בובת סמרטוטים – פרק ה'

19/12/2013

היה לי כוח אליו, למרות שבימים האחרונים הוא הפך לנסבל. ידעתי שלהתנשק אתו היה טעות, וגם לזיין אותו לא היה הצעד החכם ביותר שעשיתי.

רבע שעה עברה לפני שהפסקתי להרגיש כמו ערמה של כאב. שכבתי ערום על רצפת חדרו של ירון, לאחר שגרר אותי פנימה כשבלעתי את הכדור. הוא שכב על המיטה שלו, צפה בטלוויזיה שהייתה על הקיר מולו.
הרגשתי שאני מיובש מכל הזיעה וחלש מכל הכאבים שנכון לרגע זה נעלמו. דחפתי את עצמי למצב ישיבה והעברתי יד על פניי.
"צא למרפסת," אמר ירון. "אני אביא לנו בירות."
הוא כיבה את הטלוויזיה, קם מהמיטה ויצא מהחדר. הבטתי על המסדרון ורציתי לקום וללכת לחדרי, לעשות מקלחת חמה ולשכוח ממה שקרה, מהכאבים וחוסר היכולת להתמודד אתם. אבל ידעתי שעכשיו, אחרי שראיתי עד כמה הכאב יכול להיות מוחשי, ירון יסכים לספר לי מה קורה פה. לפחות לכך קיוויתי. נעמדתי והלכתי למרפסת. היא לא הייתה גדולה במיוחד, אבל היו בה שני כיסאות נמוכים שנראו נוחים, ושולחן קטן עם מאפרה וקופסת סיגריות. המעקה היה שקוף, וניתן היה לראות מעט מהנוף של תל אביב, עם הרבה בניינים מוזנחים לפנים.
ירון חזר ויצא למרפסת. הוא נתן לי בקבוק בירה פתוח והתיישב על הכיסא השני. הבירה הייתה קרה, למרות שגם ככה הייתי כל כך צמא עד שלא היה אכפת לי מה יורד לי במורד הגרון. שתינו בדממה במשך כמה דקות. רציתי ללבוש משהו, אבל פחות בגלל הבושה ויותר בגלל הקור.
ירון היה זה ששבר את השתיקה. הוא הניח את הבירה על השולחן הקטן, הוציא סיגריה מהחפיסה והדליק אותה עם מצית שהייתה לו בכיס. את הסיגריה הדלוקה הוא נתן לי. היססתי רק לרגע לפני שלקחתי אותה. הוא הדליק גם לעצמו ובזמן שעישנו אמר, "היינו צריכים תעודת ביטוח כדי לסמוך על זה שתשתף פעולה. אלעד לא היה מספיק." הוא איפר והמשיך. "הכדורים האלה יקרים. יותר מאלף שקל לכדור, אבל אל תדאג – יש לי הרבה כאלה, ואם יהיה צורך יגיעו עוד. הצבא האמריקאי משתמש בהם על העצירים שלו באפגניסטן. לוקח להם זמן להשפיע, אבל אתה בשלב שבו הם כבר חדרו לך למערכות בגוף. אתה מכור אליהם."
"מכור?"
"הגוף שלך לא יכול בלעדיהם. אם תפסיק לקחת אותם הכאבים יחזרו, והם לא יפסקו עד שתאבד את ההכרה או עד שתיקח כדור אחר."
"מכל התמכרות אפשר להיגמל."
"בשביל הגמילה יש כדורים אחרים, גם להם לוקח זמן לעבוד. יש לי את הכדורים האלה, אבל בינתיים אין שום סיכוי שתתקרב אליהם."
"אם אני אהיה חולה יהיה קשה לעשות רושם על המשטרה."
"כדור אחר יסדר אותך לכמה שעות. בין לבין יהיו ימים מתים, ובימים האלה לא באמת יפריע לנו שתתפתל מכאבים. אל תנסה לשחק עם קלף ה- אתם צריכים אותי – כי זה לא קלף מספיק חזק. נכון לעכשיו הבריאות שלך בידיים שלי, הגבול בין בריא לחולה הוא הגבול שאני שולט בו, וברגע שתבין את זה הכול יתנהל הרבה יותר טוב."
עישנתי בשקט, מעכל את מה שהרגע נאמר לי, אבל בקושי מצליח. רציתי לכעוס, אבל התחושה הייתה עמוקה יותר מכעס. ניסיתי לחשוב על דרכים לצאת מהמצב הזה, אבל לא הצלחתי לחשוב על שום דרך שתמנע ממני להיות בשליטה מלאה של ירון. הכאבים מקודם היו יותר מדי, המחשבה שאצטרך להתמודד אתם שוב על בסיס קבוע הייתה בעצמה כמו כאב פיזי.
"אין תגובה שנונה, אודי? משהו חצוף שבא לך להגיד?"
השענתי את ראשי לאחור. "לא."
הוא איפר על המפשעה שלי. הייתי בטוח שבעוד רגע אראה את השיער שם עולה באש, אבל כלום לא קרה.
"יפה. אז כבר העניינים בינינו משתפרים. הייתי צריך להיות מאוד סובלני אתך בימים האחרונים. היו יותר מדי מקרים שכמעט גרמו לי לשבור לך את הפרצוף, אבל נשמתי עמוק וחיכיתי. אז מעכשיו כבר אין יותר סיבה לחכות. הקלפים על השולחן. אתה יודע מה המצב, ואין לי סיבה להתנהג כאילו אנחנו שווים בכל העניין הזה."
נשפתי אוויר. "אתה בטח ממש נהנה מהמצב הזה."
"אני? כן, נהנה מאוד. לא מהסיבות שאתה חושב, כנראה. לא מתחשק לי לזיין אותך בשביל לגמור בתוך החור שלך, ולהרגיש את הגוף שלך. היופי שלך באמת לא מזיז לי. אבל להביא אותך למצב של חוסר יכולת להגן על עצמך, לדעת שהבריאות שלך תלויה במצב הרוח שלי… אתה יכול להיות בטוח שזו חתיכת זקפה במכנסיים שלי. הנה, תרגיש."
הוא אחז ביד שלי לפתע והניח אותה על המפשעה שלו. קפאתי במקום. לא רציתי לגעת בו, אבל בכל זאת לא הזזתי את היד. מה הטעם? בעוד כמה שעות, כנראה מחר בבוקר, הכאבים יחזרו. לעבור את זה שוב בשביל לא לגעת בזין שלו?
"לא נראה שאתה מנסה להרגיש, אודי."
עצמתי את עיניי ומיששתי את הזקפה שלו דרך המכנס. כעבור כמה שניות הוא אמר, "אתה תרגיש יותר אם תכניס את היד פנימה, לא?"
עם עיניי עדיין עצומות הכנסתי את היד לתוך המכנס שלו. הוא לא לבש תחתונים. עמד לו חזק. העברתי את היד לאורך הזקפה, הרגשתי את הביצים שלו, גדולות ושעירות. כל האזור היה חם ומעט מיוזע. פקחתי את עיניי וראיתי שירון נשען מעט לאחור והניח את ידיו מאחורי ראשו.
לא ידעתי כמה זמן אני צריך להמשיך לגעת בו, אבל ידעתי שלשאול יהיה טעות. כעבור כמה דקות הוא אמר, "סיימת את הבירה?"
"עדיין לא."
"מצוין. תעמוד."
הוצאתי את היד מהמכנס שלו. קיוויתי שלעמוד יהיה השלב האחרון לפני יציאה מהחדר שלו. רציתי זמן לעצמי, רחוק ככל שאפשר ממנו.
נעמדתי מולו והייתי מודע לכך שאני עומד ערום במרפסת עם מעקה שקוף לגמרי. ממה שהצלחתי לראות לא היה בניין מולנו עם חלונות פתוחים, אבל כבר נעשה חשוך ומישהו יכול היה להביט מתוך החשכה.
ירון סקר אותי במבטו. "אתה חתיכת משטח עבודה מפתה, אודי."
משטח עבודה. הוא ידע איך לגרום לבטן שלי להתהפך.
"תסתובב. תעמוד עם הגב אליי. תישען על המעקה. אף אחד לא יסתכל, וגם אם כן – אתה בטח תהנה מתשומת הלב."
נעמדתי עם הגב מולו, רועד מעט בגלל הקור. שמעתי אותו לקוח את בקבוק הבירה שמקודם שתיתי ממנו. הוא הצמיד אותו לגב התחתון שלי ולרגע קפצתי בגלל הקור. הוא טייל עם קצה הבקבוק על הגב שלי ואז על הישבן. היה צריך להיות לי ברור מה הוא ירצה לעשות, אבל באותן הדקות עדיין לא הבנתי בדיוק את השינוי שקרה בינינו. כשהוא הצמיד את הפיה של הבקבוק לחור שלי סובבתי מיד את ראשי. "מה אתה עושה?"
"כמו מה זה נראה?"
"עזוב את זה. בוא נפסיק להיום. אני גמור. היה יום ארוך."
"ואם לא תתנהג כמו שצריך, היום הזה יתארך עוד יותר. אני יכול למצוא לך לקוח תוך דקה, ואני יכול לדאוג שזה יהיה לקוח שייהנה להכניס לך אגרופים כשהוא גומר. תפסק קצת את הרגליים."
"אני רוצה לדבר עם ג'ורג'."
"סליחה?"
"אני לא חושב שהוא יודע מה אתה רוצה לעשות, אז הגיע הזמן שהוא ואני נדבר."
ירון גיחך. "מחר תדבר אתו אם בא לך. ספר לו על כמה אני רע אליך. נראה לאן זה ייקח אותך. בינתיים אתה לא מדבר עם אף אחד. תסתובב עכשיו לפני שאני אשכח בטעות איפה החבאתי את הכדורים שמחר בבוקר אתה תתחנן לקבל."
נגסתי בשפתיי ופיסקתי את רגליי. הוא דחף את הפיה חזק יותר, וזה גרם לי להיצמד עם פלג הגוף התחתון למעקה השקוף. הרגשתי את המפשעה שלי נמחצת על הזכוכית וזה היה קפוא.
הכאב הופיע ברגע שהפיה החלה לחדור פנימה. היא לא הייתה רטובה מספיק וכל סנטימטר שנכנס פנימה הורגש. עצמתי את עיניי בחוזקה והתרכזתי ככל שיכולתי בשחרור השרירים. זה היה השלב שבו המוח רוצה להילחם עם הפלישה, לא מוכן לתת לחפץ הזר להיכנס פנימה. לא היה קל להתנגד למה שהמוח רוצה, אבל היו מקרים בהם המוח פשוט נאלץ להבין שאין ברירה אחרת.
זה הרגיש שבערך חצי מצוואר הבקבוק נמצא כבר בתוכי. סיננתי, "מספיק," כי השרירים שלי כבר לא הפסיקו להתמודד.
"אתה יכול לקבל עוד. אני מפסיק לדחוף פנימה. עכשיו אתה תזוז אחורנית."
לפחות זה נתן לי מעט שליטה. נשמתי עמוק ולאחר כמה שניות דחפתי את עצמי מעט לאחור. הרגשתי את צוואר הבקבוק נכנס עוד סנטימטר פנימה, שוב מרחיב שרירים שלא רצו עוד להשתחרר. למרות הקור התחלתי להזיע ורגליי החלו לרעוד. ירון לא אמר לי להפסיק, ומצאתי את עצמי ממשיך לדחוף את עצמי על הבקבוק, עד שהרגשתי שכל הצוואר שלו היה בתוכי. המחשבה על העומק אליו הצליח הבקבוק הזה להיכנס גרמה לי להרגיש חולשה.
מאחוריי ירון אמר, "יפה. עבודה טובה." הוא נתן מכה חלשה לבקבוק, אבל המכה הזו גרמה לי לצעוק מפני שהרגשתי אותה בתוך הגוף.
ירון צחק מאחוריי ונתן מכה נוספת. אחזתי בחוזקה במעקה והתאמצתי לא לצעוק שוב.
"רד על ארבע, אודי. תחזיק את הבקבוק תוך כדי, שלא ייפול בטעות."
ברגע שהתחלתי להתכופף הבקבוק כמעט החליק החוצה, לכן נאלצתי ממש לדחוף אותו פנימה בזמן שירדתי על ארבע מול ירון. הייתי עם הפנים מולו וכשמבטינו נפגשו היה קשה להסתיר את השנאה שחשתי, את הרצון לפגוע בו.
