בובת סמרטוטים – פרק י' ואחרון

14/08/2014

גלים של כאב והנאה שטפו את כל אזור המותניים שלי. התחיל לעמוד לי ונגעלתי מעצמי, אבל כבר הייתי רגיל לגועל בשלב הזה של חיי.

קמתי בפתאומיות ולקח לי רגע להבין שתום מנער אותי. מצמצתי וניערתי את ראשי. "מה קרה?"
"קום ולך להתארגן. גילוח, שיניים, מקלחת, הכול."
לא הצלחתי לקלוט מהקול שלו מה קרה. היה ברור שהוא לחוץ, אבל לא הבנתי למה. היד שלו הייתה לפתע לפני, עם הכדור הכחול. לקחתי אותו במהירות וכשיצאתי מהמיטה הוא הניח את ידיו על כתפיי. הרגשתי הפוך לגמרי והוא נראה ערני, לבוש בבגדים פשוטים בזמן שעמדתי ערום.
"תוך רבע שעה תהיה מוכן. גם תתנקה בפנים."
"מישהו… מישהו בא?"
תום הנהן.
"לקוח?"
"משהו כזה."
"יש חדש עם אלעד?"
הוא נאנח. "אלעד ממש לא מעניין אותי עכשיו, ו –"
"אותי הוא מעניין."
לא הייתי צריך לקטוע אותו, אבל הייתי חייב לדעת מה אתו, אפילו אם זה אומר להסתבך עם תום.
הוא נעץ בי מבט עם עיניים צרות והיה לי ברור שהוא מתלבט אם להרביץ לי. בסוף הוא אמר במהירות, "עדיין לא תפסנו אותו. כשנתפוס אתה תדע. עוף להתארגן."
הלכתי במהירות למקלחת והוא יצא מהחדר.
בזמן שהתארגנתי ניסיתי לחשוב על הסיבה ללחץ של תום. אם היה מדובר בסתם לקוח הוא לא היה מתרגש, בטח לא נראה עצבני. יכול להיות שהלקוח שילם הרבה מאוד כסף, אבל גם כסף לא היה משהו שהדאיג אותו.
המחשבות על מי שעמדתי לפגוש נעלמו במהירות מראשי. חשבתי על אלעד, שעדיין הצליח להתחמק, עדיין שרד. המחשבה על דולב שלחה גל צמרמורת בעצמותיי. תהיתי אם הוא עדיין קשור לתקרה, אם הם פגעו בו מאז שראיתי אותו בפעם האחרונה. לפי אור השמש הנחתי שעכשיו שעות הצהריים.
סיימתי להתארגן, כולל החוקן שעם הזמן הפך להיות עניין שגרתי שהשאיר אותי אדיש, אולי מפני שלרוב לא היה לי יותר מדי מה לנקות. יצאתי לחדר השינה ולא ידעתי אם לחכות או לצאת החוצה. לפני שהספקתי להחליט הדלת נפתחה. תום הביט עליי, סקר את גופי והנהן.
"הוא למטה. כבר עולה."
"הוראות מיוחדות?" שאלתי. הייתי מורעב, אבל העייפות עברה ולא רציתי להתמודד עם עוד בעיות ממה שגם ככה היו לי. עם לקוח ידעתי איך להתמודד.
"לא יודע מה הוא ירצה לעשות אתך. פשוט תעשה רושם טוב."
"אתה מכיר אותו?"
הוא היסס לרגע. "כן. מכיר. הוא…"
הפעמון בדלת הכניסה צלצל. "חכה פה." תום אמר. "תעמוד זקוף, ידיים מאחורי הגב."
עשיתי את מה שאמר והוא יצא וסגר את הדלת מאחוריו. חיכיתי במקום כמעט עשר דקות. מחוץ לדלת שמעתי דיבורים לא מובנים. לפעמים קלטתי אנגלית ולפעמים מעט עברית. התחלתי לחשוב שהם הספיקו לשכוח ממני כשהדלת נפתחה לפתע שוב. תום נכנס פנימה ואחריו נכנס גבר נוסף.
הוא היה בסיבות גיל החמישים, גבוה מאוד, רחב. הפנים שלו היו זעופות והנחתי שזה המצב התמידי שלהן. השיער שחור ומעט דליל, קצת אפור בצדדים. רוסי או אוקראיני, חשבתי.
"זה אודי." תום אמר באנגלית.
הבחור הנהן.
"אודי, זה ולדימיר."
אמרתי באנגלית, "נעים מאוד."
"את זה אני אקבע." אמר הרוסי, ספק עצבני ספק משועמם.
השפלתי מעט את מבטי. הספיק לי לראות את תום נראה מתוח בשביל להיות מתוח גם.
הרוסי התקרב אליי והרים את פניי עם היד מתחת לסנטר. יצרנו קשר עין. היו לו עיניים כהות מאוד והמבט שלו היה מסוג המבטים שגרמו לך להרגיש מאוד קטן. הוא העביר את הבוהן על השפתיים שלי, לא בעדינות.
"בן כמה הוא?" הוא שאל באנגלית שלא הייתה ברורה במיוחד.
"עשרים ושמונה."
"לא צעיר."
"אבל נראה מדהים. גם ככה אנחנו לא מדברים כאן על הרבה שנים."
"אנחנו מדברים על כמה שנים שאני ארצה."
הוא כנראה קלט את הבלבול בעיניי, כי חיוך קטן נמרח על שפתיו.
לעזאזל. הוא לא בא לסקס, הוא בא לקנות אותי.
תירגע, אמרתי לעצמי בזמן שהלב החל לפעום במהירות וכל כך רציתי להעיף את היד שלו מהפנים שלי. תירגע ותזרום, אחר כך תברר מה לעזאזל קורה כאן.
"הוא רזה."
"זו הייתה תקופה בעייתית. ראית תמונות ישנות שלו, כשהוא בכושר הגוף שלו מדהים."
"מממ…"
היד הגדולה שלו ירדה למטה והאצבעות נסגרו סביב הפטמה עם העגיל. צביטה חזקה עד שעיקמתי את פי מכאב. הוא הסתובב סביבי באיטיות פעמיים, עד שאמר לי להרים את הידיים מאחורי הראש ואז הסתובב עוד כמה פעמים. כשנעצר שוב מולי הוא אחז בפניי ופתח את פי בכוח. האצבעות העבות שלו נכנסו פנימה, עברו על השיניים והלשון.
"היו אתו בעיות בעבר, לא? שמעתי סיפורים."
"היו בעיות, עכשיו כבר אין. הוא ממושמע, מחונך."
"הוא רצח מישהו לפני כמה ימים, לא? אחד העובדים שלכם."
קלטתי את תום מחוויר מעט, מתלבט מה לומר.
הרוסי נחר. "מחונך, אה? עדיין לא."
היד שלו נסגרה לפתע מסביב לביצים שלי, בזמן שעדיין עמדתי עם הידיים מאחורי הראש.
"אתה גומר טוב?" הוא שאל אותי.
הנהנתי. "כ – כן, אדוני."
"מממ… תראה לי. שכב על המיטה."
נשכבתי על הגב, הלב עדיין פועם מהר מדי. עצמתי את עיניי והתרכזתי באלעד, כי לדמיין אותנו ביחד, נוגעים אחד בשני במיטה שלנו ביוון, היה הדבר שחרמן אותי ביותר. ידעתי שאוכל לחשוב על פנטזיות מיניות יותר, אבל לא הייתי זקוק להן.
התחלתי לגעת בעצמי ולא ידעתי אם מותר לי להשתמש ברוק. הנחתי שלא והעדפתי לא לשאול. בזמן שהבאתי לעצמי ביד הנחתי יד אחת מאחוריי הראש ונאנחתי. דאגתי לפתוח מעט את פי, ללקק את השפתיים.
תום עמד מולי, נשען על הקיר ונראה במקום אחר, טרוד במשהו. הרוסי, ולדימיר, עמד לידי, מביט עליי מלמעלה ולא משדר כלום. באותה המידה הוא יכול היה להביט עליי קורא ספר.
לקח לי פחות מחמש דקות לגמור. לא יצא המון שפיך, אבל מספיק בשביל להגיע לכמה נקודות בחזה ובעיקר בבטן.
הרוסי העביר את היד על העור שלי ואסף את הזרע. לאחר מכן האצבעות הדביקות שלו עברו על הלשון שלי באיטיות, עד שסיימתי ללקק את כל מה שיצא ממני.
הרוסי הנהן ואמר, "בסדר. לך להתקלח. מהר. החור נקי?"
נעמדתי. "כן, אדוני."
הוא אחז לפתע בצוואר שלי, לחץ מעט. נאלצתי להתקרב אליו כשמשך אותי. כשהביט בעיניי הוא אמר בשקט, "אתה בשר סקסי." המילים האלו גרמו לרגליי לרעוד. התאפקתי שלא להראות עד כמה אני מפוחד באותם הרגעים. כשעזב אותי מיהרתי להיכנס לשירותים. בדרך ניסיתי ליצור קשר עין עם תום, אבל הוא הביט על הרצפה והתעלם ממני.
שטפתי את עצמי במהירות, מים לוהטים. כשיצאתי החוצה תום לא היה בחדר. ולדימיר בדיוק סיים להתפשט. היה לו גוף שפעם היה מוצק, אבל היום כבר לא. הזין שלו היה גדול, עבה. הוא עמד כמעט לגמרי ולראות אותו מתחת לבטן הגדולה גרם לי להרגיש בחילה. בכל זאת, איכשהו, הצלחתי לחייך מעט.
אסור להראות ללקוח שאתה לא מגורה ממנו. זה היה אחד הדברים הראשונים שתום לימד אותי.
הוא סימן לי להתקרב אליו. כשנעמדתי מולו הוא אחז בפניי ודחף את הלשון שלו לתוך הפה שלי. לקח לי רגע עד שהצלחתי להשתלט על עצמי. הלשון שלו פחות או יותר מנעה ממני להגיב, היא הייתה בכל מקום ונעה מהר מדי. שנאתי שהתנשקו אתי ככה.
אחזתי בפניו בעדינות והתחלתי להניע את הלשון בקצב שידעתי שיהיה עדיף. הוא נתן לי שליטה, ולמרות שנגעלתי ממנו בכל זאת התנשקתי כאילו היינו זוג אוהבים. הוא ליטף את הצלעות שלי ולאחר כמה דקות ניתק את הנשיקה.
"אתה מוכשר." הוא אמר באנגלית.
"תלוי עם מי." עניתי.
הוא הפעיל לחץ על הכתפיים שלי עד שירדתי על ברכיי. הזין שלו נכנס באיטיות בין שפתיי, מחליק על הלשון ומגיע כמעט עד לגרון. הוא הוציא את הזין ואז הכניס שוב, נע באיטיות. ידעתי שאם לא אביט למעלה בזמן שזיין את הפה שלי, הוא יכעס ויאמר לי להרים את עיניי. אז הבטתי עליו בזמן שנע לפנים ולאחור. לאחר שנמאס לו לזיין את הפה הוא אמר לי להתחיל לרדת לו. הפעלתי את הלשון ואת השפתיים, לא נותן למה שהרגשתי באותם הרגעים להשפיע עליי. במצבים האלה למדתי להתנתק לגמרי, לדמיין שהפה שלי הוא כבר לא חלק מהגוף שלי, סתם בור שלתוכו בחור אחר דוחף את הזין שלו.
קולות ההנאה שלו היו ברורות. שמעתי קולות כאלה בעבר והם תמיד השאירו אותי אדיש. לאחר כמה דקות הוא הוציא את הזין שלו מהפה שלי ומשך אותי לעמידה. נשיקה מהירה על שפתיי ורגע לאחר מכן הוא דחף אותי על המיטה. היה לי ברור מה הולך לקרות בזמן ששכבתי על הגב והוא טיפס על המיטה ופיסק את רגליי. במגירה ליד המיטה היה חומר סיכה וקונדומים. פתחתי במהירות את המגירה והוצאתי קונדום. הרוסי לקח את הקונדום ולמרות שנראה לא מרוצה הוא שם אותו על הזין.
רציתי שישים חומר סיכה, אבל ידעתי שזה משהו שאסור לבקש. זו החלטה שלו. ראיתי אותו מביט לכיוון החומר במגירה וכשהושיט לשם את ידו נשמתי לרגע בהקלה. אבל הוא פשוט סגר בכוח את המגירה והבנתי שהחדירה הולכת להיות סיוט.
הוא העביר את הידיים הגדולות על הבטן שלי, ליטף את העור מסביב לטבור ואת האגן שלי.
"החור שלך חם?" הוא שאל והצמיד את כיפת הזין לחור שלי.
"כן." אמרתי.
הכאב היה גרוע כמו שחשבתי, ולמרות שניסיתי להסתיר אותו הוא הופיע בבירור על פניי. ולדימיר הצמיד את ידו לפי בזמן שזיין אותי בכוח, והביט ישר בעיניי שהתרחבו מהכאב.
לאחר כמה דקות הגיעו תנוחות נוספות. זה הרגיש שהוא מזיין אותי במשך שעה, פשוט לא מסוגל לגמור. כאב לי ושרף, למרות שרוב הזמן הצלחתי לשמור על הצגה משכנעת. בכל פעם שחשבתי על מה שנאמר מקודם, על זה שהרוסי הזה אולי יקנה אותי, איבדתי את הריכוז ושכחתי להעמיד פנים. סטירה על העורף או על הפנים החזירה אותי למציאות.
