בלי סודות – פרק יז'

17/04/2014

למחרת הגיע קימי עם הג'י. פי. אס. שלו ונסענו יחד אל 'מול גולן'. אבא של מנדי היה עסוק בהכנות לחתונה ודודו היה חייב לעבוד. גם אני הייתי חייב לעבוד, אבל שלומי ראה את פני כשהודעתי לו שאני עומד להסיע את מנדי, נשם נשימה עמוקה, בלע את התנגדותו הצודקת להיעדרות שלי ואמר לי לנסוע בזהירות.
נסעתי בזהירות ובעזרת מכשיר הפלאים שדיבר אלינו בעברית רהוטה הגענו בלי בעיות היישר אל סוף העולם מול הרי גולן. מקום יפה מאוד, שקט ורגוע עם אוויר צח, נוף מרהיב וחבורה שלמה של אנשים צעירים שרובם, אבחנתי בלי שום מאמץ מיוחד, היו מכוחותינו.
גם מנהל המקום, משה מור המכונה בחיבה מוריס, היה, על פי המבט הבוחן שהעביר עלי מכף רגל ועד ראש, מחובבי הגברים.
ישבנו מולו במשרד הקטן והנקי שלו, (קימי חיכה לנו בחוץ, מבין ברגישות הרגילה שלו שעדיף שלא יהיה נוכח ברגע הטעון הזה) מנדי היה מסוגר בתוך עצמו, בוהה דרך החלון בנוף הירוק והיפה שנראה כמעט אירופאי ואני, חסר מנוחה, מנסה לקלוט הכול בבת אחת, וניסינו לתהות אחד על קנקנו של השני. עמדתי להפקיד בידיו של האיש הזה, הגבוה והרזה עם המבט העצוב והחיוך הנבוך, את גורלו של מנדי, וחיפשתי מילים כדי להסביר לו עם מי יש לו עסק ועם מה יהיה עליו להתמודד.
היו לו כמובן כל הדוחו"ת הרפואיים וחוות הדעת שצבר מנדי במהלך חייו, אבל איך אפשר להסביר בן אדם דרך ערמת דפים?
מוריס התחיל למלא שאלון שפתח בשאלות המקובלות – שנת לידה, מין, מקום לידה, שמות ההורים, שנות לימוד, מקצוע – ואז הציצה פנימה בחורה שמנמונת וחייכנית ואמרה שמנדי צריך לבוא לבדיקות. הוא הביט בי מבוהל והבחורה שלבשה מדי אחות לבנים והציגה את עצמה כנורית חייכה חיוך מרגיע ואמרה שזה כלום, רק שקילה ומדידת לחץ דם וחום ועוד כמה דברים קטנים ולא כואבים, נתנה למנדי יד ולקחה אותו החוצה.
מוריס דחף הצידה את הגיליון שבידו ורכן לעברי. "עכשיו, כשהוא לא פה, תוכל לספר לי במילים שלך איזה בן אדם הוא לדעתך ומה נוכל לעשות כדי לעזור לו."
לתדהמתי פרצו המילים מפי בשטף מסחרר, מסתדרות במשפטים ארוכים, שדהרו זה אחר זה חסרי בושה. "הוא רק ילד בעצם, חכם ורגיש ויצירתי, אבל עצוב, ולפעמים אוהב לעשות קצת דווקא, ובעצם רוצה שיאהבו אותו וישימו לב אליו ויגידו לו כמה הוא יפה ומוצלח, והוא באמת כזה, אבל לפעמים הוא מרגיז ומתחכם ומנסה לעורר פרובוקציות כי הוא רק ילד שצריך עידוד ותמיכה והמון צומי. לא עוזר לכעוס עליו, צריך לדבר איתו בעדינות לבוא אליו רק בטובות כי אחרת הוא לוקח ללב ומיד נעלב ונכנס לדיכאון ואוכל את עצמו."
דמעות לא כל כך גבריות של צער מילאו את עיני, בעודי מנסה להיות לפה למנדי שהיה מעדיף למות ולא להסביר את עצמו בפירוט כזה.