הוא ליטף את הפנים שלי. "אין סיבה להיראות ככה. אם יש לך שכל בראש, אין סיכוי שלא ידעת שאני ואתה נמצא את עצמנו במצב הזה. מהרגע הראשון שראית אותי כאן זה היה צריך להיות לך ברור. אבל אני אהיה הוגן איתך." הוא רכן מעט לפנים, כך שפניי היו בדיוק מול פניו. "הרצון להכאיב לך לא חזק היום כמו שהיה לפני שנה. זה לא תמיד צריך להיות כאב והשפלה אתנו. כל עוד תזכור את המקום שלך, ולא תהסס לעשות את מה שאני רוצה שתעשה, אין סיבה שתמצא את עצמך סובל. בסופו של דבר זה בידיים שלך."
שנאתי לשמוע את זה, את השקר הזה – הכול בידיים שלי. שום דבר מזה לא היה בידיים שלי. אם הייתה לי שליטה על מה שקורה, אז לא הייתי בישראל, אלעד לא היה אסיר ביוון ולתום לא היה סיכוי להשתחרר מהכלא בשנים הקרובות. לא, לא הייתה לי שליטה על כלום, והידיעה הזו כאבה כמו מכה, אבל לפחות היא מנעה ממני לעשות משהו מטופש, כמו לזרוק את ירון מהמרפסת.
הוא הזיז את ידו עד שהייתה מאחורי. הרגשתי את הבקבוק נע בתוכי, בדיוק לפני שזרם קר החל למלא אותי מבפנים. בהיתי בירון בתדהמה כשהבנתי מה הדפוק הזה מנסה לעשות. הבירה המשיכה לזרום בזמן שהבקבוק נמשך החוצה באיטיות. עצמתי את עיניי בחוזקה עד שהרגשתי את צוואר הבקבוק יוצא לגמרי החוצה. נשארתי לעמוד על ארבע, עם התכולה של חצי בקבוק בירה בתוכי.
ירון ליטף את הראש שלי. "תנשום עמוק. חוקן עם בירה לא הרג אף אחד." הוא סובב אותי מעט והעביר את האצבע שלו על החור שלי. כשהכניס את האצבע פנימה סיננתי, "איי," חלש.
"כבר מתחיל להיות מאוחר. אתה יכול לעבוד קצת על המחשב לפני שתלך לישון. מחר בבוקר אני מצפה למצוא אודי חדש, כזה שיודע את המקום שלו." הוא דחף את האצבע עמוק יותר. "אני מובן?"
"כן."
"ילד טוב. עכשיו צא מפה ותחרבן. הייתי נשאר על ארבע במקומך, כדי לא לפלוט דברים בדרך." שמעתי אותו צוחק בזמן שהלכתי על ארבע בחזרה לחדר שלו, ומשם למסדרון. הגעתי לחדר בזמן שהקיבה שלי החלה להשמיע קולות וזיעה קרה כיסתה את המצח שלי. הגעתי לשירותים בחדר ובזהירות התיישבתי על האסלה. תחושת השחרור הגיעה מיד, אבל היא בקושי סיפקה לי נחמה.

עבדתי על המחשב בעיקר כדי לא לחשוב על כלום. התקדמתי בקצב טוב, עד שהרגשתי שהפערים שנוצרו בימים האחרונים הושלמו עם ריבית. תכננתי לשלוח את מה שהספקתי לשני הלקוחות כששמעתי דפיקה בדלת. השעה הייתה אחת בלילה. חשבתי להעמיד פני ישן, אבל היה סיכוי שמי שנמצא בצד השני שמע אותי מקיש על המקלדת.
"פתוח."
נדב נכנס פנימה וסגר את הדלת מאחוריו. החדר היה חשוך חוץ מאור המחשב שהאיר על פניי.
"היי," הוא אמר. "דיברת עם ירון?"
"כן."
"ו…"
"אתה באמת לא יודע בשביל מה הכדורים הכחולים?"
"כבר אמרתי לך שלא."
נאנחתי וסיפרתי לו. הוא לא ענה בהתחלה, עד שנשף אוויר ומלמל, "חכם מצדם."
"חכם?"
"נו, אתה יודע, זה די גאוני לתפוס אותך ככה. תמיד היה סיכון שתנסה להתחמק באמצע, ועכשיו אין באמת סיכוי שזה יקרה. אז זה חכם."
"אני שמח שאתה מרוצה."
הוא התקדם ונעצר לידי. "אני לא הבחור הרע כאן."
מבלי להביט עליו אמרתי, "לא, אתה המלאך השומר שלי."
"אתה מאוד ציני הלילה."
"הדלת שם."
"אני חרמן."
עצמתי את עיניי. "אני צריך לסיים לעבוד ואז ללכת לישון."
"אין לך שום דבר מחר בבוקר, ואתה לא נראה עייף."
"עזוב. לילה טוב."
"טוב, אז ככה, בוא נבהיר משהו. דבר ראשון, אם בא לי להתעסק אתך עכשיו, זה מה שיקרה. ירון הוא לא היחיד עם כוח עליך במקרה ששכחת. דבר שני, אם תשתף פעולה אני אספר לך סוד. זה יבאס אותך מאוד, אבל אתה תשמח לדעת מראש מה מצפה לך."
היססתי לפני שהגבתי. "מה הסוד?"
"לא ככה. תניח את המחשב בצד ותעמוד."
עשיתי את מה שאמר וכשעמדתי מולו הוא התקדם והניח את ידיו על מותניי. "נשיקה."
"מה הסוד?"
"אחרי הנשיקה. הרבה לשון."
התנשקנו במשך דקה ארוכה, ובגלל החושך היה לי יותר קל להעמיד פנים שאני מתנשק עם מישהו שבאמת רציתי להתנשק אתו. הוא משך ממני את החולצה ולאחר מכן הניח את ידיו על החזה שלי ואמר, "הסוד הוא כזה – מחר בערב אתה נפגש עם תום."
מבלי להבין מה אני עושה התרחקתי לאחור, כאילו שהידיים של נדב היו לוהטות. "זה לא יקרה."
"זה כן. הכול מאורגן כבר. ניסע בלילה לבית הכלא ושם אתה והוא תפגשו. זה יהיה רק שניכם בתא ריק. לקח זמן לסדר את זה, אבל בסוף הצלחנו."
"לעזאזל. אני לא מוכן לראות אותו."
הוא התקרב לכיווני. "גם אותי בהתחלה אמרת שאתה לא מוכן לראות, שאין סיכוי שתגור אתי ביחד. והנה, אנחנו מסתדרים, לא?"
"זה לא אותו דבר."
"ברור, כי הפעם לא תצטרך לגור אתו. פשוט תלך לשם ותדבר אתו."
התיישבתי על המיטה ולרגע באמת האמנתי שאתחיל לבכות מתסכול. "של מי הרעיון הזה?"
"של ג'ורג', של תום, של ירון, של כולם בערך. זה נראה כמו צעד די טבעי, האמת."
"טבעי," מלמלתי. "קבוצה של מניאקים."
הוא התיישב לידי והניח את ידו מסביב לכתפיי. "זה לא יהיה להרבה זמן. וזה בית כלא שמור וכל זה, מה כבר יכול לקרות? נסה לא לקחת את זה קשה מדי."
הרגשתי תשוש. "שיסתיים כבר כל החרא הזה."
הוא ליטף את הגב שלי. "לא עוד הרבה זמן. אתה מתקדם יפה. באמת. עכשיו תהיה נחמד ושכב אחורנית. בא לי לטעום את כל הגוף שלך."
"מאוחר."
"ללשון שלי לא אכפת."
עם עיניי עצומות נשכבתי לאחור.

השמש הופיעה בבוקר ואתה כאב הראש. פקחתי את עיניי וניסיתי לחזור לישון, אבל רצון להשתין ורצון לדפוק את הראש בקיר מנעו ממני לשקוע שוב בחוסר הכרה. קמתי והלכתי להשתין. בזמן שצחצחתי שיניים התחלתי להרגיש שהדפיקות בתוך הגולגולת שלי מתחזקות. הנחתי שאוכל לעמוד בכאב לעוד שעה בערך לפני שאמצא את עצמי מתפתל מכאבים על הרצפה. התחלתי להתלבש כשלפתע נעצרתי. ירון לא ישמח לראות אותי עם בגדים, ולירון יש את הכדור הכחול.
הזכרתי לעצמי שלא מפריע לי ללכת חשוף, גם כי לא שמתי זין על שני האפסים האלה, וגם כי במשך תקופה ארוכה לא הייתה לי ברירה אלא ללכת ערום. נשארתי בתחתונים בלבד כשיצאתי מהחדר וניגשתי לסלון. לא היה שם אף אחד, גם לא במטבח. היה סיכוי שהם עדיין ישנים, לפחות קיוויתי שזה המקרה. אם הם יצאו לכמה שעות זה יהיה אסון, כי לא ידעתי איפה ירון החביא את הכדורים, והמחשבה שיתפוס אותי מחטט לו בחדר לא הייתה נחמדה במיוחד.
בזמן שהלכתי לחדר השינה שלו חשבתי על מה שמצפה לי היום בערב. תום. לפגוש אותו. לראות אותו. לדבר עם הבנאדם שבגללו הכול נהרס. הרגשתי כמו ילד ששומע בפעם הראשונה שהיקום הוא אינסופי, והמושג הזה – אינסופי – לא מצליח לשקוע בהבנה שלו. ידעתי שהיום בלילה אעמוד פנים מול פנים עם תום, אבל ההבנה לא שקעה לגמרי. כשהיא תשקע, ידעתי, אני כנראה אמצא את עצמי מקיא בשירותים.
דפקתי על הדלת של ירון ושמעתי את קפיצי המיטה חורקים לאחר כדקה. הוא פתח את הדלת ושפשף את עיניו. גם הוא היה בתחתונים. החדר שלו הריח כמו מקום לא מאוורר.
"בוקר," אמרתי.
הוא מלמל משהו שלא הבנתי.
"אני… הראש שוב מתחיל לכאוב. אפשר… אתה יודע."
הוא פיהק וגירד את הזקן שלו. "אתה עם תחתונים. זו התקדמות. נדב כבר סיפר לך על התכניות הערב?"
לא רציתי להלשין, אבל לא היה סיכוי שאצליח להעמיד פני מופתע אחרי שכבר שמעתי על תום. "הוא סיפר לי. זה לא רעיון טוב."
"לנדב יש פה גדול כמו החור שלו." עוד פיהוק. "נצא בסביבות עשר. זו שעה נסיעה בערך. יהיה לכם זמן להתעדכן, להשלים פערים. בין אם זה רעיון טוב או לא זה כבר לא רלוונטי."
פתחתי את פי רק בשביל לסגור אותו מיד שוב. לנסות לשכנע אותו לוותר על הרעיון היה מיותר. כחכחתי בגרוני ושאלתי, "הכדור?"
"אני לא מבין אותך כשאתה מסתכל לי בעיניים."
לעזאזל. ירדתי על ארבע ושאלתי שוב, "אפשר את הכדור?"
"מה בא לך לעשות עכשיו?" הוא שאל.
כאב הראש נעשה יותר ויותר מורגש. כפות ידיי החלו לרעוד מעט. "מה זאת אומרת?"
"מה בא לך לעשות עכשיו בשביל לקבל את הכדור הזה?"
לחנוק אותך עד שתמות? לדקור אותך עד שתדמם למוות? ליחכתי את שפתיי. "בא לי… לרדת לך."
קיוויתי שלזה הוא התכוון, ולא לזיון.
הוא נגע בשיער שלי. "אתה לומד. לומד מהר. חכה פה." הוא חזר לאחר כמה שניות עם כדור כחול. לקחתי אותו ובלעתי במהירות. הידיעה שבקרוב ארגיש יותר טוב הייתה כמעט כמו תרופה שהרגיעה מעט את הכאב.
"אין לי כוח לגמור עכשיו. נשמור את זה לאחר כך." הוא נתן לי שטר של מאה שקל. "לך לבית קפה ליד ותקנה כל מיני מאפים ואיזה סלט. אין כלום בבית. תגיד לי כשאתה חוזר. אה, ורצוי שתלבש מכנסיים קודם."

לאחר שאכלנו ביחד נדב שאל אם אני רוצה לצאת לרוץ. אמרתי שהספיק לי הפעם הקודמת, והוא הבטיח שהפעם זו תהיה רק ריצה. ידעתי שזה שטויות, אבל להפתעתי הפעם הוא לא שיקר, ויצא שרצנו הלוך וחזור מבלי שעצר בדרך ורצה לעשות משהו.