לבסוף הוא גמר ויצא ממני. שכבתי על הבטן, החור מרגיש מגורה ופתוח לגמרי.
"בוא למקלחת." הוא אמר. "תנקה אותי טוב ואז תחכה פה בזמן שיתחיל המשא ומתן."
הרמתי את ראשי מעט והעזתי לשאול, "משא ומתן?"
ולדימיר נאנח. "כן. כסף. תמיד מדברים כסף. זה מעייף, בעיקר אחרי זיון. קדימה, מקלחת."
שכבתי על המיטה והרגשתי כמו גווייה. לא ידעתי אם אני מפחד או אדיש. תחושה של חוסר אונים כיסתה אותי, וכל מה שיכולתי לעשות היה לשכב בשקט ולחכות.
מרוב מחשבות לא חשבתי על כלום. לא על אלעד, לא כל הרוסי שללא ספק בא לקנות אותי, לא על דולב.
הדלק נפתחה אחרי שעה בערך. לא הייתי צריך להסתכל בשביל לדעת שתום נכנס. הוא סגר בשקט את הדלת מאחוריו והתקרב למיטה. האור היה מועט בחדר כי השמש החלה לשקוע מוקדם בתקופה הזו של השנה.
הוא התיישב לידי והניח את היד על הגב שלי.
"מה שלומך?"
"לא יודע. תלוי בך."
"ידעתי שהוא מגיע רק הבוקר. זה טוב שלא ציפית לזה מראש."
"נראית מאוד נלהב לשכנע אותו."
"זה לטובתך."
"לטובתי?"
"היו כמה קונים פוטנציאלים. הוא הכי שפוי מהם, תאמין לי. אני מעדיף שהוא יקנה אותך."
"נחמד שאנחנו מדברים עליי כמו אל סחורה."
"זו המציאות, אודי."
"ההסכם היה שאני נותן עדות ואז אנחנו מנתקים קשר."
"זה מה שקורה."
"אל תשחק איתי. זה לא מה שקורה."
"אתה לא עד כדי כך תמים. הסיפור הזה לא יכול להיגמר יפה."
"בשבילך הוא נגמר לא רע."
"כן, בסופו של דבר." הוא נאנח. "סגרנו את העסקה אתו. מחר בערב נעביר אותך אליו. יש לו יאכטה לא רחוק מכאן. נעביר אותך לשם ואז תצאו לכיוון רוסיה."
"רוסיה."
"כן. יש לו שם… מקום שבו תעבוד."
"בית זונות."
"משהו יוקרתי יותר מזה, יותר מסודר. הוא יודע שבשביל להרוויח עליך כסף הוא יצטרך לטפל בך יפה. הלקוחות שלו הם בעיקר עשירים ופוליטיקאים, כאלה שמוכנים לשלם הרבה בשביל דיסקרטיות."
עצמתי את עיניי בזמן שהיד שלו המשיכה ללטף את הגב שלי. רציתי לצעוק עליו, אבל הייתי מרוקן מדי.
לא הכול אבוד, ניסיתי לומר לעצמי. אלעד עדיין חופשי. לא הכול אבוד.
"יש עוד קונה, מאפריקה. אותו הבחור שהיה אמור לקנות אותך אחרי שדפקת הכול לפני שנה עם ג'ורג'. הוא רצה אותך שוב, אבל הצלחתי לדחוף לו את דולב ברגע האחרון."
"דולב?"
"כן. מחר גם נעביר אותו הלאה."
"הוא יעדיף למות."
"אז שימות. הוא הביא את זה על עצמו. אנחנו כבר קיבלנו את הכסף עליו, מעכשיו הוא יצטרך להתמודד לבד."
חשבתי על מה שבטח עובר לדולב בראש, חוסר האמון שבזמן כל כך קצר החיים שלו התפרקו לגמרי. אנשים שהכו ואנסו אותו עכשיו מכרו אותו לאנשים אחרים, כדי שהם יתחילו לעשות את אותם הדברים.
"אני גם מביא בשורות טובות, האמת. הגיע הזמן שתדע שהכדור הכחול הזה שקיבלת לאחרונה כבר מיותר."
"מיותר?"
"בטח שמת לב שפחות כואב לך הראש בימים האחרונים. הכדור הזה מאבד את ההשפעה שלו בסופו של דבר, הגוף מתרגל ולומד להילחם אתו. הוא היה שימושי רק בהתחלה."
נהדר. עוד שקר.
"רציתי אותך לעצמי." תום אמר בשקט, עם קול שמעט רעד. "הייתי נותן הרבה בשביל לשמור אותך, אבל יש דברים שאפילו לי אין שליטה עליהם. ג'ורג' לא היה מוכן לוותר."
"אני רוצה להישאר לבד."
"אודי, האלטרנטיבה הייתה הרבה יותר גרועה."
"לא אכפת לי. פשוט תשאיר אותי לבד."
ידעתי שהוא לא חייב להקשיב לי, שאם ירצה הוא יזיין אותי ואפילו ירביץ. אבל הוא פשוט נעמד ויצא בשקט החוצה. הדלת נסגרה מאחוריו וגם השקט לא היווה נחמה.

בשעות הבאות הם עזבו אותי בשקט. שכבתי במיטה ולא זזתי, בהיתי בכלום בזמן שהחשכה מילאה את החדר. מדי פעם שמעתי דיבורים מכיוון הסלון, אבל לא עניין אותי מספיק בשביל להתאמץ לשמוע מה נאמר.
התחלתי להרגיש שוב מנומנם כשהדלת נפתחה לפתע. לא טרחתי להסתכל על מי שנכנס.
"הבאתי מישהו לראות אותך." אמר פליקס.
הרגשתי לחץ פתאומי בחזה. אלעד?
סובבתי במהירות את ראשי ומיד ראיתי את דולב, עומד על ארבע ליד רגליו של פליקס. הוא היה עם קולר מסביב לצוואר, ורצועה שהייתה מחוברת אליו. הראש שלו היה מושפל לכן לא ראיתי את פניו. לפחות הם הורידו אותו מהתקרה.
"רחצתי אותו." אמר פליקס, "ונתתי לו עוד קצת מהסם הזה. מספיק בשביל לוודא שהוא לא יצליח להרביץ לאף אחד, אבל לא מספיק בשביל שישכב כמו בובה. היי, תרים את הראש ותסתכל על אודי. קצת נימוס."
דולב הרים את ראשו באיטיות, והיה לי ברור שזה היה מאמץ מבחינתו.
העיניים שלו היו לא ממוקדות והפה פתוח בצורה מגושמת, כאילו לא הצליח לגייס מספיק כוח בשביל לסגור אותו.
"שמעת שמכרנו גם אותו?"
הנהנתי וניתקתי את קשר העין עם דולב.
"אני בדיוק מתכוון לשחק אתו. רוצה להצטרף?"
אלוהים, הבחור בקושי תפקד. "אולי תעזוב אותו בשקט? תן לו לנוח קצת. הוא גמור."
"אין לי בעיה עם זה שהוא גמור, הוא לא צריך לעשות יותר מדי, פשוט לפסק. זוכר שהוא הפריע לי לדחוף את כל היד לתוך החור שלך? עכשיו אני הולך לפצות על זה."
קמתי מהמיטה. לא ידעתי מה אני בדיוק הולך לומר או לעשות. ראיתי את דולב עומד עם ראשו מושפל וכנראה מתפלל שמישהו יכניס לו כדור לראש, וזה גרם לי להיזכר בכל הפעמים שאני הייתי במצב הזה, רק רוצה שמישהו יעזור לי.
"לא כיף לעשות את זה למישהו מסומם. תשאיר אותו פה, תן לו לישון על המיטה. נקשור אותו כדי שלא יברח."
"וואלה. ומה אני אמור לעשות בזמן שהצעצוע שלי ישן כמו תינוק?"
"תעשה אותי."
הוא צחק. "אוי, אתה זול. בפעם הקודמת התחננת שאני אפסיק. עכשיו פתאום החור שלך יקבל את היד שלי באהבה?"
"תעשה את זה לאט יותר. שים קצת חומר סיכה. אני אתמודד."
הוא נגס כמה שניות בשפתו התחתונה. "תום יצא, וגם ג'ורג' הלך לראות מה עם החיפושים. רק ירון פה. זו הזדמנות טובה באמת להיפרד ממך יפה."
"אז קדימה. תן לו לישון. אני שלך." דיברתי בביטחון מלא. ידעתי שלא משנה כמה כאב הוא יגרום לי, אני אעמוד בזה, כמו שעמדתי עד עכשיו. אם מחר באמת ימכרו אותי לאיזה סרסור ברוסיה, רציתי לסיים את הסיוט הזה בישראל עם כמה שיותר אנושיות, במקום להרגיש כמו קליפה ריקה שלא אכפת לה מכלום.
"לא יודע." אמר פליקס. "אתך כבר שיחקתי לא מעט. עם דולב לא עשיתי כמעט כלום."
"בבקשה." דולב מלמל ופליקס בעט לו בתגובה בצלעות.
התקדמתי צעד לפנים. "אתה יודע שאתי זה יהיה יותר טוב."
"בואנה, אז גם בדולב אתה מאוהב עכשיו?"
נשמתי עמוק ואחזתי במהירות ביד שלו. לפני שהספיק להתרחק הצמדתי את כף היד למפשעה שלי. עיניו של פליקס התרחבו בהפתעה. הוא מישש את הביצים שלי.
"עזוב אותו." אמרתי. בראשי חשבתי, הוא סבל מספיק בשביל שלאלעד יהיה סיכוי להציל אותנו.
פליקס מישש את הביצים שלי והחל להפעיל עליהן לחץ שהתגבר בהדרגה. הוא אילץ אותי לעמוד על כפות רגליי בזמן שמחטים של כאב התפזרו במותניים שלי.
"אתה תפסק את הרגליים כמו שצריך, אודי?"
"כ – כן."
"ולא תגיד שכואב לך, למרות שאני אוודא שיכאב?"
"לא."
הוא עזב את הביצים שלי. "דולב, עלה על המיטה. יש לך מזל."
עזרתי לו לטפס על המיטה והשכבתי אותו על הבטן. פליקס חזר עם אזיקים ואחרי שקשרנו את ידיו של דולב למסגרת המיטה כיסיתי אותו בשמיכה. הוא פקח מעט את עיניו ועם שפתיו אמר ללא קול, תודה.
הנהנתי ויצאתי החוצה אחרי פליקס.
ירון עישן במרפסת. הרחתי את העשן ורציתי להכניס כמה שיותר ממנו לתוך הריאות שלי.
עברה כמעט שעה מאז שהם העלו אותי על המיטה של ירון והעמידו אותי על ארבע. פליקס עמד במילה שלו ועבד לאט. אחרי חצי שעה בערך כל היד שלו הייתה בתוכי. הכאב היה פחות משתק מהפעם הקודמת אבל ההשפלה לא.
בשלב שבו היינו עכשיו היד של פליקס נכנסה ויצאה ממני בלי בעיה, ועם כל חדירה הרגשתי שהוא נמצא בתוך הבטן שלי.
הזעתי והרגשתי מיובש, אבל עדיין העדפתי שזה יהיה אני ולא דולב במצב הזה.
על שתי הפטמות שלי היו אטבים מברזל שבהתחלה הכאיבו אבל עכשיו כל האזור הרגיש רדום ומנוון. רק בפעמים שפליקס או ירון נגעו באטבים התעורר מחדש הכאב.
הרגשתי את היד השנייה שלו נכנסת בין רגליי ועוברת בעדינות על הביצים. נאנחתי בקול והוא גיחך ועבר ללטף את העור מסביב לעגיל בין רגליי. היה קשה להמשיך לעמוד על ארבע, כי הצמרמורות המיסו לי את השרירים בכל הגוף.
"תתיישר."
"א… איך?"
"כמו שהתיישרת כל החיים, אידיוט."
דחפתי את עצמי בזהירות כך שעמדתי על הברכיים, מבלי להישען על כפות ידיי.
"אתה ממש סוכריה על מקל." פליקס אמר והחל להניע את היד בתוכי. רעדתי ומבלי שהצלחתי לשלוט בזה הטיתי את ראשי לאחור והתנשפתי בקול.
"תראה אותך." הוא סינן, פניו קרובות לפניי. גם הוא הזיע, ריח חריף. "אתה אפילו לא יכול לסגור את הפה."
הוא צדק. התחושה הזו הייתה יותר מדי בשביל שבנאדם יתמודד אתה ועדיין יצליח לתפקד. הייתי בובה על היד של פליקס, זז לפי התנועות שלו. הוא התחיל לצחוק וצבט את הלחי שלי. "הרוסים האלה עשו עסקה טובה."
היד שלו שוב זזה בתוכי. מיהרתי להנהן, הפה עדיין נשאר פתוח.
הוא הכניס את האצבעות לתוך הפה שלי וצבט את הלשון. הטעם שלו היה מלוח. כשהוא הוציא את האצבעות הוא העביר אותן על הסנטר שלי.
"אתה יכול לדבר?"
כשניסיתי לומר משהו הוא דגדג את העור הרך שבתוכי, וכל מה שיצא ממני היה גניחות מעומק הגרון. הוא שוב צחק. "עכשיו תשכב על הגב." היד שלו יצאה ממני בזהירות וכשנשכבתי על הגב נשפתי אוויר בהקלה. הלב שלי פעם במהירות מטורפת והתקר נראתה עקומה.
