה בסדר גמור. אכלתי את החביתה והסלט כשאני לא מרים את ראשי מהצלחת, וחשבתי על לישון קצת לאחר מכן. השעה הייתה כנראה חמש אחר הצהריים, ואם אישן עכשיו איזו שעה לא אהרוס לעצמי לגמרי את שנת הלילה.
הדלת נפתחה קצת אחרי שסיימנו לאכול ואני שטפתי את הכלים. נדב היה בחדר שלו. ירון נכנס ושאל, "איך היה?"
סיימתי על הכלים וניגבתי את ידיי עם מגבת קטנה. "בסדר."
"לא מה ששמעתי משלמה."
אז הוא בעצם שאל שאלה רטורית. "היה יכול להיות יותר גרוע. אם יזמינו אותי שוב לתת עדות ילך יותר טוב."
"הבנתי. איך הראש?"
"הראש?" בזמן הארוחה הוא התחיל לכאוב מעט, לא משהו רציני, פשוט מרגיז. עכשיו הכאב נעשה מעט יותר מורגש. "אולי תספר לי מה קורה פה."
"הרבה דברים קורים פה, אודי."
"מה קורה עם הראש שלי? עם הכדורים הכחולים?"
הוא משך בכתפיו ופשט את הז'קט שלבש. "החיים מלאים במסתורין. תתרגל."
הלכתי אחריו בזמן שהחל להתקדם לכיוון החדר שלו. "אני רוצה לדעת מה הכדורים האלה. אחרת אני אפסיק לקחת אותם."
מבלי לעצור הוא צחק בקול. "לא רוצה את הכדורים? אין בעיה. לא תקבל אותם. מה שבא לך."
"נו, ירון, עצור רגע."
הוא נעצר בכניסה לחדר שלו, לאחר שפתח מעט את הדלת.
"תגיד לי בבקשה מה הסיפור עם הכדורים."
"שאלת שאלה וקיבלת תשובה. אם אתה רוצה תשובה אחרת, אני מציע שתשנה את הדרך בה אתה שואל את השאלה."
"מה? איך?"
הוא התקדם מעט, עד שעמד ממש מולי. "אני אוהב יצירתיות, אבל הפעם אני אקל עליך. קודם כל יעזור אם לא תהיה לבוש כשאתה שואל אותי את השאלה הזו, ויעזור גם אם תהיה על הברכיים."
"אתה דפוק."
הוא חייך וטפח לי על הכתף. "אני אהיה בחדר אם תרצה לשאול אותי שוב."
הדלת נסגרה מול פניי. נשארתי במסדרון, מרגיש דחף לשבור משהו. בחור דפוק. משוגע. הסתובבתי ודפקתי על דלת חדרו של נדב. שמעתי אותו אומר, "פתוח," ונכנסתי פנימה. הוא ישב על המיטה, הגב על הקיר. קרא ספר עבה.
"למה העצבים?" הוא שאל.
"תגיד לי בבקשה מה הסיפור עם הכדורים הכחולים."
"נו, אודי – "
"אני אזיין אותך. כמו מקודם. היה לך טוב, לא?"
"כן, ברור, אבל…"
"אז ספר לי מה הסיפור עם הכדורים האלה, והיום בלילה אני מזיין אותך."
הוא הניח את הספר בצד. "קודם כל אני לא אוהב שאתה מתנהג כאילו עשית לי טובה מקודם. אתה אהבת את זה בדיוק כמוני, אולי אפילו יותר. חוץ מזה, כבר אמרתי לך – אין לי מושג מה הקטע עם הכדורים האלה. אני לא יודע הכול. ירון יותר מקושר ממני בחלק מהדברים. ניסית לשאול אותו?"
"כן. לא עבד."
נדב משך בכתפיו. "נסה לחכות להזדמנות טובה יותר ותשאל שוב. אין לי עוד מה להגיד לך."
העברתי יד על פניי. "טוב, שיהיה. אני זז לישון קצת."
"רוצה להתנשק?"
"לא."
יצאתי החוצה וחזרתי לחדר שלי. יכולתי להמשיך לעבוד על המחשב, אבל הייתי עצבני ועייף מדי. שינה טובה תגרום לי לקום רענן יותר, ואז אוכל להמשיך לעבוד. הם אמרו שלא צפויה לי פגישה עם לקוח היום, ולא ראיתי את עצמי יוצא לקרוע את העיר.
נשכבתי על המיטה ונרדמתי כמעט מיד.

התעוררתי לתוך כאב. לא ידעתי אם הכאב הוא זה שהעיר אותי, או שפשוט חיכה בסבלנות עד שאתעורר לבד בשביל להתקיף אותי באגרסיביות.