כשחזרנו ירון לא היה בדירה, והמחשב שלי היה על השולחן. נדב משך בכתפיו ואמר, "אל תשאל שאלות. תתחיל לעבוד לפני שהוא יתחרט."
התקלחתי במהירות וישבתי לעבוד במשך כמה שעות. ידעתי שאם אבקש לדבר עם אלעד יש סיכוי טוב שנדב יסכים, אבל אם אדבר אתו היה סיכוי שאמצא את עצמי מספר לו על המפגש היום עם תום, וברגע שישמע את זה הוא יתפוצץ. לא התכוונתי להסתיר את זה ממנו, אבל העדפתי שישמע על כך אחרי שהכול יסתיים, כדי שיידע ששרדתי את החוויה הזו.
ירון חזר אחר הצהריים לדירה. הוא עשה קניות ואמר לי לעזור לו לסדר דברים במטבח. בזמן שהכנסתי דברים למקרר הוא אמר, "תנסה לישון קצת לפני שאנחנו יוצאים."
"כמה זמן אתה חושב שזה ייקח?"
"כמה שהוא ירצה."
"זה לא מסוכן אם יידעו שביקרתי אותו? זה דבר אחד לשנות את העדות שלי, אבל ממש ללכת ולפגוש אותו בלילה זה בעייתי."
"אל תהיה טיפש. אף אחד לא יידע שאתה שם. לא יהיה לזה תיעוד."
"אה."
"אני מוכן למציצה שלי עכשיו."
הוא הלך לחדר שלו ואני הלכתי אחריו מבלי לדבר. הראש שלי עדיין לא החל לכאוב, אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן. בחדר של ירון הוא אמר לי לשכב עם הגב על המיטה שלו. עשיתי את מה שאמר והוא משך אותי לקצה המיטה, עם הראש מחוץ למזרון. הייתי לבוש במכנסיים קצרים בלבד והוא לא ביקש שהוריד אותם. כשדחף את הזין לפה שלי הוא עשה זאת במהירות, עמוק. עברתי לנשום דרך האף וניסיתי להירגע כדי לא לנשוך לו בטעות את הזין או להיחנק.
הוא לא עשה קולות בזמן שירדתי לו, ולא היה לי מושג אם הוא מרוצה או לא. זה הרגיש מוזר. מצד אחד לא היה אכפת לי אם טוב לו או לא, אבל מצד שני התרגלתי לדעת תמיד מה הצד השני מרגיש במצבים האלה, אם מרוצים ממני או לא.
ירון צבט את הפטמות שלי בכל הזמן שירדתי לו, גם מולל את החזה והתעסק עם הפירסינג. הוא גמר מבלי להזהיר, אבל הבנתי לפי השינוי בתנועות שלו שזה קרוב. בלעתי את הכול, למרות שחלק זלג החוצה במורד הפנים שלי, כמעט נכנס לעיניים. הרמתי את ראשי כשיצא ממני וניגבתי את הפנים.
ירון אמר, "היית בסדר. חכה לי על ארבע מחוץ לדלת ואני אתן לך כדור. אחר כך עוף לישון. נראה לי שתצטרך את האנרגיה."

לא האמנתי שאצליח להירדם, אבל בסוף הצלחתי. ישנתי שעתיים בערך לפני שדפיקה בדלת העירה אותי. ירון נכנס פנימה בזמן שהתיישבתי במיטה. "יוצאים עוד חצי שעה. כנס למקלחת, שטוף את עצמך טוב. תום ביקש שנעשה לך חוקן. נדב כבר נכנס לטפל בזה."
מבלי להוסיף מילה הוא יצא החוצה, ואני נשארתי לבהות בדלת הכניסה. תום ביקש שאעשה חוקן. נהדר.
גררתי את עצמי מהמיטה והלכתי להתקלח. מחוץ לחלון הקטן השמים היו שחורים ודי מעוננים. עשיתי מקלחת חמה וסיבנתי את עצמי ביסודיות. נדב נכנס לאחר כשתי דקות עם צינור דק.
"היי, אודי. סגור את המים."
הפסקתי את הזרם ונדב נכנס לתוך תא המקלחת, למרות שהיה עדיין לבוש. הוא חיבר את הצינור לברז שהיה בגובה הברכיים שלי ועד עכשיו לא הבנתי למה הוא נמצא שם בכלל.
"תסתובב."
כשהייתי עם הגב אליו הוא הכניס את קצה הצינור לתוכי בזהירות. "אודי, תביט עליי כשאני מפעיל את הזרם, טוב?"
המים מילאו אותי במהירות, גורמים לי לרעוד ולפתוח את הפה כאילו עמדתי לצעוק. נדב הביט עליי ונראה מורעב, כאילו בכל רגע עמד לזנק עליי.
"מ – מספיק."
"אוי, סליחה. לא שמתי לב." הוא הוציא החוצה את הצינור וסגר את המים. "עוד דקה תלך לחרבן. תסתובב אליי."
כשהייתי עם הפנים אליו הוא רכן על הברכיים והצמיד את האוזן לבטן שלי, שהשמיעה קולות בלי הפסקה. הרגשתי חלש ועל סף הקאה, אבל נשמתי באיטיות ועצמתי את עיניי בחוזקה. לאחר כדקה נדב אמר, "לך לחרבן," ושנייה לאחר מכן כבר הייתי על האסלה.
רציתי להתבייש, להרגיש לא בנוח לחרבן לפני נדב. אבל משום מה לא היה לי אכפת. זו הייתה בחירה שלו להיות שם, ולא הייתי מוכן להרגיש רע בגלל השריטות שלו.
לאחר שסיימתי הוא עשה לי את זה פעם נוספת, והפעם הזו גרמה לי לפלוט בעיקר מים. נדב יצא לאחר מכן ואני המשכתי להתקלח.
במכונית ישבתי במושב האחורי. ירון נהג. ברדיו היו שירים שקטים שגרמו לי להרגיש ישנוני. לבשתי בגדים פשוטים, אולי כי היה לי ברור שלא אשאר לבוש לאורך זמן. בזמן הנסיעה היה לי זמן לחשוב על זה שלא הרבה אנשים היו יכולים להכניס בנאדם לתוך בית כלא. בדרך כלל יש תיעוד של הדברים האלה, חתימה על מסמכים וכל מיני שטויות בירוקרטיות. אם הם יכולים להגניב אותי פנימה, הם כנראה יכולים לעשות גם יותר מזה.
לא שהייתי צריך עוד הוכחה לכך שהאנשים שאתם אני מתעסק מסוכנים, אבל מדי פעם היו דברים שגרמו לי להבין עד כמה באמת הם היו חזקים.
הנסיעה ערכה באמת כשעה, ובסוף החנינו במגרש חניה נטוש יחסית ליד בית כלא שנראה ענק ומאיים. טוב, בתי כלא אמורים להיראות ככה.
יצאנו החוצה ונדב אמר, "להישאר כאן?"
"כן. אני כבר חוזר."
"בהצלחה, אודי. יהיה בסדר."
הנהנתי והלכתי ליד ירון אל בית הכלא. במקום ללכת לשאר הראשי, עליו היה כתוב "כניסת מבקרים", המשכנו ללכת עד שהגענו לשער קטן יותר. השומר בכניסה לא נראה מופתע לראות אותנו, רק משועמם. ירון נתן לו לראות פתק שהיה לו בכיס, והשומר הנהן ושאל, "יש עליכם כלי נשק?"
שנינו אמרנו שלא. הוא נתן לנו להיכנס ובכזו קלות היינו בתוך הכלא.
המשכנו ללכת ונראה שירון יודע מה הכיוון. כדי לא לתת ללחץ להשתלט עליי שאלתי, "היית פה פעם?"
"לא, אבל הסבירו לי לאן ללכת. לא כדאי ללכת פה לאיבוד. לכאן." נכנסנו לתוך מבנה קטן שנראה נטוש, עד שעמדנו ליד הדלת וניתן היה לראות פס קטן של אור מתחת. ירון דפק על הדלת ומהצד השני קול של גבר אמר לנו להיכנס. המשרד היה חם בטירוף. בקצה שלו היה שולחן ומצדו השני בחור שמן במדים של סוהר. היו לו פנים מאוד עגולות וסמוקות. לפי הדרגות שלו הבנתי שזה מישהו בכיר, למרות שלא היה לי מושג מה הדרגות האלה באמת אומרות.
"באתם בשביל תום?"
"כן."
"שניכם?"
"לא. רק הוא."
"אתה מחכה פה?"
"לא," אמר ירון. "אני אצא ואחזור יותר מאוחר. תום כבר יעדכן אותי מתי לחזור."
הבחור השמן הנהן ונעמד. נראה שקשה לו לזוז. "אני אקח אותו. תום כבר אמור להיות מוכן. אתה יודע איך לצאת?"
"כן."
ירון פנה אליי. "אני אחזור כשתסיימו. איך הראש?"
"בסדר."
"לא אמור לכאוב עד הבוקר. לתת לך עכשיו עוד כדור יהיה מסוכן."
"אני בסדר."
הוא הנהן. "אל תעשה לו בעיות."
ראיתי אותו יוצא מהמשרד והבחור השמן נעצר מולי וסקר אותי במבטו. "אתה זה שהם חטפו, לא?"
"כן."
"ועכשיו באת לשחק עם תום? בחיי שאתם חבר'ה מוזרים. אבל משלמים טוב, זה כן. בוא אחריי."
הלכתי בדממה, מרגיש את הלחץ בחזה מתעצם עם כל צעד שעשיתי. הלכנו באזורים חשוכים בבית הכלא עד שנכנסנו לתוך מבנה גדול עם מסדרון ארוך. שומר בכניסה נראה על סף שינה. הוא נעמד כשראה את הסוהר השמן והחליף אתו הנהון.
"תום כבר שם?"
"כן."
"בסדר." הוא פנה אליי. "לך עד לקצה המסדרון. הדלת האחרונה."
התחלתי ללכת, תוהה אם אתעלף בזמן שייקח לי להגיע.

הדלת הייתה כבדה. לא ידעתי אם לדפוק עליה או לא, אז פשוט ניסיתי לפתוח. היא חרקה מעט בזמן שהחליקה הצידה. בתוך החדר ראיתי מיד את תום, יושב על מיטה גדולה במרכז החדר. הוא הרים את מבטו ועינינו נפגשו.
מזל שנשענתי על הקיר, אחרת הרעידות ברגליי היו מפילות אותי. הוא לבש גופייה לבנה ומכנס כתום של אסיר. השיער שלו היה כמו שזכרתי, מעט מתולתל. העור שלו נראה יותר חיוור ומבנה הגוף רזה בהרבה משהיה. עדיין היו לו שרירים, אבל לא קרוב למה שהיו לפני.
הוא נעמד. מבלי לחכות שידבר נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחוריי. עדיין רעדתי.
הוא לא אמר כלום, פשוט הביט עליי כמו שהבטתי עליו. כשעשה לפתע צעד לכיווני נצמדתי לקיר כאילו ניסה לזנק עליי. הוא הרים את ידו, מסמן לי להירגע.
בזמן שהמשיך להתקדם לכיווני נשארתי צמוד לקיר, רועד כמו שלא רעדתי הרבה זמן. אם לפני כן היה בי חלק שהאמין שאצליח לעמוד מולו מבלי להרגיש כמו מקק, החלק הזה קיבל עכשיו מכה רצינית באגו.
הוא נעצר מולי, קרוב מספיק בשביל שאוכל לראות את הנימים הקטנים בעיניו. חיוך קטן על שפתיו לפני שהניח את ידיו על כתפי ומשך אותי לחיבוק חזק. ציפיתי שיכניס לי מכות כשיראה אותי, לא שיחבק כאילו נפגש עם חבר שלא ראה הרבה זמן.
לא שיתפתי פעולה. אומנם לא דחפתי אותו ממני, אבל גם לא הנחתי את ידיי מסביבו. שמעתי אותו נושם עמוק, כנראה מסניף את השיער שלי.
הפה שלו עבר באיטיות על הצוואר שלי, על החלק העליון של הכתף. עדיין רעדתי. זה היה חזק ממני, כמו שרועדים כשיש חום גבוה. רציתי שיעזוב אותי. מכות היו עדיפות על הקרבה הזו. הזקפה שלו נצמדה למפשעה שלי וניסיתי לא לחשוב על זה.
"אודי." הקול שלו נשמע חלוד, כאילו לא השתמש בו הרבה. אבל יכול להיות שרק ככה הוא נשמע באוזניי. הוא עדיין חיבק אותי כשאמר בשקט, "מה שלומך?"