הייתי מותש והתחושה של המזרון מתחתיי הייתה מנחמת. פליקס שחרר את אחד האטבים והכאב היה פתאומי וחד. כשהוא ליקק את הפטמה זה עזר מעט, אבל אז השיניים שלו ננעצו בעור והכאב חזר בגל מהיר.
הוא פיסק את רגליי וחייך כשהחל לדחוף את האצבעות שוב פנימה. הכול הרגיש רטוב ודביק באזור הזה. הירכיים שלי הוא רטובות מזיעה וחומר סיכה.
"איזה כוס יש לך, אין דברים כאלה." הוא הניע את היד שלו כל כך מהר, כל כך עמוק, עד שלא הצלחתי לעצור את התחושה המטורפת הזו להופיע על פניי. נאנקתי בקול ושכחתי לנשום, בזמן שעיניי היו פקוחות לרווחה והזין עמד כל כך חזק.
כשהוא הניע את היד במהירות בתנועות מעגליות כל אזור האגן שלי הרגיש כאילו נמס. אחזתי בקצה המיטה והשמעתי קולות שכל לקוח היה משלם הרבה בשביל לשמוע. בקושי הצלחתי לשכב על המיטה. עם כפות רגליי דחפתי את מותניי למעלה, וזה רק גרם לפליקס לדחוף חזק יותר.
לא היה סנטימטר בתוכי שהאצבעות שלו לא הגיעו אליו, ליטפו ומיששו. רעדתי והתפתלתי בלי הפסקה, וזה היה כל כך הרבה כל כך מהר עד שהרגשתי שעוד רגע הלב שלי ייעצר.
"תביא ביד, אודי. תגמור כמו זונה, קדימה."
לא הצלחתי להזיז את היד. עד כדי כך עוצמתית הייתה התחושה בתוכי. הוא הבין את זה והפסיק לנוע בתוכי מספיק זמן בשביל שהרים את ידי הרועדת ואניח אותה מסביב לזין.
"לאט." לחשתי. "פליקס, לאט יותר. בבקשה."
"ששש." הוא ליטף את הפנים שלי. "אל תשבר לי עכשיו. הגוף שלך מלא בשפיך שמת לצאת החוצה בשבילי. שום לאט. עכשיו תקבל את זה בכל הכוח."
הוא התכוון לזה.
האצבעות שלו החלו לנוע בתנועות מהירות, והוא עשה את זה באזורים כל כך עמוקים בתוכי עד שלא לקח לי זמן רב לגמור על כל הבטן והחזה. במשך דקה ארוכה המשכתי לרעוד ולהתנשף. הוא הביט עליי ולא אמר כלום ואני הרגשתי איך הגוף שלי חוזר לעצמו בהדרגה, יוצא מההזיה המטורפת שעברה עליו בשעה האחרונה.
לאחר שנרגעתי פליקס השתמש בידו השנייה ואסף את כל השפיך. הוא אמר לי ללקק את האצבעות שלו בזמן שעדיין הרגשתי אותו מטייל עמוק בתוכי.
"הרבה רוסים הולכים להיות בתוך הגוף שלך, אודי. שמעתי שהחברה האלה אוהבים להכאיב."
"לא כמוך, אה?"
הוא צחק והוציא את היד שלו ממני, קם מהמיטה. "אני הולך להתקלח. ירון, הוא שלך."
בדיוק אז נפתחה הדלק. תום עמד בכניסה והביט עלינו. "מה קורה פה?" הוא נראה עצבני ופניו היו מעט סמוקים, כאילו רץ.
"פשוט נפרדים יפה מאודי. לא שברנו לך אותו."
תום סקר אותי במבטו ואמר, "לך להתקלח ותתלבש. אנחנו עפים מכאן."
ירון נכנס מהמרפסת. "מה קורה?"
"תכינו גם את דולב. מקלחת מהירה ובגדים. תוך רבע שעה אנחנו לא כאן."
"שאלתי מה קרה."
"חלק מאנשי הקשר שלנו נעלמו, גם שלמה. ג'ורג' נתן הוראה להתפנות. דיברתי עם ולדימיר ועם הכושי. הם יפגשו אותנו בחוף ושניהם ישלחו סירות כדי לאסוף את אודי ואת דולב."
לא. זה מהר מדי. לעזאזל.
ירון אחז לפתע בזרוע שלי ומשך אותי מהמיטה. "רוץ להתקלח."
"אני אקח אותו." אמר תום ואחז בידי. הוא שחרר את הצבת מהפטמה שלי, לא בעדינות. "איפה דולב?"
"בחדר של אודי, קשור."
"שחררו ותכינו אותו. קדימה."
"מה יהיה אתנו?"
"אתם תעברו למקום אחר. אני עדיין בחופשה מהכלא. אחרי שנדע מה קורה כאן נחליט אם אני אחזור ואתנהג כאילו הכול בסדר, או אנסה לברוח לאנשהו."
הוא משך אותי אחריו עד שהגענו למקלחת שהייתה במסדרון. השתמשתי בה רק פעם אחת בעבר, כשהייתי קשור ירון ונדב השתינו עליי.
תום הפעיל את המים וכמעט הפיל אותי כשדחף אותי פנימה.
"סליחה." הוא מלמל ונשף אוויר. "תתקלח מהר, אודי. אל תנסה למשוך זמן, זה לא יעבוד."
"הם עלו עליכם. יש לך עוד זמן לברוח. לקחת אותי ואת דולב סתם יעכב אתכם."
"זה שכמה אנשים לא עונים לנו לא אומר כלום, פשוט – "
"על מי אתה עובד?"
"שתוק. פשוט תשתוק, אודי. תן לי את זה." הוא כיוון את המים למי קרח ושטף אותי בזמן שרעדתי. לאחר כשתי דקות הוא סגר את המים ומשך אותי החוצה.
"אני צריך לחרבן."
"אתה לא."
"דחפו לי יד שלמה לתוך הגוף, אז כן, אני צריך לחרבן."
"לעזאזל אתך. תעשה את זה מהר, אני מחכה בצד השני של הדלת."
לא שיקרתי, באמת הייתי צריך לחרבן אחרי שבמשך שעה הייתי פתוח לגמרי. התיישבתי על האסלה והעברתי יד על פניי, בניסיון להירגע מעט. תום דפק לאחר פחות מדקה על הדלק בחוזקה. "אודי!"
חרבנתי במהירות וניגבתי את עצמי. הרגשתי עדיין פתוח, כאילו במרכז הגוף שלי יש בור. שטפתי ידיים ויצאתי החוצה. כשהגענו לחדר שלי דולב כבר לא היה שם. תום פתח את הארון שלי וזרק לי תחתונים, ג'ינס וחולצה קצרה ושחורה.
ניסיתי להתלבש לאט, כדי למשוך זמן, אבל הוא קלט את זה ואחז בחוזקה בשערי. "אני לא רוצה לפגוע בך, אודי, כי אני יודע שבקרוב יפגעו בך אחרים, אבל אני נשבע לך שאם לא תתאפס על עצמך אני שובר לך עכשיו את כל האצבעות בידיים."
הנהנתי והוא עזב את השיער שלי. המשכתי להתלבש במהירות ולאחר שנעלתי נעליים יצאנו החוצה אל הסלון. דולב כבר היה שם, לבוש ברישול ועומד על ארבע. פליקס נעמד מאחוריו ומשך את ידיו לאחור. הוא שם עליו אזיקים ואמר לתום, "צריך גם לאודי."
"אני יודע. ירון."
ירון נתן לו עוד זוג אזיקים ותום שם אותם על הידיים שלי, מאחורי הגב.
הוא לחש לי באוזן, "לא יודע אם בשעה הזו מישהו יסתובב בחוץ, אבל אם תנסה לברוח אנחנו פשוט נחסל את מי שמסתכל ונמשיך כשאתה פצוע. אתה מבין אותי?"
"כן."
הוא הניח את ידו על הכתף שלי ולחץ בעדינות. היד שלו רעדה מעט.
"יש עליכם אקדחים?"
פליקס וירון אמרו שכן ותום אמר להם להרים את דולב ולהתחיל לזוז.
היה די ברור שדולב לא הולך לשתף פעולה. הוא עדיין היה מסומם מעט, וחבול בכל מקום, אבל הוא הבין שהם לוקחים אותו לאדם שקנה אותו, ליבשת אחרת שם יאלץ להיות זונה. הוא ניסה להיאבק ולהעיף את כל מי שניסה להחזיק אותו, עד שתום הכניס לו אגרוף שפתח את השפה שלו וכמעט הפיל אותו מהרגליים.
בקושי נכנסנו כולנו למעלית. כשיצאנו החוצה ירון מיהר להביא את המכונית ובזמן שחיכינו דולב נשען על הקיר, מזיע ומתנשף.
"אתם לא… אתם לא מוכרים אותי לאף אחד." דם עדיין זלג מהשפה החתוכה שלו, במורד הסנטר והצוואר.
"כבר מכרנו." אמר תום, חסר סבלנות. "מה שתעשה אחרי שתעבור לידיים שלהם זה לא ענייני. תהרוג אותם מצדי."
"הו, אני אהרוג אותם. ואז אני חוזר אליך, אחי, אנחנו עוד נפגש."
תום נחר. "אחרי שיפתחו לך עוד חור בתחת אני בספק אם תהיה במצב להרוג מישהו. אבל בהצלחה בכל מקרה. הנה ירון, בואו."
ברחוב לא היו אנשים, לפחות לא מישהו שהיה מספיק קרוב להסתכל עלינו. השעה הייתה כנראה ארבע לפנות בוקר. מכונית אחת שחורה עם שני אנשים מקדימה חנתה ליד ושניהם הביטו עלינו. לרגע חשבתי שהם יצאו וישאלו מה לעזאזל קורה כאן, אבל כשתום נופף להם וצעק, "תעקבו אחרינו!" הבנתי שמהם לא תגיע עזרה.
פליקס נכנס למושב ליד הנהג ואחרי שתום דחף את דולב למושב האחורי הוא נכנס פנימה ומשך אותי אחריו.
התחלנו בנסיעה ותום מיד דחף למטה את ראשו של דולב, שגנח מכאבים.
"אם תזוז אתה מת."
"נראה אותך."
תום הרים את אגרופו ופגע בעוצמה בעורף של דולב, שצרח.
"אל תנסה אותי, זונה, נשבע לך שאני אפרק אותך."
"אתה יודע לאן נוסעים?" שאל פליקס.
"כן." הוא נתן הוראות הגעה שהיו אמורות לקחת אותנו לאזור החוף, אחרי בת ים.
לא היה נוח לשבת עם הידיים קשורות מאחורי הגב, והמחשבה שעוד פחות משעה אני כנראה אהיה על ספינה, בדרך לרוסיה… קשה לתאר את הסערה בתוך הראש שלי באותם הרגעים, חוסר האונים שהשתלב עם כעס וכל כך הרבה שנאה.
תום הניח לפתע את ידו על הירך שלי. "תירגע, אודי. עוד מעט הכול יהיה מאחוריך."
"אתה רציני איתי?"
הוא נאנח. "יום אחד אתה תודה לי. ולדימיר הוא באמת הקונה הכי שפוי, גם הלקוחות שלו. יזיינו אותך בתחת, הרבה, אבל זה לא משהו שלא תוכל להתמודד אתו. חוץ מזה יתייחסו אליך טוב. נשבע."
הפניתי את מבטי אל החלון. שלא יבטיח ושלא ישבע לי. גם הוא וגם המילים שלו היו מתים מבחינתי.
המשכנו לנסוע בדממה. כמעט ולא היו מכוניות בכביש והרמזורים היו לרוב ירוקים. שמעתי את דולב מתנשם בכבדות, אבל תום עדיין לא נתן לו להרים את הראש מבין רגליו.
בשלב מסוים עצמתי את עיניי. נמאס לי להביט החוצה ולראות מדי פעם אנשים מסתובבים בחופשיות בחוץ. ידעתי שלחלק מהם יש בטח חרא של חיים, או לפחות בזה הם מאמינים, אבל אף אחד לא מכר אותם לאיזה סרסור במדינה אחרת, ואם הם רצו להסתובב חופשי זו הייתה זכותם.
הגענו לדרך אפר שכאילו הופיעה משום מקום. הנסיעה הפכה להיות קופצנית וחוץ מאורות המכונית שלנו ושל זו מאחורינו הכול היה חשוך.
"בטוח שזה פה?" שאל פליקס.
"כן. הם ליד המים, בצד ימין."
"ליד… כן, אני רואה. גם ג'ורג' שם?"
"אמור להיות."
"אלו סירות?"
"כן. הם יעבירו אותם בסירות כדי לא לקרב את הספינות לחוף."
"מקווה שאין לך מחלת ים, אודי."
המשכתי לשבת בדממה. ידעתי שתום כל הזמן מסתכל עליי, אבל התעלמתי ממנו ואמרתי לעצמי שלמרות שעוד מעט ימכרו אותי כמו חתיכת בשר, לפחות אפטר מהשקרן הזה.
המכונית נעצרה מאוד קרוב לקו המים. קבוצה של אנשים עמדה כמה מטרים מאתנו. פליקס יצא ראשון ופתח לי את הדלת. הוא אחז בזרוע שלי ומשך אותי החוצה.
ברגע שנעמדתי על החול ראיתי את ג'ורג', נראה תשוש, אבל גם הייתה הקלה על פניו, כנראה מפני שגם דולב וגם אני עמדנו לעבור לידי לקוחות. הוא רצה סגירת מעגל, ולהיפטר ממני קירב אותו מאוד לנקודה הזו.