אחזתי בראשי ולרגע התלבטתי אם לנסות לפתוח לעצמי את הראש כדי לתפוס את מה שמכאיב ולמשוך אותו החוצה. הלב שלי פעם במהירות והתחלתי להזיע. הצלחתי להתרומם לאחר כדקה ובהליכה לא יציבה הגעתי לדלת. פתחתי אותה ויצאתי למסדרון. השעה הייתה תשע בערב. ישנתי יותר ממה שתכננתי. דפקתי על דלת חדרו של נדב. הוא לא ענה. פתחתי אותה כדי לבדוק אם הוא ישן, אבל החדר היה ריק. התחלתי להילחץ שאני לבד בדירה. לא ידעתי עם מי אוכל לדבר, לבקש עזרה. להגיע לבית החולים היה הפתרון ההגיוני, אבל היה לי ברור שהצעד הזה יתנקם בי מאוחר יותר.
נשענתי עם הגב על הקיר, מנסה לייצב את הנשימות. היה לי חם בכל הגוף ובקושי הצלחתי לעמוד זקוף. טיפה של זיעה זלגה מהמצח שלי, במורד הפנים ועד לצוואר. אמרתי לעצמי שעמידה במקום לא תפתור כלום, וסביר להניח שהכאב רק יתחזק בזמן בקרוב. כנגד רצוני גררתי את עצמי לדלת של ירון ודפקתי עליה.
שמעתי צעדים ולאחר כמה שניות הדלת נפתחה. הוא סקר אותי במבטו, לא נראה מופתע, רק אדיש.
"אודי. רצית משהו?"
"אני… כואב."
"כואב? איפה?"
"הראש. אתה יודע שכואב." לדבר רגיל היה קשה מדי, וכך גם לעמוד. התיישבתי על הרצפה באמצע המסדרון, מרגיש מסוחרר מהמאמץ. ירון הניח את הרגל היחפה שלו על הכתף שלי ודחף אותי אחורנית. כמו בובה נפלתי לאחור. המסדרון היה רחב, לכן לא פגעתי עם הראש בקיר כשנפלתי, גבי על הרצפה. ירון התקרב ונעמד ליד ראשי, מביט עליי ממרחק שנראה עצום.
"אתה לא נראה טוב, אודי. קצת חיוור. קצת מזיע."
"בבקשה. עשה משהו."
הוא הניע את ראשו הגדול מצד לצד, וזה גרם לי להרגיש עוד יותר מסוחרר. "אתה מקשה עליי כאן. מצד אחד אני רוצה לעזור לך, אבל מצד שני אמרת שאתה לא מתכוון לקחת יותר את הכדורים הכחולים, ובהתחשב בהצהרה האמיצה הזו, אין לי באמת איך לעזור לך."
רציתי לקלל אותו, להפיל אותו כדי שאוכל להכניס לו מכות. אבל עם מעט הכוח שנשאר בי הצלחתי רק למלמל, "כדור. תן לי כדור. בבקשה."
הוא חייך, כמו החתול המשוגע של אליסה בארץ הפלאות. "אני הולך להביא את הכדור. זה לא אומר שאני אתן לך אותו. אם תהיה ערום כשאני חוזר, זה אולי יעזור לי להחליט לתת לך את הכדור. אולי."
הוא נכנס לתוך החדר שלו וסגר מאחוריו את הדלת. ניסיתי לבלוע רוק וגיליתי שהפה שלי יבש לגמרי. עם ידיים רועדות הצלחתי להתיישב מעט ולאחר מכן משכתי מעצמי את החולצה הקצרה שלבשתי. היא הייתה ספוגה בזיעה. המכנסיים והתחתונים ירדו גם כן, עד שנשארתי ערום.
הדלת נפתחה לפניי וירון יצא החוצה. הוא הנהן כשראה אותי. "על ארבע."
"מניאק."
הדלת נסגרה מיד. נעמדתי על ארבע מיהרתי לדפוק עליה עם אגרופיי. "ירון! תחזור! אני מצטער." רעדתי מהכאב אבל ידעתי שאסור לי להפסיק לעמוד על ארבע. תוך כמה שניות הדלת נפתחה שוב.
"יש לך חתיכת חוצפה יחסית למישהו שגוסס על הרצפה."
כן, חשבתי, זה באמת מרגיש כמו גסיסה. "סליחה."
ירון רכן על ברכיו לפני והרים את פניי עם כף ידו. הוא הביט בעיניי, שהיו מעורפלות לגמרי, ואמר, "עכשיו, אודי, אנחנו מתחילים להיות יצירתיים. פה גדול."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il