"לא משהו." גם הקול שלי נשמע חלוד.
הוא הרים מעט את ראשו ואחז בצדי פניי, כך שפניו היו בדיוק מולי. "אני יודע. אבל זה זמני." העיניים שלו לא הפסיקו לנוע, סקרו את הפנים שלי במהירות. "אני רואה שהחופש עשה לך טוב." האגודל שלו טייל על הלחי שלי. "הפסקת לרעוד. אני שמח."
"אפשר קצת אוויר?"
הוא זז מעט אחורנית ועזב את פניי. נשמתי עמוק ונשפתי את כל האוויר שהיה בריאות שלי. הוא חייך. עדיין היה בחור יפה, כזה שלא צריך לחטוף אנשים בשביל להסתדר בחיים. למרות שנראה מבוגר יותר, עייף, הוא שמר על הפנים היפות והחיוך הזה שתמיד הופיע ומשך את העיניים שלך.
"הנה אנחנו," הוא אמר. "האיחוד המרגש שלנו. האמנת שנפגש שוב?"
"כן."
"באמת?"
הנהנתי. "קיוויתי שלא."
"הכנות שלך תמיד הייתה אחד הדברים שהכי הערכתי ושנאתי בך. תן לי להסתכל עליך." הוא לקח צעד אחורנית וסקר אותי במבט שהתחיל ברגליים וטיפס באיטיות. "אמרו לי שעבדת בשדות. ביוון?"
"כן."
"איך הגעת דווקא לשם?"
"סיפור ארוך. בטח שמעת אותו."
עוד חיוך. "כן, שמעתי אותו. מה שלום ידידנו אלעד?"
"לא יודע. הוא עדיין שם."
"מתגעגע?"
"כן."
"אתה מאוהב בו?"
לא עניתי. עמדתי לומר שכן, אבל לספק את המידע הזה לתום פשוט ייתן לו עוד כוח עליי. הוא הבין שאני לא מתכוון לענות ושוב סקר אותי במבטו. "אתה תרגיש יותר בנוח בלי חולצה, אודי."
"באמת?"
"הרגלתי אותך להיות ערום לידי. השנה האחרונה לא שינתה את זה."
"אתה נשמע מאוד בטוח בעצמך."
הוא משך קלות בכתפיו. "בוא ננסה."
נאנחתי ופשטתי את החולצה. לא עשיתי את זה באיטיות, כמו שבטח רצה. הנחתי את החולצה על הרצפה ותום שוב סקר אותי במבטו. הראש שלו נע באיטיות מצד לצד. "הכול כמו שצריך להיות. אפילו העגיל הזה. תראה איזה יופי הוא נראה עליך. אבל אני לא רוצה אותו עכשיו. תוריד, בבקשה."
בזהירות הוצאתי ממני את העגיל והכנסתי לכיס שלי.
"יותר טוב. בוא אליי."
הלכתי אליו עד שנעצרתי מולו. הוא היה גבוה ממני, למרות שתמיד ידעתי שאפילו אם היינו באותו הגובה הייתי מרגיש נמוך יותר. הכתפיים שלו נראו שמוטות, כאילו סחב משהו כבד עליהן. הוא החל לפתע ללכת מסביבי, ואני לא ידעתי מה לעשות חוץ מלהישאר במקום ולחכות לרגע בו יחליט לעשות משהו יותר מסתם להסתכל. כשנעצר מאחוריי הוא נשף אוויר על הצוואר שלי, וצמרמורת ירדה במורד הגב שלי. לאחר מכן הוא חזר לעמוד מולי. כשהיד שלו טיילה על הבטן שלי נרתעתי לאחור. העברתי יד על פניי. "יש לך משהו לשתות?"
"מרגיש לא טוב?"
"פשוט רוצה משהו לשתות." הלב שלי פעם מהר מדי. להיות כל כך קרוב אליו הרגיש כמו להיות קרוב למשהו רדיואקטיבי, שרוקן אותך מכוחות והשאיר אותך חולה.
הוא הלך להביא בקבוק מים שהיה ליד המיטה. לא ראיתי אותו מקודם. שתיתי את המים בזמן שתום המשיך להסתכל עליי בריכוז. המים היו חמים, אבל הם גרמו לי להרגיש מעט טוב יותר.
"המגע שלי לא אמור להפריע לך, אודי."
"באמת?"
"הייתה תקופה שהרגשת אותי בכל יום, לא?"
"הייתה תקופה שהייתי מחרבן בסיר, אבל הימים האלה עברו."
"לצערי אין לי זמן לחנך אותך מחדש, אז פשוט תצטרך להעמיד פנים שנוח לך אתי. אני בטוח שלא תאכזב אותי."
הנחתי את המים על הרצפה וברגע שהתיישרתי תום שוב העביר את היד שלו על הבטן שלי. הפעם נשארתי במקום. הוא מישש את העור שלי עם אצבעותיו וכשהגיע לחזה טייל באיטיות מסביב לפטמות.
"במשך הרבה מאוד לילות הייתי עוצם עיניים ונוגע בעצמי, ובכל הלילות האלה לא חשבתי על יוסי, כי זה סתם היה מעציב אותי. חשבתי עליך, על הגוף שלך, על הקולות היפים שעשית כשהייתי בפנים. אני גומר כל כך מהר עם מחשבות עליך, אודי, זה כמעט כמו קסם."
הוא ליטף את הצלעות שלי ומשם עלה למעלה, עד שהרים את זרועותיי אל מעל ראשי. החיוך שנפרש על פניו היה גדול ומרוצה. "איזה יופי. בדיוק כמו שזכרתי. אתה זוכר את התחושה של הלשון שלי שם?"
"כ – כן."
רגע לאחר מכן הפנים שלו היו בתוך בית השחי שלי, הלשון עברה במהירות על השיער והעור, מרטיבה הכול. לא לקח הרבה זמן עד שהרגשתי את הדם זורם לכיוון המפשעה. ידעתי שזה לא אומר כלום, סתם דבר ביולוגי, תגובה של הגוף למגע נעים. תום הכיר את הגוף שלי מספיק טוב בשביל לדעת איך להפעיל אותי. לא הוצאתי שום קול, למרות התחושה הטובה שגרם לי. כשהוא סיים עם בית השחי הוא שוב הסתכל בפניי.
"יותר מהכל התגעגעתי למשהו אחד, מעבר לתחושה של החור שלך מקבל אותי פנימה. אתה יודע על מה אני מדבר, נכון?"
לחכתי את שפתיי. "יודע."
הוא הוריד את ידיי באיטיות והצמיד את החזה שלו לשלי. השפתיים שלנו נפגשו מיד לאחר מכן. הנשיקות שלנו תמיד היו משהו שונה מהכול. אפילו שפי התייבש והשפתיים החלו לכאוב, יכולנו להמשיך להתנשק, ואיכשהו זה היה מלא בתשוקה כאילו רק התחלנו.
הפעם הזו לא הייתה שונה. הלשון שלו החליקה לתוך הפה שלי, מרגישה כאילו נמסה על הלשון שלי. הוא אחז בראשי בחוזקה, למרות שלא ניסיתי להתחמק. לשנינו עמד, זקפות צמודות דרך מכנסיים ותחתונים.
רציתי שזה לא ירגיש טבעי, אבל זה כן. לעזאזל עם הלילה הזה, עם הכלא הזה ועם היכולת של תום להשתלט עליי בכזו קלות.
הוא משך אותי לכיוון המיטה ודחף אותי עד שנשכבתי על הגב. המזרון לא היה נוח, והסדין היה דק והרגיש לא נקי. בזמן שהמשיך לנשק אותי היד שלו נכנסה לתוך מכנסיי ולחצה על הזקפה. נאנקתי לתוך הפה שלו והוא משך ממני את המכנסיים והתחתונים.
זה לא היה אמור לקרות ככה. הייתי אמור להיאבק, לגרום לו להתאמץ לאלץ אותי לעשות דברים. עשיתי את זה קל מדי בשבילו, אני הייתי קל מדי. אבל הרגשתי הקלה מזה שלא באתי לשם בשביל לקבל מכות רצח, כי די הייתי בטוח שזה בדיוק מה שיקרה. גם רציתי לעוף משם כמה שיותר מהר, ולגרום לו להרגיש מסופק יעזור לזרז את התהליך.
אחרי שהייתי ערום הוא משך ממנו את החולצה ונשכב מעליי, כיסה את הפנים שלי בנשיקות בזמן שהידיים לא הפסיקו לגעת בכל מקום. הוא פיסק את רגליי והביא את האצבעות מתחת לביצים. כשהרגיש את העגיל שם הוא נעצר והביט בעיניי. "שכחתי שגם את זה החזירו לך." הוא עיסה את העור מסביב לעגיל. "תיאנח בשבילי."
בלעתי רוק ונאנחתי, כי איכשהו היה קל מדי לחזור למצב שבו הוא אומר לי מה לעשות ואני מבצע. הוא שוב נישק אותי בחוזקה וסינן, "יותר טוב ממה שדמיינתי. תרד לי." הוא נעמד על הברכיים והוריד את המכנסיים והתחתונים. תוך פחות משתי שניות הזין שלו היה בתוך הפה שלי, נע פנימה והחוצה במהירות. לא נחנקתי לרגע. עצמתי את עיניי ונתתי לו לקבוע את הקצב, בזמן ששכבתי מתחתיו ושמעתי אותו נאנח בקול מעליי.
"הרבה לשון, אודי, כמו שאני אוהב. עמוק, כמו שאתה יודע. עיניים אליי. אתה לא תדמיין שאני מישהו אחר."
הוא יצא מהפה שלי אחרי כמה דקות ונשף אוויר בזמן שסקר את פניי. עוד נשיקה על השפתיים. "תעמוד על ארבע."
קול בראשי אמר, סוף כל סוף. ככל שיזיין אותי מהר יותר כך אעוף משם מהר יותר. לקחתי בחשבון שהוא ירצה לשכב יותר מפעם אחת, אבל לא היה לי מה לעשות בקשר לזה.
כשנעמדתי על ארבע תום התמקם מאחוריי והעביר אצבע באיטיות על החור שלי. הבל הפה שלו היה חם על העור. הוא לחץ על ידו על גבי התחתון כדי שאקמר את גבי. הבטתי על הקיר הסדוק שמולי ולא הרגשתי מפוחד או נסער. אמרתי לעצמי שהוא כלום, סתם בחור שהולך לזיין אותי. אין לו השפעה עליי, אין לו כוח עליי שלא אהיה מוכן לתת לו. אחרי הלילה הזה אני אצא מפה והוא יישאר, ולא משנה מה ג'ורג' או שלמה ינסו לעשות, הוא לא ילך לשום מקום.
יריקה על החור ואצבע שמרחה את הרוק ביסודיות.
"אתה הולך להיאנח בשבילי, אודי?"
"כן."
"ירון כבר זיין אותך?"
"לא."
"נדב?"
"לא."
"וואלה. חובבנים. אז החור שלך לא עבד שעות נוספות לאחרונה."
"לא."
"מצוין."
הוא היה בפנים תוך פחות מדקה. הידיים על מותניי צבטו את העור בחוזקה, אבל נגסתי בשפתיי ולא השמעתי הגה. רק כשהתחיל לנוע בתוכי הגיעו האנחות. חלקן אפילו היו אמתיות, כי תום הכיר את הגוף שלי ולמד איך לנוע בתוכי בצורה שתצליח לשגע אותי.
הוא משך בשערי בשלב מסוים ואילץ אותי להתיישר, כך ששנינו היינו על הברכיים, עם הגב שלי צמוד לחזה שלו. הוא חיבק אותי מאחור בזמן שהמשיך לנוע בתוכי ולנשוך את הצוואר שלי. באוזן הוא סינן, "זוכר איך יוסי אהב לנשוך לך את הצוואר? הוא אהב לדמיין שהוא קורע לך את העור, שאתה מתחיל לדמם."
בחור שפוי, רציתי לומר, אבל ידעתי שבכל הנוגע ליוסי כדאי שלא הוציא מילה.
הוא התחיל להביא לי ביד בזמן הזיון, לאחר שהרטיב את היד. האנחות שלי התגברו וידעתי שאוכל לגמור תוך פחות מדקה.
הידיים שלו היו בכל מקום, וככל שהתקרב יותר לשיא הידיים האלה שרטו את עורי וצבטו עד שהכול הרגיש נפוח ושורף. הוא אהב לעשות את זה – לגרום לי לגמור בזמן שחוויתי כאב, כדי להראות לי שהנאה וסבל יכולים ללכת יד ביד. אבל לא היינו שוב באחד השיעורים שלו, לא הייתי עם קולר מסביב לצוואר בתוך כלא במקום שלא הכרתי.