הרוסי, ולדימיר, לא היה שם. כמה מאות מטרים מהחוף ראיתי יאכטה שנראתה עצומה, ולא רחוק ממנה ספינה בגודל דומה, אבל כזו שנראתה עלובה.
שלושה בחורים לבנים שנראו רוסים עמדו ליד ג'ורג', כולם גבוהים עם חזה רחב. שני לבנים אחרים עמדו בצד, אחד מהם היה לי מוכר מהפעם שראיתי אותו עוקב אחריי ואחרי תום ברוטשילד. הקבוצה השנייה שהייתה שם הורכבה משלושה שחורים. הם לבשו מה שהזכיר לי מדי ב' ישנים מהצבא. האור היה כל כך מועט עד שפניהם כמעט נעלמו בצללים.
שמעתי את דולב נאנק מכאב בזמן שירון הוציא אותו החוצה וגרר עד שנעמד לידי.
"אני שמח לראות שהגעתם בשלום." אמר ג'ורג'.
"מניאק." סינן דולב ומיד קיבל מכה בעורף מירון.
"המדמם הולך אתנו?" שאל אחד הרוסים באנלית עם מבטא רוסי כבד.
"לא." אמר ג'ורג'. "השני."
הרוסי חייך. השיער שלו היה קצוץ והשפתיים עבות. נראה בקושי בן עשרים. "טוב. הוא יפה כמו בחורה זה."
"תנו לו את המפתח לאזיקים שלו." אמר ג'ורג'.
תום הוציא את המפתח ונתן לרוסי. הוא התקרב אליי ולמרות שכל שריר בגופי רצה להתרחק ממנו, נשארתי לעמוד במקום. הוא אחז בפנים שלי. "אתה תעשה בעיות בדרך?"
ניערתי את ראשי לשלילה. הוא חייך וסטר לי בעדינות. "אתך יהיה כיף. הרבה עבודה, מהבוקר עד הלילה. בעיקר בלילה." הוא צחק והצחוק הזה הרגיש כמו שריטות מתחת לעור שלי. כמעט איבדתי את שיווי משקל מהחולשה שתקפה אותי.
"תקשיב לי טוב, רוסי טיפש." תום נעמד לפתע ביני לבין הרוסי. "הבחור הזה יודע את העבודה, וכשמכרנו אותו לולדימיר הוא הבטיח לשמור עליו במצב טוב."
"מצב טוב זה אומר בחיים. אם הוא יעשה עבודה טובה הוא יהיה בסדר, אם הוא יעשה קצת בעיות הוא יהיה… פחות בסדר."
"אני יודע איפה אתם נמצאים." אמר תום. הקול שלו היה קר יותר מהאוויר שטפח על פניי. "אני יודע איפה אתם, ואני מתכוון לבוא לבקר מדי פעם, לבדוק שהכול תקין."
הרוסי נחר. "ואם לא תקין?"
"אז אני חותך לך את הזין הקטן ודוחף אותו עמוק לתוך הפה שלך."
למרות שתום עמד לפניי והסתיר את רוב שדה הראייה שלי הצלחתי לראות את היד של הרוסי מתרוממת לאוויר. תום נע במהירות וחסם את האגרוף. רגע לאחר מכן הרוסי צעק ונפל לאחור. שני הרוסים האחרים התקרבו לפנים כשג'ורג' צעק, "מספיק!"
הוא אמר לתום להירגע ולהתרחק, לפני שמישהו יכניס לו כדור בראש. שני הרוסים עזרו לחבר שלהם לעמוד על הרגליים. הוא ירק דם והביט בתום במבט ששידר רצח. בזמן שהם הביטו אחד על השני הרוסי שלח לפתע את ידו ואחז בחולצה שלי. הוא משך אותי אליו והניח את ידו מסביבי. מול העיניים של תום הוא ליקק את הלחי שלי ואמר, "אני הולך לזיין אותו עד שכל החור שלו מתמלא בדם, ואז אעביר אותו למישהו אחר."
"די עם זה." אמר ג'ורג' והשתעל. "קחו אותו לסירה. אתם יודעים שאיבדנו קשר עם כמה מהאנשים שלנו ויכול להיות שעלו עלינו. אסור להשאיר עדים בסביבה."
"הבחור שלנו נראה גמור." אמר לפתע באנגלית אחד מהשחורים. בקושי הבנתי את מה שאמר.
"הבחור שלכם הוא מכונת הרג." אמר ג'ורג'. "אם לא תשימו עליו עין זה הסוף שלכם. עד שלא תהיו בטוחים שהוא לא יכול לברוח אל תתנו לו להסתובב לא קשור ובלי כמה חבלות כואבות."
הבחור השחור הנהן וסימן לשני האחרים לקחת את דולב. הוא התנגד כשהם משכו אותו, אבל אגרוף בפנים הפיל אותו על החול. הוא הפסיק להתנגד, אבל הם נאלצו לגרור אותו לסירה קטנה שהייתה על החוף. לא ראיתי אותו לאחר שזרקו אותו פנימה. שניים דחפו את הסירה למים בזמן שאחד ישב בפנים. לאחר מכן הם זינקו פנימה והתחילו לחתור. הבטתי על הסירה מתרחקת ונעלמת בחשכה.
כשחשבתי על מה שמחכה לדולב היה קשה שלא לבכות, אבל הייתי מרוקן מדי בשביל זה. קיוויתי, התפללתי, שימצא את הרגע המתאים ויהרוג את כולם. עד האחרון שבהם.
ג'ורג' התקרב ונעמד מולי. "מי היה מאמין, אה? הרגע הגיע שבו אנחנו נפרדים, הפעם לצמיתות. אני מקווה שלא תזכור אותי לרעה, אודי. הגורל היה פה נגדך, לא אני."
חייכתי אליו. הוא נראה מבולבל מהתגובה שלי.
מצוין.
הרמתי במהירות את הרגל ובעטתי בו בחזה. בחיים לא בעטתי כל כך חזק בבנאדם. הוא נפל לאחור והחל להשמיע קולות של מחנק. לפני שמישהו הספיק להגיב התקדמתי לפנים במהירות והטחתי את הרגל שוב במרכז החזה שלו. שנייה לאחר מכן נמשכתי בכוח לאחור.
פליקס וירון רצו אל ג'ורג'. הרוסי דחף אותי שוב לאחור וחיזק את האחיזה שלו מסביב לכתפיי, אבל לפחות לא הרביץ לי עדיין.
תום בינתיים המשיך לעמוד בצד, מביט עליי ומתעלם לגמרי מג'ורג' שהתחיל לרעוד ולפרפר על החול. הגיוני ששברתי לו משהו, איזה עצם בחזה. הנחתי שהעצמות שלו היו חלשות, אז בעיטות כאלו בטח לא עזרו.
הפרפורים נמשכו והקולות שיצאו ממנו היו איומים, רק שבאוזניי הם נשמעו כמו שירה של מלאכים, או משהו מטופש כזה.
שתי דקות לאחר מכן פליקס נעמד על רגליו ואמר, "הוא מת."
המילים האלו גרמו לי לשכוח לנשום לרגע. כולנו עמדנו בדממה שנקטעה ברגע שנשמעו הסירנות של המשטרה.
"לעזאזל." אמר פליקס. "קחו אותו מפה!" הוא צעק בעברית, אבל הרוסים לא היו צריכים להבין את המילים בשביל לדעת שעלו עליהם. הרוסי שאחז בי החל למשוך אותי בכוח לכיוון הסירה השנייה שהייתה על החוף. התחלתי להתנגד כשלפתע הצמיד רובה לרקה שלי. "או שאתה נכנס עכשיו או שאני מחסל אותך."
"תהרוג אותי. קדימה."
הוא לא ירה בי. במקום זאת הוא הרים את האקדח והטיח אותו בראש שלי. הכאב היה חד ומשתק. נפלתי על ברכיי. עוד זוג ידיים אחז בי והרים אותי בכוח. הם גררו אותי על החול עד שהגענו לספינה. הרגשתי דם חם זולג במורד פניי והחושך שראיתי נצבע בכתמים מהבהבים. הרגשתי את ההכרה מתרחקת.
"הם מתקרבים!" צעק פליקס. "תום, כנס לאוטו."
הסירה זזה מתחתיי. רציתי להקיא. רגליים מסביבי ורעש של מים. ריח הים נעשה חזק יותר. הכול רעד בזמן שכולם נכנסו לתוך הסירה והחלו לחתור. עדיין שמעתי את הסירנות ואת המכונית שאתה הגענו מתחילה לנוע.
יריות.
לא ידעתי מי יורה, אבל רעש היריות היה עוצמתי.
"חרא." סינן אחד הרוסים. "תחתרו מהר יותר!"
עוד יריות. הסירנות כל כך קרובות.
אלוהים, אם הם היו מקדימים בכמה דקות, או לא ממהרים להפעיל את הסירנות, הייתי עדיין על החוף, לא בסירה המסריחה הזו.
אולי איבדתי את ההכרה לכמה דקות. כשהעולם מסביבי נעשה שוב מוחשי וכואב כבר לא שמעתי את הסירנות, רק את צליל החתירה.
זה אבוד, אמר קול חלש בראשי. אבוד.
חשבתי שאני מרוקן, מעבר לדמעות. חשבתי שהם שברו אותי כל כך הרבה פעמים עד שכל מה שנשאר היה קליפה חלולה. אבל כששכבתי על העץ הקשה, באמצע הים, מדמם מחתך בראש, בכיתי בחוזקה ולא הצלחתי לעצור.
הרוסים לא צחקו ולא אמרו לי להפסיק. אולי הם הבינו שזה משהו שחייב לצאת ממני, רגע אחרון לפני שתשקע ההבנה שהפסקתי להיות בנאדם והפכתי להיות סחורה.
לאחר שנרגעתי מעט אחד מהם הצמיד מטפחת או פיסת בד למצח שלי. הוא לחץ וזה כאב. התחלתי לשמוע קולות ברוסית. כנראה שהיינו קרובים ליאכטה.
פקחתי מעט את עיניי ומצמצתי את שהערפל החל להיעלם משדה הראייה שלי. היד עדיין אחזה במטפחת צמודה לראש שלי.
"אתה בסדר?" שאל באנגלית הרוסי ממקודם.
"אני…" נאנחתי. "בסדר."
"תשב." הוא הרחיק את היד שלו עם המטפחת ומשך אותי בעדינות למצב של ישיבה. שוב הרגשתי קרוב להקאה. הכול הסתובב סיבבה והכאב בראש לא הרפה.
הפניתי הצידה את מבטי וראיתי שהיאכטה מאוד קרובה. הם הוריד סולם בשבילנו.
"אני משחרר לך עכשיו את הידיים." אמר הרוסי ואחז בפניי. "אחרת לא תצליח לעלות בסולם. אתה תעשה שוב בעיות, אודי?"
לשמוע אותו אומר את השם שלי גרם לי להביט עליו עם עיניים צרות. השם שלי הרגיש זר, כמו זיכרון ישן.
"בלי בעיות." אמרתי.
הוא חייך וליטף את השפתיים שלי. "לא צריך לפחד. אין סיבה שירד לך דם. אתה עובד שלנו עכשיו, לא צריך לכאוב אם לא תעשה בעיות. טוב?"
נשמתי עמוק והנהנתי.
"אנחנו נכניס אותך פנימה ונטפל בך יפה. יש עשרה מאתנו על הספינה. הלילה כולם יקבלו נסיעת מבחן עליך, מחר גם. עד שנגיע לרוסיה אתה כבר תתרגל לזין רוסי. תהנה ממנו."
הוא שחרר את האזיקים שלי. השרירים בזרועותיי שרפו כשניסיתי להזיז אותן מעט. הרוסי הניח את ידו על החזה שלי והוריד אותה למטה, עד שמישש לי את המפשעה. "ילד טוב, כן?"
הוא היה קטן ממני בלפחות חמש שנים, אבל במצב בו היינו מבחינתו באמת הייתי ילד קטן.
לפני שהספקתי לענות הגענו לספינה, אל הסולם שחיכה לנו. אחד מהשלושה שהיו בסירה החל לטפס, והם דחפו אותי כדי שאטפס אחריו. למרות החולשה והסחרחורת הצלחתי לטפס בזהירות למעלה. ברגע שהגעתי לקצה ידיים אחזו בי ומשכו אותי פנימה. הצלחתי לא ליפול בזמן שעליתי על הסיפון.
"הנה הבחור החדש שלי." אמר ולדימיר והתקרב. הוא לבש חלוק שחור ואחז סיגר שדלק. לא הבנתי איך לא קר לו, אבל נזכרתי שבמקום שהוא בא ממנו כנראה הרבה יותר קר מכאן. "למה כל הדם עליו?" הוא נשמע עצבני.
השאר סיימו לטפס על הספינה וזה שדיבר אתי מקודם הניח את ידו על הכתף שלי. הוא דיבר ברוסית עד שולדימיר הנהן ואמר לי באנגלית, "אתה כבר עושה בעיות, צעצוע חדש. ידעת שקניתי אותך, אז למה ניסית לברוח?"
היו הרבה אנשים מסביב, כולם מביטים עליי בדממה.
"אני…"
"דבר בקול קם. תסביר למה ניסית לגרום לי לאבד כסף טוב. אולי כדאי להתחיל בעונש, כן?"
עצמתי את עיניי לרגע לפני שאמרתי, "סליחה."