"הוא מאוד ביישן, נורא חשוב לו שכולם יאהבו אותו ולפעמים הוא עושה שטויות בגלל זה, מנסה להיות ליצן של החבר'ה, אבל בלי רוע, יש לו לב טוב והמון חוש הומור. הוא גם מאוד אוהב בעלי חיים, ממש נקשר אליהם, ואם תוכלו לאפשר לו לצייר הוא יהיה מאוד מאושר. קשה לו להתרכז לפעמים, בעיקר כשהוא פוחד ומרגיש לא בטוח, ולפעמים הוא מדבר קצת שטויות ומעליב בלי כוונה, אבל הוא תמיד מתחרט אחר כך ומתבייש לבקש סליחה ולהסביר ו… ו… אין לו אף אחד בעצם חוץ ממני, זאת אומרת יש לו אבא ואימא ואחות וגם סבא וסבתא מבוגרים, אבל לכולם יש את החיים שלהם והצרות שלהם. הוא צריך הרבה יחס ותשומת לב ולמי יש זמן? קשה לו להיות לבד, לפעמים הוא יכול להיות נורא מעצבן עם החוסר שקט שלו, אבל הוא לא אשם. לפעמים הוא כל כך עצוב עד שקשה לו לקום בבוקר ו…"
מבטו העצוב והמבין של מוריס היה מלא אהדה כשהניד בראשו ואמר לי ברוך שהוא מבין הכול.
מזמן כבר לא אמר לי מישהו ברצינות אוהדת כזו שהוא מבין הכל, התחלתי לבכות והפעם ברצינות בליווי דמעות ויללות. "אני פוחד להשאיר אותו פה לבד, אני נורא דואג לו, הוא רק ילד והוא שונא להיות לבד."
"אני מבטיח לך שנטפל בו יפה." הגיש לי מוריס חבילת ממחטות נייר, "יהיה לו טוב אצלנו, ניתן לו שותף נחמד לחדר, ויש לנו סטודיו מאוד מושקע שהוא יוכל לעבוד בו כל יום ומסתובבים פה המון חתולים וכלבים, יש לנו אפילו שובך יונים, תראה, הכול יסתדר בסוף."
"אני לא יודע למה אני בוכה." יבבתי, "בדרך כלל אני לא בכיין כזה."
"עברה עליך תקופה קשה, זה לא קל להתמודד עם בן אדם דיכאוני, אני מתאר לעצמי שאתה מרגיש הקלה להעביר לאחרים את הנטל ובגלל זה יש לך רגשות אשמה."
מדהים באיזה קלות הוא קרא אותי, טוב יותר מכפי שאני קראתי את עצמי. "כן, זה מה שאני מרגיש." הודיתי והתאמצתי להתגבר על הבכי.
עד שמנדי חזר להשלים את השאלון קבלה כבר הייתי כמעט רגוע. אחר כך הלכנו לסיור, החדר שלו היה נחמד, אם כי קטן, ומוריס הסביר, קצת מתנצל, שיש להם יותר מטופלים מחדרים ולכן השוהים נאלצים לחלוק את החדרים שלהם עם שותפים.
"אני מניח ששמת לב שרוב המטופלים שלנו הם גברים צעירים וכמעט כולם הומואים." אמר בקולו הרך, בוחן את פני.
"כן, שמתי לב. זה לא מפריע לי. הבנתי שברוב המקומות לא אוהבים לקבל הומואים."
"אף אחד לא אומר את זה בגלוי אבל יש מקומות שמעדיפים לא להתמודד עם בעיות שנובעות מנטייה חד מינית, ואצל כולם יש פחד גדול מטיפול בחולי איידס." קולו נשאר שלו, "קשה להתווכח עם הפחד שלהם למרות שמדובר בטיפול נפשי שלא כרוך בסכנות הידבקות."
"מנדי צריך לעשות בדיקות דם כל שלושה חודשים." הזכרתי לו.
"אני יודע, גם אני." חייך מוריס.
"כן, גם אני."
שתקנו רגע, מביטים במנדי שישב על המדשאה וניסה להתיידד בזהירות עם חתולה אפורה ושמנה שהביטה בו בתדהמה חשדנית.
"מנדי קצת מגושם לפעמים ונוטה להיחתך ולהיפצע בכל מיני תאונות קטנות, זה לא משהו רציני, אבל כמעט תמיד יש עליו פלסטר אחד או שניים." נזכרתי לספר למוריס שאמר שהנטייה להיפצע אופיינית ללוקים בדיכאון ושהם רגילים לזה ויטפלו בו יפה.