"אני קרוב," הוא נאנק ואחז בפטמות שלי בחוזקה שגרמה לי להרגיש חשמל בחזה.
גמרנו פחות או יותר ביחד. ירדתי שוב לעמוד על ארבע ותום נצמד אליי מאחור, מזיע עליי ומלטף באיטיות את קצה הכיפה שלי, שהייתה רגישה בטירוף. הוא גרם לי לרעוד עם כל ליטוף, ומאחורי שמעתי אותו צוחק עם כל רעד של הגוף שלי.
"הייתי צריך לעשות לך את זה יותר בזמנו, לשגע אותך ככה. כל כך הרבה הזדמנויות מפוספסות."
"עשית מספיק," מלמלתי.
"תלוי את מי שואלים, אני מניח." הוא יצא ממני והתיישב באנחה על כיסא פלסטיק שהיה צמוד לקיר. "יש מתחת למיטה נייר. תנגב את המיטה."
קמתי והתכופפתי מתחת למיטה. ראיתי את הנייר, ולידו ראיתי גם חבילה חדשה של קונדומים. לא ידעתי אם תום הביא אותה או שהיא פשוט נמצאת שם ליתר ביטחון, כשאנשים אחרים באים "להתייחד". כשהפניתי את מבטי מעט הצידה ראיתי שלקצה המיטה מחוברים חבלים. הוא לא השתמש בקונדום ולא קשר אותי, אז לא הבנתי מה בדיוק קורה פה. בכל מקרה, החלטתי שזה לא ענייני.
ניגבתי את השפיך שלי מהמיטה ולאחר מכן ניגבתי את השפיך של תום מהחור שלי ומהירכיים. הוא הביט עליי בכל הזמן הזה, ואני התנהגתי כאילו הוא לא קיים. לאחר שסיימתי זרקתי את הנייר הצידה, כי לא ראיתי שם פח זבל.
פגשתי את עיניו של תום ושאלתי, "אפשר ללכת?"
הוא חייך, נראה רדום ומעט מסטול. "ללכת? אוי, אודי. לאן ללכת? הלילה רק התחיל."
לעזאזל. "מה עכשיו?"
הוא הושיט לי את ידו כדי שאעזור לו לעמוד. פתאום הוא נכה. עזרתי לו והוא נעמד מולי והביט בעיניי עם מבט שהסתיר משהו, ורצה שאדע שהוא מסתיר משהו. "אתה אפילו יותר סקסי כשאתה מפוחד."
"אני לא מפוחד."
"טוב, זה כבר מטופש מצדך."
כן, אולי.
"שכב על המיטה, על הגב."
"באמת יש לך כוח לעוד פעם?"
"פשוט תשכב, אודי."
אחרי שעשיתי את מה שאמר הוא נעמד בקצה המיטה והרים את ידיי אל מעל הראש. "את החבלים האלה בטח הספקת לראות. עכשיו גם תרגיש אותם." הוא קשר את ידיי בחוזקה לקצה המיטה ואז הכניס את ידו למטה והוציא את חבילת הקונדומים. את החבילה הוא הניח על הבטן שלי והתיישב על צד המיטה.
"מה קורה פה?" שאלתי.
"בשביל לשרוד בכלא צריך שיהיה לך גב חזק. לי יש את הגב הזה, אבל לפעמים צריך יותר מזה בשביל לחיות בשקט. עד שאני אצא מהחור הזה, יש אנשים שהייתי מעדיף לשמור בצד שלי, ולפעמים לתת להם כסף לא מספיק."
הזזתי את ידיי כדי לבדוק עד כמה חזקה הקשירה. לקח לי רגע להבין שהיא חזקה מאוד.
"תירגע, אודי. הם יהיו רק חמישה, ייכנסו בתורות. לא תצטרך לעשות יותר מלשכב ולהיאנח. אולי חלק ירצו מציצה, אבל הם בטח יגמרו מהר וילכו."
"תשחרר אותי. עכשיו."
"אני אלך לקרוא לראשון."
"תום!"
הוא התעלם וקם מהמיטה, לבש במהירות תחתונים ומכנסיים.
"תום! תשחרר אותי!"
הדלת נסגרה מאחוריו. נשארתי לבד, עם לב שפעם ב120 קמ"ש ושרירים שרעדו כאילו קפאתי מקור. אבל האמת הייתה שרתחתי, הרגשתי את זה בפניי שלהטו. שוב ניסיתי להשתחרר מהחבלים, אבל לא היה סיכוי. משכתי את עצמי למעלה, כי הרגליים שלי לא היו קשורות, וניסיתי לנגוס בקשר של החבל, כדי להחליש את הקשירה. גם זה לא עזר, ובאמצע הניסיון הדלת נפתחה שוב ותום נכנס פנימה. מיד אחריו נכנס בחור קטן יחסית, בערך בן ארבעים. הוא נראה תימני ומעט לא שפוי, בעיקר אחרי שראיתי את העיניים שלו נעות מצד לצד, כאילו סקר איזה עשרים אנשים שהיו אתנו בחדר.
"תום, תשחרר אותי."
"אני אשב פה בצד," הוא אמר לבחור התימני. "אם יהיו בעיות אני אחזיק אותו, אבל אני בטוח שהוא יתנהג יפה."
"אם הוא ינסה לבעוט בי אני שובר לו את הרגל."
תום הסתכל בעיניי. "אז כדאי שהוא לא ינסה."
הבחור התימני פשט את החולצה שלו. הוא היה רזה ומלא קעקועים, כאלה שנראה כאילו נמסו על העור שלו מאחר והשרירים היו הרבה יותר מוצקים בעבר. בהיתי בו עם עיניים רחבות כשהחל לפשוט את המכנסיים.
תום התיישב על הכיסא בצד החדר ושילב את רגליו. סימנתי לו עם ראשי שיפסיק את זה, אבל הוא פשוט משך בכתפיו – אין לי מה לעשות בקשר לזה עכשיו.
אבל למניאק היה מה לעשות, הכול היה בידיים שלו. תמיד.
התימני התקרב למיטה. עמד לו. לא זין ענק, אבל גדול. הוא הביט עליי ואמר, "את בחורה יפה."
סיננתי, "בחיים לא ראית בחורה."
הוא שמע את זה, למרות שלא תכננתי שישמע. ברגע הבא הוא כבר היה על המיטה, בין רגליי, לאחר שפיסק אותן בכוח. זכרתי את האיום בקשר לשבירת הרגל שלי, והייתי צריך להזכיר לעצמי שאני נמצא בתוך כלא, עם פושעים, בשביל להבין שהוא כנראה לא סתם איים.
חבילת הקונדומים עדיין הייתה על הבטן שלי. התימני לקח את הקופסא והוציא משם קונדום, בכל הזמן הזה לא מפסיק להבין בעיניי. הוא נראה יותר ויותר מורעב ככל שחלפו השניות.
"היא כבר פתוחה?" הוא שאל את תום.
"כן. תראה בזה אתגר."
"ומה זה…?" הוא ראה את העגיל בין רגליי ומיד החל לגעת בו. צמרמורות במפשעה, בירכיים. הידיים שלו היו חמות והמניאק מישש את העור מסביב לעגיל כאילו היה לו תואר שני בזה.
"הבחורה שלך אוהבת את זה," הוא אמר לתום.
"אני חושב שאתה מוצא חן בעיניה. רק תזכור שאנחנו קצת קצרים בזמן."
הוא אחז ברגליי ומשך אותי לפנים, כך ששכבתי יותר על הגב. הרגשתי את קצה הזין שלו מחפש את החור שלי ומיהרתי לעצום את עיניי ולשחרר את הגוף. הייתי קשור והם היו שניים, להתנגד רק יאריך את הסבל.
חמישה אנשים. אחד אחרי השני. זה לא יקרה. הוא יוותר באמצע, יבין שהגזים. אפילו לפני שנה, כשהייתי אסיר והם זיינו אותי בערך שש פעמים ביום, הם היו דואגים לחכות כמה שעות בין לבין, כדי לתת לכאב לדעוך מעט.
התימני נכנס פנימה בבת אחת. שחררתי צווחה חלשה ומיד עברתי להתרכז בנשימה נכונה, בקצב אחיד, להתנתק ממה שקורה ולא לתת לשרירים להיסגר. הכול היה משחק של הראש, עד שהגוף נהפך לקליפה ריקה.
אני, קליפה ריקה.
הוא התמקם כך שפניו היו כמעט מעל פניי, אבל בגלל שהיה נמוך יותר הראש שלו היה בעיקר מעל החזה שלי. הוא מישש אותי בזמן שנע פנימה והחוצה, וכשהתחיל לצבוט את הפטמות האצבעות שלו הרגישו עשויות מברזל.
"אישה יפה," הוא סינן. "כוס חם יש לך."
לא נאנחתי או יצרתי קשר עין אתו. פשוט שכבתי שם כמו גווייה וחיכיתי שיגמור. לא כאב לי בשלב הזה, והייתי כל כך מנותק עד שבקושי הרגשתי הנאה. הוא המשיך לנוע בקצב אחיד, מדי פעם דוחף את עצמו עמוק יותר ומביט בפניי כדי לראות תגובה. אבל הוא לא קיבל ממני כלום.
לאחר כחמש דקות קצב התנועות שלו התגבר וכך עם הצביטות של העור שלי. הוא גמר, אבל בגלל הקונדום לא הרגשתי את הזרע שלו בפנים. לאחר שיצא ממני כל מה שנשאר היה הכאב במקומות שצבט. הוא עמד ליד קצה המיטה והתנשף. לרגע החלפנו מבט והוא הנהן, כאילו אמר לי תודה.
עצמתי את עיניי וחיכיתי שייצא מהחדר.
לאחר כמה שניות הדלת נפתחה ונסגרה.
"טוב, זה היה עלוב." שמעתי את תום נעמד ומתקרב אליי. הוא ישב ליד מותניי ופיסק את רגליי. הרגשתי מטלית לחה עוברת על החור שלי באיטיות. "אם היית ככה אתי כבר מזמן היית מקבל מכות. שכחתי איך אתה אמור להתנהג?"
כחכחתי בגרון, שהיה יבש בטירוף. "אתה ממש דפוק אם נראה לך שאני אנסה לרצות אותך ואת שאר האפסים האלה. תן לי ללכת, הבנתי שאתה כועס."
"כועס? למה נראה לך שזה המצב?"
"אתה מנסה להתנקם, ו – "
"לא – לא." הוא זרק את המטלית הצידה ומיקם את פניו מול פניי. "להתנקם? בשביל לעשות משהו כזה הייתי צריך… בוא נראה, הייתי צריך לתפוס את אלעד ולהרוג אותו. אחר כך הייתי צריך לתפוס אותך ולזרוק באיזה מקום שממנו לא תוכל לברוח. לתת לך להרגיש את השניות עוברות לאט – לאט, כל יום, כל היום. לתת לך להתבשל במחשבות, בזיכרונות, בשנאה. אחרי שהייתי מביא אותך למצב הזה, היינו יכולים לדבר על נקמה. אבל עכשיו? מה שקורה פה? זה כלום, אודי שלי. פשוט עוד יום עבודה שגרתי, בשבילך."
הוא הפסיק להסתכל על פניי ואני נשפתי אוויר וניסיתי להירגע.
"אני הולך להביא את הבא בתור. אל תלך לשום מקום." הוא טפח לי על הירך ויצא החוצה, גם הפעם לבוש רק במכנס.
שוב ניסיתי לשחרר את ידיי, אבל הקשירה הייתה חזקה מדי. חוץ מזה, זה לא כאילו שהייתי יכול פשוט לצאת משם כאילו כלום לא קרה.
שמעתי צעדים מתקרבים והרמתי את ראשי. הדלת נפתחה ותום נכנס עם בחור נוסף, הפעם אחד שנראה לא מבוגר מאתנו בהרבה. הוא נראה כמו עורך דין, ולא כמו פושע, בהנחה שלא כל עורכי הדין הם פושעים. הוא היה גבוה כמעט כמו תום, בערך כמוני. שיער מתולתל ושחור עם עור מאוד לבן. פנים רגילות לגמרי, כאלו שתשכח רגע אחרי שראית וסביר להניח שלא תחשוב עליהן שוב.
הוא הביט בעיניי וחייך מזווית הפה. החיוך הקטן הזה הרגיש כמו מסמר שננעץ בצלעות.