ולדימיר צחק. "זה הכול? סליחה?"
"אני לא יודע…"
הדם כבר הפסיק לזלוג מהחתך, אבל איבדתי מספיק דם בשביל להרגיש כמו סמרטוט. "בבקשה, אני לא בסדר. חלש."
"תתפשט." הקול של ולדימיר היה כמו אבן. לא הייתי במצב לשבור אבן, אפילו לא להזיז אותה מעט.
בידיים רועדות משכתי ממני את כל הבגדים, גם את הנעליים והגרביים. עמדתי ערום ורעדתי מקור. בהתחלה כולם עמדו בשקט והביטו בי, אבל די מהר הם התחילו לדבר ביניהם. לא הבנתי את מה שאמרו, אבל היה ברור שהם מדברים על הגוף שלי. כמה מהם הצביעו עליי, כמה חייכו. כמה צחקו.
איבוד הדם והקור גרמו לי להרגיש בתוך חלום, לא – בתוך סיוט.
מישהו התקרב לפתע וסטר לי על הישבן. הוא צחק ואמר כמה דברים ברוסית. אחרים צחקו גם כן. עוד סטירה, הפעם עם צביטה של העור. לפתע הוא דחף אותי לפנים וברגע האחרון הצלחתי למנוע מעצמי ליפול.
מישהו אחר התקרב ונעמד מאחוריי. הוא הכניס את ידיו מתחת לזרועותיי וצבט את הפטמות שלי. הרגשתי את הזקפה שלו נצמדת אליי מאחור. הרצפה עליה עמדתי הרגישה לא יציבה. הידיים שצבטו את הפטמות שלי עזבו אותי. גם הבחור הזה צבט את הישבן שלי ולרגע האצבע שלו נגעה בחור.
ולדימיר אמר משהו לפתע ברוסית ורגע לאחר מכן הם משכו אותי אל לב הספינה, במורד מדרגות שהובילו לחדר קטן וחמים. הספקתי לקלוט מזווית את העין את המיטה בדיוק לפני שזרקו אותי אליה.
"שכב על הגב." אמר לי הרוסי מהסירה באנגלית. "פסק את הרגליים. ולדימיר נכנס ראשון ואחר כך אני. אחריי כל השאר. אל תבקש שנפסיק ואל תבכה. אחרי שנסיים תקבל אוכל ותישן. ברור?"
הצלחתי להנהן פעם אחת. בהיתי בתקרה הלבנה והרגשתי את תנועת הספינה מושכת אותי לכיוון חוסר הכרה. אבל הם לא ייתנו לי לאבד את ההכרה, לפחות לא בשעות הקרובות.
הרוסי התקרב אליי ונגע בלחי שלי. "אתה עומד לבכות שוב?"
"לא."
"בסדר. לבכות מותר, אבל כשאתה לבד." הוא התיישב על המיטה לידי, עדיין עם היד על הפנים שלי. "העגיל שלך סקסי. כולם אהבו. רוצים לעשות לך גם אחד פה." הוא נגע בטבור שלי.
לא עניתי. הרגשתי אדיש מדי בשביל לדאוג מעוד חור בעור, ולא משנה איפה הוא.
הרוסי אמר בשקט, "בבית של ולדימיר יש הרבה כמוך, בעיקר רוסים. הם יעשו לך בעיות. תזהר מהם."
"בסדר."
"אתה לא מקשיב. זה רציני. אתה… תחרות. לקוחות ירצו אותך יותר."
"אני אסתדר."
הרוסי נחר וקירב את שפתיו לאוזן שלי. "אתה צריך הגנה. מישהו שישמור עליך. אני אגן עליך."
"למה?"
"כי נמאס לי מכוס של רוסים, ואתה חיה. אני אאלף אותך." הוא ליקק את האוזן שלי. "כולם ידעו שאתה הכלבה הפרטית שלי, וזה ישמור עליך."
הוא גירד את בית השחי שלי. "מאוד מסוכן שם לבחור חדש. הלקוחות ירצו לזיין, השומרים ירצו לזיין… יהיה מאוד כואב אם גם הזונות מרוסיה ירצו לזיין. החור שלך… הרבה מאוד דם יהיה שם." עוד ליקוק באוזן. "אתה מוכן להיות הכלבה הפרטית שלי?"
לא הייתי במצב לחשוב כמו שצריך, לתכנן תכניות לגבי העתיד, אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה. המניאק הזה הציע להגן עליי וזה יותר טוב מכלום בהתחשב בעובדה שלא היה לי מושג מה בדיוק מחכה לי שם.
"בסדר." אמרתי.
הוא חייך, לא נראה מופתע. "אתה חכם. זה טוב. אבל מילים לא מספיקות כאן, צריך דם."
"מה?"
הוא הכניס את היד לכיס והוציא משם סכין. הייתי אמור להיבהל, להילחץ, אבל כל מה שעשיתי היה להמשיך להביט עליו כאילו הוציא מהכיס סוכריה על מקל.
"חתך קטן." הוא אמר. "אתה נותן לי את הדם שלך, ואני שומר עליך."
"יש לי דם על חצי מהפרצוף." וגם על הכתף וקצת על החזה, רציתי לומר.
"זה לא נחשב. צריך לקחת ממקום מיוחד."
לעזאזל.
הוא זז על המיטה ופיסק את רגליי לאחר שקיפל אותן מעט. "מה זה פה?"
תנחש.
הוא התחיל לצחוק בקול ואמר כמה דברים ברוסית. המשכתי לשכב ולהביט בתקרה. לאחר שנרגע הוא אמר, "אתה אוהב עגילים. זה סקסי, אתה יודע?"
לא עניתי. הוא שוב מלמל משהו ברוסית ואז קירב את ראשו אל בין רגליי. הנשימה שלו על המפשעה שלי גרמה לצמרמורת להופיע לאורך הירכיים שלי.
"חתך קטן." הוא מלמל.
"איפה?" שאלתי, כי למרות שהרגשתי כמו סמרטוט, עדיין היה בי חלק שהיה לו אכפת מדברים כמו חתכים ודם.
"קצת מתחת לעגיל. יהיה כואב רק לרגע. אחרי זה אתה שלי."
הרגשתי את השרירים ברגליי מתחילים לרעוד כשהיד שלו צבטה בעדינות פיסה של עור מעט מתחת לביצים והעגיל. רציתי לשאול אם הוא יודע מה הוא עושה, אבל התשובה שלו לא הייתה משנה כלום אז המשכתי לשתוק. אחזתי במזרון ונשמתי עמוק.
הנשימה החמה שלו הרגישה מעט מדגדגת על העור שבין רגליי, וזה הבהיר לי שבעוד רגע הוא יחתוך אותי. רציתי שמישהו יכנס עכשיו לחדר ויעצור אותו, כי אני כבר הסכמתי לשטות הזו ולבקש שיפסיק עכשיו לא באמת יגרום לו לוותר.
הרגשתי את קצה הסכין על העור, בינתיים קור ולא כאב. הרמתי מעט את ראשי ובקושי הצלחתי לראות את פניו. הוא היה בדיוק בין הרגליים שלי, כאילו שעמדתי ללדת והוא חיכה למשוך החוצה את התינוק. על הפנים שלו היה מבט מרוכז, כמעט מהופנט.
הנחתי את ראשי בחזרה על המזרון ושנייה לאחר מכן כאב חד הופיע בין רגליי. נגסתי בשפתיי. דם מיד החל לזרום מהחתך. הרוסי הזיז את פניו והחל ללקק את הדם. לא האמנתי שהוא באמת עושה את זה. הלשון שלו נעה במהירות, מלקקת כל טיפה, יונקת את החתך שהיה סנטימטר מתחת לעגיל.
גלים של כאב והנאה שטפו את כל אזור המותניים שלי. התחיל לעמוד לי ונגעלתי מעצמי, אבל כבר הייתי רגיל לגועל בשלב הזה של חיי.
הדם המשיך לזרום זמן רב, לפחות זה הרגיש ככה. הוא ליקק אותי עד שהטיפה האחרונה יצאה ואז הרים את פניו ונראה מסטול לגמרי. הוא חייך אליי וחשף שיניים מעט אדומות. "עכשיו אתה הכלבה שלי. אתה מבין?"
"כן."
"מדי פעם נעשה את זה, חתך קטן כדי שתזכור." הוא ליטף את הירכיים שלי. "בכל פעם במקום אחר. הדם שלך טעים יותר מוודקה."
הבנתי אז שהבנאדם שתה לי את הדם ונהנה מזה. זה לא אמתי.
הוא ליטף את הביצים שלי. "עכשיו תעשה כיף לולדימיר. אחר כך אני מגיע. למי תעשה יותר כיף?"
"לך."
"כן?"
"מבטיח. כן."
"זונה טובה. כל הכבוד." הוא קם מהמיטה ויצא החוצה.
לאחר כמה דקות של שכיבה בדממה שמעתי צעדים מתקרבים. הדלת נפתחה וולדימיר נכנס פנימה.
"פיסוק רחב יותר." הוא אמר. "ידיים מאחורי הראש. למי אתה שייך, צעצוע?"
עמדתי לומר שאני שייך לו, כי זו הייתה האמת. אבל לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה שמעתי את קול המסוק וכל המחשבות בראשי הלכו לאיבוד.
המבט הראשון שהופיע על פניו של ולדימיר היה בלבול. זה היה יכול להצחיק אותי אם הלב לא היה פועם כל כך מהר בחזה שלי.
רעש המסוק הלך והתקרב. בדיוק כשכעס הופיע על פניו של ולדימיר קול ברמקול צעק, "תצאו לסיפון עם ידיים מורמות!"
ולדימיר הסתכל עליי. אמרתי לו באנגלית, "זה המשטרה. הם רוצים שתצאו לסיפון ו…"
הוא נע לפנים במהירות ואחז בפניי. "תישאר פה ועל תזוז. אף אחד לא מתעסק עם מה ששלי. אתה תמות לפני שהם יקבלו אותך."
"בבקשה." אמרתי עם גוש עצום באמצע הגרון. "בבקשה, תנסה לחשוב לרגע, הם…"
האגרוף שלו פגע ישירות במצח שלי, איפה שעד לפני זמן קצר החתך עדיין דימם. צרחתי וכיסיתי את המצח עם ידיי.
"אתה שוכח את המקום שלך." הוא סינן ויצא מהחדר. הדלק נטרקה מאחוריו.
בין הרעש החזק שעשה המסוק שמעתי צעקות ברוסית מהסיפון. נשארתי לשכב ורעדתי כולי, הכאב בראש משתק ורק מתגבר. לא ידעתי מה לעשות. להסתכן ולצאת החוצה? לחכות כאן עד שולדימיר יבין שהכול אבוד ואז יחזור לחסל אותי?
היריות, כשהתחילו, נשמעו קרובות. ידעתי שמישהו מהסיפון החליט לירות על המסוק. זה כנראה עבד, כי תוך כמה שניות רעש המסוק החל להיחלש.
המחשבה שהשוטרים החליטו לוותר הייתה כמו כאב במרכז החזה. לא רציתי להאמין שהם מוכנים לחזור לאחור, אבל ידעתי שבסופו של דבר אני סתם אחד, והם לא יסתכנו בקרב עם עשרה אנשים חמושים.
הרגשתי את הספינה מתחילה לזוז. רעש המנועים היה מחריש אוזניים.
עוד כמה דקות כבר נהיה רחוקים מספיק בשביל שיוותרו על הניסיון לחלץ אותי, זה היה לי ברור. מעליי נשמעו עוד צעקות, אבל בלי יריות.
לקח לי כמה שניות לקלוט שהרעש שאני שומע לא מגיע רק מהמנוע של היאכטה. התרכזתי בקול והבנתי שיש ספינות נוספות. הרעש שהשמיעו הלך ונעשה קרוב יותר, עד שלפתע קול במיקרופון צעק, "תעצרו מיד את הספינה! תשכבו על הסיפון עם הפנים למטה ותפטרו מכלי הנשק. אני חוזר…"
שוטרים טיפשים, חשבתי. אף אחד פה לא יודע עברית.
אבל אם הם היו קרובים יש סיכוי שעוד מעט מישהו ינסה לעלות על הספינה. באמת האמנתי שולדימיר יעדיף להרוג אותי. אם היה לו שכל הוא היה יורה לי בראש וזורק אותי מהסיפון, בתקווה שאף אחד לא ימצא את הגופה שלי. במה כבר יאשימו אותו אם אין גופה?
הבטתי הצידה. היה ארון בצד החדר הקטן. הוא לא נראה גדול במיוחד, אבל היו עליו ספרים והדלתות בתחתית שלו נראו עשויות מעץ חזק.
אל תשכב כמו גווייה, צעק קול בראשי. הם ינסו לחסל אותך, וכנראה יצליחו, אבל זה לא אומר שאתה צריך להקל עליהם.
קמתי במהירות מהמיטה ומיד הרגשתי סחרחורת כל כך חזקה עד שלא הייתה לי ברירה אלא לשבת שוב. הבחילה בתוכי הייתה כמו סופה, מקשה על הנשימה.
תירגע, אודי. תנשום עמוק ותירגע. אתה יודע מה צריך לעשות.
לאחר פחות מדקה חזרתי לעצמי מספיק בשביל לעמוד על הרגליים. התקדמתי בזהירות לארון והתחלתי למשוך אותו לכיוון הדלת. היא הייתה בנויה כך שאפשר לפתוח אותה רק לתוך החדר, לפחות כך נראה לי. לא היה קל למשוך את הארון, גם בגלל המשקל שלו וגם בגלל החולשה שחשתי בכל שריר ועצם בגופי.