"מתי אני אוכל לראות אותו שוב?" שאלתי.
"רק בעוד חודש, אבל כל יום שישי בצהרים יש לחדשים שעת טלפון חופשית ותוכלו לדבר, ואחרי חודש, כשהוא כבר לא יהיה מטופל חדש ובתנאי שהכול יהיה בסדר תוכלו להיפגש פעם בשבוע ולדבר כל ערב בטלפון."
"ואם לא יהיה בסדר?" שאלתי בחשש.
"נודיע לך ולאבא שלו על כל שינוי, ולא נעשה שום דבר בלי להתייעץ אתכם."
"ואם פתאום מנדי יחליט שהוא לא יכול יותר וירצה הביתה."
"זה לא בית סוהר עמית. הטיפול לא שווה כלום בלי שיתוף הפעולה של החולה. אם הוא ירצה להשתחרר הוא יחתום שהוא עוזב וניתן לו ללכת." אמר מוריס.
"זה קורה לפעמים?"
מוריס חייך. "אצלנו הכול קורה." אמר, קצת בפליאה, "גם דברים שבחיים לא הייתי חושב שיקרו קורים."
"גם סקס בין המטופלים?"
מוריס נאנח. "הרבה פחות ממה שהיית מתאר לעצמך, בעיקר לא בין החדשים שבדרך כלל מבוהלים ומדוכאים מידי לחשוב על סקס, אבל כן, גם זה קורה ויש לנו קופסת קונדומים גדולה עם מבחר גדול שמתחדש כל הזמן וכל אחד מוזמן לקחת כמה שהוא רוצה."
"מה עם סקס בין מטופלים למטפלים?"
"זה קרה פעם אחת. העפתי את הבחור כמו טיל על הפרה חמורה של כללי האתיקה למרות שהכול נעשה בהסכמה." סיפר לי מוריס, "אם כי אני מודה שאת החבר שלי הכרתי כשהייתי עוד סטג'ר בתל השומר."
"והוא היה חולה?"
"כן." החיוך של מוריס נעשה מעט יותר שמח, "הוא היה החולה הכי יפה בארץ, אבל קשה ככל שזה היה שמרתי על התנהגות אתית מקצועית וחיכיתי עד שהוא ישתחרר לפני שהעזתי להגיד לו מילה."
"הוא בטח נורא הופתע?"
"ממש לא." צחק מוריס, "הגעתי אליו לדירה רק אחרי יומיים כי פחדתי נורא מהתגובה שלו ודבר ראשון שהוא שאל היה מה לקח לי כל כך הרבה זמן?" הזיכרון ההוא גרם לפניו להיראות מלאות חיים והומור ועיניו נצצו בעליזות. "לכן אני תמיד אומר כשמישהו בא אלי עם בעיה כזו שאם אני יכולתי לחכות חצי שנה אז כל אחד יכול."
"אני מקווה שאני אוכל." הרהרתי בקול.
"זה תלוי בך." אמר מוריס בנחת, לחץ את ידי והלך כדי להניח לי להיפרד בפרטיות ממנדי.
קימי כבר חיכה לי במגרש החנייה ואנחנו הלכנו לבדנו אל השער ועמדנו שם שעה ארוכה, מחובקים ושותקים.
"טוב, אני חייב ללכת." אמרתי לבסוף והמשכתי לחבק אותו.
"כן, אתה צריך ללכת." נאנח מנדי והדף אותי קלות מעליו. המשכנו לעמוד קרובים ולהביט אחד בשני.
"אני נורא נורא אתגעגע אליך, אבל יש לי הרגשה טובה בקשר למקום הזה." אמר מנדי, "ותזכור מה שאמרתי לך, אתה לא חייב להתאפק אם נורא יבוא לך."
"אני מעדיף כן להתאפק." אמרתי, נישקתי אותו פעם אחרונה והלכתי, מרגיש את עיניו עוקבות אחרי כל הדרך החוצה. 

הסיפור פורסם לראשונה באתר gogay ומובא כאן הודות לארכיון אתר wdg.co.il