תום התקרב ונעמד מאחורי. הוא התכופף והרים את ראשי עם ידו. "הבחור שאתה רואה לפניך מפורסם, אודי. לא בטוח ששמעת עליו כי לא היית פה לאחרונה, אבל הוא הגיע לכותרות לפני כמה חודשים."
"הוא בדיוק איך שתיארת אותו," אמר הבחור. היה לו קול עמוק.
"חכה, תן לי לספר לו קצת עליך."
"לא רוצה לדעת," אמרתי, בזמן שתום המשיך להחזיק את הראש שלי למעלה.
"אבל אתה תדע, כי זה מה שאני רוצה." הוא התקרב לאוזן שלי. "עוזי מאוד אוהב ילדים קטנים. הוא אוהב לעשות להם דברים שאחר כך דופקים להם את כל החיים. הוא בדרך כלל – "
"די. סתום."
"לא סיימתי."
"החבר שלך סוטה, יופי, אתה בחברה טובה. עכשיו בוא נסיים עם זה כבר."
תום עזב את הראש שלי. "הוא שלך, עוזי. אל תהיה עדין אתו. תחשוב על כל מה שרצית אי פעם לעשות ולא העזת. זו ההזדמנות שלך. אודי פתוח להכול."
הבחור התחיל לפשוט את הבגדים. הוא היה שרירי ודי חלק. תום הלך להתיישב על הכיסא שלו. הצטערתי שלא ביקשתי לשתות, אבל זה הרגיש שנכון לעכשיו פספסתי את ההזדמנות, לפחות עד הבחור הבא.
לא הבטתי לכיוונו כשטיפס על המיטה. הוא התמקם מעל פניי, כמו התימני ממקודם. הבנתי שהוא מחכה שאביט בעיניו, ולמרות שלא רציתי לרצות אף אחד, כן רציתי להתקדם עם הסיוט הזה. הבטתי עליו. הוא חייך.
"היי, אודי. בלעת את הלשון, חמודי?"
"אל תדבר אליי כמו אל ילד."
"אבל זה מה שאתה עכשיו. הילד החמוד שלי."
"אם זה מה שמעמיד לך."
החיוך נשאר, אבל העיניים שידרו שהוא מתעצבן. הרגשתי את היד שלו מלטפת את בית השחי שלי. "קצת שעיר שם בשביל ילד, לא?"
לא עניתי. כל תגובה שעברה לי בראש הייתה מעצבנת אותו עוד יותר. הרגשתי לפתע שערות נתלשות מבית השחי שלי. חרקתי שיניים ולא הוצאתי הגה. הוא הצמיד את שפתיו לאוזן שלי. הזקפה שלו כמעט עשתה לי חור בבטן.
"אתה ילד כל כך יפה, אודי. אם היית רק שלי, הייתי מוציא ממך את כל השערות. הבולבול שלך יהיה הרבה יותר יפה בלי שיער, נכון?"
לא עניתי ולפתע השיניים שלו ננעצו באוזן שלי. מיהרתי לסנן, "כן. יפה יותר."
הוא עזב את האוזן ונישק אותה, הכניס את הלשון הרטובה שלו פנימה. הרגשתי את הידיים שלו נעים לכיוון החזה, ממששות אותו ומעסות. עם הלשון הוא המשיך לטייל במורד פניי, ובכל הזמן הזה קצה הזין שלו נע לי על הבטן. כשהוא הצמיד את שפתיו לשפתיי הזזתי הצידה את ראשי. הוא אחז בפניי בחוזקה שלא ציפיתי לה. "בחיים אל תזיז את הראש שלך. תוציא החוצה את הלשון." הוא חיזק את האחיזה בלסת שלי. הצלחתי בקושי להוציא החוצה את הלשון. הוא חייך והפליק עליה. "איזה לשון חמודה יש לך. תזיז אותה מצד לצד, שתרקוד בשבילי. ילד טוב."
הוא קירב את פניו בזמן ששחרר מעט את האחיזה בפניי. התנשקנו ושנאתי כל רגע. הוא דאג להחזיק את הראש שלי למרות שהייתי גם ככה קשור, ובזמן הנשיקה כל הזמן הרגשתי אותו תולש שערות מבית השחי שלי. הוא הוציא קצת בכל פעם, אבל זה בכל זאת הרגיז.
בשלב מסוים היד שלו ירדה למטה והרימה את אחת מרגליי. היד השנייה שלו עשתה את אותו הדבר. הרגשתי אותו מתחיל להתמקם בין רגליי וכשקצה הזין שלו נצמד לחור שלי ניתקתי את הנשיקה מיד. "שים קונדום."
"שתוק."
"שים קונדום. אני לא – "
הוא סטר לי. חזק. "תהיה ילד טוב ותשתוק. בגילך אתה לא אמור לדעת מה זה קונדום."
פסיכי. הוא התחיל לדחוף את עצמו פנימה. "עוף ממני! שים – "
סטירה נוספת ולפני שהספקתי להוציא עוד מילה הוא סתם את הפה שלי בחוזקה. הרגשתי אותו מתחיל להיכנס. ניסיתי לסגור את שריריי בכל הכוח, אבל אחרי שחדרו אליי פעמיים בערב הזה, השרירים לא נסגרו מספיק בשביל לחסום אותו. צרחתי לתוך היד שלו בכל הכוח, עד שנזכרתי שאנחנו לא לבד בחדר. הפניתי את מבטי הצידה בזמן שעוזי המשיך לדחוף את עצמו לתוכי. עם עיניים רחבות סימנתי לתום שיעצור את זה.
הוא הביט עליי בעיניים צרות, נראה מתלבט מה לעשות. אבל בזמן שהוא ישב שם באדישות, המניאק הזה התחיל לנוע בתוכי בלי קונדום.
התחלתי להשתולל על המיטה, אבל זה רק גרם לו להיכנס עמוק יותר. הרגשתי דמעות זולגות מזווית עיניי וידעתי שאם לא הייתי קשור הייתי שובר לו את המפרקת.
"אני בתוך הגוף שלך," הוא לחש באוזניי. "אתה מרגיש אותי בפנים? כמו נחש."
"עוזי! צא ממנו."
"מה?"
"צא ממנו. לא בלי קונדום."
"לעזאזל." הוא נשאר בתוכי והרים את היד מהפה שלי. "אתה יודע שאין לי שום מחלות. לא שכבתי עם כאלה שיכולים להדביק אותי."
"בכל זאת, הוא ביקש עם קונדום."
"וממתי אכפת לנו מה הוא מבקש?"
הדמעות עדיין היו על הלחי שלי. התנשפתי ורעדתי.
"כשהוא מבקש משהו כזה אז אכפת לנו."
עוזי דחף את עצמו לתוכי פעם אחרונה ואז יצא החוצה.
תום אמר, "תירגע, אודי. אין לו כלום. קח מים." הוא הרים את ראשי והצמיד את הבקבוק לפה שלי. שתיתי במהירות, בזמן שלידי עוזי שם קונדום ואז חזר להתמקם בין רגליי. תום הסניף את בית השחי שלי והעביר את הלשון שלו על הזיעה.
"הוא ממש פתוח," עוזי אמר.
תום הניח את הבקבוק הכמעט ריק על הרצפה וחזר לשבת על הכיסא. "כן, הוא אמור להיות פתוח בשלב הזה."
"קצת מבאס."
"רוצה לוותר?"
"נראה לך?"
"אז קדימה."
הרגשתי אותו דוחף את עצמו פנימה בחוזקה, כנראה מנסה להכאיב לי. בשלב הזה הרגשתי יותר כעס מכאב. הוא כל הזמן נגע בפנים שלי, ממש מחץ אותן. כשדחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי שיתפתי פעולה, אבל הוא הבין מהר שאני לא בקטע של להתנשק אתו. בשלב מסוים הוא החל לסטור על הירכיים שלי וסינן, "אני בתוך הגוף שלך, אתה מבין את זה?"
לא עניתי והוא הפסיק עם הסטירות יחסית מהר.
אחרי עשר דקות בערך הוא גמר ויצא ממני.
רק כשיצא התחלתי להרגיש את הכאב בין רגליי, את התחושה של השפשוף באזור החור. אם הם יפסיקו עכשיו התחושה תעלם עוד שעה או שעתיים, אבל אם עוד שלושה אנשים יחדרו אליי, הכאב יהיה בלתי נסבל.
עוזי סיים להתלבש ולפני שיצא רכן ליד פניי ולחש, "היית ילד טוב, אודי. תהנה בהמשך הלילה." הוא נישק אותי בלחי ויצא החוצה. תום נעמד והתקרב אליי. "מה שלומנו?"
"כואב לי. אני לא אצליח עוד שלושה."
תום נחר והתיישב לידי, הניח את היד על החזה שלי. "אל תזלזל בעצמך. הנה, אני אנקה אותך קצת." הוא הוציא חבילה קטנה של מטליות לחות מכיס מכנסיו. "פסק את הרגליים." המטלית עברה בעדינות על החור שלי, והתחושה הייתה שהעור שם נשרף.
"מספיק."
"שקט, אודי. אתה צריך להיות נקי." הוא דחף את המטלית לתוכי וניקה גם שם. זה שרף ברמות שקשה לתאר, ומצאתי את עצמי מתוח כולי, לא נושם ופשוט מחכה שהתחושה האיומה תפסיק.
"הנה, עכשיו אתה מוכן."
התנשפתי והרגשתי את הכאב במקום שבו החבלים לחצו על הזרועות שלי. "אתה לא צריך את זה," אמרתי. "ראית שמזיינים אותי, מיצית את זה. בוא… בוא פשוט תעשה את זה אתה ואז תן לי ללכת."
הוא ליטף את הלחי שלי. "זה רעיון נחמד, אבל כמו שכבר אמרתי לך, יש תכנית מסודרת להמשך הערב. אני לא מתכוון לשנות כלום בגלל שקצת כואב לך בכוס."
"זה לא קצת כאב!"
"לא רלוונטי כמה כאב זה כן. פשוט תזכור שמי שנכנס לפה הם לקוחות, ולך יש תפקיד."
עצמתי את עיניי. לקוחות. הם לא היו לקוחות, לא שזה באמת שינה משהו.
"אז תן לי לפחות להסתובב על הבטן."
"למה?"
"זה יכאב פחות ככה."
"אבל אז אף אחד לא יוכל לראות את הפנים היפות שלך."
"זה לא ישנה להם."
"זה כן, וזה ישנה לי. אני גם אוהב לראות את הפנים שלך כשמישהו חוגג עמוק בתוך הגוף שלך."
"לך להזדיין."
"אני חושש שזה התפקיד שלך הלילה. נמשיך?"
השעה וחצי הבאות הרגישו כמו יממה שלמה. שלושה גברים נכנסנו לחדר אחד אחרי השני. לא טרחתי להסתכל עליהם לעומק, ולא נראה שזה משנה למישהו. אחד מהם היה קטן מאוד, אבל אהב לנשוך. כל הגוף שלי היה מכוסה בסימני שיניים וברוק אחרי שסיים איתי. תום התלהב לראות את השיניים נסגרות על העור שלי, ובשלב מסוים החליט להצטרף ולנגוס בפטמות שלי כל כך חזק עד שהעדפתי שפשוט יתלוש אותן וזהו. השניים האחרים שהגיעו היו גדולים יותר, אחד אפילו מאוד שמן. האחרון אהב להרביץ, וזו כנראה הסיבה שתום שמר אותו לסוף – הדובדבן על הקצפת. הוא הכניס לי מדי פעם אגרופים, ובפעם שהפניתי את מבטי הצידה והצלחתי לגייס מספיק כוח בשביל לומר לתום, "תגיד לו שיפסיק," הוא פשוט משך בכתפיו ולא ענה. בתגובה קיבלתי אגרוף מתחת לחזה, וכל האוויר יצא ממני החוצה.
מבחינת הסקס עצמו, עם שני הגברים האחרונים כל מה שהרגשתי היה כאב שורף עמוק בתוכי, בלי טיפת הנאה. הרגשתי שאני מדמם, ומאוחר יותר גיליתי שבאמת דיממתי. המטלית שתום השתמש בה בסוף בשביל לנקות אותי יצאה אדומה כמעט לגמרי, ואת זה ראיתי דרך עיניים מטושטשות מכאב ותשישות.
הוא התקרב אליי אחרי שליווה החוצה את הבחור החמישי והעביר אצבעות על העור המיוזע שלי. הרגשתי אותו יורד למטה אל בין רגליי. לא היה לי מספיק כוח להתנגד בזמן שפיסק אותי ודחף פנימה שתי אצבעות בו זמנית. הכאב היה משתק, אבל כל מה שיצא ממני היה גניחה חנוקה. עוד דמעות שלא הצלחתי לשלוט בהן.