ברגע שהארון היה לגמרי מול הדלת ניגבתי זיעה ממצחי ונלחמתי בעוד גל של בחילה.
לשמחתי עדיין שמעתי את הספינות הנוספות, ומדי פעם ירייה. לא היה לי ברור מי יורה על מי. גם המסוק נשמע שוב קרוב, למרות שעדיין לא מעלינו.
ירייה נשמעה לפתע ממש מעליי, גורמת לי להרגיש לחץ פתאומי בחזה. מישהו צרח ואנשים אחרים צעקו ברוסית. עוד יריות, עוד צעקות.
צעדים מבעד לדלת.
נצמדתי לארון בכל הכוח שעוד נשאר בי, ולמרות שרעדתי ופחדתי כמו שלא פחדתי בחיי, ידעתי שאף אחד לא יכנס לחדר הזה. לא משנה מה זה ידרוש, הם לא נכנסים פנימה.
הרגשתי מכה פתאומית כשמישהו ניסה לפתוח את הדלת. לאחר רגע של דממה שוב הופיעה המכה.
"אודי!" זה היה הרוסי שחתך אותי, שאמר שמעכשיו אני הכלבה שלו. לשמוע את הקול שלו גרם לי להיות מיד מודע לחתך בין רגליי. ידעתי שאם אעביר שם את היד היא תחזור אדומה מדם, אבל לא היה זמן לזה עכשיו.
"אודי, פתח את הדלת!"
"הם יתפסו אותך אם לא תברח!" צעקתי בחזרה באנגלית והמשכתי להשעין את כל המשקל על הארון.
"אין לי לאן לברוח! אנחנו ניתן אותך לשוטרים והם יעזבו אותנו. זה… זה מה שהם אמרו."
שקרן. הייתי שומע אם הם היו מדברים עם השוטרים. עדיין היה סיכוי שהם ינסו להחזיר אותי מיוזמתם, אבל לא יכולתי להסתמך על זה.
עוד מכה חזקה בדלת.
"די!" צעקתי. "אתה לא נכנס לכאן. זה נגמר!"
"חתיכת זונה, זה לא נגמר עד שאני דוקר אותך בכל הגוף. אני אתרחץ בדם שלך. שמעת אותי?"
הרעידות הקשו עליי לעמוד. היה לי כל כך ברור שהוא מתכוון למה שאמר, עד שממש דמיינתי את הסכין ננעץ בבשר שלי.
"בבקשה… עזוב אותי."
"אתה בוכה כמו זונה. זה לא משפיע עליי. כבר שמעתי הרבה זונות בוכות. פתח את הדלת!"
עוד מכה.
לא הצלחתי לעמוד. הכול הסתובב מסביבי והחתך בראש שוב נפתח. דם כיסה את המצח שלי וכמה טיפות הצליחו לצרוב את עיניי.
התיישבתי ונשענתי עם הגב על הארון, יודע בבירור שעוד כמה דחיפות מהצד השני ואני אעוף קדימה כמו בובה.
"בבקשה." המשכתי למלמל, למרות שבקושי הצלחתי לשמוע את עצמי. יותר מדי דם זלג החוצה עכשיו ובשעות האחרונות. ההכרה שלי הרגישה מעורפלת, החושים כהים.
דחיפה נוספת. ניערתי את הראש. טיפות של דם על ירכיי.
"בבקשה… בבקשה…"
ירייה. הוא ירה בי.
לא.
לקח לי כמה שניות להבין שהירייה חלפה מעל הראש שלי, פגעה בקיר לפניי. הוא לא ידע שאני יושב. עוד ירייה. שבבים של עץ עפו מהקיר ונחתו עליי.
התקפלתי לכדור וחיכיתי שבכל רגע קליע יחדור מבעד לארון וינפץ לי את עמוד השדרה.
"די. בבקשה…"
"אודי!" הדלת נפתחה מעט. צרחתי והשענתי את כל המשקל לאחור. הדלת הצליחה להיסגר, אבל לא נשאר בי מספיק כוח לפעם נוספת כזו.
עוד יריות, הפעם לא לתוך החדר.
"הייתי צריך לזיין אותך מקודם." שמעתי את הרוסי מסנן מבעד לדלת.
רגע לאחר מכן שמעתי את הצעדים שלו. הוא התרחק.
לא ידעתי אם זה אומר שהוא וויתר על הניסיון להיכנס פנימה, או שהוא פשוט התרחק כדי לתפוס תנופה לפני שיתנגש בדלת בעוצמה.
השניות עברו ולאחר מכן הדקות.
שמעתי קולות מעליי אבל ההכרה שלי הייתה כל כך מעורפלת עד שלא הצלחתי לזהות אם מדובר ברוסית או בעברית.
בשלב מסוים נפלתי הצידה. ניסיתי להתיישב שוב, אבל לא היה לי מספיק כוח. הרגשתי את הדם מכסה את הלחי שלי וכשפקחתי מעט את עיניי העולם היה כתמים מטושטשים.
שמעתי את פעימות לבי, שהיו אטיות מדי, כאילו עמדו להפסיק בכל רגע.
הצעדים שנשמעו לפתע היו יכולים להיות מהסיפון מעליי או ממש מעבר לדלת.
כששמעתי את הארון חורק גררתי את עצמי לפנים. ידעתי שלא אצליח לחסום את מי שרוצה להיכנס, אבל אינסטינקט שעוד נשאר בי גרם לי לנוע מעט לפנים, כדי שאם הארון ייפול זה לא יהיה עליי.
הצלחתי לזוז אולי עשרה סנטימטרים לפני שההכרה שלי הפכה להיות ים של אפלה.
אני לא זוכר את הרגע בו השוטרים נכנסו פנימה ומצאו אותי ערום ומדמם. גם מהאלונקה והטיסה במסוק אין לי שום זיכרון.
הדבר הבא שזכרתי אחרי שהאפלה כיסתה אותי היה כאב הראש, ותחושה שאני שוכב על מזרון. לא מזרון נוח במיוחד, אבל עדיף על הרצפה הקשה שעליה דיממתי.
כשמצמצתי האור סנוור את עיניי, למרות שהיה מועט. הפה שלי הרגיש יבש, מכוסה בחול. מישהו זז לידי ומיד הרגשתי קש מוצמד לשפתיי. התרכזתי ושתיתי באיטיות. תחושת המים הקרים הייתה מדהימה. הרגשתי את הגרון שלי מתעורר לחיים.
"לא יותר מדי." אמר קול והקש התרחק משפתיי.
השענתי את ראשי לאחור ונשמתי עמוק. הצלחתי לפקוח מעט את עיניי, אבל דרך הטשטוש היה קשה לזהות מי דיבר, למרות שהקול נשמע מוכר.
יד על הלחי שלי, חמה ורכה. יד קטנה יחסית, נשית.
ליחכתי את שפתיי. "לינה?"
"כן, אודי. זו אני."
"איפה… איפה אני?"
"אתה בבית החולים. היית מחוסר הכרה כמעט יומיים. איבדת הרבה מאוד דם."
"אני אחיה?"
היא צחקה לרגע ומיהרה לכחכח בגרונה. "ברור שתחיה. אתה מהשורדים, לא?"
"וואלה. טוב… טוב לדעת."
"אתה עדיין חלש. נסה לישון שוב."
זזתי מעט על המיטה והרגשתי שאני לובש חלוק דק.
"רגע. מה… מה שלומו?" רציתי לשאול איפה הוא, אבל קודם כל הייתי צריך לדעת שהוא בסדר, שהם לא הצליחו להגיע אליו.
"אתה מתכוון ל…?"
"את יודעת למי אני מתכוון."
"נדבר על זה אחר כך, אודי."
הם הרגו אותו. התחלתי לרעוד. המניאקים הגיעו אליו והרגו אותו.
"תירגע." לינה מיהרה לומר והניחה יד על הכתף שלי. "הוא בסדר."
"אז… לעזאזל. אל תעשי לי את זה. ספרי לי הכול."
"אתה בטוח?"
הנהנתי. הרגשתי גמור, אבל לא מספיק גמור בשביל להעדיף שינה על פני לדעת מה קורה עם אלעד.
"הוא בסדר." היא אמרה, אבל הייתה הסתייגות בקול שלה.
"בסדר כמו פצוע אבל עדיין בחיים?"
"לא. בסדר כמו הוא הסגיר את עצמו ועכשיו נמצא במעצר."
נשמתי עמוק. "את עצרת אותו?"
"אודי…"
"היית יכולה לקבל ממנו את המידע ולתת לו ללכת. הוא היה קורבן בדיוק כמוני."
"זה לא עובד ככה, הוא שיתף פעולה הרבה לפני שהגעת. וחוץ מזה, לא אני עצרתי אותו. אם זה היה תלוי בי אולי הייתי נותנת לו ללכת, אבל הוא לא הסכים לסמוך עליי שאטפל בזה. כשהגיעו שוטרים נוספים, כאלה שבטחתי בהם, אי אפשר היה להסתיר את המעורבות שלו."
"מה יקרה אתו עכשיו?"
"מכינים עכשיו כתב אישום. דיברתי עם התובע, הוא מבין את הבעייתיות."
"בעייתיות, אה?"
"הוא הבטיח להקל עליו. אני לא מאמינה שהוא יקבל יותר משנה או שנתיים. בסופו של דבר הוא גם היה קורבן והוא הציל לך את החיים פעמיים. אבל אל תשכח שהוא ברח מאתנו במשך שנה, ואף שופט לא אוהב עבריינים נמלטים."
עבריין נמלט. זה מה שהשופט יראה. סתם עוד עבריין נמלט.
"והשאר?" שאלתי, למרות שאחרי הידיעה שאלעד במעצר לא באמת עניין אותי שום דבר אחר.
"ארז במעצר. הוא ייכנס פנימה להרבה זמן. האחרים… הם ניסו לברוח. היה מרדף. הנהג, ירון, החליק ונכנס בעץ. הוא נהרג וגם זה שישב לידו. לא גילינו איך קוראים לו עדיין."
"כנראה פליקס. מה בקשר לתום?"
"תום נפצע קשה. הוא בתרדמת. לא בטוח אם הוא יתעורר או לא, אבל אפילו אם כן, הוא יישאר משותק מהצוואר ומטה לכל החיים."
לקח לי כמה שניות לעכל את מה שאמרה, ולפני שהבנתי מה קורה התחלתי לבכות. לא יודע למה. הייתי אמור לשמוח. המניאק קיבל את מה שמגיע לו. אבל חלק בי עדיין הרגיש קשור אליו, קשר חולני ודוחה. זכרתי איך ברגע האחרון הוא ניסה לעזור לי, לאיים על הרוסי כאילו לאיום שלו הייתה איזושהי חשיבות.
ידעתי שבתוך תוכו היה לו אכפת ממני. השנאה שלו הפכה למשהו אחר, משהו רקוב, אבל בכל זאת חזק.
"אודי, תנסה לישון."
ניגבתי את פניי. "מה עם דולב?"
"מי? אה, הבחור השני. אלעד דיבר עליו."
"הם לקחו אותו בספינה אחרת, קצת לפני שלקחו אותי ליאכטה הזו."
"התמקדנו בך. לא ראינו ספינה אחרת."
נאנחתי. אז הוא עדיין היה שם, עובר אלוהים יודע מה. אם הם רק היו מגיעים מעט מוקדם יותר.
"מתי אני אוכל לראות את אלעד?"
"זה… מסובך."
"יש דברים מסובכים מזה. מתי?"
"אתה תצא מפה עוד יום או יומיים. אחרי זה אני אקח אותך לראות אותו. מחר בבוקר יגיעו לכאן חוקרים וישאלו אותך הרבה שאלות. חשוב שתהיה כנה איתם. אתה מבין, אודי?"
"אין לי מה להסתיר."
היא חייכה מעט, חיוך נבוך. שמתי לב שהיא לא לבשה מדים, מה שאמר שהיא כאן על חשבון זמנה הפנוי.
כחכחתי בגרוני. "תודה, לינה."
היא הנהנה. "הייתי צריכה לדעת שארז משתף איתם פעולה. כשהוא אמר לי להתרחק מהחקירה הזו, אני…"
"שנינו היינו מופתעים באותה המידה. הוא שחקן טוב. זה נגמר."
היד שלה על הראש שלי, ליטוף עדין. "תנסה לישון, בסדר? מבטיח?"
"מבטיח."
לאחר רגע נוסף של היסוס היא יצאה החוצה וסגרה את הדלת מאחוריה. הסתכלתי סביב וראיתי דרך החלון שהכול חשוך. הייתי לבד בחדר, שהיה קטן ואפור.
חשבתי על זה שגם אלעד נמצא בחדר קטן ואפור, מפוחד ודואג. עם המחשבות האיומות האלה הצלחתי להירדם לבסוף, שינה בלי חלומות.

אפילוג
החתול עמד בדיוק בכניסה. הוא הביט עליי באדישות.
נעמדתי מולו וחיכיתי שיזוז. הוא המשיך להביט באדישות.
השמעתי קול שאמור להזיז חתולים שעמדו במקום וחסמו את הדרך, אבל החתול הזה היה או חירש או אמיץ מהרגיל.
נאנחתי והלכתי מסביבו.
השעה הייתה שמונה בערב. הייתי במשרד מהשעה תשע, ואחרי כל השעות מול מסך המחשב הראש שלי הרגיש כאילו היה בבלנדר.
החושך היה מוחלט חוץ מפנס הרחוב שהיה מעליי. זכרתי שבתל אביב מעולם לא הייתה אפלה אמתית, כי תמיד היה פאב או בניין שהאירו את האזור.
ביישוב הקטן שבו התגוררתי בימים אלה החשכה הייתה כמעט מוחלטת, אבל לא פחדתי מהחושך.
הבית שבו גרתי היה קטן, פחות מחמישים מטר. אבל גרתי לבד וזה היה יותר ממספיק. בגינה הקטנה מסביב לבית לא טיפלתי בשלושת החודשים שגרתי בו, אבל השכנה המבוגרת בהמשך ה"רחוב" התנדבה לעשות את זה בשבילי.
מדי פעם היינו שותים תה ביחד ומדברים. היא אמרה פעם שיש לי נפש זקנה, ואני מלמלתי, "אין לך מושג."
היא אהבה לדבר על שלושת הבעלים שקברה, איך כל אחד מהם היה משוגע ומאוהב בה בטירוף. אני לרוב הקשבתי, וכשדיברתי הסיפור שלי הסתיים כמעט שלוש שנים אחורנית. לפני הסיוט.
לפני אלעד.
להגיע למשרד הפרסום בו עברתי בהרצליה לא היה קל, אבל התרגלתי לשעות בוקר מוקדמות מהתקופה שעבדתי בשדות ביוון.
לפעמים המחשבה על התקופה הזו נראית כמו זיכרון של סרט שראיתי, לא שחייתי בעצמי.
אני תוהה אם אי פעם אחזור לשם.
פתחתי את הדלת והדלקתי את האור. המטבח הקטן היה הדבר הראשון שרואים, לא מסודר, אבל לפחות נקי. בצד שמאל היה סלון קטן שכמעט תמיד לא שימש לאירוח של אנשים. מצד ימין היה חדר השינה והשירותים.
התמונות על הקירות היו כאלה שצילמתי בעצמי. בזמן המשפט של אלעד חיפשתי דברים כדי להעסיק את עצמי. עבודה מסודרת הייתה משהו שלא הייתי מצליח להתמודד אתו, אבל לקחת מצלמה ולהסתובב ללא מטרה היה פתרון מספק.
אהבתי את התמונות האלו, ולא הרגשתי צורך להראות אותן לאף אחד.
התיישבתי על הספה והנחתי את רגליי על השולחן, לאחר שחלצתי נעליים. ידעתי שהדבר החכם לעשות יהיה להחליף בגדים ולצאת לרוץ, כמו שעשיתי כמעט בכל ערב. אבל הרגשתי כל כך עייף שהמחשבה לרוץ נראתה מגוחכת.
כמה אנשים במשרד יצאו לשתות משהו אחרי יום העבודה, וכמו תמיד הם הזמינו אותי להצטרף. בהתחלה, בפעמים המעטות שיצאתי אתם, הרגשתי מזויף, כמו שחקן גרוע בהצגה גרועה מול שחקנים שעוד רגע עומדים להבין עד כמה הם לא באמת רוצים להיות שם.
מי שעבד אתי לא באמת הכיר אותי, ואולי זה היה מסתורי ומעניין בהתחלה, אבל עכשיו קלטתי את המבטים והלחשושים מאחורי הגב.
אולי הם חשבו שאני אסיר משוחרר.
אולי סובל מהפרעות נפשיות.
אולי סתם הומו בארון שלא השלים עם הזהות המינית שלו.
לפעמים היו רגעים שרציתי לספר לכולם, להניח את הקלפים על השולחן ולתת להם להתמודד עם מה שכל כך מעניין אותם.
אבל לא היה יוצא מזה שום דבר טוב, רק הופך את השתיקות למביכות עוד יותר.
הייתי הבחור השקט והסגור שבא לעבודה בבוקר, עבד ללא הפסקה עד הערב ואז חזר הביתה, אלוהים יודע לאן ואל מי.
הטלפון צלצל.
חייכתי לעצמי. בתקופה הזו הוא התקשר פחות מבעבר, אבל כשכן התקשר זה תמיד היה בשעה הזו.
הרמתי את השפופרת. "כמו שעון."
"אל תדבר אתי על שעונים. בדיוק שברתי את שלי."
"מה קרה?"
"הנחתי אותו בצד כדי שלא יפריע לי לעשות בדיקה, ומבלי ששמתי לב הוא נפל ודרכתי עליו."
"מסכן. הוא גם ככה היה די… אתה יודע."
הוא צחק בשקט. "אני יודע. מה שלומך, אודי?"
"יום ארוך. מתלבט אם לצאת לרוץ."
"אתה אוהב להזיע. קר אצלכם עכשיו?"
"קודם כל אתה תמיד אהבת שאני מזיע, וכן, די קריר עכשיו. עוד מעט לרוץ יהיה בתוך שלוליות ובוץ."
"זה יעצור אותך?"
"יאט קצת, לא יעצור."
הייתה דממה בדקה הבאה. לפעמים זה קרה לנו. שתיקות שפעם לא היו שם.
קל יותר לדבר בלי הפסקה עם בנאדם שחולק אתך את החיים.
אבל אלעד ואני כבר לא חלקנו יותר משיחות טלפון מדי פעם.
חודש לפני שסיים לרצות את שנת המעצר הוא אמר שהגיע הזמן להיפרד.
לא הייתי מופתע, לפחות לא לגמרי. התרחקנו בחודשים הקודמים. הוא כעס על עצמו ורק רצה לעוף בחזרה ליוון ברגע שישתחרר. אני התחלתי לבנות לעצמי קריירה וניסיתי להשאיר את העבר מאחור כמה שיותר. הפסיכולוגית שנפגשתי אתה באופן קבוע שאלה אותי כמה פעמים אם הקשר עם אלעד נכון בשבילי. בהתחלה כעסתי על השאלה, ואחר כך התחמקתי מהתשובה.
חיכיתי לו ביום שהשתחרר. יצאתי אתו לאכול ולקחתי אותו אליי כדי שישן כמו בנאדם. הבטתי עליו ישן במשך כל הלילה וידעתי שמחר בבוקר הוא יעלה על מטוס ליוון ואני אאבד אותו באופן מוחלט.
הידיעה הזו כאבה, אבל לא מספיק בשביל שאעזוב הכול ואטוס אתו, או שאבקש שיוותר ויישאר אתי.
בבוקר אכלנו ארוחה שהכנתי ובקושי דיברנו תוך כדי. שכרתי רכב והסעתי את אלעד לשדה התעופה. בדרך הוא התחיל להשמיע קולות מוזרים ולפני שהבנתי מה קורה הוא התייפח ללא הפסקה. עצרתי בצד הדרך ולפני שהספקתי לשאול אם הוא בסדר מצאתי את עצמי מתייפח גם כן.
כל הזמן חשבתי, זה לא הוגן. לא אמור להסתיים ככה.
אבל ידעתי שיותר מדי דברים קרו, שלעולם לא נמשיך באמת הלאה אם נשאר ביחד. אולי אחרי הפעם הראשונה, כשגרנו ביוון, היה לנו סיכוי לבנות חיים משותפים. אבל אחרי מה שקרה בפעם השנייה זה כבר היה יותר מדי. הם הצליחו לרמוס את המעט שהצלחנו לבנות, והעובדה ששרדנו את הזוועה לא נתנה לנו את הכלים להמשיך מאיפה שהפסקנו.
כשראיתי אותו עולה על המטוס ונעלם למדינה אחרת, אל מקום שבו הרגיש יותר בטוח ושלם, הרגשתי שחלק ממני יצא החוצה, כמו צלע או ריאה. אבל החלק הזה לא היה בריא, ולמרות שהייתי פחות שלם עכשיו, הרגשתי שזה היה הדבר הנכון לעשות.
"פגשתי מישהי." הוא אמר לפתע.
המילים ריחפו בראשי, אבל רק לאחר כמה שניות הצלחתי לעכל אותן.
"מישהי?"
"כן. היא מתמחה במרפאה. בחורה חמודה, מאוד דברנית. האנגלית שלה מדהימה. אתמול… אתמול בישלתי לה. היא באמת נחמדה, אודי."
"אני בטוח שהיא נחמדה. תנשום, אלעד."
שמעתי אותו לוקח נשימה עמוקה ונושף החוצה את האוויר. "אתה כועס?"
"כועס? על מה? שטוב לך?"
"יש רגעים שאני מוצא את עצמי רוצה לעזוב את הכול ולטוס לישראל, רק כדי לגרור אותך בחזרה אתי."
חשבתי, אם רק היה לך מושג כמה פעמים אני מתמודד אם אותם הרגעים.
"אם הבחורה הזו גורמת לך להרגיש טוב, אין לי שום בעיה עם זה. אני… בעד." גוש מרגיז בגרון. בלעתי אותו והשענתי את ראשי לאחור. היו סדקים בתקרה, אבל לא בכמות שאמורה להדאיג אותי בשלב הזה.
"אני צריך ללכת." הוא אמר. "היא קנתה לנו כרטיסים לסרט."
"היא משלמת? שכחת מה זה להיות סטרייט."
הוא צחק. צחוק אמתי, מהבטן.
"אתה צודק. אני אפצה אותה אחר כך בארוחה טובה."
ובסקס, רציתי לומר. אתה תעשה אתה סקס כמו שאני לא הצלחתי לעשות אתך.
וזה בסדר. שמעתי בקולו שטוב לו, וזה הפך את הכול לבסדר.
"תהנה בסרט, אלעד. תודה שהתקשרת."
"תבטיח לי שלא תשב סתם בבית בערב, טוב? תצא שוב עם החבר'ה מהעבודה."
השקר יצא בקלות. "כן, ברור. קבענו לעוד שעתיים בערך."
"מעולה. אז תהנה גם אתה, אודי. לילה טוב."
השיחה נותקה. הנחתי את הטלפון בצד והעברתי יד על פניי.
"הייתי בטוח ששניכם תשרדו."
קפצתי מהספה וכמעט התרסקתי על הרצפה כשרגליי התנגשו בשולחן.
רעד אחז את השרירים שלי, מנע מהאוויר לנוע בגרון.
הוא יצא מהצללים של חדר השינה שלי, גבוה כמו שזכרתי. רזה יותר, הרבה יותר. השיער עדיין קצוץ אבל העיניים מבוגרות יותר. מבוגרות בעשור בערך, למרות שעברו פחות משנתיים.
"לא התכוונתי להפחיד אותך. אני לא חמוש, אם זה מה שמדאיג אותך."
"אני… אלוהים." התיישבתי על הספה והנחתי את פניי בידיי. הרעידות לא הפסיקו.
"אפשר לשבת?" הוא שאל.
"פרצת לפה, דולב, אל תהיה פתאום מתורבת."
הוא צחק לרגע. שמעתי אותו מתיישב על הכיסא הקטן שמולי. הרמתי את פניי והבטתי עליו. לא ידעתי מה לומר, איך להגיב. לאחר כדקה הצלחתי למלמל, "אני שמח לראות שאתה חי."
זו הייתה האמת.
"חשבת שהם הרגו אותי?"
"חשבתי… כן. או שאולי הרגת את עצמך."
"האפשרות שאני אהרוג את עצמי הייתה על השולחן יותר מפעם אחת. היו פעמים שהייתי קרוב לקרוע לעצמי את הלב." הוא הפסיק לדבר ונשם עמוק, עצם לרגע את עיניו. "אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהם יתחילו לחשוב שוויתרתי לגמרי. אחרי כמה חודשים זה קרה. הם חשבו ששברו אותי, שאחרי כל הסקס, העינויים וההשפלות לא נשאר בי כלום חוץ מבובה. טוב, הם טעו."
"הרגת את כולם?"
"אני מניח שאולי אחד או שניים שרדו. עשרים אחרים לא."
הוא סיפר לי על הבריחה מהמקום בו היה כלוא. סיפר לי על הימים בהם הלך בחשכה וישן ביום, כדי שלא יאתרו אותו. סיפר לי על עיר הנמל הקטנה שהגיע אליה ואיך הצליח לשריין מקום בספינה קטנה בתמורה לעבודה ללא שכר.
בסוף הוא הגיע בחזרה לישראל, אחרי חודשיים נוספים שבהם שנדד בין מדינות ועבודות מזדמנות.
הוא נמצא בישראל כבר חמישה חודשים, מנסה לבנות משהו מאפס. המשטרה מעולם לא ידעה את הפרטים המלאים שלו, לכן לא יצא נגדו צו מעצר. גם ככה אלעד ואני ציירנו אותו כקורבן בעדויות שמסרנו.
לאחר שסיים לספר את הסיפור שלו הוא אמר, "אתה עובד בפרסום. הרצליה."
"עקבת אחריי?"
"כן." הוא לא נשמע מתנצל. "רציתי לוודא שאתה בסדר, שהחיים שלך לא נהרסו לגמרי אחרי מה שקרה. הייתי בטוח שתגור עדיין עם אלעד, אבל לא ראיתי אותו."
"הוא ביוון."
"אז זה נגמר ביניכם?"
"כן. קצת לפני שהוא השתחרר."
"אבל אתם עדיין בקשר."
"עדיין, כן. לא יודע כמה זמן זה עוד יחזיק. בכל מקרה, טוב לו."
"ולך טוב?"
פתחתי וסגרתי את פי. "בחיים לא יהיה לי טוב. לא באמת. אבל עכשיו אני בסדר, ולפעמים זה יותר טוב מכלום."