"אני מרגיש כל כך הרבה דברים בפנים," תום אמר בשקט. "החור שלך הפך להיות חוויה אחרת עכשיו. אני לא בטוח אם אני מרגיש דם או חרא, הכול בפנים כל כך חי."
האצבעות יצאו לאחר כדקה ושמעתי אותו מנגב את ידיו. הריח בחדר היה נורא, יותר מדי דברים שגרמו לי לרצות להקיא.
לאחר כמה דקות תום שיחרר את הקשירות מסביב לידיי והושיט לי יד כדי לעזור לי לקום. בשלב הזה הצלחתי לחזור מעט לעצמי. התעלמתי מהיד שלו והצלחתי לקום בכוחות עצמי. הכאב בתוכי הרגיש כמו קיפוד שנע בין שריריי. היה קשה לעמוד, ולאחר שהתקדמתי צעד אחד נאלצתי לעצור. תום נעמד מאחוריי ופיסק את רגליי מעט. הוא אמר שאני שוב מדמם, והדרך בה אמר את זה נשמעה כאילו אני לא בסדר שהחלטתי לדמם ככה באמצע החיים.
הוא שוב ניגב אותי בעדינות, אבל ידעתי שהדימום כנראה יחזור בקרוב. הכול בתוכי הרגיש פצוע. התחלתי להתלבש באיטיות, וברגע שסיימתי ועמדתי לדדות לכיוון הדלת, תום נעמד מולי ואמר, "לאן אתה ממהר? לי לא מגיע עוד פעם?"
"לא. מספיק."
"ששש." הוא שיחרר את הכפתור בג'ינס שלי ומישש את המפשעה. "אני רוצה את זה בעמידה הפעם."
"לא."
הוא משך אותי אל הקיר וניסה לסובב אותי עם הגב אליו. "לא מפריע לי הדם, זה דווקא יכול להיות חומר סיכה מעניין."
"אני לא עושה את זה שוב."
הוא צבט את הפטמה שלי דרך החולצה. "אין לך בחירה פה, טיפש יפה שלי. קדימה, עם הפנים אל הקיר."
לא נתתי לו לסובב אותי, והתחלתי להרגיש שהוא מתעצבן. בשלב הזה לא נשאר בי הרבה כוח, אבל כן נשאר מספיק בשביל להכניס לו אגרוף אחד טוב לפרצוף.
הוא נפל על הרצפה, נאנק מכאבים. התלבטתי אם להכניס לו בעיטה טובה לבטן, כי הוא היה בתנוחה שהייתה מאפשרת לי בעיטה מדהימה. אבל לא, גם ככה עברתי את הגבול עם האגרוף. עברתי מעליו והלכתי עד שהגעתי לדלת. הוא עדיין נאנק מכאבים כשיצאתי החוצה וסגרתי את הדלת מאחוריי. היד שלי פעמה מכאב, העצמות רועדות. לא התכוונתי שהאגרוף יהיה כל כך רציני, או שאולי כן התכוונתי. בשלב הזה לא ידעתי כלום, רק רציתי לעוף משם.
השומר בכניסה נעמד כשראה אותי. הוא עמד לומר משהו אבל כשראה את המבט על פניי המילים נתקעו לו בגרון.
"תוציא אותי מכאן. עכשיו."
"צריך לחכות…"
"עכשיו. אף אחד לא אמור לדעת שאני כאן. אם אני שובר לך עכשיו את הצוואר לא יעזו להאשים אותי בכלום, כי זה יעורר יותר מדי שאלות. תוציא אותי מפה עכשיו."
הוא בלע רוק ולאחר רגע של היסוס הנהן והוביל אותי החוצה. יכולתי להגיע לבד לשער הקטן שממנו נכנסתי, אבל ידעתי שהשער יהיה נעול ולא בטוח שיסכימו לפתוח לי בלי ליווי. הלכנו בדממה. השמש החלה לזרוח בשמים והבנתי שהייתי שם במשך לילה שלם, כנראה הלילה הארוך בחיי. כל צעד שעשיתי כאב, והיה לי ברור שמי שמסתכל עליי הולך יידע מיד שמישהו היה בתוכי. זה היה יכול להיות מצחיק, אם לא הייתי מרגיש שיש שריפה בתוכי.
הגענו לשער ולידו היה שומר שהתעסק באייפון שלו. השומר שליווה אותי אמר לו לפתוח לי, והשני נעמד ופתח לי את השער. מבלי לומר כלום יצאתי החוצה ושמעתי את השער נטרק בחוזקה מאחוריי.
מולי היו שדות של חיטה ושמים שהתחילו להיות כחולים, מלאים בעננים לבנים. הרוח הייתה קרירה ולרגע עצמתי את עיניי ונשמתי פנימה אוויר נקי. כאב הראש התחיל להופיע שוב, אבל בינתיים הוא היה בשליטה. עמדתי כמה שניות עם עיניי עצומות, מנסה לשכנע את עצמי שהכאב בין רגליי הולך ונרגע, למרות שהוא לא, כשלפתע שמעתי צפצוף של מכונית.
הפניתי את מבטי הצידה. הם חנו כשלושים מטר ממני. בקושי ראיתי את הפנים שלהם בגלל המרחק, אבל ידעתי שזה הם. התחלתי ללכת לכיוונם, כל צעד כואב, גם בגלל האגרופים שקיבלתי מהבחור האחרון. הוא כיוון אל הבטן והצלעות, וממש הרגשתי את האזורים האלה מתנפחים ככל שחלפו הדקות.
ירון כנראה הבין שאני בקושי מצליח לזוז. הוא התניע את המכונית והתקרב לכיווני. כשהגיע ונעצר נכנסתי למושב האחורי. ניסיתי להתיישב ישר, אבל זה פשוט כאב מדי. סיננתי קללה ונשכבתי על הצד.
"אתה צריך חגורה אודי," שמעתי את נדב אומר בשקט.
"עזוב אותו." ירון הפעיל את הרדיו והתחיל בנסיעה.
נרדמתי כמעט מיד, למרות הכאב. כשהתעוררתי זה היה על ידי היד של נדב, שניערה בעדינות את הכתף שלי. לקח לי רגע להבין איפה אני. לא רציתי לזוז, פשוט להישאר לשכב במכונית הזו עד שאפסיק להרגיש כמו גוש של כאב.
ירון לא היה באוטו והשמש מחוץ לחלון הייתה חזקה. נדב עדיין ישב במושב ליד הנהג. "אני מבין שאתה מרגיש חרא, אבל צריך לחזור לדירה. תעשה אמבטיה חמה ואני אכין לך משהו לאכול."
התחלתי לומר משהו, לא בטוח מה, אבל במקום זאת יצאו דמעות שלא ציפיתי להן. כיסיתי את פניי וניסיתי להירגע, אבל זה לא עבד.
נדב לא אמר כלום, ובאמת לא היה משהו שיכול היה לומר. נרגעתי יחסית מהר וניגבתי את פניי עם ידיי.
"לא חנינו רחוק מהדירה," נדב אמר. "רוצה לנסות ללכת?"
הנהנתי והתיישבתי, אבל לא ישיבה מלאה. יצאתי בזהירות החוצה ונדב היה שם בשביל לעזור לי לעמוד. לעזאזל עם האגרופים האלה. הצלעות שלי שרפו. הוא לא סדק כלום, אבל היה מאוד קרוב לכך.
התחלתי ללכת בכוחות עצמי, אבל זה היה קשה מדי. נדב נצמד אליי והניח את ידי מסביב לכתפיו. הוא היה נמוך ממני לכן הצלחנו להתקדם ככה. אנשים ברחוב הביטו עלינו במבטים מוזרים, אבל הנחתי שהם פשוט מניחים שאני שיכור. שיהיה.
כשהגענו לדירה היה לי ברור שאני שוב מדמם. הרגשתי את הדם בין ירכיי, כנראה נספג בתחתונים. נגעלתי מעצמי והרגשתי שאפילו מקלחת חמה לא תעזור לנקות את הטינופת שכיסתה אותי. במעלית נשענתי על הקיר וניסיתי לא להירדם שוב, או לא לנשום חזק מדי בגלל הצלעות. לאחר שהגענו לקומה הלכתי בכוחות עצמי פנימה.
הרחתי אוכל, ריח טוב של חביתה וטוסטים. לא חשבתי שאני רעב, אבל הריח גרם לי להבין שלא אכלתי במשך הרבה זמן.
"אני לוקח אותו למקלחת," אמר נדב לירון, שהיה במטבח ליד המחבת. מבלי להסתובב הוא אמר, "בסדר. השארתי לו כדור כחול בסלון."
"כואב לך הראש, אודי?"
לפני שהספקתי לענות ירון אמר, "כואב לו."
לאחר שלקחתי את הכדור ונדב סיים למלא מים באמבטיה, פשטתי בזהירות את הבגדים. נדב עזר לי עם הנעליים, הגרביים והמכנס. את התחתונים היינו צריכים להוריד בזהירות, בגלל הדם שנספג בהם ונדבק לעור שלי. הרגשתי שאני שוב קרוב לבכות, אבל כנראה שהייתי תשוש מדי בשביל זה.
המים היו לוהטים, אבל זה מה שעשה אותם למושלמים. הגוף שלי התחיל להיות עסוק בהתמודדות עם החום, וזה גרם לו לשכוח לרגע שממש ממש כואב לו.
נשענתי עם ראשי לאחור ועצמתי את עיניי. נדב סגר את האור, והחשכה הייתה מושלמת. הוא התיישב על הרצפה והכניס את ידו לתוך המים. "לא חם מדי?"
"לא." הקול שלי נשמע כמו של אדם בן שמונים.
הרגשתי את ידו של נדב נעה במים. הוא לקח מעט מהמים ושטף את הצוואר שלי בעדינות. רציתי להישאר לבד בחשכה, אבל הוא לא באמת הפריע לי. הרגשתי את עצמי נרדם. הדממה הייתה כל כך מוחלטת עד שהרגשתי שכבר נרדמתי מזמן. אפילו היד של נדב שנעה במים הייתה מרגיעה.
"לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן," הוא אמר בשקט.
ליחכתי את שפתיי. "גם אני לא."
הוא שוב הרטיב את הצוואר שלי, הפעם גם העביר את האצבעות בעדינות מתחת לסנטר. "זה מטורף שהוא הצליח לבד לגרום לך לדמם שם."
"הוא לא היה לבד."
"הוא… הביא גם את אחד מהסוהרים?"
נאנחתי. לא רציתי לדבר על זה, אבל ידעתי שנדב יכול לחפור, והעדפתי פשוט לתת לו את כל המידע מבלי שינסה לחלוב אותו ממני. "היו חמישה אנשים חוץ ממנו, אסירים אחרים. הוא הכניס אותם אחד אחרי השני."
"הוא… וואו. ידעתי שהוא שונא אותך, אבל זה…"
הדממה חזרה, עד שלאחר כשתי דקות נדב אמר, "רוצה שנזמין רופא בשביל… אתה יודע, החור שלך?"
"לא."
הוא התחיל ללטף את הפנים שלי בעדינות. זה גרם לי להרגיש אפילו יותר רדום. הרגשתי אותו מתקרב אליי, למרות שעדיין היה מחוץ לאמבטיה. נשארתי עם עיניים עצומות בכל הזמן שישב לידי ודיבר, וגם עכשיו לא פקחתי את עיניי. הנשימה שלו הייתה חמה כשהרגשתי אותה על פניי. היד שלו על הלחי שלי, ליטוף עדין. ידעתי מה הוא רוצה לעשות, והייתה לי הרגשה שאם אגיד לו לעזוב אותי בשקט הוא יעזוב. אבל הרגשתי עייף מדי להתנגד. אמרתי לעצמי שאני עכשיו נמצא ביוון, למרות שביוון לא הייתה לנו אמבטיה. מי שיושב עכשיו לידי ונוגע בי הוא אלעד, והשפתיים שמתקרבות אליי עכשיו הן שלו.
הפניתי את פניי מעט הצידה ומיד הרגשתי את שפתיו של נדב נצמדות לשלי. נשיקה על השפתיים, כמו שידע שאלעד ואני אהבנו להתנשק. אחר כך הגיעה הלשון שלו, מחליקה פנימה. היד שלו ירדה אל מתחת למים ומיששה את החזה שלי, לא חזק מדי.
גם בפעם הזו היה כל כך קל להתמכר להשליה שנדב הוא בעצם אלעד, לשקוע עמוק בתוכה. הרמתי מעט את ידי והנחתי אותה על הראש שלו, קירבתי אותו אליי. התנשקנו במשך זמן רב, עד שהשפתיים שלי התחילו להרגיש יבשות. ניתקתי את הנשיקה ואמרתי, "המים מתחילים להיות קרים. אני רוצה לישון."
"קודם תלך לאכול."
שכחתי מהאוכל. "בסדר."
"אני אעזור לך לעמוד."
נשענתי עליו ונעמדתי. לרגע הרגשתי מסוחרר, אבל התחושה עברה מהר. יצאתי בזהירות מהאמבטיה והתנגבתי.
"הרביצו לך," אמר נדב לאחר שסקר את הגוף שלי. הוא נישק את הצלעות שלי. "אולי כדאי שכן נקרא לרופא."
"אני אהיה בסדר."
הוא התיישר והנהן. "להביא לך בגדים או שתישאר ערום?"
הוא נשמע כאילו מדובר בשאלה אמתית. "בגדים," אמרתי.
"טוב, כבר חוזר." הוא הביא לי חולצה קצרה ומכנס קצר, בלי תחתונים. התלבשתי במהירות ויצאנו לכיוון המטבח.
ירון חיכה ליד השולחן, קרא עיתון ונראה עייף. גם הם לא ישנו כל הלילה. כנראה שלא היה להם מושג כמה זמן אני אמור להיות שם, אחרת הגיוני היה שהיו חוזרים לישון בדירה לכמה שעות. התיישבתי ומיד הופיע הכאב בתוכי. חרקתי את שיניי ונדב אמר, "חכה רגע." הוא הלך להביא כרית קטנה והניח אותה על הכיסא.
הרגשתי מגוחך, אבל לא ראיתי דרך אחרת בה אצליח לשבת מבלי להרגיש עד כמה אני פצוע בפנים. אכלנו בדממה. הייתי מורעב ולמזלי היה המון אוכל. היינו קרובים לסיום כשירון שאל, "כמה היו שם?"
בלעתי את מה שהיה לי בפה ואמרתי, "חמישה חוץ מתום."
"ביחד?"
"אחד אחרי השני."
"גם סוהרים?"
"לא. אסירים אחרים."
"היום תנוח. תעבוד קצת על המחשב."
הנהנתי. "תודה."
"אני צריך לצאת עוד מעט," אמר נדב. "אודי, רוצה לבוא? לא ייקח הרבה זמן."
"הוא לא במצב לצאת," אמר ירון, בנימה שהבהירה שהנושא סגור.
נדב חזר לאכול, נראה מרוגז.
לאחר שסיימנו שטפתי את הכלים והלכתי לחדר שלי. התרסקתי על המיטה ונרדמתי מיד.

כשקמתי השעון הראה שהשעה כמעט שש בערב. ישנתי כל היום וזה אמר שיהיה לי קשה לישון בלילה. כשניסיתי לזוז במיטה הרגשתי מיד את החבלות שהשאירו האגרופים. הייתי כמו זקן שקשה לו לקום לבד מהמיטה. אבל הייתי צריך להשתין, לכן גררתי את עצמי לשירותים הצמודים והשתנתי. לאחר מכן נכנסתי לעשות מקלחת חמה שעזרה מעט לכאב, אבל לא מספיק.
דרך זרם המים שמעתי את דלת החדר נפתחת. כנראה נדב. לא היה לי כוח אליו, למרות שבימים האחרונים הוא הפך לנסבל. ידעתי שלהתנשק אתו היה טעות, וגם לזיין אותו לא היה הצעד החכם ביותר שעשיתי. אבל הוא ידע איך לגרום לי לפקפק בעצמי, ידע על איזה כפתורים ללחוץ בשביל לגרום לי לזרום למרות שלא באמת רציתי.
סגרתי את המים ועטפתי מגבת מסביבי. כשיצאתי לחדר השינה ירון היה שם, עמד ליד הדלת עם ידיו שלובות על החזה.
"היי," אמרתי, כי לא ידעתי עוד מה לומר והוא פשוט הסתכל עליי.
"קיבלת כמה אגרופים."
"כן. יש לך איזה כדור בשביל זה?"
"לא מומלץ לקחת משכך כאבים עם הכדור שאתה גם ככה לוקח."
נהדר.
"העגיל שלך."
"מה? אה, תום אמר לי להוריד. הוא במכנס שלי."
"שים אותו אחר כך."
"בסדר."
"יש משהו שאתה רוצה לספר לי?"
כחכחתי בגרוני. "כמו מה?"
הוא התקדם צעד לכיווני. "סיפרת על מה שתום עשה, אבל שכחת להזכיר את האגרוף שהכנסת לו."
כמעט שכחתי מזה. "הגיע לו." זה לא היה הדבר החכם ביותר לומר, אבל זה מה שיצא.
"אתה לא קובע מה מגיע למי."
פתחתי את פי כדי לענות, להגיד לו שבמקומי הוא היה הורג את תום. אבל לא היה טעם לומר משהו כזה, כי התשובה כנראה הייתה – בחיים לא הייתי במקומך. חיכיתי כמה שניות ולבסוף אמרתי, "זה קרה. אין לי מה לעשות בקשר לזה עכשיו. אני לא מצטער על זה."
"כן, זה ברור שאין לך מספיק שכל בשביל להצטער." הוא הכניס את היד לכיס שלו והוציא משם את הסלולארי שלו. נהדר, חשבתי. עכשיו אני אצרך לדבר עם תום ולהתנצל. זה הרגיש כל כך דפוק, כמו שני ילדים שרבו וההורים מכריחים אותם להשלים.
ירון לחץ על כמה מקשים ואז החזיק את הסלולארי מול פניי. לקח לי רגע להבין שאני רואה את אלעד, עומד במרכז המסך. מצמצתי. "מה זה?"
ירון הזיז את האצבע ולחץ על אחד המקשים. סרטון התחיל לרוץ על המסך הקטן. ראיתי את אלעד עומד מול המצלמה, נראה מפוחד וחיוור. לפתע הוא הרים את ידיו והניח אותן מאחורי ראשו. ברגע הבא רגל הופיעה משום מקום ופגעה לו בבטן. הוא התרסק על הרצפה. לסרטון לא היה קול, לכן לא יכולתי לשמוע אותו צועק.
רגליי החלו לרעוד. ירון הרחיק את הסלולארי ולחץ על עוד כמה מקשים. התיישבתי על המיטה, מרגיש בחילה. לעזאזל. לעזאזל!
"קום."
"מה?"
"קום!"
מיהרתי לעמוד על רגליי, מרגיש שהצעקה של ירון מהדהדת בין אוזניי. הוא לא נהג לצעוק, ולשמוע אותו מאבד שליטה הצליח להוציא אותי משיווי משקל. הוא שוב אחז בסלולארי מולי ולחץ על אחד המקשים. בסרטון הבא ראיתי את הגב החשוף של אלעד. הוא עמד מכופף, עמוד השדרה שלו בלט מעט מפני שהיה כל כך רזה. ניערתי את ראשי מצד לצד, כי הייתה לי תחושה רעה בקשר למה שעמד לקרות.
ההצלפה הראשונה של החגורה פגעה לו במרכז הגב, משאירה סימן אדום. אחר כך היו עוד הצלפות. כשהזזתי הצידה את ראשי ואמרתי, "מספיק," ירון התקדם ואחז בחוזקה בשערי. הוא דחף את הפנים שלי מול המסך ואמר, "תסתכל עד הסוף."
עם עיניים מטושטשות ולב שפעם במהירות המשכתי לצפות בחגורה פוגעת בגבו של אלעד, שכבר נצבע כולו באדום. הוא רעד והייתי בטוח שגם בכה, אבל הקול עדיין היה מושתק. הסרטון נפסק לפתע וירון עזב אותי. התיישבתי שוב על המיטה, יודע שאני כנראה חיוור כמו הקיר.
"כשאתה מפשל, הוא חוטף, וגם אתה. תעמוד עם הפנים לקיר." הרמתי אליו את מבטי וראיתי שהוא מוריד את החגורה ממכנסיו. רציתי לומר לו שכואב לי מספיק, אבל קול בראשי אמר – אלעד חטף בגלל שאיבדתי שליטה. המינימום שאתה יכול לעשות זה לקבל את אותו העונש כמוהו. זה לא יגרום לאלעד להרגיש יותר טוב אם יידע, אבל הייתי צריך את זה בשביל להרגיש טיפה פחות מניאק כלפיו.
נעמדתי ונתתי למגבת ליפול על הרצפה. כשהייתי עם הפנים אל הקיר ירון אמר לי להרים את הידיים מאחורי הראש. רגע אחרי שעשיתי את זה פגעה בי ההצלפה הראשונה. כאב חד, כמו כוויה. נשמתי עמוק ולא הוצאתי הגה.
היו בסך הכול עשרים הצלפות. באחרונות צעקתי, אבל לא זזתי או הורדתי את ידיי. לאחר שסיים ירון נעמד מאחורי. הוא העביר את האצבעות על הגב שלי ולא יכולתי שלא לצרוח מכאב. הכול הרגיש נפוח ורגיש. הוא הוריד את ידיי לצדדים והניח לפתע את החגורה מסביב לצווארי, מקשה עליי לנשום.
"אם תום שוב ירצה שתבוא אליו, ושוב ירצה שחמישה אנשים יזיינו אותך בתורות, אולי אפילו עשרה, אתה תכניס לו אגרוף?"
"ל – לא."
"מה כן תעשה?"
"אני… כלום. אני לא אעשה כלום."
"לא תעשה כלום? אנשים רוצים לחגוג בחור שלך, אודי. מה תעשה?"
"אני אתן… אני אתן להם. אפסק, איי, אפסק את הרגליים."
הוא לחץ לרגע על קנה הנשימה שלי עם החגורה, ושחרר כשהתחלתי להיחנק. שמעתי את החגורה נזרקת הצידה ומיד לאחר מכן היד הגדולה שלו כיסתה את הפה שלי. לפני שהבנתי מה קורה האצבעות שלו הונחו על הגב שלי. ניערתי את ראשי לשלילה רגע לפני שצבט בחוזקה את העור שלי. צרחתי לתוך כף היד שלו, והזבל המשיך לצבוט את העור שלי, את העור האדום שהרגיש כאילו עמד להתקלף כולו.
צרחתי בכל הכוח שהיה לי, אבל לא העזתי לנסות להתחמק ממנו, כי למרות כל הכאבים ידעתי שהדבר החכם ביותר לעשות יהיה פשוט להתמודד עד שימאס לו.
"אתה בחיים לא מרים יד על מישהו שנמצא מעליך, אודי, בחיים לא מרשה לעצמך להרגיש שווה למישהו שנמצא פה. אני ברור?"
הוא הפסיק לרגע עם הצביטות. הנהנתי במהירות עם היד שלו עדיין על הפה שלי. הוא הניח יד ידו השנייה על הצוואר שלי והטה את ראשי לאחור, עד שנשענתי על הכתף שלו.
"הצורך בך הוא זמני, אודי, וכדאי שתחשוב טוב איך אתה רוצה לבלות את הזמן שנשאר."
המילים האלה הרגישו כמו חומצה בקיבה. יכולתי להביט על זה כמשהו מעודד, כיוון שבקרוב הכול יסתיים ואני אשתחרר מהם. אבל משהו בקול של ירון גרם למילים לקבל משמעות אחרת. באוזניי זה נשמע כמו – הכול זמני, אודי, גם החיים שלך.
ירון סינן, "אם זה היה תלוי בי הייתי גורר אותך עכשיו לחדר המיוחד שלנו כאן, החדר שהכנו בשבילך."
הוא כנראה דיבר על החדר שהיה בקצה המסדרון, החדר שהיה נעול ותהיתי מה נמצא שם ביום שהגעתי לכאן.
"תום ביקש להיות עדין אתך, ופחות עדין עם אלעד. אני מקווה שדולב זיין לו את הצורה, גרם לחור שלו לדמם כמו החור שלך."
הידיים שלו ירדו ממני. נשענתי על הקיר כדי לא ליפול. כל שריר בגופי רעד, הכאב בגבי גרם לאגרופים מהלילה להרגיש כמו גירוד סתמי.
"אין לך זמן מחשב הלילה. כשאתה מסיים ללקק את הפצעים לך למטבח ותכין משהו טוב לאכול. הלילה אני גם רוצה לגמור לך בגרון."

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il