דולב הנהן, מבט של, אתה לא צריך לספר לי על זה, על פניו. הוא לבש בגדים שחורים שהיו גדולים עליו מעט. למרות שרזה הוא עדיין היה גבר מרשים.
"שיער קצר מתאים לך." אמר.
נגעתי בשערי ומיהרתי להוריד את היד. גם אני העדפתי אותו ככה. פחות התעסקות ופחות משיכת תשומת לב.
"אלעד לא יודע שאתה חי." אמרתי.
"לא, עדיין לא."
"תתקשר אליו. הוא צריך לדעת."
דולב הנהן. "תן לי אחר כך את המספר שלו. מבטיח להתקשר. אמרת לו שאתה יוצא עוד שעתיים. זה שקר, לא?"
אם הוא עקב אחריי הוא בטח ראה שלא ממש יצאתי עם אף אחד לשום מקום. "כן, שקר."
"אתה מרגיש מזויף בזמן שיחות עם אנשים, לא? כאילו שיש לך מסכה על הפנים ובשלב מסוים היא מתחילה לחנוק אותך."
הנהנתי. "זה… תיאור טוב."
"וסקס?"
"מה?"
"סקס. שכבת עם מישהו מאז אלעד? מישהי?"
לא אהבתי את הכיוון שאליו התקדמה השיחה, אבל בכל זאת הייתה תחושה טובה בהחלפת המילים עם מישהו שלידו לא צריך להעמיד פנים.
"בחורה אחת. לפני כמה חודשים. זה היה סתם."
"נפגשת איזה פעמיים עם בחורה אחת. נמוכה."
"לינה? אנחנו סתם חברים. היא לסבית, מסתבר. אתה אני לא צריך להעמיד פנים. את כל החרא לגביי היא מכירה. רגע, כמה זמן אתה עוקב אחריי?"
"אל תלחץ. זה היה מטופש מצדי, אבל כמו שאמרתי, רציתי לוודא שאתה בסדר."
"בסדר. נראה לי. אז מה אתך?"
"אני וסקס?"
הנהנתי.
"כלום. להיות ערום ליד בנאדם אחר הפך להיות בעייתי מבחינתי."
"התחושה הזו עוברת. הבושה."
"זה לא עניין של בושה, יותר עניין של גועל."
צמצמתי את עיניי. "אני לא מבין."
הוא נאנח והביט על כפות ידיו במשך כמה שניות. לפתע הוא נעמד. כשהוריד את החולצה מצאתי את עצמי נשען מעט לאחור, תגובה שלא ידעתי איך להסביר.
הגוף שלו עדיין היה חלק כמו שזכרתי. פה ושם ראיתי צלקות קטנות, חתכים שהחלימו.
"אתה בסדר, דולב. אין לך מה…"
הוא הסתובב. הרגשתי את הלסת שלי נפתחת מבלי שהצלחתי לשלוט בה. עיניי התרחבו ושמחתי שהוא לא יכול היה לראות את פניי.
"מחזה יפה, אה? סקסי." הקול שלו נשמע מריר, עייף.
"אני… מצטער."
"לא אשמתך. כנראה שהייתי צריך להיות ממושמע יותר בהתחלה."
צלקות. כוויות. כתמים שלא ידעתי מה לעזאזל גרם להם. הגב שלו היה הרוס.
"זה כואב?"
"אין לי כמעט תחושה ברוב האזורים שם. לפעמים יש כאבים, אבל לרוב לא."
הוא עדיין עמד עם הגב אליי. "אותי אתה לא מגעיל." אמרתי. ברגע ששמעתי את עצמי התחרטתי על מה שאמרתי. זה נשמע מזויף, כאילו ניסיתי בכוח לרצות אותו.
דולב נחר. "תודה, אודי."
לפני שידעתי מה אני עושה נעמדתי. התקדמתי לכיוונו וראיתי את שרירי הכתף שלו נדרכים, למרות שנשאר לעמוד במקום.
הרמתי את היד, שרעדה, והנחתי אותה על העורף שלו. הוא נשף אוויר ורעד תחת האצבעות שלי.
העור שלו הרגיש… לא בסדר. מקולקל. טיילתי על הגב שלו עם האצבעות שלי.
"אתה לא מגעיל אותי." אמרתי שוב, והפעם באמת התכוונתי לזה. "יהיו נשים שלא יאהבו את זה, אבל יהיו כאלה שיחשבו שזה לא עניין גדול."
"חבל שאי אפשר לעשות קודם אודישן, אה?" רק לפי הקול שלו הצלחתי לשמוע את הבכי.
התקרבתי אליו עוד יותר.
מה אתה עושה, אודי?
התעלמתי מהספקות בראשי ונשקתי לגב שלו, מעט מתחת לעורף.
הבכי התחזק. "הם היו צריכים להרוג אותי שם, אודי."
"ולמי זה היה עוזר?"
"אני מרגיש… כמו כלום. אני כלום."
כרכתי את ידיי מסביב לחזה שלו. העור שלו בקדמת הגוף הרגיש נעים וחם, כל כך שונה מהעור ההרוס של הגב. לאחר כמה שניות הוא נשען אחורנית והניח את הראש על הכתף שלי.
"אני נשבע לך, הייתי בטוח שתעיף אותי ברגע שתראה אותי."
אמרתי, "יש לי היסטוריה של התחברות לאנשים שפגעו בי."
המילים האלה נכנסו לי מתחת לעור. הרגשתי בחילה כשחשבתי עליהן.
עברו חודשים מאז שהרגשתי עור של בנאדם אחר, חום של גוף כל כך קרוב אליי. לומר שלא הרגשתי כלום ברגעים האלה יהיה שקר. אני לא מכונה. הרגשתי את הפטמה שלו מתחת לכף ידי והתאפקתי שלא לצבוט אותה בעדינות.
דולב הניח את ידיו על ידיי כשהבטן שלו קרקרה לפתע. "לא אכלתי כלום מאז הבוקר." אמר. "יש לך כמה דברים במקרר. נכין משהו?"
"גם למקרר הגעת?"
"רק הסתכלתי."
הורדתי את ידיי ממנו. "בסדר. נכין משהו."
הוא הסתובב אליי והסתיר חיוך קטן, נבוך.
"אני באמת שמח שאתה בסדר." אמרתי בשקט.
"הרסתי לך את החיים, אודי. אולי לא בפעם הראשונה, אבל – "
"אם זה לא היית אתה זה היה מישהו אחר. שילמת על זה, עכשיו אנחנו כאן. אלה החיים."
"כן, אה? אלה החיים."
לא דיברנו הרבה בארוחה. סיפרתי לו קצת על העבודה שלי והוא סיפר לי קצת על העבודה שלו, בתור עוזר לחוקר פרטי. זה נשמע מעניין, לפחות יותר מלעצב פרסומות במחשב. זה גם הסביר את היכולת שלו לעקוב אחרי במשך כל הזמן הזה מבלי ששמתי לב.
הוא ביקש להישאר בלי החולצה, אמר שזו הפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן שהרשה לעצמו להיות כל כך חשוף בפני מישהו אחר, ושהוא לא רוצה שהתחושה הזו תעלם כל כך מהר.
"הלכתי לראות את תום." הוא אמר לפתע.
סיימתי ללעוס את מה שהיה לי בפה. "הוא עדיין בתרדמת."
"קיוויתי שיתעורר פתאום. תכננתי להרוג אותו."
"אל תעשה את זה."
"למה? אחרי…"
"גם אם מתישהו הוא יחזור להכרה, הגוף שלו הרוס. הוא משותק לגמרי. החיים שלו יהיו גיהינום. הוא לא יכול לפגוע בנו יותר. תשחרר מזה."
"מגיע לו למות."
"הוא יתפלל שמישהו יהרוג אותו אחרי שיקום ויראה מה נשאר ממנו. אל תיתן לו את הסיפוק הזה."
דולב הנהן. "כן, אני מבין מה אתה אומר." לאחר דקה נוספת הוא אמר, "שקט פה. שליו כזה."
"כן. בבוקר שומעים הרבה ציפורים. זה יכול להרגיז בשלב מסוים, אבל התרגלתי."
הוא הזיז מעט לפנים את הצלחת הריקה שלו. "הצקתי לך מספיק. כבר מאוחר."
"לא הצקת לי."
לא רציתי להגיד לו שהארוחה הזו הייתה הטובה ביותר שהייתה לי מזה זמן רב. לא בגלל השיחה המדהימה, פשוט בגלל היכולת לשבת מול בן אדם אחר ולא לפחד שבטעות אומר משהו מפליל.
"אתה יוצא לרוץ?" הוא שאל.
עוד פרט שידע עליי.
"כבר מאוחר, ואני אחרי האוכל. מחר."
"אה."
הייתה דממה בשניות הבאות. היה לי ברור שהוא לא רוצה שהערב יסתיים ככה, בחוסר ודאות מוחלט לגבי מה יקרה הלאה, האם נפגש שוב או שזה סתם היה איחוד מוזר וחד פעמי.
הבנתי שאני רוצה לראות אותו שוב, למרות כל מה שהיה. לא היו הרבה דברים שהיה לי אכפת מהם, והדבר שהכי היה לי אכפת ממנו הסתדר יפה מאוד ביוון. דולב היה מישהו שכן היה לי אכפת ממנו. איך הוא מרגיש. עם מה הוא מתמודד.
זו הייתה הרגשה מוזרה, כזו שהשאירה אותי מרגיש חשוף ופגיע. אבל יכולתי להתמודד אם ההרגשה הזו.
"תרצה… תרצה לרוץ אתי? מחר."
הוא הרים את מבטו מהצלחת. "אתה לא חייב, אודי. אל תרגיש מחויבות רק בגלל שנחתי עליך פתאום והגב שלי דפוק."
"אני לא נמצא בשלב בחיים שאכפת לי מלרצות אנשים. אם לא הייתי רוצה לראות אותך שוב הייתי פשוט אומר את זה."
החזה שלו עלה וירד באיטיות. לבסוף הוא הנהן. "מחר בשמונה? נפגש כאן."
"בסדר. אם אתה מקדים תרגיש חופשי להכניס את עצמך פנימה."
הוא צחק בשקט ואז כחכח בגרונו. "בסדר." הוא מלמל בשקט, "קבענו."

אני יושב על ספסל קטן מחוץ לבית שלי.
דולב הלך בשביל אפר לכיוון האוטו שהחנה כקילומטר ממני. הבטתי עליו מתרחק עד שנעלם בחשכה.
אוויר הערב קריר והחתול המרגיז יושב ליד הרגליים שלי, מגרגר בשקט.
אני שומע צרצרים ומדי פעם תן מילל במרחק. הכול שליו.
אני נשכב עם הגב על הספסל ומביט על השמיים. כוכבים בהמוניהם ומעט מאוד עננים. מהמקום בו אני שוכב זה מרגיש כאילו אני צף בחלל.
אני עדיין חושב על הפגישה עם דולב, על כל הזיכרונות ששטפו אותי מהרגע שראיתי אותו. אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון בזה שהזדמנתי אותו לבוא אליי שוב.
הוא שבור ואני שבור. לאף אחד מאתנו אין את היכולת להפוך את השני לשלם, השברים עמוקים מדי בשביל זה.
אז מה?
מזמן הפסקתי לחפש את תרופת הפלא שתגרום לזיכרונות להיעלם, לפחד להישאר בעבר. גם הזיכרונות וגם הפחד הפכו לחלק ממני, אמתיים כמו העור והעצמות שלי. להיפטר מהם יהיה קל כמו להיפטר מהצל של עצמי.
אני לא מחכה ליום שבו אקום ולא אחשוב אפילו לרגע אחד על מה שקרה לי. היום הזה לא יגיע עד שאמות. אני לומד לקבל את זה.
האוויר נעשה קר יותר ככל שחולפות הדקות. אני מרגיש מנומנם. החתול עוקב אחריי בזמן ההליכה בחזרה הביתה. ברגע שהדלת נפתחת הוא רץ פנימה.
נהדר.
הוא עומד בפנים ומביט עליי, כנראה מחכה לראות איך אגיב. אני נאנח.
"אתה תשתין לי על המיטה?"
הוא ממשיך להביט עליי.
אני נאנח וסוגר מאחוריי את הדלת. "טיפה אחת של פיפי ואני מבשל אותך."
החושך מוחלט בחדר ומשקל החתול על הבטן שלי מרגיש טוב, למרות שאם אסתובב מתוך שינה כנראה שאמחץ אותו ואז יהיה בלגן.
אני מחייך לעצמי ומלטף אותו מאחוריי האוזניים. אני כמעט אומר לו, אם רק היית יודע על מי אתה שוכב עכשיו, כמה חרא נזרק על הגוף העייף הזה שעל החום שלו אתה מתענג.
לפעמים אני מרגיש זקן, כבד תשוש. לפעמים אני לא מבין איך הימים חולפים להם מבלי שאתפרק לרסיסים. במקרים האלה אני דואג להזכיר לעצמי שאני עדיין חי. שרדתי את מה שנאלצתי לשרוד ולפעמים אני עדיין מסוגל להירדם בשלווה בבית שלי עם חתול מגרגר על הבטן, כמו אדם נורמאלי.
לפעמים אני מרגיש שיש סיבה לקום בבוקר.
שכל זוועה ששרדתי לא הייתה לחינם.
לאחרונה אני מרגיש ככה יותר ויותר.

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il